הגג שהפיל את אגג

בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) מובא מעשה ברבן גמליאל שרצה לעבר את השנה, וזו לשון המעשה בתרגום חופשי:

"מעשה ברבן גמליאל שאמר 'קראו לי שבעה זקינים לעלייה', ונכנסו שמונה!! אמר 'מי הוא שנכנס שלא ברשות?' עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר 'אני עליתי שלא ברשות, הלכה נצרכה לי ונכנסתי לשאול עליה'. אמר לו רבן גמליאל 'ומה אֶלְדָּד וּמֵידָד שכל ישראל יודעים שאילו הן שְׁנַיִם, אמרתי שאתה אחד מהן!'. ואפילו כן לא עיברו את השנה באותו היום, והאריכו בו בדברי תורה; ועיברו אותה ביום שאחריו."

המעשה מעורר תמיהה עצומה. מדוע רבן גמליאל תלה את הריבוי במספר הנוכחים - בכוונות זדון. אם מותר לתלמידים לעלות כדי ללמוד הלכה שנצרכת להם, הוא היה צריך להניח שה"שמיני" שעלה שלא ברשות - עלה לשם המטרה הזו. ואיך יתכן בכלל, שמישהו ירצה להצטרף לבית הדין במזיד, מבלי שהדבר יתגלה מייד בתחילת הדיון?!

גם תשובתו של רבן גמליאל טעונה ברור, מצד אחד הוא משבח את שמואל הקטן, והוא משווה אותו ל'אֶלְדָּד וּמֵידָד'. אולם מצד שני מקובלנו¹ שהקב"ה לא חפץ ש'אֶלְדָּד וּמֵידָד' יהיו חברים בסנהדרין שמשה נצטווה לאסוף; ונמצא שרבן גמליאל משווה אותו למי שהקב"ה לא זימן אותו!!

 

כאשר מעיינים בפסיקת הרמב"ם² נוסף קושי גדול. הרמב"ם כותב שראש הסנהדרין מזמין באופן אישי את הדיינים שיהיו בעיבור השנה. לשיטתו, לא יתכן שרבן גמליאל אמר את המשפט הראשון שבמעשה הזה - 'קראו לי שבעה זקינים לעלייה'!!

 

הפליאה שטמונה במעשה התמוה הזה - משמשת דרך של חז"ל לרמוז לנו להעמיק ולהתבונן במשמעויות הסמליות שרמוזות בו.

 

המחלוקת בין בתי המדרשות ביחס ל"עיבור השנה"

המאמר הקודם "מי שעלה שלא ברשות ירד" דן כבר בסמליות שבמעשה דומה שמובא בתלמוד הבבלי (סנהדרין דף יא, א); והתבאר ש"עיבור השנה" משמש באגדות חז"ל כרמז סמלי לדיון בשאלה האם הגיע כבר "חודש אדר" בשלב הגאולה. בתחילת המאמר הנוכחי נחזור על עיקרי הדברים.

 

"חודש אדר" זה, הוא שלב שנראים בו עדיין סימני ה'חורף' של הגאולה - אך החלו להראות כבר סימני ה'אביב' של הגאולה. בשלב ה'חורף' של הגאולה - מופיעים "חייליו" של משיח בן יוסף; שמקרבים את הגאולה בכוח האדם ולא מתוך בטחון בניסי הקב"ה. בשלב ה'אביב' של הגאולה - מופיעים "חייליו" של משיח בן דויד; שמקרבים את הגאולה באמצעות העמל בחוקי התורה ומתוך אמונה בנפלאות הקב"ה. בשפת הסמלים של חז"ל דיון ב"עיבור השנה" מרמז לדיון בשאלה האם הגיעה כבר העת לפעולת "חייליו" של משיח בן דויד או שמא לא. והחלטה על "עיבור השנה" משמעותה "דחיית האביב", ודחיית העת לפעול לקירוב הגאולה באמצעות "חייליו" של משיח בן דויד.

 

משה רבך מלן ל'שבעה' ואת מוהלן ל'שמונה'

במעשה שבירושלמי רבן גמליאל ביקש ש'יקראו' לו 'שבעה' לעלייה ונכנסו 'שמונה'. סמלים אלו מוזכרים גם בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, כח):

" 'תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה' (קהלת יא, ב) - זה דור שמל משה ל-'שִׁבְעָה', 'וְגַם לִשְׁמוֹנָה' (שם) - זה דור שמל יהושע ל-'שְׁמוֹנָה'. אמר לו הקב"ה, משה רבך מלן ל'שבעה' ואת מוהלן ל'שמונה' שנאמר 'בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ וגו' וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית' (יהושע ה, ב). לברית 'שֵׁנִית' את מוהלן, לברית 'שְׁלִישִׁית' אין את מוהלן."

