אונקלוס ו"חכמת העופות"

הירושלמי במסכת שביעית (ו, ד) מספר על מחזה שאנשי צפורי הציגו בפני רבי יהודה הנשיא. וזו לשון המעשה בתרגום חופשי, וכשהוא מבואר:

"...רבי יהודה הנשיא התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד - חוץ מן ה'קַפְלוּטָא'. מה עשו לו בני העיר צפורי, הלבישו את ה'קַפְלוּטָא' שק-ואפר והביאו אותו לפני רבי יהודה הנשיא. אמרו לו: 'מה חטא זה מכל שאר הירק?!', והתיר אותו להם."

שאלתם של אנשי ציפורי היא אכן שאלה נוקבת - במה חטא ה'קַפְלוּטָא' מכל שאר הירק?!

כדי לברר מדוע רבי יהודה הנשיא התייחס אליו באופן שלילי, צריך להתבונן בתרגום אונקלוס.

 

ה'קַפְלוּטָא'

ה'קַפְלוּטָא' הוא ה"חָצִיר" שמוזכר בתורה כאשר בני ישראל מתלוננים על המן (במדבר יא, ד-ו):

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:"

ה"חָצִיר" מתורגם כאן בתרגום יונתן כ'קַפְלוּטַיָא', והוא מתורגם בתרגום אונקלוס כ'כָרָתֵי'¹. ורש"י כותב שם בפירושו לתורה - 'כרישין'; ובפרושו למסכת שבת (דף פ, ב) הוא כותב שה'כרישא' היא ה'קפלוט'.

 

תרגום אונקלוס לכתוב הזה מעורר קושי. אונקלוס שומר על המילה 'את' שמופיעה לפני הקישואים ולפני האבטיחים, ומתרגם 'יָת בּוֹצִינַיָּא וְיָת אֲבַטִּיחַיָּא', אולם למרות שהמילה 'את' מופיעה גם בהמשך הוא משמיט אותה ומתרגם כך - 'וְכָרָתֵי וּבֻצְלֵי וְתוּמֵי'.

מדוע אונקלוס משמיט ואינו מתרגם את המילה 'את' שלפני ה'כרתי=קפלוטיא', וכן את המילה 'את' שמופיעה לפני ה"וּבֻצְלֵי וְתוּמֵי" שמנויים שם אחריו?!

 

ההשמטות הנוספות של אונקלוס

אונקלוס השמיט את המילה 'את' באופן לא-ברור במקום נוסף.

התורה מונה את רשימת העופות הטמאים בספר ויקרא (יא, יג-יט) ובספר דברים (יד, יב-יח), והמילה 'את' מופיעה לפני הרבה מהם. אולם כאשר אונקלוס תירגם את הכתובים הללו, הוא השמיט את המילה 'את' מלפני העופות האלו, והוא מזכיר אותה רק לפני 'בת היענה' ולפני ה'עורב'.

 

פירוש "נפש הגר" על אונקלוס הזכיר כבר בהקדמתו - את ההשמטות הללו. ובהמשך בפירושו לויקרא (יא, ד) הוא ניסה להציע כלל שיבאר את ההיגיון שבהשמטות הללו, לשם כך הוא העדיף גרסה חדשה בנוסח תרגום אונקלוס שם ('וית קריא'; ויקרא, יא, יז). אולם גרסה זו אינה מופיעה בנוסחאות המדויקות והקדומות; וממילא נדחה הכלל שהוא ניסה להציע.

 

אפשר לראות את ההשמטות האלו של אונקלוס כחלק משיטה חינוכית כוללת שלו. שהוא מרמז בה, שאכילת ה'לחם' פוגעת בביטחון בבורא עולם; ומגבירה את האמונה בכוחו של האדם. ולפיכך, ראוי שהאדם ימעט באכילת 'לחם' ויחפש תחליפים  ל'לחם'  - כדי שיחזור ויבטח בבורא העולם.

במאמר "דניאל והעשב לחיזוק האמונה" התבאר שבספר תהילים ובנבואות ישעיה יחזקאל ודניאל, מרומז שאכילת עשב-התבואה פוגעת באמונה בבורא העולם, ולכן צריך למעט באכילתו ולמצוא לו תחליפים. והרעיון הזה מרומז גם בתרגום אונקלוס, וכפי שיתבאר לקמן.

 

השנוי שבתרגום 'בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת'

בספר שמות (לד, כא) נאמר:

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת".

אך אונקלוס החליף שם את ה'חריש' ב'זרע', ותרגם באופן הבא: "בזרועא ובחצדא תנוח". מדוע?

