הקבורה המסתורית של אהרון

בתורה יש תיאורים סותרים בענין מקום קבורתו של אהרון הכהן. בספר במדבר מסופר שאהרון מת בהֹר הָהָר ושאלעזר בנו החליף אותו שם בתפקידו (במדבר כ, כב-כח):

"וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר... וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר:"

תיאור דומה יש גם בהמשך ספר במדבר, בתיאור המסעות של בני ישראל (במדבר לג, לא-לט):

"וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן: וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד: וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה: וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה: וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר: וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיוֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ: וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם: וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ד’ וַיָּמָת שָׁם..."

 אולם בספר דברים נמצא תיאור אחר שסותר בפרטים רבים את מה שמסופר בספר במדבר. התיאור הנ"ל משולב בסיפור חטא העגל ובסיפור בחירת שבט לוי לעבוד את הקב"ה (דברים ט-י):

"זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ד’ אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר... וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַד’ אֱ-לֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה ... וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם... בָּעֵת הַהִוא אָמַר ד’ אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ד’ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד’ לַעֲמֹד לִפְנֵי ד’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:... וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים... וַיֹּאמֶר ד’ אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ..."

תיאור מיתתו של אהרון בספר דברים הוא תמוה מסיבות רבות:

א. בספר במדבר מסופר שאהרון מת ב"הֹר הָהָר" - ולא ב"מוֹסֵרָה". מדוע קיימת הסתירה?

ב. מדוע משה משלב את תיאור מקום קבורת אהרון - באירועי חטא העגל ובחירת הלויים שהתרחשו בשנה הראשונה והשניה לצאתם ממצרים?

ג. הבדלת הלויים נעשתה בהר סיני, והיא בוצעה בפועל בעת המפקד הגדול שבתחילת ספר במדבר. אולם לפי פשטות הכתוב שבספר דברים משמע לכאורה - שהיא נעשתה סמוך למסעי בני ישראל באזור "יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם".

ד. בפרשת מסעי מסופר - "וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן"; ואילו בספר דברים מסופר - "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה". מדוע הנסיעה מתוארת בכיוון הפוך?

ה. בספר במדבר המילה "מיתה" קודמת למילה "שָׁם" ("וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם"; "וַיָּמָת שָׁם"); וזהו השימוש הרגיל בלשון העברית. אולם בספר דברים המילה "שָׁם" קודמת להזכרת המיתה ("שָׁם מֵת אַהֲרֹן"). השימוש הלא רגיל נועד להדגשה. מדוע יש צורך להדגיש את המילה "שָׁם"? 

הדגשת מקום הקבורה

הדגשת מקום קבורה באמצעות הקדמת המילה "שָׁם" - מופיעה גם אצל הנביא יחזקאל. יחזקאל (לח-לט) מנבא שבאחרית הימים ישראל יתקבצו לארצם וישבו בה לבטח ויהיו בעלי קנין. לאחר מכן יגיעו גוג וגויים רבים כדי לכבוש את ישראל ואת רכושם. אולם הקב"ה ימטיר אש על גוג והגויים, ולאחר מכן גוג והגויים יזכו לקבל קבר בישראל - "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל...".

המפרשים הקשו על לשון הנביא; ואמרו שצריך לפרש שכוונת יחזקאל לומר "מְקוֹם קֶבֶר - שָׁם בְּיִשְׂרָאֵל". אולם נראה, שיחזקאל מקדים את המילה "שָׁם" ל"קבורה"; כדי לקשור באמצעות השימוש הזה בין הקבורה של גוג לקבורה התמוהה של אהרון הכהן - "שָׁם".

