שמואל ו"בֵּיצַת הָאֶלֶף"

שמואל ו"בֵּיצַת הָאֶלֶף"

ארץ אגדה

הרב מרדכי הוכמן

במשנה במסכת נדרים נאמר, שמי שנדר ואסר על עצמו אכילת דבר מבושל - מותר לו לאכול ביצת טרמיטא; ובתלמוד (נדרים דף נ, ב) מובאים דבריו של האמורא שמואל שמבאר שזו ביצה נדירה ביותר, וזו לשון הסוגיה בתרגום חופשי:

"אמר שמואל: עבד שיודע כיצד להכין אותה שווה אֶלֶף דינרים. ומכניס אותה אֶלֶף פעמים למים חמים, ואֶלֶף פעמים למים קרים, עד שהיא נהיית קטנה כך שאפשר לבולעה. ואם יש פצע במעיים הוא נסרך על הביצה, וכאשר הביצה יוצאת הרופא מתבונן במה שנדבק בה, ויודע איזה סם מרפא את הפצע וכיצד יתרפא החולה. שמואל היה בודק את עצמו על ידי בליעת קלח של כרוב¹, ..."

כאשר הרמב"ם פוסק את המשנה הוא מתעלם מדברי שמואל וכותב (הלכות נדרים ט, ז): "הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה (קרשה) אלא נתגלגלה בלבד..."; ומשמע שזו לא ביצה משונה אלא זו ביצה "רכה" שהתחממה ולא בושלה. וה"כסף משנה" הקשה שם, מדוע הרמב"ם מתעלם מדברי שמואל – שזו ביצה נדירה ביותר ושצריך עבד מיוחד להכינה.

 

הרמב"ם סבור שדברי שמואל אינם כפשוטם. שמואל אינו מסתפק בתיאור הכנת הביצה - שמכניסים אותה "אֶלֶף" פעמים למים חמים ו"אֶלֶף" פעמים למים קרים - והוא מספר שצריך להכין אותה גם על ידי עבד ששווה "אֶלֶף"?! והאם עבד ששווה יותר או פחות מ"אֶלֶף" לא יצליח להכין אותה?!   גם המעשה ששמואל בדק עצמו על ידי קלח של כרוב לא יתכן כפשוטו. קלח של כרוב אינו גוף קשה כמו עצם, ולאחר שהוא נבלע ועבר תהליך של עיכול, הוא יאבד את צורתו הראשונית ולא יהיה ניכר בו דבר². הרמב"ם סבור שצריך להבין את דברי שמואל ביחס ל"בֵּיצַת הָאֶלֶף" וביחס ל"קלח של כרוב" כדברים בעלי משמעות סמלית.

 

במאמרים הקודמים בסדרת "ארץ אגדה" התבאר שכאשר המשנה דנה בנושא הלכתי והיא מזכירה פרט מסוים, פעמים שחז"ל עוברים לדון במשמעות הסמלית של אותו הפרט. במאמר "משרתו של ר' מאיר" התבאר, שהתלמוד מביא מעשה שדן בתרופה שמוזכרת במשנה - ערוב יין ושמן, והרמב"ם סבור שהמעשה שהתלמוד מביא ביחס לתרופה הזו - אינו אלא משל שדן במשמעות הסמלית של ערוב יין ושמן. ואף כאן, "ביצת טרמיטא" היא ביצה "רכה" שנאכלת בדרך-כלל על ידי חולים. אולם למושג "חולה" יש משמעות סמלית בדברי חז"ל; ודבריו של שמואל ביחס ל"עבד" שמכין את ה"רפואה" הזו והבדיקה ששמואל עשה עם הכרוב - מתייחסים למשמעות הסמלית של "בֵּיצַת הָאֶלֶף" ושל ה"קלח של כרוב".

 

בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף

בספר תהלים (נ, ח-י) נאמר:

"לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד: לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים: כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף:"

בפסיקתא רבתי (איש שלום, פיסקא טז - קרבני לחמי)³ מובאות דרשות חז"ל ביחס ל"בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף", וזו לשונן בתרגום חופשי:

"בְּהֵמָה אחת מסרתי לך - ולא היית יכול לעמוד בה!! ואיזה בהמה? 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'. ר' יוחנן ... ורבנן, ר' יוחנן אומר: ה'בְּהֵמוֹת' היא בְּהֵמָה אחת שרבוצה על אֶלֶף הרים, ואֶלֶף הרים מגדלים לה מזונות והיא אוכלת, וכן משמע בספר איוב (מ, כ) - 'כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם'. ... ורבנן אומרים: בְּהֵמָה אחת רבוצה על אֶלֶף הרים, ואֶלֶף הרים מגדלים לה בְּהֵמוֹת והיא אוכלת אותן, וכן משמע באיוב – 'וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם'. והאם אפשר שתיתכן מציאות כזו שבְּהֵמָה תאכל בְּהֵמוֹת אחרות?! אמר רבי תנחומא גדולים מעשה א-להינו!! מה משונים הם מעשיו של הקב"ה!!...