 

במאמר "רבי נחמן מברסלב וספיחי מוצאי השביעית" התבאר שלשיטת רשב"י, אונקלוס סבור שה'חָרִישׁ' וה'קָּצִיר' שבכתוב הזה אינם מתייחסים לפעולות החריש והקציר, אלא לתקופות בשנה. והתורה קושרת באמצעות תקופות השנה בין מצוות השמיטה לבין הברית שנכרתה עם נוח. נוח רצה, שמזונו של האדם ימשיך להתבסס על ה'לחם' שהאדם יפיק מה'תבואה'; ושעונות השמים יעידו על כך. והקב"ה נענה לבקשתו (בראשית ח, כב): "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". תקופת תשרי תמשיך להיקרא 'זֶרַע' מפני שבני האדם ימשיכו לזרוע בה 'תבואה'; ותקופת ניסן תמשיך להיקרא 'קָצִיר' מפני שבני האדם ימשיכו לקצור בה 'תבואה'.

אולם התורה מצווה על עם ישראל להשתחרר פעם בשבע שנים מברית הקשת; ולשבות אפילו בזמנים ה'משוגעים' בעבודה - 'בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת'. אונקלוס מחליף בתרגומו את ה'חָרִישׁ' ב'זֶרַע'; והוא מגלה באמצעות ההחלפה הזו - שכוונת התורה לעונות השנה - ושכוונת התורה להילחם בברית הקשת של נוח. התקופה שנקראת אצל נוח 'זֶרַע' נקראת במצוות השמיטה בשם 'חָרִישׁ'; מפני שהחרישה והזריעה מתבצעות שתיהן בתקופת 'תשרי'. אולם אונקלוס מעדיף לקרוא לה 'זֶרַע' כדי לרמז שהמצווה הזו נועדה לקרוא תגר על תקופת ה'זֶרַע' שמוזכרת אצל נוח.

לשיטת אונקלוס, אכילת ה'תבואה' פוגעת בביטחון בבורא עולם; והיא מגבירה את האמונה בכוחו של האדם שזורע ואחר כך קוצר אותה; והתורה יוצאת להילחם במגמה הזו - באמצעות מצוות השמיטה.

 

וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ

בספר איוב (לה, יא) נאמר: "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ". וחז"ל (עירובין דף ק, ב) ביארו והסבירו שכוונת הכתוב היא, שהקב"ה דורש מאיתנו ללמוד אורחות חיים מהבהמות והעופות.

אונקלוס רוצה שנלמד דווקא מ'בת היענה' ומ'העורב' את אורחות חיינו. ולפיכך הוא נותן להם עדיפות על פני שאר העופות; והוא משמיט את המילה 'את' מלפני שאר העופות, והוא שומר אותה רק לפני 'בת היענה' וה'עורב'.

 

השם 'בת היענה' הוא ייחודי בין העופות, התורה אינה קוראת לו 'יען' (=יְעֵנִים) אלא 'בת היענה'; - מפני שהתוספת של המילה 'בת' מורה על אורחות חיים. הרד"ק כתב (בפירושו לישעיהו, יג, כא): "בנות יענה - הם הקטנים מן היענים והאמהות מעופפים בעולם ויניחו קטניהם ויתאבלו לחוסר מזונותיהם". קריאותיהן של 'בנות היענה' הצעירות למזונות, מהוות תפילה לבורא עולם שיספק להם את מזונותיהן; ובורא העולם אכן נענה להם - ומספק להן את מזונותיהן.

ההתבוננות בבנות היענה מלמדת שהביטחון בבורא עולם יכול לספק פרנסה וביטחון. והקב"ה משתמש בסמל הזה כאשר הוא עונה לאיוב (איוב לט, יג-יח), והוא אומר לו שכולם מבקרים את היענים שזונחים את בניהם, וסבורים שהיענים טפשים; אולם היענים "צוחקים" על האחרים המלאים חששות - ואינם בוטחים בבורא העולם.

 

הקב"ה פונה לאיוב ואומר לו שילמד את הביטחון בבורא עולם גם מ'בני העורב' (איוב לח, מא): "מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ כִּי יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל". והסמל של 'בני העורב' - כמקור ללימוד הביטחון בבורא העולם - נמצא גם בתהלים (קמז, ט): "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ". חז"ל מבארים מדוע בני העורב משוועים אל ד' וכיצד הוא עונה להם (מדרש תנחומא, ורשא, עקב, ב): "... העורב מוליד (אפרוחים) לבנים, ואומר הזכר לנקבה שעוף אחר בא עליה, ומואסין אותן ומניחין אותן, מה עושה הקב"ה מזמין להן יתושין מצואתן ופורחין ואוכלין אותן - שנאמר 'מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ'...".