תרגום יונתן על יחזקאל פותח בפנינו את השער להבנת הקשר; והוא מתרגם את "מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל" בתור "אתר כשר לבית קבורא בישראל". כלומר, מקום שעם ישראל סבור ש"שָׁם" - מתאים להיות בית קברות!! לפי הנביא יחזקאל, גם הכתוב הפלאי - "...מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם..." - הוא בעל משמעות דומה. הכתוב רוצה לומר, שעם ישראל היה סבור ש"מוֹסֵרָה" הוא מקום שמתאים לאהרון - להיות "מת" ו"קבור" "שם"!!

אך מדוע משה משלב את סברת עם ישראל - בתוך נאומו על חטא העגל?

המסורת של יחזקאל ביחס לחטא העגל

לנביא יחזקאל יש מסורת ביחס לחטא העגל; והיא מבוארת בילקוט שמעוני (תורה, תשלב):

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים (רַע בְּאָזְנֵי ד’, וַיִּשְׁמַע ד’ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד’ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה). מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה, ... משל למה הדבר דומה, למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון (תכשיט), והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב'אזניכם' שנאמר (יחזקאל טז, יב) 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ', ואת מכעסת אותי ב'אזנים' שנאמר (שמות לב, ג) 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם] '!!".

ילקוט שמעוני מגלה שלפי המסורת של הנביא יחזקאל, ישראל לא חטאו מימיהם בעבודה זרה ב'חטא העגל' וגם לא בחטאים החמורים של 'מִתְאֹנְנִים' ו'קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה'. הקב"ה העניק לעם ישראל במעמד הר סיני - יכולת להאמין בו ובניסיו, ולהשתחרר מהנהגות של דרך הטבע. יחזקאל מדמה את המתנה הזו לתכשיטי זהב שעל האוזניים ('וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ'). אלא שהעם מאס במתנה הזו; והכתוב מדמה את המאיסה הזו להורדת התכשיטים לצורך ה'עגל' - "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת 'נִזְמֵי הַזָּהָב' אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם!!".

בני לוי נצטוו "להרוג" את החוטאים ב'עגל'. במאמר "והשיב לב אבות על בנים" התבאר שמדרשי חז"ל רבים מרמזים שמדובר ב"הריגה" סמלית, שנועדה ל"הגנה עצמית"! בני ישראל לא רצו להתנתק מהעיסוק ומהחיבור לעולם הגשמי; והם התייחסו לאלו שרצו לעמול בתורה ובתפילה כמו לאנשים שאינם מחוברים ל"חיים" - אנשים "הרוגים". משה חשש שהלויים יאמצו את השקפת העולם הזו, ולכן הוא הורה ללווים להתגונן; ולהתייחס כמו לאנשים "הרוגים" - דווקא לאלו שלא רצו בחיים הרוחניים!!

השלבים השונים של הבדלת אהרון והבדלת הלויים

בזמן שמשה בושש לרדת מן ההר, בני ישראל ערכו בירור פנימי. הם החליטו, שאם המשמעות של   "ממלכת כהנים וגוי קדוש" היא עיסוק תמידי בעבודה רוחנית - הם מתחרטים מההסכמה שהם הביעו לפני כן בפני משה. עיסוק תמידי כזה מצריך חבישת משקפים של "מאור עיניים תורני גבוה" ואחיזת "חרב רוחנית"; והוא מצריך להביט דרכם אל ענייני הפרנסה וענייני הביטחון הגשמיים כמו לדברים שאינם לכתחילה; ובני ישראל לא רצו להיות חברים בממלכה כזו.

בני ישראל נקהלו על אהרון וביקשו ממנו שיסכים להקמת ממלכת כהנים מסוג חדש -  ממלכה שרק חלק מאנשיה הם כהנים ממש. אהרון ובניו יהיו כהנים שיעסקו בעבודה הרוחנית, ויתבודדו וינזרו מטומאות ומעיסוקי העולם הזה. ואלו שאר חברי הממלכה יעסקו בענייני העולם הגשמי ויפרנסו את כולם, ואף יאחזו בחרב גשמית ויגנו על כולם. תפקידם של הכהנים יהיה לברך את שאר חברי הממלכה, ולחזק אותם בדברים לפני היציאה למלחמות. אהרון ויתר להם והסכים לכך - "וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה"¹.

