הסוסים של משה רבנו (חלק א)

בספר שמות מסופר שכחודש לאחר שישראל יצאו ממצרים, הם התלוננו שהם זוכרים לטובה את הלחם והבשר שהיו להם במצרים. ד’ נענה להם והעניק להם שני דברים: את המן במקום הלחם, ואת הַשְּׂלָו במקום הבשר. בתלמוד מצויה מחלוקת מדוע ישראל קיבלו את המן. בסוגיה במסכת תענית (דף ט, א) נאמר "מן - בזכות משה"; ומבואר שם שמשה רבנו התפלל עבור עם ישראל, ד’ המטיר להם את המן. אולם בסוגיה במסכת יומא (דף עו, א) מובאת דעה חולקת. הסוגיה לומדת ממזמור ע"ח בתהילים שהמן היה יורד לישראל בזכות יהושע. דרשות הכתוב מובאות באופן מפורט בילקוט שמעוני (תהלים, תתיט):

" 'לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ' - זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, כתיב הכא 'אִישׁ', וכתיב התם 'קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ'. ויש אומרים על אבריו היה יורד, ומאבריו היה אוכל. מכאן היו רבי יוסי ורבי שמעון אומרים - כסוסים נתפטמו ישראל באותה שעה. דבר אחר 'לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ' - לחם שמלאכי השרת טוחנין אותו:"

בתחילה מובא לימוד בגזירה שווה - שהמן היה יורד לעם ישראל בזכותו של יהושע. בסיום מובאת דרשה שמספרת בשבחו של המן ומספרת שזהו - 'לחם שמלאכי השרת טוחנין אותו'. אולם באמצע מובאות דרשות תמוהות¹.

 

הדרשה התמוהה הראשונה מספרת שהמן היה יורד על איבריו של יהושע, אולם הדבר תמוה. בתורה מבואר שהמן היה יורד סביב למחנה, והיה צריך לצאת מן המחנה לשדה כדי ללקוט אותו². ואם הדרשה רוצה לומר, שיהושע לא היה צריך לצאת לשדה מפני שהמן היה יורד בסמוך אליו; מדוע היא אינה מספרת שהמן היה יורד על בגדיו של יהושע? מדוע היא אומרת שהמן היה יורד על איבריו?! ובכלל, מהמשך הדרשה - 'ומאבריו היה אוכל' - משמע שיהושע היה הולך ללא בגדים ולכן היה מסוגל לאכול את המן באופן ישיר מעל איבריו; הייתכן כדבר הזה?!

הדרשה התמוהה השנייה היא דרשתם של רבי יוסי ורבי שמעון, שדורשים את ירידת המן על איבריו של יהושע לגנאי - 'מכאן היו רבי יוסי ורבי שמעון אומרים כסוסים נתפטמו ישראל!!'. רבי יוסי ורבי שמעון משווים את כל אוכלי המן - לסוסים!! אולם דבריהם הם נגד פשט הכתוב שמשבח את המן; ומספר שישראל היו יוצאים ללקוט את המן ואוכלם אותו לאחר עיבוד והכנה - כפי שרגילים בני האדם (במדבר יא, ח):

"שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:"

מדוע רבי יוסי ורבי שמעון מתעלמים מהכתוב? מדוע הם דורשים בגנותם של אוכלי המן?

 

חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם

הדרשות התמוהות אינן מתעלמות מהכתוב בתורה בתורה, אלא שחז"ל רוצים לחדד בפנינו את הפרשנות של המשורר אסף, ברוח קדשו לפרשיות המן והַשְּׂלָו (תהילים, עח):

"מַשְׂכִּיל לְאָסָף... אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם... בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם... יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה: וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע... וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם... לָכֵן שָׁמַע ד’ וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל... וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ: לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע: וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף: וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם: לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱ-לֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ..."

המזמור רואה בעין רעה את בקשת בני ישראל לקבל אֹכֶל, והוא אינו מבדיל בין בקשת הלחם לבקשת הבשר - 'וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם'. ומשמע מהמזמור, שבמסגרת ה'אֵשׁ' וה'אַף' שד’ כעס על ישראל, הוא המטיר להם את המן ואת הַשְּׂלָו; והללו הרגו בעם ישראל.

