הבריחה של 'בני אפרים'

כאשר ישראל יצאו ממצרים, עמלק בא ונלחם עימם. משה ציווה על יהושע בן נון לבחור אנשים ולצאת ולהילחם בעמלק. לאחר הנצחון בקרב נאמר (שמות יז, יד):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:"

בילקוט שמעוני¹ (תורה, רסו) מובאת דרשה של התנא רבי יהושע בן חלפתא:

"וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ. מגיד שבאותו היום נמשח יהושע - דברי ר' יהושע."

הדרשה מעוררת קושי. משה רבנו ביקש לפני מותו, שהקב"ה ימנה מנהיג לעם ישראל במקומו. והקב"ה נענה לבקשתו ואומר לו: 'קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן... וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם... לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. אולם לפי דברי רבי יהושע בן חלפתא, יהושע בן נון נמשח כבר ארבעים שנה לפני כן. האם משה שכח שהוא משח זה מכבר את יהושע בן נון למנהיג במקומו?

 

כדי להבין את עומק דברי רבי יהושע בן חלפתא צריך להתבונן בייחוסו של יהושע בן נון, כפי שהוא מוזכר בספר דברי הימים (א ז, כ-כז):

"וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח, וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים - וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ: וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ: וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה: וְרֶפַח בְּנוֹ וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ וְתַחַן בְּנוֹ: לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ: נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ:"

הייחוס של בני אפרים מתמקד ביהושע בן נון ומסתיים שם. באמצע רשימת היחוס מספר הכתוב על קרב של בני אפרים. האם יש קשר בין שושלת יחוסו של יהושע בן נון לבין הקרב של בני אפרים?

 

וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם... וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ

בפרשיית הייחוס מסופר, שכאשר נודע לאפרים שצאצאיו נפלו בקרב הוא התאבל 'יָמִים רַבִּים'. הכתוב הזה דומה לכתוב אחר בתורה². כשהודיעו ליעקב שמצאו את כתונת יוסף מוכתמת בדם נאמר: - 'וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה...'. למרות הדמיון קיים שוני; יעקב מאן להתנחם, אך אצל אפרים לא כתוב שהוא מאן להתנחם. הכתוב מרמז שאפרים הסכים להתנחם, והכתוב הסמוך - 'וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה' - זה דומה להתנהלות של דוד שהתנחם וניחם את בת-שבע לאחר שנודע לו על מות בנם הראשון³. מדוע אפרים הסכים להתנחם?

 

הכתוב מרמז לכך כאשר הוא אומר - 'וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ'. לאפרים היה רק אח אחד (מנשה); אולם הכתוב אומר 'אֶחָיו' כדי לגלות לנו, שלאפרים היו גם 'אחים' מבחינה רעיונית - והם אלו שניחמוהו. לאפרים היה חזון של גאולת ישראל באופן טבעי. אפרים רצה להוציא את בניו מהשעבוד במצרים, ולהביא אותם לארץ ישראל ללא צורך בשימוש בניסים. כאשר פועלים בדרכים טבעיות של מלחמה, ייתכנו קרבות שבהם תהיה תבוסה גם לצד שניצח בסופו של דבר; אלא שבמלחמה - יש להסתכל על התוצאה הסופית⁴. כאשר אפרים רצה לזכות בארץ בדרכים טבעיות של מלחמה, הוא נטל סיכון מחושב שיהיו קרבות שבניו יכשלו בהם ושהם עלולים להיהרג חס-ושלום. אפרים לא ידע כיצד לפרש את הכישלון של בניו בקרב בגת; האם מדובר בכישלון של החזון שלו; או שמדובר בקרב אחד מני רבים, ובסופו של דבר צאצאיו ינצחו במלחמה הגדולה. ה'אחים' (מבחינה רעיונית) של אפרים - באו וניחמו אותו ואמרו לו שצאצאיו לא מתו לשווא; מדובר בקרב אחד מני רבים, ובסופו של דבר 'צאצאיו' הרוחניים ינצחו במלחמה הגדולה. בניו לא מתו לשווא, מפני שהרעיון שלהם 'חי', והחיות שלהם קיימת ופועלת בתוך הבנים שנותרו באומה - וממשיכים את החזון הזה.