מלך אחד מסרתי לך - ולא היית יכול לעמוד בו!! וזהו שלמה בן דוד, שנאמר⁴ 'וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח'. אמר ר' שמואל בר יצחק אילו מיני מלטומים היו (שלא מעיקר הסעודה), אבל לסעודתו לא הייתה ברייה יכולה לעמוד⁵ 'עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים:'... א"ר יהודא בר זבדא אֶלֶף נשים היו לשלמה, וכל אחת ואחת היתה עושה סעודה כסעודה זו, כסבורה שמא אצלה הוא סועד..."

במדרש משמע שהקב"ה העביר לטיפולם של בני האדם חיה ענקית שנקראת "בְּהֵמוֹת"; והיא רובצת על "אֶלֶף" הרים ו"אֶלֶף" הרים מגדלים לה את מזונותיה. ובני האדם צריכים לגדל אותה - אלא שהם אינם מצליחים לעמוד בכך. והמדרש מסמיך לכך את התיאור של סעודת שלמה, ש"אֶלֶף" נשים היו עושות לו כל יום, כל אחת בפני עצמה, - ועם ישראל לא הצליח לעמוד בסעודתו של שלמה⁶.

מדוע המדרש מקשר בין הסעודה של "בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף" – לבין הסעודה של "אֶלֶף" הנשים של שלמה?

 

היחס הכפול אל ה"אֶלֶף"

במאמרים הקודמים של סדרת ארץ אגדה התבאר שהמספרים שמופיעים בתנ"ך הם גם בעלי משמעות סמלית. המשמעות הסמלית של המספר "אֶלֶף" מבוארת בריקאנטי (דברים יז, יז):

"והרבה זמן הייתי נבוך על שלמה המלך ע"ה ... ובהתבונני על המבוכה הזאת כי היו לו "אֶלֶף" נשים נכריות - הוסר מסוה מעל פני!! כי אמרו בעלי הקבלה האמתית כי סכום מדרגות הטומאה שנשפעו באילן העליון בסבת זוהמת הנחש הם "אֶלֶף" כחות, ונקראים 'נשים נכריות'... "

 

המספר "אֶלֶף" מסמל חיבור לכוחות שאינם רצוייים. בספר מלכים (א יא, ג) נאמר על שלמה: "וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת, וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת; וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ". במאמרים הקודמים ("המתמטיקה שבעקידת יצחק" ו"המתמטיקה של רועי הבקר והצאן") התבאר שהמספרים "שלוש" ו"שבע" משמשים בתנ"ך ובאגדות חז"ל כסמל להתחברות לעולם הטבע; והמספרים הללו שמופיעים בהרכב הנשים שהיו לשלמה - מלמדים אותנו ש"אֶלֶף" הנשים של שלמה מסמלים חיבור שלו לעולם הטבע.

שלמה המלך היה סבור שהחיבור הזה הוא חיבור רצוי שמסייע להשראת השכינה, וכן מצאנו בספר מלכים (א ג, ד-ה): "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא: בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ:".

אולם התנ"ך ואגדות חז"ל מרמזים שההתחברות של שלמה לעולם הטבע היתה התחברות  מוגזמת – ומזיקה. ודויד המלך העדיף להתרחק מחיבור כזה. וכן מרומז בתהילים (פד, יא): כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ  - מֵאָלֶף; בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי - מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע". ספר תהילים מקביל את החיבור אל ה"אֶלֶף" - כחיבור ל"אהלי רשע"!! אולם חז"ל מבארים שאין מדובר ב"אהלי רשע" כפשוטו, והם מגלים:⁷ - "אמר לו (הקב"ה לדויד)... טוֹב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה – מ'אֶלֶף' עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח". שלמה ראה בחיבור מרצון אל הטבע - חיבור של "קודש"; אולם דויד ראה בחיבור מרצון הזה - חיבור מיותר. פעמים שדויד מגדיר אותו כ"אָהֳלֵי רֶשַׁע", ופעמים שהוא מתאר אותו כבהמה-ענקית "בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף"⁸.