 

רב אדא בר מתנא לומד מן "העורב"

'בת היענה' ו'בני העורב' מסמלים בתנ"ך את הבטחון בבורא עולם שידאג למזון. אונקלוס רוצה שנחשיב את העופות האלו על פני שאר העופות, ונלמד מהם את אורחות חיינו. ולפיכך, הוא השמיט את המילה 'את' מלפני העופות האחרים, והוא השאיר את המילה 'את' לפני שהוא מתרגם את 'בת היענה' ואת 'העורב'.

אכן היו תלמידי חכמים שלמדו את הביטחון בבורא העולם מן העורב, ובטחו בו שיספק מזון חילופי ל'לחם'. האמורא רבא אמר (עירובין דף כב, א) שדברי תורה נקנים רק אצל מי "שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו - כעורב". והוא מביא כדוגמא את המעשה באמורא רב אדא בר מתנא, וזו לשון המעשה בתרגום חופשי

"רב אדא בר מתנא היה הולך לבית המדרש. אמרה לו אשתו: ומה אעשה לילדיך כאשר ירעבו לפת לחם²? אמר לה: האם נגמרו ה'קורמי' (עשבים שראויים למאכל אדם) מן האגם?!"

אשתו של רב אדא בר מתנא חוזרת על החטא הקדמון. חוה הסיתה את האדם לטעום מ"עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". ומאז האדם רוצה לאכול את ה'לחם' שהוא סבור שהוא  'טוֹב'; והוא מואס באכילת 'עשב השדה' שהוא סבור שהוא 'רע'. גם אשתו של רב אדא חוזרת על טענות חוה, והיא דורשת 'לחם' לילדים. אולם רב אדא בר מתנא לא חש מחויב להרגשות האישיות הללו. הוא ידע שיש לילדיו מה לאכול באגם, והוא חשב שזה לא 'רָע' להרגיל את ילדיו לאכול את העשבים הללו לפני שישתעבדו לאכילת ה'לחם' של 'עץ הדעת'. רב אדא רצה להרגיל אותם לאכול 'עשב' תחליפי ל'לחם' - "בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב (ישעיהו ז, טז)"!!

 

בצל בלי פת - לית בה מששא (אין בו ממש)

כזכור, כאשר ישראל התלוננו על המן הם הזכירו לשבח את מיני הירק הבאים: "אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". ה'קִּשֻּׁאִים' וְ'הָאֲבַטִּחִים' הם  מיני ירק שנאכלים בפני עצמם; אולם ה'חָצִיר' ה'בְּצָלִים' וה'שּׁוּמִים' הם מיני ירק חריפים שאינם נאכלים בפני עצמם, והם משמשים כדי לגרות את התיאבון לאכילת לחם³. ובמדרש תהלים (בובר, יט) נאמר: "בצל בלי פת - לית בה מששא (אין בו ממש)".

 

לפי מה שהתבאר לעיל, אונקלוס השמיט את תרגום המילה 'את' מלפני המינים החריפים האלו, מפני שהמילה 'את' נותנת חשיבות לדבר שהיא מקדימה⁴. אונקלוס רוצה לרמז לנו שפירות-אדמה שמעודדים אכילת לחם - אינם מינים חשובים; וצריך למעט באכילתם!!

השינוי הזה של אונקלוס משתלב ברשימת השינויים שהוזכרה לעיל. והמגמה המשותפת של השינויים הללו מרמזת שאכילת עשב-התבואה פוגעת באמונה בבורא העולם, לכן צריך למעט באכילתו ולמצוא לו תחליפים.

 

המאבק שבין הכרישא(=קפלוטא)  לבין ה'כרוב' על החשיבות

במאמר "שמואל והכרוב הרפואי" התבאר, שרבי עקיבא הולך בדרכו של אונקלוס במאבק באכילת הלחם. רבי עקיבא מחשיב את ה'כרוב' מפני האנשים מגדלים אותו כדי לאכול הן את העלים שלו והן את הקלח שלו – כמו החיות - בלא להבדיל בין חלקיו השונים. כמו כן הכרוב נאכל בלא צורך בבישול או באפיה; ובנוסף לכך לעלי הכרוב יש מידה של קשיחות, והם מספקים תחושה של שָׂבָע.

