הצנונות* שרכבו על גמל – חלק ב

הצנונות שרכבו על גמל

הירושלמי מביא את המעשה ב"עגלים הגדולים ובצנונות הגדולים" - כדי לרמז שפסיקת רבי יהודה הנשיא דומה להכרעה המפורסמת של שלמה המלך במשפט שתי הנשים שבאו לפניו (מלכים א ג, כה): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת".

פסיקת של רבי יהודה הנשיא מכילה סתירה פנימית. אם מעשיהם של החקלאים שגידלו את הירקות בשנת השמיטה אינם רצויים - ספיחי הירקות הללו צריכים להיות אסורים לגמרי גם במוצאי השביעית; ואם מעשיהם רצויים - ספיחי הירקות צריכים להיות מותרים עוד בשנת השמיטה עצמה. אולם רבי יהודה הנשיא פסק את איסור ספיחי הירקות לחצאין. הוא קיבל אותו להלכה - לתקופה של שנת השמיטה; והוא דחה אותו מהלכה - לתקופה של מוצאי השביעית.

 

הבעייתיות שבהכרעה שב"משפט שלמה" התגלתה מהרה, והיא שימשה את שלמה המלך כאמצעי לגלוי האמת; אולם הבעייתיות שבהכרעה של רבי יהודה הנשיא לא התגלתה. הירושלמי מרמז שהיא לא התגלתה בגלל ה"שקר". ה"שקר" מופיע במדרשים כמי שרכוב על גמל. לפיכך, הירושלמי מרכיב את ה"היתר" הזה על גמל. והוא מרמז, שה"היתר" של ספיחי הירקות במוצאי השביעית מבוסס על "שקר".

 

הירושלמי מספר שהביאו לפני רבי יהודה הנשיא שני צנונות גדולים כמה ימים אחרי מוצאי השביעית, והוא התפלא מאוד שהרי הם צריכים להיות אסורים כדין ספיחי השביעית. אולם ר' פרירי אמר לר' יהודה הנשיא שהם נזרעו במוצאי השביעית וכבר הספיקו להבשיל ולהגיע לגודל הזה. דבריו של ר' פרירי נראים לא מציאותיים. הצנון הוא פרי אדמה שמבשיל מהר, אולם גם הוא מבשיל רק לאחר כמה שבועות. ושני צנונות לא מגיעים לגודל של "משא גמל" גם בשיא בשלותם - ובוודאי שלא לאחר ימים ספורים.

אולם, הירושלמי מרכיב את שני הצנונות הללו על "גמל" כדי לרמז שמדובר ב"שקר". והירושלמי מרמז שרבי יהודה הנשיא לא מחה בר' פרירי על ה"שקר" הזה, מכיוון שהאירוע הזה התרחש בין ראש השנה לבין יום הכפורים - וידוע שבתקופה זו משתדלים להרבות באהבה ולא לעורר את הדין¹.

 

באותה שעה התיר רבי יהודה הנשיא 'לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד'

הירושלמי מוסיף ומספר: "באותה שעה התיר רבי יהודה הנשיא 'לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד' ".

אם היינו מקבלים את הסיפור שבירושלמי כאמת עובדתית ולא כספור סמלי, היה מתעורר קושי גדול ביחס להחלטה של רבי יהודה להתיר את כל הירקות. במשנה ובתוספתא מבואר שהכלל של "מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ" - נאמר לגבי כל מין ירק בפני עצמו.  ולפיכך, גם אם היה מקום להתיר את מין הצנון מייד במוצאי השביעית על סמך הצנונות שהובאו לפניו, לא היה מקום להתיר את מיני הירק האחרים. הצנון הוא פרי אדמה שממהר להבשיל, ואי אפשר להסיק ממנו לגבי שאר מיני הירק!! מדוע רבי יהודה הנשיא הסתמך על מין הצנון כדי להתיר את כל מיני הירק מייד במוצאי השביעית?!

 

אולם למרות הקושי הזה, הירושלמי מספר שהסכמתו של רבי יהודה הנשיא שהצנונות שהביאו לפניו במוצאי השביעית יישארו על שולחנו, התפרשה על ידי הציבור כהיתר כללי לקנות את כל מיני הירקות -  'בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד!!'. הירושלמי מרמז שהצבור ידע שהספור שר' פרירי סיפר לר' יהודה הנשיא אינו מציאותי; והצבור הניח שאם ר' יהודה הנשיא הסכים להשאיר את הצנונות הללו על שולחנו, מכאן שר' יהודה הנשיא סבור שהם מותרים מסיבה אחרת.