 

לכאורה המזמור סותר את התורה. בספר במדבר נאמר שאכילת הַשְּׂלָו הרגה בעם ישראל רק בפעם השניה שהַשְּׂלָו ירד, כשנה לאחר הפעם הראשונה. אולם המזמור מספר שגם המן היה מאכל של 'עונש'; ולשיטתו אכילת המן והַשְּׂלָו הרגה בעם ישראל כבר בפעם הראשונה.

 

המשורר אסף אינו מתעלם מהתורה. יש אמנם שיטה שסבורה שהמן ירד בזכותו של משה רבנו והיא רואה במן מאכל משובח ביותר. השיטה הזו נידונה במאמר הקודם "אלדד ומידד ונבואות הַשְּׂלָו". אולם המשורר אסף מביא בפנינו מסורת אחרת בהבנת פרשיות המן והַשְּׂלָו. לפי המסורת של אסף, המן ירד בזכותו של יהושע בן נון. המסורת הזו רואה במן מאכל של 'עונש'.

 

שיטה זו מבדילה בין שתי הנהגות שד’ מנהיג בהם את עם ישראל; ההנהגה של 'מָרָה' וכנגדה ההנהגה של 'אֵילִם'; וכדלקמן.

 

ההנהגה של 'מָרָה'

ד’ ביטל בקריעת ים סוף את ההנהגות הטבעיות של העולם. בני ישראל נוכחו לראות זאת והם שרו יחד עם משה רבנו את השירה הגדולה "אָשִׁירָה לַד’ כִּי גָאֹה גָּאָה". לאחר מכן באה פרשיית הנסיעה מהים וההגעה למָרָה (שמות טו, כב-כג):

"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל ד’ וַיּוֹרֵהוּ ד’ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ד’ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ד’ רֹפְאֶךָ:"

הפרשיה מעוררת קושי, איך הלכו אנשים נשים וטף שלשה ימים בלא מים. רבנו חננאל יישב את הקושי הזה ותרץ שנעשה להם נס הם הלכו דרך של שלשה ימים ביום אחד, חסרון המים היה רק יום אחד. אולם פירושו נוגד את פשטות הכתוב - 'וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים'. המשורר אסף מיישב את הקושי הזה ומתאים אותו עם פשטות לשון הכתוב, אך לפי מסורת אחרת. לפי המסורת של אסף נעשה לישראל נס אחר!!

 

לפי סדר המאורעות שמסופר בתורה, כאשר ישראל היו במדבר סין הם התלוננו על הרעב והם קיבלו את המן והַשְּׂלָו. לאחר מכן הם באו לרפידים והתלוננו על הצמא, ואז ד’ ציווה את משה להכות בצור להוציא ממנו מים. אולם המשורר אסף מספר שבקיעת הצור והוצאת המים מהסלע היתה לפני כן. אף על פי שישראל ראו את הנס הגדול הזה הם חטאו וביקשו אוכל לנפשם. האם המשורר מתעלם מהתורה?

המשורר אסף אינו הופך את סדר האירועים; אלא שהוא מגלה שהיו צורים וסלעים רבים שנבקעו עוד לפני שנבקע הצור שברפידים. המשורר מספר שההנהגה הניסית שהתגלתה בקריעת ים סוף התלוותה לעם ישראל מאז יציאתם ממצרים. לכל אורך הדרך היו סלעים שנבקעו, ועם ישראל היה שותה מהנוזלים שיצאו מהסלע. וממילא מובן כיצד התקיימו האנשים הנשים והטף במשך שלושת הימים עד שבאו למָרָה.

 

אסף מספר 'וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע', - מהסלעים שנבקעו יצאו לא רק מים - אלא 'נוֹזְלִים'. תחת ההגדרה של 'נוֹזְלִים' נכללים חומרים מזינים נוספים שמצויים במצב נוזלי כמו שֶׁמֶן ודְבַשׁ, וכך יכלו האנשים הנשים והטף להתקיים בצורה טובה במשך כל הדרך הזו. סיוע להבנתו של אסף יש בדברי משה רבנו עצמו בשירת האזינו (דברים לב, יב-יג): "ד’ בָּדָד יַנְחֶנּוּ... וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר". באבות דרבי נתן (נוסחא א לג) מסופר שהתופעה הזו אירעה בעת שבני ישראל עברו בתוך ים סוף. המשורר אסף מלמדנו שהתופעה הזו המשיכה ללוות את עם ישראל גם בהמשך דרכם.