גם הבחירה בשבט לוי התרחשה באופן דומה, בני לוי זכו להיות אלו שעוסקים בעבודה הרוחנית - מן ההפקר. ישראל חשו "תחושת מוות" במילוי התפקיד הזה, ואילו הלויים חשו "מלאי חיות" במילוי התפקיד הזה. אמנם, לאחר מכן הקב"ה ציווה את משה לבחור את אהרון לתפקיד כהן גדול, ולבחור את הלויים כדי שיעזרו לו. אולם הציווי הזה נתן אופי של קבע לדברים שכולם רצו בהם מלכתחילה. אהרון רצה מלכתחילה לעלות במעלות הקדושה והטהרה, והלויים רצו מלכתחילה לעסוק בעבודה הרוחנית, וישראל רצו מלכתחילה לעסוק בחיבור לחיי הטבע.

לאחר שהקב"ה גילה את הסכמתו לחלוקת התפקידים וציווה עליה - קמו עוררים על הקביעה הזו². קרח ועדתו אירגנו בתחילה מרד גלוי כנגד משה ואהרון. אולם גם כשהמרד הזה הושקט, ישראל לא השלימו בלב שלם עם קביעה סופית של חלוקת התפקידים הזו. ההשלמה שלהם התרחשה במשך החניות השונות שבמסעיהם; וכפי שיתבאר לקמן.

הבירור שבני ישראל ערכו בזמן המסעות והחניות

בשעה שבני ישראל חנו במקומות השונים הם בחנו את המקומות הללו; ודנו האם המקומות דומים לארץ ישראל המופלאה שהם נוסעים אליה. תוך כדי הדיונים התברר להם שקיימת מחלוקת מהותית בינם לבין אהרון - מה נחשב "מקום טוב". אהרון אהב את ה"חניות" השקטות שהוא התבודד בהן והתעלה במעלות הקדושה, ואלו בני ישראל אהבו את ה"חניות" מרובות המים. במקומות אלו היה ניתן לשכשך במים; וכמו כן היו בסביבתם כפרים שהיה ניתן לקנות בהם גם אוכל רגיל, שבני ישראל כה השתוקקו לאכול.

חז"ל מספרים (שבת דף קמז, ב) שהתנא רבי אלעזר בן ערך נקלע למקום כזה, מקום "מרחצאות", והוא שכח שם את תלמודו. גם אהרון הכהן חש כך. אהרון חש שהמקומות "שוקקי המים" עלולים לגרום לישראל לירידה רוחנית; ולפיכך, הוא התייחס לחניות הללו בתור מקומות שמתאימים למי שרוצה "למות שם" - מבחינה רוחנית. מאידך, ישראל חשו שהחניות ה"יבשות" משעממות, והן מתאימות למי שרוצה להתבודד ו"למות שם" - מבחינה גשמית.

הדיונים שהחלו בבירור של טיב מקומות החניה - השתלשלו לדיון בשאלה מהו "תפקיד טוב" בחיים. במהלך הדיונים התגלה שהלויים נוטים לקבל את טיעוניו של אהרון. הדיונים הללו ביררו אצל ישראל, שלמרות שהתפקידים של הכהן הגדול ושל הלויים הם תפקידים חשובים ומכובדים, - שאר השבטים לא רוצים לשמש בתפקידים הללו.