 

כמה מה'אחים' לחזון של אפרים היו מצויים בשבט בנימין; והם היו בין ה'אחים' שבאו לנחם אותו. 'אחים' אלו הלכו בעקבות אפרים, וגם הם קראו לכמה מהבנים שנולדו להם לאחר הקרב בגת בשם 'בריעה'; כאותו שם שאפרים בחר לקרוא לבן שנולד לו בעקבות הקרב ההוא. ואכן, הצאצאים שיצאו מאחד הבנים הללו הביסו בסופו של דבר את יושבי גת (דברי הימים א ח, יג): 'וּבְרִעָה וָשֶׁמַע הֵמָּה רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיוֹשְׁבֵי אַיָּלוֹן הֵמָּה הִבְרִיחוּ אֶת יוֹשְׁבֵי גַת'.

 

המתנגדים לחזון של אפרים

לחזון של אפרים, חזון של גאולה בכוח הזרוע, יש גם מתנגדים; ודעתם מרומזת במדרש שמות-רבה, (כ, יא):

"מי היה חפץ לְהוֹצִיא אל הֹרֵג בניו, - אפרים. שנאמר (הושע ט, יג) 'וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל הֹרֵג בָּנָיו'. והרגום פלשתים שנאמר 'וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת'

אפרים הצטער על הלוחמים שנפלו - 'וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים'. אם אפרים רצה להוציא להורג את בניו - הוא לא היה מתאבל עליהם. אפרים לא רצה להרוג את בניו אלא שהוא נטל סיכון מחושב. אולם המדרש מביע כאן את דעתם של אלו שמצדדים בגאולה ניסית; והם מתייחסים לאפרים - כאילו הוא חפץ להרוג את בניו.

 

דעה דומה מופיעה גם בפרקי דרבי אליעזר (מז):

"ר' אליעזר אומר, כל אותן השנים שישבו ישראל במצרים - ישבו בטח ושאנן ושלו. עד שבא נון מבני בניו של אפרים ואמר להם 'נגלה לי הקב"ה להוציא אתכם ממצרים'. בני אפרים בגאות לבם - שהם מזרע המלכות וגבורי כח במלחמה - לקחו את נשיהם ואת בניהם ויצאו ממצרים; ורדפו המצריים אחריהם והרגו מהם מאתים אלף כולם גבורים, שנאמר (תהלים עח, ט) 'בְּנֵי אֶפְרַיִם [נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב]'. "

חז"ל⁵ מספרים שעצמותיהם של בני אפרים היו מוטלות בארץ פלישתים; והקב"ה לא רצה שישראל יעברו ויראו את הקרב שנכשל - ולכן הוא הוציא אותם דרך המדבר. אך קיימת מחלוקת באיזה קרב מדובר. מדרשים רבים סבורים שמדובר בקרב בגת, שמסופר עליו בספר דברי הימים. אולם ר' אליעזר סבור שמדובר במלחמה אחרת; ומי שיזם את המלחמה הנוספת היה צאצא של אפרים שהמשיך את חזונו. המדרש מספר ש'נון', שמוזכר בשושלת של בני אפרים בתור אביו של יהושע, היה משיח שקר שאמר 'נגלה לי הקב"ה להוציא אתכם ממצרים'. מי שנמשך אחר הרעיון המשיחי שלו היו מי שהאמינו בגאולה בכוח הזרוע. אולם כוח הזרוע שלהם התברר ככוח של כזב. ור' אליעזר מספר, שהמצרים הרגו אלו שהצטרפו לחזון השני של 'בני אפרים', חזון נוסף של גאולה בכוח הזרוע.

 

התורה מספרת שהמצרים החלו לשעבד את ישראל - בגלל הריבוי הרב של ישראל; והם עינו אותם והמיתו את בניהם (שמות א, יד-כב): "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה... וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ". אולם רבי אליעזר אומר על הגלות הנוראה הזו: 'כל אותן השנים שישבו ישראל במצרים - ישבו בטח ושאנן ושלו'. היתכן?

נראה שרבי אליעזר מתכוון לומר שהם היו שאננים – מהריגה של עצמם. כל עוד ישראל ימשיכו להיות עבדים לגויים, ולא ינסו לגאול את עצמם בכוח הזרוע – הגויים לא יהרגו את ישראל עבדיהם. רבי אליעזר סבור כמו המדרש הקודם, שרצון לגאולה בכוח הזרוע הוא רצון להיהרג בידי הגויים.