 

אולם בני ישראל לא חפצו בהנהגה הזו, הם רצו וחיפשו מים ואוכל רגילים שאינם יוצאים מסלע; רק מחוסר ברירה הם נאלצו לשתות "מים של נס". כאשר ישראל באו למָרָה הם התאכזבו לראות שהמים הרגילים הם מרים, הם התלוננו על משה. משה התייחס לכאבם והתפלל לד’, אולם ד’ לא ויתר לגמרי על ההנהגה הניסית. ד’ הורה לו להמתיק את המים באמצעות נס, וכמו כן ללמד את עם ישראל חוקי תורה. ד’ הודיע בזאת לישראל, שהוא רוצה שהם יחיו בהנהגה ניסית קבועה שתהיה תלוי בשמירת חוקי התורה שהוא נותן להם.

 

ההנהגה של 'אֵילִם'

לאחר מכן, בני ישראל נסעו ממָּרָה - למקום אחר שנקרא אֵילִם (שמות טו, כז):

"וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם:"

החניה באֵילִם היתה חניה נוחה. בני ישראל מצאו שם מים רגילים, שאפשר לשתותם ללא צורך בנס של השלכת עץ למים. הם מצאו שם גם תמרים רגילים שאפשר ללעוס ולאכול אותם באופן רגיל, בלא הכרח לינוק - 'דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר'. הכתוב מדגיש את המספרים 'שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה' ו'וְשִׁבְעִים' בתור מספרים משמעותיים, שגם הם הוסיפו להרגשת הנוחות של החניה הזו.

 

העיון בתנ"ך מגלה שהמספרים הללו קשורים לנושאים שהם בעייתיים מבחינת עם ישראל. המספר "שנים עשר" קשור לברכה של ישמעאל הבן הדחוי (בראשית יז, כ): "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד...". כאשר המספר הזה מופיע לראשונה אצל בני יעקב הוא מופיע בדיעבד בעקבות חטא (בראשית לה, כב): "... וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל -פ- וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר". מנין זה של בני יעקב היה מנין זמני, ובסופו של דבר בני ישראל לא נשארו במספר הזה, והם הפכו ל'שלושה עשר' שבטים. במאמר "שמחה ועצב בקרב בגיא מלח" התבאר שהמספר "שנים עשר" משמש בתנ"ך ואצל חז"ל כסמל לעולם הטבע - העולם שהגויים קשורים אליו. נראה שאף כאן, התורה מרמזת לנו שהחניה הנוחה של עם ישראל באֵילִם קשורה למספר "שתים עשרה" - מספר שמתאים להנהגת עולם הטבע, הנהגה שמתאימה לגויים.

 

המספר "שבעים" קשור גם הוא לגויים. כאשר מונים את משפחות העמים שיצאו מנוח לאחר המבול - מקבלים את המספר "שבעים". המספר הזה מוזכר גם ביחס לבני יעקב (שמות א, ה): "וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ...". אולם התורה מדגישה שהמספר הזה מרמז לקשר אל הגויים (דברים לב, ח): "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"; וכפי שרש"י מסביר שם: "ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים שבעים לשון". ובמסורת ישראל ידוע שמנין הפרים שמקריבים בחג הסוכות עולה ל"שבעים", מפני שמקריבים את הפרים הללו עבור אומות העולם. נראה שאף כאן, התורה מרמזת לנו שהחניה הנוחה של עם ישראל באֵילִם קשורה למספר "שבעים" - מספר שקשור לגויים; ומתאים להנהגת עולם הטבע.

 

התורה מגלה לנו באמצעות הדגשת המספרים 'שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה' ו'וְשִׁבְעִים', שבני ישראל לא רצו את ההנהגה הניסית שד’ רצה להנהיג אותם; והם מצאו ב'אֵילִם' את מה שהם חיפשו ורצו למצוא³ - הנהגה טבעית כמו של הגויים.

השתיקה של משה ואהרון לנוכח בקשת הלחם והבשר

לאחר שישראל היו בהנהגה של אֵילִם הם נסעו למקום אחר והתלוננו (שמות טז, א-ד):

"וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ד’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב:

וַיֹּאמֶר ד’ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: ...