 

בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף - ועצי ענק

במאמר הקודם "דניאל והעשב לחיזוק האמונה" התבאר שהנביאים (ישעיה, ירמיה, יחזקאל, דניאל) מתארים את המעצמות העולמיות בתור עצי ענק שנטועים בגן עדן. והם משתמשים בדימויים מפרק ק"ד בתהילים. בפרק הזה מתבאר, שה"טוֹב" שמוזכר בפרשיה השנייה של הבריאה התגשם והפך למאכל גשמי (תִּפְתַּח יָדְךָ - יִשְׂבְּעוּן טוֹב). והבהמה אוכלת "חציר" שהוא "עשב" כמו שהוא; אך האדם יוצא "לַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" - כדי לעבד את העשב והפירות למוצרים מושבחים שהם: "לחם" "יין" ו"שמן". ודויד מוסיף ומתאר שם עצים ענקיים שהוא מכנה אותם - "עֲצֵי ד' " שגם הם אוכלים ושבעים.

 

כמו כן התבאר שפרשיות בריאת העולם מסבירות את היווצרות הממלכות הגדולות. בפרשיה הראשונה של בריאת העולם מסופר שהאדם אוכל "עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע" ו"פְּרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע", ואילו החיות אוכלות "יֶרֶק עֵשֶׂב". מדובר באותו סוג מאכל⁹, אלא שהאדם ניחן בשכל והוא מבין שהצמחים מתרבים באמצעות זרעים, והחיות אינן מבינות זאת. ובפרשיה השניה מרומז שהאדם אכל "מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" וגורש מחוץ לגן עדן כשבקרבו מחלחלת הרגשת חסרון של "טוֹב". בתחילה האדם מרגיש שאם הוא יאכל כיכר-לחם במקום עשב יהיה לו "טוֹב", ולכן הוא משתלט על החיות כדי שיסייעו לו לחרוש ולזרוע ולדוש ולטחון את עשב-התבואה וכדו'. לאחר מכן הוא מרגיש שאם הוא ישתלט על בני האדם שסביבו וימלוך עליהם יהיה לו את ה"טוב" שהוא חש שחסר לו. לאחר מכן הוא חש שיהיה לו "טוב" רק אם "יאכל" ממלכות נוספות. והרצון "לאכול לחם" יוצר "עצי ענק"; כלומר ממלכות אדירות שהן "שבעות" מהשתלטות על ממלכות אחרות ועל כלל בני האדם והחיות.

 

האמורא שמואל רואה ב"עצי הענק" האלו – איברים של בהמה ענקית אחת, שנקראת "בהמות בהררי אלף". לבהמה הזו יש תיאבון אדיר – והיא אוכלת את כל מה שבני האדם והחיות מייצרים. וצריך "ביצה פלאית" שמבוססת על המספר "אֶלֶף" כדי לדעת כיצד לרפא את "בעיות העיכול" שלה. אולם שמואל היה בודק את "בעיות העיכול" הפרטיות שלו באמצעות "קלח של כרוב".

 

כדי להבין את המשמעות הסמלית של אכילת "קלח של כרוב" - צריך להתבונן בדברי שמואל במקום נוסף, כאשר הוא מסביר את ההיעלמות של דניאל מפרשית הצלם שנבוכדנצר הרשע עשה.

 

 

 

שמואל וה"צלם" של נבוכדנצר

במאמר הקודם "דניאל והעשב לחיזוק האמונה" הובאו דבריו של שמואל (סנהדרין דף צג, א), שאמר שדניאל לא היה בבבל, כאשר נבוכדנצר הקים את צלם-הזהב ורצה שכולם ישתחוו לו; - מפני שדניאל הלך להביא זרעים של אספסת. דבריו של שמואל נראים תמוהים!! האם השגת זרעים של צמח שמשמש כמזון לבקר היא כה חשובה עד שהיא מצדיקה את היעלמות דניאל שהיה השר הנכבד ביותר בבבל?!