 

הצבור ידע שרבי יהודה הנשיא רוצה להקל במצוות השמיטה, וכן מבואר בסוגיית הירושלמי במסכת תענית (פ"ג ה"א). הירושלמי מספר שם שרבי יהודה הנשיא היה מתפלל שירד גשם לחקלאים היהודים שזרעו את שדותיהם בשביעית; והוא מוסיף לספר שרבי יהודה הנשיא רצה להתיר לכתחילה את השמיטה - אלא שרבי פנחס בן יאיר מנע זאת ממנו. הצבור הניח שרבי יהודה הנשיא הכריע בסופו של דבר על פשרה של "חצי-חצי" ביחס לשמיטה. הפשרה הזו מתבטאת ביחס שלו לאיסור ספיחי הירקות. הצבור הניח שר' יהודה הנשיא לא חזר בו מהסכמתו העקרונית עם שיטתם של החקלאים שגידלו את הירקות הללו בשביעית. אלא שבעקבות מחאתו של רבי פנחס בן יאיר הוא הכריע שבמשך שנת השמיטה יש לקבל את שיטת בית המדרש של משיח בן דויד, ולפסוק שספיחי הירקות אסורים מפני שהם גודלו באיסור. אולם במוצאי השמיטה יש לקבל את שיטת בית המדרש של משיח בן יוסף, ולפסוק שהירקות הללו מותרים מפני שהם גודלו בהיתר. ההיתר של רבי יהודה הנשיא הוא היתר כללי והוא מתיר גם את הירקות שגודלו ללא שימוש ב"היתר המכירה".

 

* הערת העורך: בעברית המודרנית המילה "צנונים" היא ריבוי  של צנון, אבל בלשון חז"ל צורת הריבוי היא "צנונות".

 

"שני הכבשים" ו"שני הצנונות" שרכבו על הגמל.

הירושלמי מקדים ומספר בתחילה על שני כבשי קרבן-התמיד שהיו רכובים על גמל; ולאחר מכן על שני הצנונות שהיו רכובים על גמל - ושרבי יהודה הנשיא היה מוכן להתיר אותם. הירושלמי מרמז באמצעות ההקבלה הזו ש"שני הצנונות" - הם "שני כבשי התמיד". ההיתר של רבי יהודה הנשיא לא התפרש כהוראת שעה ביחס לאותה שנה בלבד, אלא הוא נקבע באופן תמידי במשנה: "רַבִּי (יהודה הנשיא) - הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד!!!"

רבי יהודה הנשיא הכריע בקביעה ה"תמידית" הזו, שבמוצאי השמיטה יש לראות למפרע את החקלאים היהודים שעיבדו את שדותיהם בשנת השמיטה - כמי שעשו מעשה רצוי - וכאילו הקריבו קרבן תמיד. ואמנם מבחינה חיצונית נראה כאילו הם "רוכבים על גמל" - וכאילו המעשים הללו קשורים לחטא הקדמון; אולם רבי יהודה הנשיא הכריע שיש לראות במעשיהם - "קרבנות" שמקרבים את הגאולה.

 

בסיכום המאמר נמצאנו למדים שה"עגל" וה"צנון" שר' פרירי הציג בפני רבי יהודה הנשיא, אינם "עגל" ו"צנון" רגילים; אלא מדובר בסמלים שמרמזים להשקפות עולם. ה"עגל של ר' פרירי" מסמל השקפת עולם שמצדדת במציאת היתרים להמשיך ולעבד את הקרקעות גם בשנת השמיטה. ה"צנון של ר' פרירי" מסמל הכרה-בדיעבד בצדקת החקלאים שגידלו את הירקות הללו, ואפילו אלו שגידלו אותם ללא שום היתר. הסמלים של ה"עגל" ושל ה"צנון" חוזרים ומופיעים באגדות נוספות שחז"ל מספרים על רבי יהודה הנשיא².

נוסיף בשולי הדברים כי המסורת - שרבי יהודה הנשיא התיר את כל סוגי הירקות מייד במוצאי השביעית - לא היתה מוסכמת בכל רחבי ארץ ישראל; בירושלמי במסכת שביעית (פ"ו ה"ד) מובאת מסורת אחרת להיתר הזה. לדעת הירושלמי שם, שההיתר של רבי יהודה הנשיא התייחס רק ל"ירקות עלים"; אלא שהוא נכנע לאנשי ציפורי והוסיף להם היתר גם בשאר סוגי הירקות כמו בצל (וצנון) וכדו'. הרמב"ם הכריע בסופו של דבר שלא כשיטת אנשי ציפורי, והוא התיר רק את "ירקות העלים". וסיבת ההבדל בין ירקות עלים לבין שאר הירקות התבארה כבר במאמר "שמואל והכרוב הרפואי"; ובעזהשי"ת נרחיב בדבר במאמרים הבאים.

