אלדד ומידד - ונבואות הַשְּׂלָו (חלק ב)

חלק ב'

 

מי יאכילנו בשר?

שיטה זו סבורה שהפרשיות מרמזות - שזקני ישראל חלקו על משה כיצד יש להנהיג את ישראל. הזקנים היו סבורים שעם ישראל טרם הגיע למדרגה הרוחנית שתאפשר להם להימנע מאכילת בשר. משה שמע את דברי הזקנים אולם הוא התייחס לדעתם בביטול. האסיפה שלהם כונתה בשם 'אספסוף'. הוספת אותיות למילה כדי להקטין את חשיבותה מופיעה במקומות נוספים בתנ"ך⁶; ואף כאן, הוספת הסיומת "סוף" למילה "אסיפה" נועדה להקטין את החשיבות של האסיפה הזו.

 

אולם הזקנים לא חזרו בהם משיטתם. הם הודיעו לעם שמשה רבנו צריך להמשיך ולהתפלל שירד לעם שְׂלָו. העם שמע את דברי הזקנים, היה במצוקה - "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". העם קיבל את שיטת הזקנים, ורצה להמשיך ולאכול בשר. אולם מאידך, מדרגת הזקנים לא היתה גבוהה כמו מדרגת משה רבנו, והעם לא האמין שהזקנים מסוגלים להוריד את הַשְּׂלָו בתפילותיהם. ולפיכך העם שאל: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". שאלת העם היתה פשוטו כמשמעו!! - מי האישיות שתאכיל אותנו בשר. משה רבנו אינו מוכן להתפלל עבורנו שד’ יעניק לנו בשר, ואילו הזקנים שמעוררים אותנו לבקש את הבשר, אינם מסוגלים להביא את הבשר בתפילותיהם.

 

 

 

ההצעות של משה - 'לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי' ו'הָרְגֵנִי נָא הָרֹג'

משה רבנו הגה דרך לצאת מהמצוקה הזו (במדבר, יא, יא-טו):

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ד’ ... הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי:

משה פנה לד’ ואמר לו שהבעיה נוצרה - מכיוון שהוא אינו מתאים עוד להנהיג את עם ישראל. משה מבין שהוא אמור להתפלל עבורם שד’ ייתן להם בשר. אך לאחר מעמד הר סיני, לאחר שהוא נצטווה להישאר במדרגה שמימית⁷; הוא נותר מרוחק ממצבם, והוא כבר אינו חש כלפיהם יחס של הורים לילדיהם – "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ". לפני שנה כשהם יצאו ממצרים הוא חש רחמי-הורים על העם, ולכן הוא היה מוכן להתפלל למילוי תאוותם השטותית לבשר. אולם עתה הוא אינו חש שרחמי-הורים מפעמים בו לנוכח בקשת הבשר, והוא אינו מסוגל להתפלל עליהם מקירות ליבו למילוי "תאוותם".

 

משה ביקש מד’ שיצרף אליו אנשים נוספים בדרגה פחותה ממנו, והללו יחושו רחמי-הורים על תאוות העם ויתפלל עבורם למילוי תאוותיהם. משה ביקש מד’ שיוריד גם אותו עצמו ממדרגתו; כדי שגם הוא יחוש במצוקות העם, ויוכל להתפלל עבורם לבשר. הזוהר⁸ מבאר שהרעיון הזה גלום בבקשה התמוהה -  'הָרְגֵנִי נָא הָרֹג'; וכעין כך מבואר ב"מאור ושמש" (שם):

"... 'וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי' - רצה לומר, לשאת אותם עלי; - 'הָרְגֵנִי נָא הָרֹג' רצה לומר, הורידני ממדרגתי, שנפילה ממדריגה היא בחינת 'הריגה', כדי שיהיה לי אחיזה מָה עמהם".

 

המענה של הקב"ה

הקב"ה נענה לשתי בקשותיו של משה.

כזכור, הזקנים התנגדו לדרכו של משה; ומשה התייחס אליהם מתחילה בביטול, והאסיפה שלהם כונתה בשם 'אספסוף'. אולם לאחר שמשה ביקש מהקב"ה שיצרף אליו מנהיג שמתאים לעם, הקב"ה הודיע לו שהוא יעלה את קבוצת "זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו"⁹ - למדרגת "נביאים". ה"נביא" מסוגל להתפלל ולשנות את גזירות הבורא¹⁰. הזקנים שסבורים שישראל זקוקים לאכילת בשר יועלו למדרגת נביאים - והם יוכלו לשנות בעצמם את גזירת הבורא ולהתפלל למתן בשר לעם.