 

התבאר גם, שה"צלם" של נבוכדנצר מסמל את ה"צלם" שמוזכר לראשונה בתנ"ך (בראשית א, כו): "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:". נבוכדנצר הרשע הצליח לשלוט על כל הממלכות שהיו ידועות לו, ולשעבד את האנשים כדי לשלם את המיסים שהיה תובע מהם. ובעקבות כך נאלצו האנשים למצוא אמצעי מחיה שונים והם הגבירו את ההשתלטות על החיות ועל העופות  שהיו בסביבתם. וכן מבואר גם בירמיהו (כז, ו): "וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ:".

 

דניאל ידע, שה"צלם" הזה אינו אלא "בהמה חכמה" שנועדה לנהל את העולם במקומו של הקב"ה. ה"מלך" חושב שהשדה שמניבה את התבואה למיסים שלו - היא מעין "עֶבֶד" שלו; אולם הדבר הפוך לגמרי - "מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד"¹⁰!! המלך הוא ה"עֶבֶד" של השדה!!   כשם שהפרחים מייצרים צוף עבור החרקים כדי שהחרקים יפרו אותם - כך האדמה מוציאה את עשב התבואה כדי שהעשב זה ישגע את בני האדם. ובני האדם רוצים לאכול אותו בצורת "לחם"; ואח"כ הם מחפשים דברים אחרים שיספקו להם תחושה של "לחם"; והם יוצרים ממלכות ענק, שמכריחות אותם להשתלט על כל העולם ובכלל זה על החיות. ובני האדם יוצאים לזרוע את השדות ולכלכל את עצמם ואת החיות שהם זקוקים להם.

 

ה"צלם" שמוזכר בתחילת בראשית הוא "בהמת שליטה אנושית" (בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף), שהכוח שמפעיל אותה הוא יצר צבירת העושר; וכן מבואר בתהלים (לט, ז): אַךְ בְּ'צֶלֶם' יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן, יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם"¹¹. הקב"ה שולט ומנהל את העולם, והוא ברא את האדם עם הצד הזה של ה"צלם", עם המסוגלות להגיע לשלטון ולניהול העולם; אך הקב"ה לא ברא אותו לשם התכלית הזו. וכן מבואר בדברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק שלישי פרק יג): "... כאמרו באדם 'וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם', שאין ענינו שנברא לכך!! - רק להגיד טבעו אשר הטביעו השם יתעלה עליו".

 

הקב"ה רוצה שהאדם יפעיל את צד הרוחני-נשמתי שהוא ברא בתוכו. ואם האדם לא מפעיל את הצד הרוחני שבו - הוא נחשב רק ל"בהמת שליטה"; וכן מבואר בתהלים (מט, יג): "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין - נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ:"

 

סעודת שלמה

גם שלמה המלך הגיע לשליטה על ממלכות רבות, ובמסכת גיטין (דף סח, ב) מסופר ששלמה המלך לכד גם את אַשְׁמְדַאי מלך השדים. וכאשר הביאו אותו לפני שלמה הוא אמר לשלמה (בתרגום חופשי): "כבר כבשת את כל העולם, ולא שבעת עד שכבשת גם אותי?!". ומתוך כך אנו למדים שהרצון לשבוע מ"לחם" עובר גלגולים שונים שגורמים לאדם לחפש דברים חדשים שיצליחו להשביע אותו סוף-סוף.

 

התנ"ך עצמו מקשר בין ה"לחם" של שלמה לבין השליטה על הממלכות והחיות (מלכים א ה, א-ד):

"וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם... וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח: עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים: כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר..."

הרצון של שלמה לשבוע מ"לחם" הופיע כרצון להיות "רודה" בממלכות ובחיות. אולם כאשר האדם משתלט על חיה מסוימת - פעמים רבות שהוא נאלץ גם להאכיל אותה. סעודת שלמה הכילה גם "ברבורים אבוסים". ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין, שלמה המלך, עמוד 529) נאמר: "מה הוא 'וברבורים אבוסים', ר' אלעזר אומר - אפילו פסיונים היו מגדלין אותם". המדרש מגלה שכדי לעמוד באופן עקבי ותדיר בצרכי סעודתו של שלמה, אי אפשר היה להיבנות על ציד הפסיונים - אלא היה צורך לגדל ולהאביס אותם. ואמנם, בני  האדם היו מאביסים את ה"פסיון" לצורכי סעודת המלך; אולם מבחינה פנימית הדברים נראים אחרת!! והקב"ה שהיה זן את ה"פסיון" עד אז - העביר את האחריות על מזונותיו של ה"פסיון" אל שלמה!!