הבירור הזה עורר מחדש את הבירור הפנימי שהיה בזמן חטא העגל, אולם בהבדל חשוב מאוד. בזמן חטא העגל כל צד שלל לגמרי את הצד השני; כל צד עסק ב"הריגה" אידיאולוגית של הצד השני. אולם כעת, כל צד הכיר בצורך בקיומו של הצד השני והותיר לו "מקום". כל צד בחר לעצמו את התפקידים והמקומות שנחשבו בעיניו ל"מלאי חיים"; ואילו את התפקידים והמקומות "המתים" הוא הותיר לצד השני. בני ישראל הסכימו שצריך שיהיו בקרבם גם אנשי-רוח שמנותקים מעולם המעשה; והם העניקו להם את המקומות "היבשים" - שמתאימים "למות ולהיקבר שם" במשך שנות החיים.

השלמת תהליך הבדלת הכוהנים מבני ישראל

משה כתב בספר במדבר את המסעות - לפי סדרם ולפי שמות מקומותיהם. אך זהו תיאור חיצוני של המסעות. אדם יכול ללכת ברגליו ממקום גשמי אחד למקום גשמי אחר; אך ב"הלוך נפשו" הוא הולך ומשוטט במקומות אחרים. האדם מצוי באותה השעה במקומות שונים; וכן מבואר בספר דגל מחנה אפרים בפרשת מסעי (ד"ה "עוד"):

"... ובמקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו. אף שבעצם אינו עומד במקום מחשבתו, עם כל זה (עירובין מא, א) 'גופא בתר רישא גרירא' (הגוף נגרר אחר הראש)".

כאשר משה הסיע את בני ישראל מִ"מֹּסֵרוֹת" ל"בְנֵי יַעֲקָן", הם שמחו מאוד מפני שבִּבְנֵי יַעֲקָן היו בארות מים, והם חשו שהם "מתמלאים חיים" למראיהן. בני ישראל נסעו אז "מבחינה נפשית" לאחור והתבוננו בתקופה שהם שהו ב"מֹסֵרוֹת"; והם ראו שמי שהיה מרוצה "שָׁם", במקום היבש ההוא, - היו אהרון ובניו הכהנים. בני ישראל החליטו אז, שטוב שיש כאלו שמוכנים "למות ולהיקבר" "שָׁם" בתפקידים הרוחניים. הם ויתרו אז בלב שלם על תפקיד הכהן הגדול, והסכימו שאהרון יעביר את התפקיד הזה לבניו שחושבים כמוהו.

משה רבנו מתאר את התהליך הזה בכתוב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה, שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם, וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו". כשם שההריגה של החוטאים בעגל - מתארת מהלך רוחני; כך הנסיעה מ"בארות" בני יעקן ל"מוסרה" ומה שהתרחש "שָׁם" - מתארים מהלכים רוחניים. משה מספר כאן את מה שהוא קיצר בפרשת מסעי. משה מדגיש כאן שבבני יעקן היו "בארות" שלא היו במוסרה; והוא מרמז לנו כיצד הדבר השפיע על "הלוך הנפש" של בני ישראל באותה השעה. בני ישראל השלימו אז עם הצורך בקיום משפחות הכוהנים ובתפקידם. בני ישראל לקחו לעצמם את ה"פֹּה", את המקום (=התפקיד) הטוב שהם רצו בו; והם הותירו לאהרון ובניו את ה"שָׁם", את המקום (=התפקיד) הרע שהם לא רצו בו, כדי שיוכלו "להיקבר שָׁם" במשך שנות חייהם.

השלמת תהליך הבדלת הלויים מבני ישראל

משה ממשיך ומספר בסמוך, שתהליך דומה התרחש גם ביחס לבחירה בבני לוי: "מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ד’ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד’ לַעֲמֹד לִפְנֵי ד’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:"