בתורה נאמר (ויקרא יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". ופשוט וברור - שמשה רבנו לא הפר את הציווי הזה, ולא מל את בני ישראל ברית מילה רגילה ביום השביעי. ה"מילה" שמוזכרת כאן היא ביטוי מושאל לפעולה שנועדה להכשרת אדם לקבלת מעלה מסוימת. המדרש מלמדנו, שבתקופת משה מעלת ה'שבע' היתה המעלה שהתאימה לעם ישראל, ומשה רבנו הכשיר אותם לכך. אולם לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל -  מעלת ה'שמונה' היא המעלה שמתאימה לעם ישראל; ויהושע נצטווה להכשירם לכך.

הדרשה מזהה בין המספרים 'שנים' ו'שמונה', ובין המספרים 'שלוש' ו'שבע'. והקבוצות הללו מופיעות בדרשה כסמלים ניגודיים. כאשר יהושע מתבקש למול את בני ישראל ל'שמונה' הוא מל אותם 'שנית', - מפני ש'שמונה' ו'שנים' הם בעלי אותה מהות. לשיטת המדרש הזה 'שנית' מסמל דבר רצוי, ואילו 'שלישית' מסמל דבר שאינו רצוי.

 

במאמר "המתמטיקה של רועי הבקר והצאן" התבאר שספר שמואל מזהה את הגאולה בדרך הטבע - עם המספרים 'שלוש' ו'שבע'; והוא מזהה את הגאולה בדרך האמונה והתורה - עם המספרים 'שנים' ו'שמונה'. ואף כאן - המעשה שבירושלמי חוזר ומשתמש בסמלים שמופיעים בספר שמואל.

 

ה'קְּרוּאִים' אל ה'עליה' (ה'גג')

המעשה ברבן גמליאל ביקש ש'יקראו' לו 'שבעה' ל'עליה', לאחר מכן הוא מהלל את חשיבות המספר 'שְׁנַיִם'; חוזר על סמלים שמופיעים בתהליך המלכת שאול (שמואל א ט, ב - י, ח):

"... וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל... מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם:... וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת... הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר ... וַיַּעֲלוּ הָעִיר ... וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה:... וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה... וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח... וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל ...וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג: וַיַּשְׁכִּמוּ וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל (הגג) הַגָּגָה לֵאמֹר קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ... בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים... וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם... וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים... אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן:... וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם... שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ..."

שמואל היה גר במקום גבוה ורם שנקרא "רמה", והבמה שעליה ישבו "שלושים" ה"קרואים" היתה במקום הגבוה ביותר שם; ולפיכך היה צריך לעלות אליה. המספר "שלושים" מרמז לגאולה בדרך הטבע. ושאול הוזמן "לעלות" ולהיות בראש ה"קרואים" הללו. גם בהמשך שמואל מדריך את שאול שהוא צפוי לפגוש במתח שקיים בין המספרים 'שנים' ו'שלוש'. במעשה שבירושלמי "שבעת" ה"קרואים" "לעליה" - מקבילים ל"שלושים" ה"קרואים"; מפני שהמשמעות של המספרים הללו היא זהה, והיא מסמלת גאולה בדרך הטבע.

 

שאול מקבל מנה מיוחדת שנקראת "הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ". הכתוב אינו קורא למנה הנוספת בשמה המדויק, הוא מדגיש את האופן שבו היא הוגשה "הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ"; זאת, כדי להדגיש את צד ה"עליה" ככל האפשר³. גם בהמשך, כאשר הם יורדים אל העיר, שמואל מחפש מקום גבוה לדבר בו עם שאול, הוא מדבר עמו "על - הגג". והיום ששאול נמשח בו למלך מתחיל מ"קריאה" אל 'הגג'. כל זאת מתוך הבנה ששילוחו לתחילת מלכותו -  יתחיל מה'קריאה' אל 'הגג'.