 

אולם תרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום ירושלמי חלוקים על תרגום אונקלוס, והם סבורים שאכילת הלחם היא ברכה; (ובעזהשי"ת נרחיב בשיטתם במאמרים הבאים). ולפי שיטתם 'עשב התבואה', וכן  המינים החריפים שמעוררים את התיאבון לאכילת ה'לחם', הם מיני העשבים החשובים!!

בסוגיית הירושלמי במסכת שבת יש הד לשיטה שמחשיבה את 'עשב התבואה' ואת מיני הירק החריפים. במשנה (שבת יב, ב) נאמר ש"החורש כל שהוא" - כבר חייב בחילול שבת; אולם בסוגיית הירושלמי על המשנה הזו מובא:

"וכמה יחרוש ויהא חייב? רבי מתניה אמר כדי ליטע כרישה, רבי בא בשם רב כדי ליטע זכרותה של חיטה"

סוגיית הירושלמי טעונה ברור, מדוע היא מתעלמת מהמשנה שאמרה שהחיוב הוא ב"כל שהוא"?!

צריך להבין שהמשנה לא נעלמה מהסוגיה, אלא שהאמוראים דנים שם בשאלה: מה כבר אפשר לעשות בקרקע כלשהו. רבי מתניה אומר שאפשר לזרוע בה 'כרישה' שהיא העשב החשוב, מפני שהיא מגרה את התיאבון לאכילת 'לחם'. ואילו רב אומר שאפשר לזרוע בה את הצד החד של גרעין ה'חיטה', שהוא העשב החשוב; - שהרי ממנו מייצרים את ה'לחם'.

 

ואכן הרמב"ם (הלכות שבת, ח, א) פסק את לשון המשנה - "החורש כל שהוא חייב", מפני שהוא סבור שסוגית הירושלמי⁵ אינה חולקת על המשנה. אלא שהיא רוצה לחוות דעה כשיטת התרגומים שחולקים על אונקלוס. אונקלוס סבור שהירקות החריפים שמגרים לאכילת 'לחם' אינם חשובים; אולם סוגיית הירושלמי חולקת עליו והיא רוצה להראות שהם חשובים ביותר, ובמיוחד ה'כרישה'(=קפלוט) שבראש הרשימה הזו.

 

המחלוקת שבין השיטות הללו מתבטאת באיסור הוצאה. במסכת שבת מבואר שמי שהוציא דבר מסוים מרשות היחיד לרשות הרבים עבר על איסור התורה – רק אם הוא הוציא כמות חשובה. במשנה (שבת ח, ה) מובאת מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים ביחס להוצאת זבל וחול הדק:

"זבל וחול הדק - כדי לזבל קלח של כרוב דברי רבי עקיבא; וחכמים אומרים - כדי לזבל כרישא(=קפלוטא)"

רבי עקיבא סבור ש'כרוב' הוא הירק החשוב, ולכן מי שהוציא כמות שאפשר לזבל בה קלח של כרוב - חייב. ואילו חכמים סבורים ש'כרישא'(=קפלוט) הוא הירק החשוב.

 

רבי יהודה הנשיא הכריע שם בהלכות שבת - שלא כרבי עקיבא ואונקלוס!! והוא הכריע שם - שה'כרישא'(=קפלוט) היא הירק החשוב; ולפיכך, הוא הביא את השיטה הזו כשיטת "חכמים".

וההכרעה הזו - היא הבסיס להבנת סוגית הירושלמי בהיתר ה'קפלוטא' במוצאי השביעית.

 

רבי יהודה הנשיא ואיסור ה'קַפְלוּטָא'

במאמר "השיגעון הכללי ושיגעון הירקות" התבאר שרשב"י התבסס על תרגום אונקלוס שמייחס את הכתוב "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" לשנת השמיטה. והוא למד משם שהתורה רוצה שעם ישראל ישבות מקצירת ספיחי ה'תבואה' גם במוצאי השמיטה - עד החנוכה. ולשיטתו זו, גם תלישת ספיחי הירק אסורה במוצאי השביעית; ומותר ליקח את הירק במוצאי שביעית - רק "מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ".

 

עד ימיו של רבי יהודה הנשיא, היה מקום בהלכה הן לשיטת אונקלוס והן לשיטת החולקים עליו. בהלכות שבת נקבעה הלכה כשיטת החולקים; וה'כרישא'(=קפלוט) שמעודד את אכילת ה'לחם' נחשב ל'ירק' החשוב. ומאידך, בהלכות שביעית נקבעה הלכה כאונקלוס; והיה מותר ליקח את הירק במוצאי שביעית - רק "מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ".