 

כזכור, משה רבנו ביקש לרדת ממדרגתו, והוא רמז לכך גם כאשר הוא השתמש בלשון נקבה -'וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי'. הקב"ה נענה לבקשתו, וירידת המדרגה הזו מופיעה מייד בהמשך. הקב"ה אמר למשה בנבואה שיודיע לעם שהם יאכלו בשר למחרת. משה קיבל את הנבואה הזו, אולם הוא לא הצליח לראות בבירור כיצד הנבואה תמומש; ולפיכך הוא פקפק בנכונות נבואתו, והוא ננזף על כך (במדבר יא, כא-כג):

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם: וַיֹּאמֶר ד’ אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ד’ תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא:

הנזיפה שהקב"ה נזף במשה מזכירה את הנזיפה שהקב"ה נזף בשרה¹¹ בזמן קבלת הבשורה אודות לידת יצחק. אברהם זכה לקבל את הנבואה על לידת יצחק באופן ברור - במדרגת "זכר", אך שרה זכתה לשמוע את הנבואה הזו שלא בברור - במדרגת "נקבה". שרה שלא קיבלה בברור את הנבואה הזו פקפקה בנכונות נבואתה, והיא ננזפה על כך. ואף כאן, משה קיבל את נבואת הגעת הבשר במדרגה נמוכה - במדרגת "נקבה"; ולפיכך הוא פקפק בנכונות נבואתו, והוא ננזף על כך.

 

נבואות אלדד ומידד

משה רבנו קיבל את הנבואה על הגעת הבשר במדרגת 'נקבה', והוא לא ידע כיצד הבשר יגיע לעם ישראל. אולם היו נביאים שקבלו אותה במדרגת 'זכר' (במדבר יא כו):

"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:"

תוכן נבואתם של אלדד ומידד אינו מפורש בתורה, אך הוא מובא בתרגום יונתן בן עוזיאל שם, וכך נאמר שם בתרגום חופשי:

"... אלדד היה מִתנבא ואומר - הנה משה נאסף מהעולם ויהושע בן נון משרת המחנה עומד אחריו ומנהיג את בית ישראל ומביא אותם לארץ הכנעני ומנחיל אותה להם. מידד היה מתנבא ואומר - הנה שַׂלְוִים עולים מִן הַיָּם ומכסים את כל המחנה של ישראל ויהיו לעם למכשול..."

 

תוכן נבואת אלדד התרחש באופן סמלי מיד בסמוך, והוא מתואר בכתוב (במדבר יא, כז-ל):

"וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם: וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:"

כאשר המילה 'וַיֵּאָסֵף' מופיעה בתנ"ך בתיאור של איש יחיד היא מופיעה בדרך כלל במשמעות של מיתה¹². הלשון "וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה" מרמזת שכאשר משה רבנו הצטרף אל המחנה, הוא "מת" מבחינה מסוימת. משה ירד מהמדרגה הגבוהה שהוא היה שרוי בה לפני כן, והוא הצטרף לבקשת הבשר של "מחנה" ישראל; ו'הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל' התפללו שד’ ישלח בשר לעם ישראל.

ברגעים אלו, שמשה "מת" מבחינה סמלית, יהושע בן נון הוא זה שגילה מנהיגות והוא הציע למשה לכלוא את אלדד ומידד. יהושע לא הנהיג עדיין בפועל את העם, שהרי משה רבנו רק ירד ממדרגתו והוא לא "מת" ממש. אולם גילוי המנהיגות הזה הראה שיהושע יהיה המנהיג הבא של עם ישראל.

 

גם נבואת מידד התרחשה מיד בסמוך, והיא מתוארת בכתוב (במדבר יא, לא-לד):

"וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ד’ וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה...וַיָּקָם הָעָם... וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו... הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ד’ חָרָה בָעָם וַיַּךְ ד’ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים:"

לפי הנבואה שמשה קיבל מד’ לפני כן, הבשר לא היה אמור להמית את האוכלים!! משה נצטווה להודיע לעם, שהם יקבלו בשר במשך חודש ימים והם יאכלו ממנו עד שהם ימאסו בו והוא יעורר בהם גועל!! - "עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא..." (במדבר יא, יח-כ). אולם לפי נבואת מידד הבשר הזה יהיה למכשול; והכתוב מספר שנבואת מידד היא זו שהתקיימה!! ברגע שישראל נגסו מהַשְּׂלָו הם מתו, וקברו אותם שם!!

 

ברם, היתכן שד’ ישטה בעם ישראל?! היתכן שד’ ציווה את משה להודיע לעם שהם יאכלו בשר במשך חודש ימים עד שהבשר יימאס עליהם; אך בסופו של דבר ד’ המית אותם על ידי הבשר הזה?!