 

בְּנֵי אֶפְרַיִם... הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב

המשורר אסף מספר גם כן על קרב ש'בני אפרים' השתתפו בו (תהילים עח, א-ט):

"מַשְׂכִּיל לְאָסָף... אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם... לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן... וְיָשִׂימוּ בֵא-לֹהִים כִּסְלָם...

וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם... בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב:"

המזמור מספר ש'בְּנֵי אֶפְרַיִם' - 'הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב' וברחו מן המערכה. באיזה קרב מדובר?

 

מדרשי חז"ל רבים מבארים שהכוונה לקרב שמתואר בספר דברי הימים, הקרב עם הפלישתים בגת - שבני אפרים נהרגו בו. אולם הדבר אינו מתאים לפשוטו של הכתוב, מפני שאסף מתאר בריחה מן המערכה - ולא הריגה. פשוטו של הכתוב אינו מתאים גם לקרב עם המצרים שמוזכר בפרקי דרבי אליעזר, מפני שגם הקרב ההוא הסתיים בהריגת בני אפרים.

 

הספורנו אומר בפרושו לתהילים, שפשטות הכתוב מתייחסת לקרב שיהושע נלחם בעמלק, שמתוארים בו גם שלבים של בריחה "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק".

אולם מדוע המזמור מתייחס דווקא לבריחתם של "בני אפרים". בתורה מסופר שישראל יצאו למלחמה הזו, וכאשר עמלק גבר - ישראל היו אלו שברחו. מדוע המזמור מתייחס דווקא לבריחת בני אפרים?

 

הפרשנות של אסף למהלך הקרב נגד עמלק

במאמר "שלחני כי עלה השחר" התבאר שבעם ישראל קיימות שתי מדרגות; מדרגת ה'מלאך', ומדרגת ה'איש'. מדרגת ה'מלאך' מתייחסת למי שבוטח בניסי הקב"ה ופועל באמצעות תפילות ועמל התורה; ומדרגת ה'איש' מתייחסת למי שבוטח בכוח זרועו. כאשר אֲמַצְיָהוּ מלך יהודה שכר מאה אלף חיילים של ממלכת ישראל כדי שיעזרו לו להילחם באדום, בא אליו נביא ואמר לו שהוא יצליח במלחמה דווקא בלעדיהם (דברי הימים ב כה, ז-ח) "...אַל יָבֹא עִמְּךָ צְבָא יִשְׂרָאֵל, כִּי אֵין ה' עִם יִשְׂרָאֵל, כֹּל בְּנֵי אֶפְרָיִם: כִּי אִם בֹּא אַתָּה... כִּי יֶשׁ כֹּחַ בֵּא-לֹהִים לַעְזוֹר וּלְהַכְשִׁיל". הנביא מכנה כאן את צבא ממלכת ישראל שהיה מורכב מעשרה שבטים בשם - 'בְּנֵי אֶפְרָיִם'; מפני שלשם 'בְּנֵי אֶפְרָיִם' יש גם משמעות סמלית. שם זה מסמל גם 'בנים רוחניים' לאפרים - כל מי שבוטחים בכוח זרועם.

 

המשורר אסף משתמש בעקרון הזה, והוא קורא לבני ישראל שיצאו להילחם בעמלק בשם - 'בְּנֵי אֶפְרָיִם'; כדי לפרש עבורנו את מהלך הקרב בעמלק. לשם כך צריך לחזור ולעיין בתיאור הקרב בתורה (שמות יז, ח-יד):

"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹקִים בְּיָדִי: וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: - פ - וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:"

 

משה אמר ליהושע לבחור אנשים ולצאת ולהילחם בעמלק; והוא עשה זאת. בפרקי דרבי אליעזר (מג) מבואר שבני ישראל שנשארו במחנה לא ישבו בחיבוק ידיים:

"אמר משה ליהושע בחר לנו אנשים בית אבות, אנשים גבורי חיל יראי שמים, וצא הלחם בעמלק. ומשה אהרן וחור עמדו במקום גבוה בתוך מחנה ישראל אחד מימינו ואחד משמאלו... וכל ישראל יצאו חוץ לאהליהם וראו את משה כורע ומשתחוה על ברכיו, והם כורעים על ברכיהם; נופל על פניו ארצה, והם נופלים על פניהם ארצה; פירש את כפיו לשמים, והם פורשים את ידיהם לשמים. מכאן אתה למד ששליח צבור המתפלל כך כל העם עונים אחריו. והפיל הקב"ה את עמלק ואת עמו לפי חרב."

