העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים

במדרשי חז"ל מרומז, שלנביאי ישראל היתה מסורת - כיצד לפרש את הפעולות הסמליות שבפרשיית 'ברית בין הבתרים'. בפרשיה נאמר (בראשית טו, ז-יא)

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ד' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי יֱקֹוִק בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:

 

וזו לשון המדרש בבראשית רבה (מד, טז) בתרגום חופשי:

"וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים. אמר ר' אסי: נטל אברהם 'מכישה' (כלי חד) והיה מכיש (דוקר) אותם, ולא הוו מתכתשין (ולא היו מוכים). אף על פי כן 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' בתשובה."

פרשני המדרש הסבירו, שאברהם נטל כלי חד וניסה להבריח באמצעותו את הָעַיִט; אולם צפורי הָעַיִט לא הושפעו מהדקירות הללו. אך קשה להלום את הפרוש הזה. המדרש ממשיך מיד במילים "אף על פי כן" - והניגודיות בין חלקו הראשון של המדרש לבין המשכו אינה מובנת. אדרבא, בגלל שאי אפשר היה למנוע את ירידת העַיִט באמצעות מכות ה'מכישה' - היה צורך ביצירת דרך חילופית להצלת הפגרים. נראה שכוונת המדרש היא אחרת.

 

מיהו הָ'עַיִט'?

וזו לשון המשך המדרש:

אמר רבי עזריה לכשיעשו בניך 'פְּגָרִים' בלא גידים ועצמות - זכותך עומדת להן."

 ה'פְּגָרִים' - הם בנים של אברהם אבינו. ה"עַיִט" מחשיב אותם ל'פְּגָרִים' במצב גרוע ביותר. אולם התייחסות הזו אינה נכונה מפני ש"זכותו" של אברהם אבינו עומדת להם.

 

ה"מדרש רבה" אינו מבאר שם מיהו ה"עַיִט". אך ניתן להסיק זאת מהעיון במדרש שמובא בספר "מדרש אגדה" (מארם צובה; עמוד 33):

" 'וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים' - זה דויד בן ישי שנקרא 'עַיִט' שנאמר (ירמיהו יב, ט) 'הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי'. 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - הפריחן אברהם כדי שלא יהיה להם חלק לעולם הבא."

ה"מדרש אגדה" מסביר שאברהם נשב רוח, והפריח והבריח בה את צפורי ה'עַיִט' (דויד בן ישי); והוא סימל בכך - שהוא אינו רוצה שיהיה להם חלק לעולם הבא. ברור שאין להבין את דברי המדרש כפשוטם, וברור של"דויד בן ישי" יש חלק לעולם הבא. ה"מדרש אגדה" מרמז שקיימת קבוצת בנים של אברהם - שמייצגת את "דויד בן ישי". קבוצה זו מכונה ה'עַיִט', מפני שהיא מתייחסת לקבוצה אחרת של בנים בתור "פְּגָרִים". בני ה'עַיִט' סבורים שה"דקירות" שהם דוקרים את "הפגרים" בנסיון לעורר אותם - הן "מצווה" שמזכה אותם לשכר בעולם הבא. אך אברהם אבינו אינו מסכים עימם. ה"דקירות" הללו לא תזכינה אותם בשכר הזה - ואברהם אבינו רוצה למנוע אותן.

 

מיהם ה'פְּגָרִים'?

הנביא זכריה (יב, י) מספר על מישהו ש"בית דויד" - "דקרו" אותו:

"וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו..."

רבי דוסא מגלה במסכת סוכה (דף נב, א) ש"הנדקר" הזה הוא "משיח בן יוסף שנהרג"!! ודבריו משלימים את דברי המדרשים שהובאו לעיל. הקבוצה שמשייכת עצמה ל"בית דויד" מתייחסת אל בני קבוצת "משיח בן יוסף" כאל "פגרים". בֵּית דָּוִיד "הִבִּיטוּ אֵלַי" (אל הקב"ה) ודקרו לשם-שמים את "משיח בן יוסף" - כדי לנסות ולהעיר אותו "לתחיה". "הדקירות" לא עוררו אותו; ולכן הם הספידו את בני "קבוצת משיח בן יוסף"; והגדירו אותם בתור "הרוגים".

אך כזכור, ב"מדרש אגדה" מבואר שאברהם נשב רוח כדי למנוע מה"עיט" את הדקירות האלו; וב"מדרש רבה" מבואר, שאברהם לא מייחס אמינות להגדרות שלהם!! אברהם המשיך בתהליך התחייה, והוא ביצע את ההחייאה באמצעות תהליך של תשובה.