 

_____________________________________________________

 

[1] "... ואין נותנין חרם, וכן אין משביעין אדם בבית דין, עד אחר יום כפור..." (שו"ע או"ח, סי' תר"ב)

2 במדרש תנאים לדברים (כו, ט) נאמר: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ -  ארץ שפירותיה שמינים כ'חָלָב' ומתוקים כ'דְבָשׁ'. פעם אחת נכנס רבי (יהודה הנשיא) לבני ברק ומצא שם אשכול רובץ כעגל בן שלש שנים:"

המדרש מביא את הספור על אשכול הענבים הגדול שרבי יהודה הנשיא ראה, בתור ביאור לכתוב "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". וצריך להבין, מדוע רבי יהודה הנשיא לא נתן עין-רעה באשכול הגדול כמו עגל שהוא ראה בבני ברק, והרי הוא נתן עין-רעה באשכול הגדול כמו עגל שהוא ראה בכרמו של ר' פרירי?!

אולם לפי מה שהתבאר במאמר, שאשכול הענבים שנראה כמו עגל, אינו אשכול ענבים אמיתי אלא הוא סמל להשקפת עולם - הדבר מבואר; מפני שאשכול הענבים של בני ברק ואשכול הענבים של ר' פרירי - מרמזים להשקפות עולם שחלוקות זו על זו; וכדלקמן.

במאמר "רועי הבקר שעיברו את השנה" הובא מאמר מהזוהר שמבאר את הכתוב בנבואת ישעיה על הגאולה - "שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ". וזו לשון הזוהר (רעיא מהימנא, ג, פנחס דף רנב, א) בתרגום חופשי: "'שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל' - זה משיח בן יוסף שנאמר בו 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ'; וְשָׁם יִרְבָּץ' – זה משיח בן דויד"

בזוהר מבואר שהכתוב – "שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל" מתייחס למעשיו של משיח בן יוסף שהוא "רועה" ופועל בעולם הגשמי, ואילו הכתוב "וְשָׁם יִרְבָּץ" מתייחס למשיח בן דויד שהוא אינו פעיל בעולם הגשמי, והוא נראה כ"רובץ". העגל של ר' פרירי מסמל את השקפת העולם של אנשי ציפורי, שהגאולה תגיע בזכות ההיתרים לעבוד גם בשנת השמיטה, ולכן רבי יהודה הנשיא נתן עין-רעה באשכול הענבים הסמלי הזה. אולם בני ברק היא עירו של רבי עקיבא, ובעיר הזו שלטה השקפת העולם של רבי עקיבא; ולפיה הגאולה תגיע בזכות תלמידיו של משיח בן דויד, שהם אינם מחפשים היתרים להמשיך ולעבוד בשביעית. ולפיכך, רבי יהודה הנשיא לא נתן עין-רעה באשכול הענבים ה"רובץ" של בני ברק, וראה בו הופעה של הברכה המיוחדת של "ארץ זבת חלב ודבש".

ובאופן דומה יש להבין את הסוגיה בכתובות (דף קיא, ב), וזו לשונה בתרגום חופשי: "רמי בר יחזקאל נקלע לבני ברק, ראה שם את אותן עיזים שאוכלות תחת התאנים, והיה נוטף דבש מהתאנים, וחלב היה נוטף מן העיזים, והיו מתערבים זה בזה. אמר: זהו קיום מה שנאמר בתורה - 'זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ' ".

ה"עיזים" שבבני ברק מסמלים את שיטת "רועי הצאן", שסבורים שהגאולה תגיע בזכות רבוי התורה והמיעוט במלאכות; וה"עיזים" שאינם בהמת עבודה מסמלים את המציאות הזו. ולפיכך, רמי בר יחזקאל לא התנגד שארץ ישראל תוציא פירות משובחים כאלו.

ואמנם כפי שהתבאר המעשה שבירושלמי מוסיף לרמז, שר' פרירי הוציא מרבי יהודה הנשיא הכרה-בדיעבד במעשיהם של אנשי צפורי; וההכרה הזו מתבטאת בהיתר-הכללי של כל הירקות מייד במוצאי השביעית.