בפרקי דרבי אליעזר מבואר, שיהושע התבקש לבחור אנשים מיוחסים (לבית אבות), כאשר המעלה הראשונה שהוא צריך לחפש בהם היא שהם גבורי חיל, והמעלה השנייה שלהם היא שהם יראי שמים. אין זה פשוט למצוא אנשים שיש בהם את כל המעלות. חז"ל מספרים שמשה רבנו עצמו היה זקוק לאנשים שיש להם מעלות מרובות, והוא הסתפק באנשים שיש להם רק חלק מן המעלות הנדרשות⁶. האם יהושע הצליח למצוא אנשים שיש להם את שתי המעלות הנדרשות?

 

המשורר אסף מביא מסורת, שלפיה רוב האנשים שיהושע בחר היו בעלי המעלה הראשונה בלבד. אנשים אלו היה גבורי חיל וידעו כיצד להפעיל כלי נשק משוכללים שהיו ברשותם "נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת". אולם המעלה של יראת שמים הייתה חסרה אצל רובם; והם בטחו בכוח זרועם. המשורר אסף מכנה את צבא ישראל שיצא להילחם בעמלק בשם 'בני אפרים', מפני שהם היו בנים רוחניים לאפרים.

יהושע מפקד הקרב היה 'בן ממשי' לשושלת בני אפרים. יהושע היה בנו של 'נון'; אותו 'נון' שהיה משיח השקר, שגרם להריגת מספר עצום של 'בני אפרים' שבטחו בכוח זרועם ויצאו ממצרים. והמשורר אסף מגלה שהחיילים שיהושע בחר היו 'בנים רוחניים' לשושלת בני אפרים; בנים לחזון של ביטחון בכוח זרועם.

 

אולם הקרב הזה הסתיים באופן שונה. ולמרות שבתחילה בני אפרים 'הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב'; בסופו של דבר - 'בני אפרים הרוחניים' ניצחו. פרקי דרבי אליעזר מסביר שהנצחון בקרב אינו מוכיח את צדקת דרכם של 'בני אפרים'; מפני שמי שגרם לנצחון היו הכוחות שנשארו בתוך המחנה. ישראל שנשארו במחנה השתתפו עם משה בתפילותיו; והתפילות הן אלו שהשפיעו על מהלך הקרב. – 'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק'.

המשורר אסף סבור כשיטת פרקי דרבי אליעזר, ולכן הוא מייחס את שלבי הכשלון בקרב - לבני אפרים. בשלב שישראל בטחו בכוח זרועם הם היו נחשבים ל'בני אפרים', ולכן הם נסוגו והפכו ביום קרב.

 

דמותו של יהושע לעומת דמותו של חור

התנא רבי יהושע בן חלפתא בא לחלוק על המסורת שמובאת אצל המשורר אסף. המסורת של אסף מכירה רק בכוח התורה והתפילות; והיא מתעלמת מכוח מסירות הנפש של 'בני אפרים' שמוכנים לסכן את עצמם במלחמה גשמית עבור עם ישראל. רבי יהושע בן חלפתא אינו מתעלם מכוח התורה והתפילות, אולם הוא מכיר גם בכוח מסירות הנפש של 'בני אפרים'. רבי יהושע בן חלפתא מזהה ומכיר בכוחם של שתי דמויות.

 

הכתוב מספר על הדמויות הבולטות שהשפיעו על מהלך הקרב. יהושע ייצג את הלוחמים; ואילו אהרון וחור עזרו למשה רבנו בתפילותיו – 'וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ'. הקב"ה התגלה אל אהרון ודיבר איתו עוד בהיותו במצרים. משה ואהרון מוזכרים יחדיו בפעולות רבות שהם עשו במצרים. לפיכך אין חידוש בכך שאהרון הנביא בא לעזור למשה בתפילותיו. אולם זו הפעם הראשונה שהכתוב מגלה במפורש על דמות נוספת שבאה לעזור להם. הכתוב אינו מגלה כאן מי הוא חוּר כשם שהוא אינו מגלה כאן מיהו יהושע. אולם במקום אחר בתורה מסופר שחוּר היה משבט יהודה⁷.