 

הגג (העליה) ברמה

ספר שמואל מדגיש את הגג באמצעות השימוש בקרי וכתיב. בקריאה נאמר: "וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל (הגג) הַגָּגָה"; אולם המילה 'הַגָּגָה' נכתבה באופן הבא - 'הגג'. הכתיב המיוחד מרמז לקשר שבין מלכות שאול לבין נבואות בלעם (במדבר כד, ג-ח):

"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם... מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל... וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ"

 

שליחותו של שאול למלך מתחילה בעיר רמה על הגג והיא מתאימה מבחינת הצליל הלשוני לדברי בלעם: "וְ'יָרֹם' מֵ'אֲגַג' - מַלְכּוֹ"⁴. "וְיָרֹם" מקביל ל"רמה" ולהתרוממות של שאול למקום ה"רם" שבעיר הזו; ו"הגג" מקביל ל"אגג" שהיה מלך עמלק. התהליך כולו מתאים גם להמשך דברי בלעם: "וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ".

 

הפרשנים נחלקו (במדבר, שם) מדוע 'אֲגַג', המלך העתידי של עמלק, מוזכר בנבואת בלעם. יש מי שאומר שזו נבואה על העתיד, וכשם שהנביאים ידעו על כורש בטרם נולד, כך בלעם ידע על 'אֲגַג' בטרם נולד. ויש מי שאומר שכל מלכי עמלק נקראו בשם 'אֲגַג'. אולם מכך ששמואל הנביא טורח וממליך את שאול על 'הגג', ניתן ללמוד שהקשר שבין 'אֲגַג' לבין 'הגג' הוא לא רק קשר בצליל - אלא גם קשר במשמעות.

 

'אֲגַג' מייצג את 'הגג' של הגויים. בכתיב של הפרשיה הזו כתוב ששמואל קורא לשאול 'הגג'; מפני שהמלך החדש, שהוא 'הגג' של עם ישראל, צריך להתמודד עם 'אֲגַג' - שמסמל את 'הגג' של הגויים. 'הגג' של עם ישראל צריך להיות נישא יותר ("וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ"); ולפיכך תהליך המלכת שאול מתחיל ב'עליה' אל 'הגג' וממשיך ב'עליה' רוחנית - והוא מתנבא.

 

משמעות השם 'אֲגַג'

השם 'אֲגַג' מתחיל ב'אֲ' והוא דומה בכתיבתו למילה 'אֲזֵנֶךָ' שבכתוב (דברים כג, יד): "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ". האבן עזרא כותב שם שה'אֲ' שב'אֲזֵנֶךָ' היא אות שנוספת על השרש זו"ן שמשמעותו כלי זין. ניתן להשליך מדברים אלו - גם על השם 'אֲגַג'; וניתן לומר, שה'אֲ' שב'אֲגַג' היא אות שנוספת על השורש; והשורש של השם 'אֲגַג' הוא גו"ג; ומשמעותו מקום גבוה.

 

ולפי מה שמתבאר במשמעות השם 'אֲגַג', ניתן לומר שגם 'גּוֹג' ו'מָגוֹג' שידועים במסורת על מלחמת 'גּוֹג ומָגוֹג' הם שמות שמסמלים מציאויות 'גבוהות'. בנבואת יחזקאל (לח, ב) נאמר "בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג...". הכתיב של המילה 'אֶרֶץ הַמָּגוֹג' הוא קשה שהרי ה"א הידיעה אינה מופיעה לפני שם של מקום או שם של עם⁵. אולם לפי מה שהתבאר, 'מָגוֹג' אינו מייצג שם של מקום או שם של עם, אלא הוא מייצג מציאות גבוהה; והאות 'מָ' שבתחילתו היא אות שנוספת על השורש גו"ג⁶.

 

הן 'אֲגַג', והן 'גּוֹג' ו'מָגוֹג', הם שמות שמסמלים מציאויות גבוהות (ג"גיות). כאשר בלעם מנבא "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" הוא אינו מתכוון רק ל'אֲגַג' הפרטי. אלא ל"מציאות גבוהה" - מציאות גגי"ת - שעומדת ומתנגדת לעם ישראל. אולם המלך של עם ישראל ירום ויתנשא מעליה וינצח אותה⁷.

 

ה'קריאה' של רבן גמליאל ל'שבעה' אל ה'עליה', חוזרת על משמעות ה'קריאה' של שמואל לשאול אל 'הגג'. מדובר ב'קריאה' למי שמתאים לבוא ול'התעלות' - כדי הילחם במציאות ג"גית שמאיימת על עם ישראל.

 

המציאות הג"גית

בנבואת בלעם נאמר (במדבר כד, כ):

"וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד:"

הרמב"ן כתב ש"רֵאשִׁית גּוֹיִם" משמעותו שעמלק היה נחשב באותה העת ב"ראש העמים"⁸. גם אם הדבר אינו מוסכם על כולם⁹; הרי שעמלק חש עצמו כאילו הוא נמצא ב"ראש העמים", וכאילו הוא נמצא "על הגג" של העולם. כאשר ישראל היו בדרך לארצם, עמלק חש שהוא עומד לאבד את התדמית העצמית ה"גבוהה" שיש לו, והוא קיבץ תחתיו עמים נוספים כדי להילחם בישראל¹⁰. וכאשר יהושע נלחם בעמלק הוא נאלץ להילחם לא רק בעמלק, אלא גם בעמים שעמלק קיבץ תחתיו (שמות יז, יג): "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב".