 

מדרשי חז"ל מגלים, שלמרות כל המאמצים של עם ישראל – הם לא הצליחו לעמוד ב"סעודת שלמה". ולמרות כל המאמצים של בני האדם להאכיל את ה"בהמות בהררי אלף" – הם לא הצליחו בכך. בני האדם לא הגיעו למצב של שליטה בכל היצורים החיים שבעולם; וחיות רבות נותרו מחוץ לשליטתם, והקב"ה ממשיך לזון ולכלכל את החיות האלו בעצמו. והמדרש מרמז לכך ואומר: "בְּהֵמָה אחת מסרתי לך - ולא היית יכול לעמוד בה!!"

 

התרופות ל"שיגעון התבואה"

שמואל מגלה, שכאשר נבוכדנצר הקים את ה"צלם" ורצה שישתחוו לו, דניאל הלך להשיג זרעים של אספסת עבור נבוכדנצר. שמואל מרמז, שנבוכדנצר השתבח בעצמו שהוא זכה להיות חלק מה"צלם" שמוזכר בפרשיות הבריאה, אולם דניאל ידע שאכילת "עשב התבואה" היא ששיגעה את נבוכדנצר ודרדרה והפכה אותו ל"צלם" הזה. והתרופה לשיגעון הגדלות של נבוכדנצר - היא אכילת עשב פשוט כמו בקר; ולשם כך הוא הלך להשיג זרעי אספסת. ואכן בהמשך ספר דניאל מסופר, שהקב"ה גזר על נבוכדנצר להשתגע ולאכול עשב עם הבקר במשך שבע שנים. ובסופו של דבר "התרופה" הועילה, ונבוכדנצר התפלל לבורא העולם, ולאחר מכן הוא הושב למלכותו.

 

התרופה הזו מוזכרת גם בפרק ל בספר ישעיהו. והנביא מוכיח שם את שרי יהודה, שהרצון שלהם לאכול "לחם טוב" ולא את עשב "תְּבוּאַת הָאֲדָמָה" כמו שהוא – גרם להם חוסר אמונה בבורא העולם. וגרם להם להשתלט על החיות, ולחפש חסות תחת המעצמות הגדולות, (שהם "עצי הענק" שה"בהמות" מורכב מהם). וחז"ל מלמדים אותנו, שלאחר שנודע לחזקיה המלך, שהמלך משמש כאחד מאיבריו של ה"בהמות בהררי אלף", ושהוא עבד של השדה ("מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד"!!); הוא החליט שלא להיות "עבד" שכזה. ולמרות שהוא היה מלך והיה זכאי ל"סעודת מלכים" הוא החליט לוותר על "זכויותיו" ולאכול מעט ירק. והדבר חיזק את אמונתו בבורא העולם, ו"חזקיה מלך יהודה שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה"¹² ניצל בסופו של דבר ממלך אשור; וצבא אשור הוכה באופן ניסי

 

שמואל רצה גם הוא להתחזק באמונה שלו בבורא עולם, והוא רצה לנסות את התרופה הזו של אכילת "עשב השדה" על עצמו; ולשם כך הוא אכל "קלח של כרוב". בעזהשי"ת נאריך בכך במאמר הבא.

 

_____________________________________________________________________________

 

[1] מהרש"א חידושי הלכות, שם; לפי הערוך.

2 כמבואר בסוגיה במנחות (דף סט, ב) "וטיהרו את הבשר"; וברמב"ם (טומאת מת כ, ד)

3 הדרשה מובאת גם בילקוט שמעוני תורה רמז תשעו

4 מלכים א ה, ב

5 מלכים א ה, ג

6 "וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר: אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ:" (מלכים א יב, ג-ד)

7 שבת דף ל, א

8 וחז"ל מרמזים שבסיומו של "שיר השירים" שלמה המלך חזר בו בעצמו מדעתו הראשונה, והוא הודה שהחיבור אל ה"אֶלֶף" הוא חיבור של חול. ויש לכך משמעות הלכתית שנפסקה ברמב"ם (יסודי התורה ו, ט): "כל 'שְׁלֹמֹה' האמור בשיר השירים – קודש, והרי הוא כשאר הכנויין; חוץ מזה - 'הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה' ".

9 רש"י בראשית א כט

10 קהלת ה, ח

11 וכן מרומז בדברי הפרשן שרש"י מביא שם בתהלים.

12 סנהדרין דף צד, ב