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ד’ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ד’ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ד’:"

הפרשיה מעוררת כמה שאלות:

במקומות האחרים בתורה, כאשר בני ישראל מתלוננים על משה, הוא לא נשאר אדיש לתלונותיהם, והוא פונה אל ד’ ומבקש פתרון למצוקה⁴. אולם כאן הפרשיה מסתיימת בלא שמשה מבקש מד’ מענה לתלונותיהם. לאחר מכן מתחילה פרשיה חדשה שד’ מודיע בה למשה שהוא ייתן לעם לחם; ולאחריה מתחילה פרשיה נוספת בה מודיע משה לישראל שהם יקבלו גם בשר וגם לחם.

מדוע פרשיית התלונה הזו שונה משאר פרשיות התלונות של ישראל? מדוע משה לא התפלל עבור העם? מדוע ד’ התייחס לתלונות ישראל למרות שלא התפללו כראוי? מדוע משה הודיע בתחילה רק על קבלת הלחם, ולאחר מכן הוא נזקק להודיע שיקבלו גם בשר וגם לחם?

 

לשיטת המשורר אסף, משה ואהרון לא התפללו כאן שד’ יתייחס לתלונות הרעב בני ישראל, מפני שבני ישראל לא סבלו מרעב אמיתי. לאורך כל הדרך ליוו אותם סלעים וצורים שהתבקעו, וישראל היו יונקים מהם 'דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר'. אולם לאחר שישראל נהנו ב'אֵילִם' מאוכל רגיל - מהתמרים שהיו שם; ישראל רצו להמשיך ולאכול אוכל רגיל. ישראל גם לא רצו להסתפק בתמרים שהיו מנת חלקם ב'אֵילִם'. ישראל רצו לאכול כעת את סוג אוכל שהם היו רגילים לאכול במצרים - 'בָּשָׂר' ו'לֶחֶם לָשֹׂבַע'.

משה התפלל כבר פעם אחת עבור העם והוא המתיק להם מי שתיה ב'מרה'; למרות שהם היו יכולים להמשיך ולשתות מהצורים והסלעים שהתבקעו. אולם הוא לא רצה שזו תהיה הנהגה קבועה. משה התפלל אז למילוי תאוותם, כשם שהאב מעניק לבנו הקטן את תאוותיו השטותיות מדי פעם; אך הוא לא רצה לחזור על כך. גם אהרון, שהיה שותף למשה בהנהגת העם, לא הזדהה עם תלונות ישראל. משה ואהרון היו סבורים שד’ בחר לעמו הנהגה ראויה, אוכל ניסי שמופיע בצורה נוזלית; ואין זה מן הראוי שעם ישראל יבחר לאכול אוכל אחר.

 

אולם היה איש אחר שהתפלל עבור העם למילוי משאלותיהם.

______________________________________________________

 

[1] הדרשות הללו מופיעות גם במכילתא דרבי ישמעאל ובמכילתא דרשב"י על פרשיית המן.

2 "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה... שַׁבָּת הַיּוֹם לַד’ הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה". (שמות טז, כה)

3 סמך להבנה הזו נמצא גם במגילת תענית. רבי יוחנן בן זכאי משתמש שם בכתוב הזה בתור רמז לאדם שמוצא בתורה את מה שליבו חפץ, ואינו מחפש את האמת שד’ דורש ממנו: "/עשרים ושבעה בחשון/ בעשרין ושבעה ביה תבת סלתא למסק על מדבחא. מפני שהיו הצדוקין אומרין... אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: מנין לכם? ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה אלא אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומר... קרא לו רבן יוחנן בן זכאי: 'וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים'. אמר לו מה ענין זה אצל זה? אמר לו: שוטה ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלך...". הכתוב הזה אינו קשור אמנם לויכוח עם הצדוקים, אולם הכתוב הזה משמש אצל רבן יוחנן בן זכאי כסמל לאדם שמוצא בתורה את הרהורי ליבו, ולא את מה שד’ חפץ ממנו.

4 כאשר ישראל התלוננו במרה 'וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה', - נאמר 'וַיִּצְעַק אֶל ד’ '. כאשר ישראל התלוננו ברפידים (שמות יז, ג) 'וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה' - נאמר 'וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ד’ '. כאשר ישראל התלוננו במרגלים (במדבר יד, ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', - נאמר 'וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם'. לאחר שמקטירי הקטורת נשרפו וישראל התלוננו (במדבר יז, ו) 'וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ד’:' -  נאמר 'וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד'. וכן במקומות הנוספים שלא מוזכרת שם לשון תלונה אלא לשון חילופית, משה היה פונה לד’ ומבקש עזרה.