 

השם 'גוג ומגוג' מגלה שגם כאן מדובר במציאות שחשה עצמה כאילו היא "על הגג" של העולם. כאשר עם ישראל נאחז בארצו, 'גוג ומגוג' חש שהוא נדחק ממעמדו הגבוה; וגם הוא יקבץ עמים נוספים כדי להילחם בעם ישראל; אולם גם הוא יפול.

 

במשך הדורות היו כמה מלכי גויים שחשו עצמם "על הגג של העולם" וקיבצו עמים למלחמה בעם ישראל; וניתן היה לראות במציאויות האלו מלחמת גוג ומגוג¹¹. וגם כאשר המלחמה הזו אינה מתבצעת באופן מוחשי היא קיימת באופן תת-מודע בכל דור ודור¹².  - "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז).

 

מי מתאים להילחם במציאות הג"גית?

כדי להילחם במציאות הגגי"ת שמאיימת על עם ישראל צריך לבחור באנשים שמתאימים למשימה; אנשים שיוכלו להיות מציאות יותר גגי"ת (גבוהה) מהג"ג של הגויים. מי מתאים להיות "קרוא" ל"עליית הגג" הזו?

 

במלחמה הראשונית בעמלק אנו נפגשים לראשונה בדמותו של יהושע (שמות יז, ט):

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק..."

הכתוב לא מסביר כאן מדוע יהושע נבחר למשימה הזו. אולם דבורה הנביאה מרמזת לכך (שופטים ה, יד): "מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ...". דבורה מגלה שיש קשר מיוחד בין אפרים ובנימין לבין המלחמה בעמלק (המציאות הג"גית שמאיימת על עם ישראל). תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות מ, יא) ממשיך את הכיוון הזה, ומגלה שהקשר הזה קיים גם לגבי מלחמת גו"ג ומגו"ג; ומשיח בן אפרים שיוצא מיהושע - הוא זה שיכריע את גוג ואת סיעתו.

 

שמואל ידע שהמלך הראשון שיקום לעם ישראל יתחיל את מלכותו בתהליך של 'עליה', הוא "קרא" לו להתחיל את היום הראשון למלכותו מהג"ג; כדי שהג"ג של עם ישראל יתנשא על הג"ג של הגויים וינצח אותם; (- "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ"). ברם, שמואל לא ידע מתחילה מי מתאים למשימה הזו, הקב"ה הודיע לשמואל שהוא בחר במישהו משבט בנימין למשימה הזו; הוא גילה בכך - ש"חייליו" של משיח בן יוסף הם אלו שמתאימים לעלות ראשונים אל 'עליית הגג' של עם ישראל.

 

והאריכו בו בדברי תורה; ועיברו אותה ביום שאחריו.

לשיטת הרמב"ם - המעשה ברבן גמליאל שרצה "לעבר את השנה" וביקש ש"יקראו" ל"שבעה" אל ה"עליה" - לא יתכן כפשוטו. המעשה חוזר על סמלים שמופיעים בספר שמואל. המספר "שבעה" מסמל את הפעילות של משיח בן יוסף באמצעים טבעיים; והמעשה מרמז שרבן גמליאל הכריע ש"חייליו" של משיח בן יוסף הם עדיין אלו שמתאימים "לעלות" ולהילחם במציאות הגגי"ת המאיימת של גוג ומגוג; ולכן ה"שבעה" אלו שעדיין "קרואים" אל ה"עליה". אולם שמואל הקטן התנגד לכך. המספר "שמונה" מסמל את הפעילות של משיח בן דויד באמצעות התורה; והמעשה מרמז ששמואל הקטן היה סבור שהגיעה כבר "חודש אדר של הגאולה"; והגיעה העת ל"קרוא" לחייליו של משיח אל ה"עליה"; ולהילחם במציאות הגגי"ת המאיימת - באמצעות עמל התורה.