 

כזכור, הילקוט שמעוני מבאר "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה". עם ישראל לא הוכה ממש, אלא שהכתוב מספר את מה שאלדד ומידד "ראו בנבואתם". אלדד ומידד ראו, שד’ התייחס אל מי שנגס בבשר כאל אנשים "מתים" כבר ברגע שהם נגסו בו. אך האנשים עצמם המשיכו לחיות ולאכול מן הבשר כרגיל. ישראל אכלו מהַשְּׂלָו במשך כחודש ימים עד ש"נבואת משה" התממשה - והם מאסו בו וקברו את ה"תאוה" שלהם לבשר¹³.

 

סיכום

העיון בשתי פרשיות הַשְּׂלָו שבתורה הוא בגדר "חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם". בספר שמות משמע שהַשְּׂלָו ניתן באופן ממושך ומשביע רצון, ואכילתו היתה דומה לאכילת המן ולא היה בכך פגם. אולם בספר במדבר מבואר שאכילת הַשְּׂלָו לא היתה רצויה והיא המיתה את אוכליו.

חז"ל מרמזים שמדובר בשתי התייחסויות שונות, שהן בעצם רמות שונות של ראייה נבואית. לפי הראיה במדרגה הנמוכה אכילת הַשְּׂלָו אינה ממיתה, אך לפי הראיה במדרגה הגבוהה אכילת הַשְּׂלָו ממיתה באופן מיידי. ספר במדבר מתאר את ירידת הַשְּׂלָו לפי ראייתם של אלדד ומידד - שהיתה במדרגה נבואית גבוהה - ולכן הוא מספר שאוכלי הַשְּׂלָו מתו באופן מיידי. מזמור ע"ח בספר תהילים אימץ את הראייה הזו, ולכן הוא מספר שאכילת הַשְּׂלָו הרגה בישראל כבר בפעם הראשונה¹⁴; וגם סוגיות התלמוד אימצו את ההתבוננות הזו.

ברם, אימוץ ראייתם של אלדד ומידד מעורר קושי, שהרי "לֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה". בישוב הקושי הזה נאריך בעזהשי"ת במאמרים הבאים.

 

____________________________________________________

 

6 "האמינון - דרך המדברים להוסיף אותיות להקטין הדבר וכן יצרנהו כאישון עינו (דברים לב) הנקרא כן ע"ש האיש הקטן הנראה בעין:". (מצודת ציון שמואל ב יג, כ). וההבנה שהוספת האותיות ל"אסיפה" של הזקנים נועדה להמעיט בחשיבותם מופיעה כבר ב'שפת אמת' (בהעלותך, תרנ"ה)

7 "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי..." (דברים ה, כו-כז)

8 "משה לא אבאיש קמיה ולא שאל למיתה... משה אתאחד והוה סליק במה דלא אתאחד נביאה אחרא ... אמר 'וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג' דחשיבנא נוקבא במיכלא דילה (ואנא נחית מן שמייא דאיהו דרגא עלאה לנחתא לדרגא דנוקבא..." (זוהר במדבר, דף קנו עמוד א)

9 קבוצה זו - "זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו" - פקפקה בדרכו של משה עוד במצרים; וכבר שם הם חששו שדרכו של משה היא קיצונית מדי, ושהקב"ה אינו חפץ להנהיג בה את העם. כשמשה ביקש מהזקנים לבוא עמו אל פרעה ולדרוש ממנו לשחרר את העם, הזקנים הסכימו בתחילה לבוא עמו; אך הם נשמטו אחד אחד - ורק משה ואהרון נכנסו לפרעה. ולאחר מכן, כשפרעה הקשה את גזירותיו, שוטרי בני ישראל ראו בכך הצדקה לשיטתם שדרכו של משה היא קיצונית ואינה רצויה בעיני ד’ (שמות ה, כא) "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ד’ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה".

הכתוב מזכיר את התייחסות השונה של הקבוצה הזו לאכילה ולשתיה כבר לפני כן בעת מתן תורה (שמות כד, יא): "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". אונקלוס מתרגם "ולרברבי בני ישראל... והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו ברעוה - כאלו אָכְלִין וְשָתַן". גדולי ישראל האלו דימו את העונג הרוחני שהם זכו לו לעונג שהיה נחשב מאוד בעיניהם - עונג של אכילה ושתיה.

1⁰ "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה..." (בראשית כ, ז).

1¹ "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:... וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ד’ אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מֵד’ דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:" (בראשית יח י-יד)

1² "...וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כה, ח); "...כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" (ישעיהו נז, א)

1³ ר"י אבן שועיב מביא בדרשותיו לפרשת בהעלותך דרשה של חז"ל "בקבר היו קורין רעב רעב". גם דרשה זו מגלה לפי פשטותה - שהמתאווים לא מתו ממש.

1⁴ "מַשְׂכִּיל לְאָסָף... אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם:... וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ:... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף:... לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱלֹקִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ:...". (תהלים עח, א-לא