 

המלחמה בעמלק חידדה והבליטה שני כוחות שקיימים בעם ישראל. כוח שבא לחסות בצל הנביאים, והוא בא 'לסייע בידיהם' בתפילות ובעמל התורה. וכוח שפועל באמצעים גשמיים רגילים. הנציג של הכוח הרוחני היה חוּר, ואילו הנציג של הכוח הגשמי היה יהושע. הכוחות האלו קיימים בזמנים ובמקומות נוספים, ומצאנו הבדל שכזה גם בין דויד לבין שאול. דויד בורח לחסות בצל שמואל הנביא (שמואל א יט) "וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה... וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת". אולם שאול הולך לשם רק בדלית-ברירה, ומצד עצמו הוא אינו מזדהה עם הכוח הנבואי - "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם" (שם). הכוח שחפץ לסייע לגאולת ישראל באמצעות תפילות ובאמצעות עמל תורה - נקרא כוח של משיח בן דויד. ואילו הכוח שחפץ לסייע לגאולת עם ישראל באמצעות כוח הזרוע נקרא כוח של משיח בן אפרים (או משיח בן יוסף).

 

הדרשה של רבי יהושע בן חלפתא

כזכור, בסופו של הקרב נאמר (שמות יז, יד): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". והתנא רבי יהושע בן חלפתא דרש את הכתוב הזה ואמר:

"וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ. מגיד שבאותו היום נמשח יהושע"

לשיטת רבי יהושע בן חלפתא, משה בחר ביהושע להנהיג את הקרב מפני שיהושע היה בנו של נון, אותו נון שהיה ידוע בזמנם כ"משיח בן אפרים" שנכשל. משה רצה להראות שדרכו של נון אינה דחויה מכל-וכל. כאשר נון מציג את 'בני אפרים' בתור כוח עצמאי שמסוגל להוציא מהגלות - הוא נחשב ל'משיח שקר'. אולם ההתייחסות השלילית לכוח הזה - היא רק כאשר הוא מופיע בתור כוח עצמאי. כאשר הוא מופיע בצרוף לכוחות שפועלים באופן רוחני - זהו כוח רצוי. ולפיכך יהושע בנו של נון נבחר לנהל את הקרב הגשמי.

אלא שלאחר הקרב נוצר ספק, האם ההכרה בצורך בכוחו של משיח בן אפרים היתה הכרה זמנית, או שזהו צורך לדורי-דורות.

 

כאשר רבי יהושע בן חלפתא אומר - 'שבאותו היום נמשח יהושע' - הוא לא התכוון לומר, שיהושע נמשח באותו היום למנהיג במקומו של משה רבנו. הוא התכוון לומר, שהקב"ה גילה למשה שיש צורך לדורי-דורות גם במלחמה גשמית. הכוח של 'ידי משה' ושל אלו שבאו לסייע לו בתפילותיו - אינו מספיק כדי להכניע את עמלק. יש צורך בכוח של משיח בן אפרים, שמתבטא במסירות הנפש של 'בני אפרים' שיוצאים להילחם בכוח הזרוע ומסתכנים בקרב.

 

משה רבנו מייצג את כוח התורה והתפילות (כוחו של משיח בן דויד), והוא ה'משיח' שהוציא את ישראל ממצרים. משיח זה ממשיך לנהל מלחמות נגד הגויים - אולם אין די בכוחו של המשיח הזה. הקב"ה ציווה על משה רבנו להוסיף לידו את 'משיח בן אפרים' שיוצא להילחם בכוח הזרוע ומסתכן בקרב. כאשר הקב"ה ציווה על משה - 'וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ' - הוא משח את יהושע להיות המשיח הרשמי הראשון של 'בני אפרים'. ולכך התכוון רבי יהושע בן חלפתא באומרו - 'מגיד שבאותו היום נמשח יהושע'.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­___________________________________________________

 

[1] הדרשה מובאת בסגנון דומה גם במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (שם)

2 בראשית לז, לד-לה

3 'וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ'. (שמואל ב יב, כד).

4 "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ:" (שמואל ב יא, כה)

5 תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות יג, יז) ומדרשי חז"ל רבים

6 "בדורו של משה כתיב 'הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם', וכתיב 'ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים', ואילו 'נבונים' לא אשכח (לא מצא)." (עירובין דף ק, ב)

7 'חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה'. (שמות לא, ב)