רבן גמליאל חלק כבוד לשיטתו של שמואל הקטן; שהרי בסופו של דבר, דויד ה"שמיני" החליף את שאול וה"שבעה"¹³; ולכן האריכו באותו היום בדברי תורה. אולם רבן גמליאל לא חזר בו משיטתו שטרם הגיעה העת הזו; ולפיכך, "עיברו את השנה" ביום שאחריו. רבן גמליאל הודיע ש"חודש אדר של הגאולה" טרם הגיע; ו"חייליו" של משיח בן יוסף הם עדיין אלו שמתאימים "לעלות" ולהילחם כנגד המציאות הגגי"ת המאיימת.

 

_______________________________________________________

 

[1]   רש"י (במדבר יא, כו) לפי ה"יש אומרים" שבספרי (צה).

2   "אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. כיצד, יאמר ראש בית דין הגדול לפלוני ופלוני מן הסנהדרין - 'היו מזומנין למקום פלוני שנחשב ונראה ונדע אם שנה זו צריכה עיבור או אינה צריכה'..." (קידוש החודש ד, ט)

3   ר' שמואל בר נחמן אומר בתלמוד הירושלמי (מגילה פ"א הי"ב) שהמנה הכילה את כל מה שנמצא 'על' השוק, את הירך וגם את מה ש'על' הירך, שהוא "כף הירך" ('שופה'='שופי'); כלומר את ה'על' וגם את מה ש'על' ה'על'.

4   וכאשר הרציתי את עיקרי הדברים בפני ידידי הרב מרדכי אברהמי, העירני שהראי"ה קוק כבר הדגיש את הנקודה החשובה הזו בתהליך המלכתו של שאול (סידור עולת ראיה, ר"ח רגלים וחגים, מגילה): "שאול... 'וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ' - שקיבל מלכותו על הגג, שדיבר עמו שמואל שם..."

5   רד"ק שם.

6   ובדומה לשם "מָנוֹן" (משלי כט, כא) שהאות 'מָ' נוספה בו על השורש ני"ן שמשמעותו צאצא.

7   גם הָמָן הָאֲגָגִי היה גג"י, והוא גדל ו'התנשא' מ'על' כל השרים (אסתר ג, א): "... גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים". אולם כפי שבלעם התנבא - "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" - בסופו של דבר מרדכי התנשא וגדל מעליו; ובהמשך המגילה נאמר (אסתר ח, ב) - "וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן"; ולאחר מכן נאמר (אסתר ט, ג-ד): "וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם: כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל".

8   "... ואמר כי הוא עתה רֵאשִׁית גּוֹיִם, כי בראש העמים יחשב, כי גבורים היו ואנשי חיל למלחמה". (רמב"ן, שם)

9   האבן עזרא כותב שם: "...ורבים פירשו, 'רֵאשִׁית גּוֹיִם', כי הם יחשבו בראש הגוים. ולא היה כן."

1⁰ גם הָמָן הָאֲגָגִי היה גג"י, וקיבץ עמים להילחם בעם ישראל (אסתר ג, יב-יג): "... וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם ... לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים..."

1¹ "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך - לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח?" (סנהדרין דף צד, א)

1² ה"פרי צדיק" דן ביחס שבין תקופת מלחמת גוג ומגוג לבין התקופות השונות, וזו לשונו (פרשת שמיני, ט):

"איתא בגמרא (שבת דף קיח א): כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גהינם ומלחמות גוג ומגוג. ולהבין זה איך שייך בכל פרט נפש להיות ניצול מחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג שיהיה רק באותו הדור בלבד? ויותר פלא דבעל המימרא היה בר קפרא שהיה בימי רבי. ובסנהדרין (דף צז ב) אמרו ז"ל שקודם לשמונים וחמשה יובלות לא יבא משיח, ולפי חשבון הזה היה דורם כמאתיים שנה קודם זמן ביאת המשיח, ואיך אמרו על דורם ניצול מחבלו של משיח על כל פרט נפש? אך הענין הוא על דרך שאמרו ז"ל (שם צב א) כל מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, דהיינו שכל נפש מישראל יש בכוחו לבנות המקדש בפנימיות עם מדת ימיו הגם שבפועל הוא המניעה מהכלל, עם כל זאת ברוחניות יש מציאות בנין בית המקדש בכל נפשות ישראל בפרט, וממילא גם התיקונים מחבלו של משיח ומלחמות גוג ומגוג ישנם גם כן ברוחניות בכל פרט נפש."

1³ ה"שמיני" "הקטן" - מתאים לתפקיד יותר מה"שבעה"; ושמואל "הקטן" סבור שאפשר להמליך את ה"שמיני" ה"קטן" עוד לפני שממליכים את שאול ואת אלו ששייכים ל"שבעה" (שמואל א טז י-יב): "וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ ... וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ ... וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא:"