משה מספר כאן את מה שהוא קיצר בפרשת מסעי. משה מספר כאן שהנסיעה הַגֻּדְגֹּדָה לא היתה מיוחדת, אך הנסיעה ליָטְבָתָה היתה זכורה לטוב אצל בני ישראל מפני שיָטְבָתָה היתה "אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם". גם כאן היו חלוקי דעות בקרב הנוסעים, שבט לוי זכר לטוב דווקא את הַגֻּדְגֹּד. המקום הזה נקרא בפרשת מסעי בשם "חֹר הַגִּדְגָּד", שמשמעותו "השקע של הַגִּדְגָּד". בני לוי אהבו את ה"חור" השקט הזה, שאפשר להגות בו בתורה. אולם שאר השבטים לא אהבו אותו, והם שמחו כשהם באו ל"נחלי המים של יטבתה". הנסיעה הזו בררה אצל עם ישראל שהם לא מעוניינים למלא את תפקיד הלויים, והם שמחו שהלויים רוצים למלא את התפקיד הרוחני הזה.

"בָּעֵת הַהִוא" - בני ישראל הסכימו עם הציווי של הקב"ה להבדיל מהם את שבט לוי על כל המשפחות השונות שלו; הלויים נושאי הארון, הלויים המשרתים, והכוהנים שמברכים בשמו.

משה משלב את הספור המאוחר של החניות במקומות "שוקקי המים" בתוך הספור של "חטא העגל" - כדי להוכיח את בני ישראל. משה מגלה, שאילו בני ישראל היו מתחרטים ומשתוקקים לעסוק בתפקידים הרוחניים - הקב"ה היה מוכן לבטל את הגזירה שדווקא שבט לוי יעסוק בכך. אולם כאשר בני ישראל נסעו במקומות "שוקקי המים" האלו - הם שמחו על הגזירה שהקב"ה גזר עליהם; ובאותה העת נחתם גזר דינם למשך זמן ארוך: "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ד’ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי ... - עַד הַיּוֹם הַזֶּה"!!

המפרשים השונים דנו בקשיים שבפרשית קבורת אהרון ב"מוֹסֵרָה"; וניסו ליישב אותם בדרכים שונות. במאמר הזה התבארה הבנה נוספת; ולפיה, משה משלים בסיפור ה"קבורה" הזו - את מה שהוא החל בספור ה"הריגה" של החוטאים בעגל. מדובר בתהליכים נפשיים שעם ישראל עבר בעת שהכוהנים והלויים הובדלו מהם. הבסיס להבנה הזו הם דברי תרגום יונתן על נבואת יחזקאל ביחס לקבורת גוג ומגוג; וכן דברי תרגום יונתן לספר דברים שמובאים בהערת השולים³. במאמרים הבאים נשתדל לבאר בעזהשי"ת את משמעות הקבורה שגוג והגויים יזכו לה.

__________________________________________________________________________

  

1       כעין כך מבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל בגליון "החברותא" (פרשת יתרו תשסז גליון 297): "... לא שעשו את העגל ממש, רק היות ובטל רוח משה רבינו, ובני ישראל זרקו זאת הבקשה ('קום עשה לנו אלהים') לאש, יצא עגל. ומה גרם העגל? זה שאיבדו את רוח משה רבינו נתפס בהם מלאך המות והוא העגל".

2       כאשר המרגלים הוציאו את דיבת הארץ, בני ישראל לא רצו להיכנס לארץ ובקשו למות במדבר - "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ". הקב"ה נענה לדרישתם וגזר עליהם - "כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם". אולם מיד לאחר שהקב"ה נענה לרצונם הם חזרו בם והתחרטו - "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ד’ כִּי חָטָאנוּ". השתלשלות עניינים דומה - הסכמה ולאחר מכן מחשבות של חרטה - היתה גם בתהליך הבדלת הכוהנים והלויים מתוך בני ישראל.