 

אולם רבי יהודה הנשיא שינה את המצב והתיר את הירק מייד במוצאי השביעית. הר"ש סיריליאו כותב (בפירושו לירושלמי שם) שההיתר נעשה כדי למנוע הפסד⁶ וכדי לחזק את אחיזת היהודים בארץ⁷. ואמנם, רבי יהודה הנשיא נאלץ מפאת דחק השעה - לפסוק שלא כשיטת אונקלוס; אולם הוא לא רצה שהצבור יחשוב שהוא דחה לגמרי את השקפת עולמו של אונקלוס.

אונקלוס מרמז להשקפת עולמו בתרגומו למצוות השמיטה; והוא מרמז אליה גם בתרגומו לרשימת העופות הטמאים, ובתרגומו לרשימת הירקות. רבי יהודה הנשיא נאלץ לפסוק שלא כאונקלוס ולהתיר את ספיחי הירק במוצאי השביעית - אולם הוא לא רצה להתיר את ה'כרישא'(=קפלוט)!!

ירק זה, שמופיע בראש רשימת הירקות ה'דחויים' של אונקלוס, הפך לסמל במאבק שבין השקפות העולם השונות. והיתר ה'קפלוטא' היה משתמע כדחייה מכל-וכל של שיטת אונקלוס. ולפיכך, רבי יהודה הנשיא לא רצה להתיר אותו.

 

אולם אנשי צפורי לא הבינו את שיקוליו של רבי יהודה הנשיא. והם הלבישו את ה'קַפְלוּטָא' שק-ואפר והביאו אותו לפני רבי יהודה הנשיא. ואמרו לו: 'מה חטא זה מכל שאר הירק?!'. ובסופו של דבר - כשרבי יהודה הנשיא ראה שהם לא ירדו לסוף דעתו!! - הוא התיר להם גם אותו.

 

______________________________________________________

 

[1] שהוא ה"כַּרְתִי" שבמשנה ברכות פ"א, מ"ב

2 "אמרה ליה דביתהו לא בעי ינוקא ריפתא?!" (ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפט)

3 וכן מבואר בירושלמי (עירובין פ"ג ה"א).

4 הנצ"יב כבר כתב ב"העמק דבר" (שם) שזו הסיבה שגרמה לשינוי שמצאנו שם בתרגום אונקלוס, אולם הוא הסביר את השינוי באופן אחר. לדעתו, אונקלוס רוצה לומר שישראל לא התכוונו למינים האלו עצמם, אלא ל"לחם" שאותו היו אוכלים 'עִם' המינים האלו. אולם לפי דרכו, אונקלוס לא היה צריך להשמיט את המילה 'את', אלא לתרגם אותה כמילה "וְעִם". ולפיכך נראה שאונקלוס השמיט את תרגום המילה "ואת", מפני שהמילה הזו מראה על מתן חשיבות. ואונקלוס רוצה לרמז לנו שמיני ירקות שמעודדים אכילת לחם - אינם מינים שראוי להחשיב אותם!!

⁵ סוגיית הבבלי בשבת (דף קג, א) ביררה שקרקע "כל שהוא" ראויה לזרע של ירק שנקרא "קרא". האמוראים שבבבל היו בקיאים בירושלמי (רי"ף בסוף ערובין), וסוגיית הבבלי הבינה שסוגיית הירושלמי מחשיבה את ה'כרישה' שנמצאת בראש רשימת הירקות ה'דחויים' של אונקלוס. סוגיית הבבלי באה לחלוק על המגמה הזו; ולכן היא מחשיבה את ה'קרא' שהוא מין ממיני הַקִּשֻּׁאִים. אונקלוס העדיף "אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים", ושמר את המילה 'את' כשהוא תירגם אותם; ולפיכך, הבבלי מחזק את שיטתו - ומחשיב את ה'קרא'.

ובאופן דומה כאשר סוגיית הבבלי (גיטין דף לז, א) מבררת מהו ה"קרקע כל שהוא" שמועילה בפרוזבול, היא משתמשת בדוגמא של ה'כרוב' - שהוא הירק המועדף בהשקפת עולמו של ר' עקיבא.

6 לר"ש משאנץ יש הסבר אחר בירושלמי, אולם הר"ש סיריליאו דוחה אותו, וגם הגר"א דחה את דברי הר"ש משאנץ.

7 הירושלמי מונה שם היתרים נוספים שנעשו על ידי רבי יהודה הנשיא. ובמאמר "רבי יהודה הנשיא והירק מחוץ לארץ" התבאר שגם היתרים אלו נעשו כדי לחזק את אחיזת היהודים בארץ ישראל.