3       תרגום יונתן לספר דברים מביא אגדה שמרמזת למהלך הפרשני הזה, וזו לשונו בתרגום חופשי לעברית: "ובני ישׂראל נסעו מִן כפרי בארות בני יעקן למוסרה, שם נִלחם עִמהם עמלק כאשר מלך בערד ששמע שמת אהרן והִסתלקו ענני הכבוד. וכשהפחד מהמלחמה העיק לישׂראל הם רצו לשוב למִצרים, וחזרו שִׁשׁה מסעות. בני לוי רדפו אחריהם והרגו מהם שמונה מִשׁפחות וחזרו לאחוריהם; גם מִבני לוי נהרגו ארבע מִשׁפחות. אמרו זה לזה מי גרם לנו הרג הזה, אלא על שׁהִתרשׁלנו בהספד של אהרן החסיד, וקבעו שם הספד כל בני ישׂראל כאילו שם מת אהרן ונִקבר שם; ובכך שירת אלעזר בנו (בְּאַתְרוֹי=) במקום שלו... בעת ההיא הבדיל ד’ את שבט לוי מפני שקינאו לשמו ליהרג בעבור כבודו, לשאת את ארון הברית של ד’ לעמוד לפני ד’ לשרתו ולברך בשמו עד עת היום הזה:".

בתרגום יש כמה קשיים.

א. התרגום סותר את עצמו. כאן, בספר דברים, הוא כותב שהבריחה ל"מוסרה" היתה לאחר שאהרון מת (בשנה הארבעים), ועמלק הגיע עד לשם למוסרה. אולם בתרגום יונתן לספר במדבר (כא, א) הוא מספר שבני ישראל ברחו מקדש ל"מוֹסֵרוֹת" כבר כאשר המרגלים שבו והפחידו אותם. ולאחר ארבעים שנה הם שבו לקדש, ונלחמו שם בעמלק מלך ערד. כיצד ניתן ליישב את הסתירה הזו?

ב. יונתן מונה את מספר המשפחות שנהרגו. אך כשסופרים את המשפחות בפרשת פנחס - לא חסרות שמונה משפחות מבני ישראל, ולא חסרות ארבע משפחות מן הלויים (רש"י עצמו רמז לקושי הזה כאשר הוא הביא אגדה דומה בפירושו לבמדבר כו, יג).

ג. המילה "תַּחְתָּיו" מופיעה בתורה 14 פעמים. פעמיים היא מופיעה במשמעות של שטח שמשויך לאדם מסוים ("וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו"; "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו"); ותרגום יונתן מתרגם שם "אַתְרֵיהּ", כלומר "המקום שמשויך לו". אך רוב הפעמים המילה "תַּחְתָּיו" מופיעה במשמעות של מישהו שמחליף מישהו בתפקיד שלו; ותרגום יונתן מתרגם שם בדרך כלל "תְּחוֹתוֹי" (ופעם אחת "דִיקוּם בַּתְרוֹי"). יונתן היה צריך לתרגם גם את הכתוב - "...וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו" - בצורה הזו; והוא היה צריך לתרגם "וְאִתְקְבַר תַּמָּן וּבְכֵן שַׁמֵּישׁ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ תְּחוֹתוֹי". אונקלוס אכן תירגם כך, אולם יונתן תירגם באופן מוזר - "וְאִתְקְבַר תַּמָּן וּבְכֵן שַׁמֵּישׁ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ בְּאַתְרוֹי"; כלומר אלעזר שימש ב"מקום שמשויך לאהרון". ברם, מהו ה"מקום" שמשויך לאהרון?

כדי לבאר את כוונת יונתן צריך להאריך. נבאר בראשי פרקים את עיקרי הדברים מפני שהדברים שנאמרו בגוף המאמר מבארים את כוונתו.

הבריחה שהוא מתאר היא "בריחה סמלית", בריחה מהתפקיד של ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ה"מקום" ששייך לאהרון הוא "המקום הפחות מועדף"; כלומר "התפקיד הפחות מועדף". התפקיד הזה ניתן לאהרון, וכן לבניו ממשיכי דרכו, כדי ש"יקברו" בו במשך שנות חייהם.

בתורה נאמר ששבט לוי נבחרו לעבודה מפני שהם "הרגו" את קרוביהם (דברים לג, ט) - "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע..."; אולם תרגום יונתן כותב כאן שהם נבחרו לעבודה מפני שהם "נהרגו" - "מפני שקינאו לשמו ליהרג בעבור כבודו". אין סתירה בין הדברים מפני שמדובר בהריגה סמלית. התורה מתארת את ההרגשה של הלויים, שהתייחסו למי שלא חשב כמוהם כמו אל "הרוגים"; ואילו יונתן מתאר כאן את הרגשתם של ישראל. ישראל הסכימו לתת לבני לוי את התפקיד הפחות-מועדף על ידם, התפקיד של "ההרוגים" מבחינתם.

המספר "ארבע" מסמל גאולה בדרך התורה, וכפי שהתבאר באריכות במאמר "יהושע והכיבוש הרב-פעמי של חברון"; ואילו המספר "שמונה" כאשר הוא מופיע בצמוד ל"אש" ולהריגה" מסמל גאולה באמצעים גשמיים, וכפי שהתבאר באריכות במאמר "זריזות ידיים בשמונה". יונתן מרמז לנו שכל צד "הרג" ולא מצא שום צידוק בשיטה ובאורח החיים של הצד השני.

ההספד של אהרון, הוא ההכרה בצדקת שיטתו המיוחדת של אהרון, שהסכים לשלב בין שתי השיטות. ההסכמה שלו ב"חטא העגל" להקמת ממלכה שרק חלק ממנה יהיו אנשי רוח שמופרשים מהעיסוקים הגשמיים, ואלו שאר חברי הממלכה יעסקו בעניינים הגשמיים ויאחזו בחרב גשמית.

יונתן משלב את ספור "המלחמה" בספור "הקבורה של אהרון", כדי להסביר מדוע משה מכניס לדברי התוכחה שלו על חטא העגל גם תוכחה על חטא המרגלים. משה מוכיח את ישראל על כך שהם לא רצו להיות "ממלכת כהנים"; לא על פי הדגם הראשוני של ממלכה שכל חבריה הם כהנים; וגם לא על פי הדגם שהם הציעו לאהרון, ממלכה שרק חלק ממנה הם כהנים.

כאשר המרגלים חזרו וחששו מהמלחמה הגשמית ביושבי הארץ, בני ישראל היו צריכים לממש את שיטת אהרון על "ממלכת כהנים"; והם היו צריכים לפנות לאהרון שיצא עימם למלחמה (או כהן משוח מלחמה מטעמו) כדי לחזק אותם בדברים רוחניים לפני הקרב. אולם הם לא עשו זאת מפני שהם לא ראו צורך אמיתי בתפקיד של הכהן הגדול; והעדיפו לברוח ולחזור למצרים. מצב דומה חזר והתרחש לאחר מות אהרון בהֹר הָהָר, מלך ערד בא ונלחם בישראל ושבה מהם שבי; ובני ישראל חששו מהמלחמה. אולם הם בקשו אז מאלעזר בן אהרון שיכנס ל"מקום" של אביו, ויצא עימם למלחמה (או כהן משוח מלחמה מטעמו) כדי לחזק אותם לפני הקרב. הכתוב אינו מספר זאת במפורש, והוא מספר רק שבני ישראל התחזקו בצורה רוחנית ואף נדרו נדר, והקב"ה סייע בידם במלחמה הזו. תרגום יונתן משלים עבורנו את החסר בסיפור של שלב ההכנות למלחמה; והוא מספר שאלעזר נכנס אז ל"מקום" של אביו. המקום (=התפקיד) שנחשב ל"קבר" מבחינתם של ישראל.

אלעזר נכנס לתפקיד הזה בפועל רק לאחר מות אהרון, אך מבחינתם של ישראל הם העניקו את ה"מקום" (=הקבר) הזה ל"אהרון ובניו" עוד בזמן המסע שבין מוסרה לבין בארות בני יעקן.