 

ברית בין הבתרים ותחיית המתים

בספר "מדרש הגדול" (עמוד 240) מבואר שגם העַיִט וגם הפגרים צריכים לעבור תהליך של תחיה:

"אבא חנן אומר אף הראהו 'תחיית המתים'. שנאמר 'וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה... וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים' - ביקש לפזרן ולאבדן. 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - נטל את האיברים ונתנן זה בזה; וכיון שירד עליהם 'הַצִּפּוֹר' - חיו ופרחו והלכו להן; שנאמר 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - אין 'וַיַּשֵּׁב' אלא שהפריחה אותן הרוח; שנאמר 'כִּי רוּחַ ד' נָשְׁבָה בּוֹ' ואומר 'יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם'."

כוונת המדרש מבוארת בתשובות ר' סעדיה גאון (רס"ג) על שאלות חיוי הבלכי. התשובה כתובה בחרוזים (כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה):

"טעמי המחזה והבתרים לא היבנת עניינם; על כן נבהלת בשמעך את חזונם. הרף ואגידה לך את פתרונם; כי 'תחיית המתים' כתובה בחביונם. פְּגָרִים בּוּתְּרוּ וְהוּרָד 'הַצִּפּוֹר' עֲלֵיהֶם; 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם. ולכן הקדים תת כל בֶּתֶר 'לִקְרַאת רֵעֵהוּ' מהם; בְּקָרֵב 'עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ' - לָפַחַת בהם חייהם. חיל הא-ל הגדול הזה בראותו; חויב לצוות כן את בניו ואת ביתו. למען לא ידאגו מן העינוי בביאתו; ויבטחו כי אחריו יודיע ד' ישועתו."

רס"ג מבאר, ש"הָעַיִט" הם התור והגוזל שמוזכרים לפני כן. הכתוב אומר "וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר"; והכתוב הבא מספר, שאברהם נטל את "הַצִּפּוֹר" הזו (התור והגוזל) בידיו והוריד אותם על הפגרים; והדבר היה דומה ל"עַיִט" (צפור טרף) שיש לו חיות עצמית והוא יורד מעצמו על הפגרים.

 

המדרש ורס"ג קושרים בין "ברית בין הבתרים" לבין חזון "תחיית המתים" ("חזון העצמות היבשות"). בחזון מסופר, שיחזקאל (ל"ז) יצא אל בקעה שהיו מפוזרים בה עצמות יבשות. הקב"ה ציווה אותו לנבא אל הרוח כדי שהעצמות יחיו. יחזקאל ניבא והעצמות קרבו זו לזו והגוף חזר ונבנה. אך הגוף שנוצר לא סיפק את יחזקאל והוא היה נראה לו - כגוף חסר חיים. לאחר מכן הקב"ה ציווה אותו לנבא פעם נוספת אל הרוח, וזו באה והחיתה את הגוף שנוצר. רס"ג מקביל בין הפעולות שאברהם ביצע באמצעות העַיִט והפגרים - לבין השלבים של "חזון תחיית המתים" שבספר יחזקאל.

א. בשלב הראשון אברהם ביתר את הבהמות. "בהמות מבותרות" נראות גם למתבונן מרחוק - כחסרות חיים. שלב זה מקביל לשלב שיחזקאל יצא לבקעה, והוא ראה שהעצמות היבשות מפוזרות בה; ולכאורה אין סיכוי שהן תחזורנה לחיים.

ב. בשלב השני אברהם קירב את הבתרים¹ - "וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ". שלב זה מקביל לתחילת התחייה הראשונית שבחזון יחזקאל: "וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ".

ג. בשלב השלישי אברהם הוריד את התור והגוזל (=הצפור) ושם אותם כמו עַיִט תוקפני על "הבתרים שכבר התאחדו". שלב זה מקביל לסיום התחייה הראשונית שבחזון יחזקאל - ולביקורת שלו: "וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה, - וְרוּחַ אֵין בָּהֶם!!". יחזקאל רואה שהקב"ה השלים את תהליך וחיבר את הגוף המפוזר בחזרה - אך יחזקאל מבקר את הגוף שנוצר בטענה שאין בו רוח חיים. יחזקאל דומה לצפור עיט שרואה פְּגָרִים=מֵתִים; והיא מכישה אותם במקורה.

ד. בשלב הרביעי אברהם הניע את ה"בתרים" ואת ה"צפור"; והתנועה הזו שיוותה להם מראה של רוח חיים עצמית, וכאילו הם מתנועעים בעצמם. שלב זה מקביל לתחייה השנייה והמלאה  שביחזקאל: "וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ... וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד."

 

רס"ג מבאר שאברהם הניד והניע את "כולם". גם "הצפור שלא בותרה" היתה "חסרת חיים אמיתיים". אברהם הניע את "כולם"; כדי לסמל "רוח חיים אמיתית" שחוזרת ונושבת בהם.

 

שתי הקבוצות העתיקות

ה"בהמות" ו"הצפורים" מסמלות שתי קבוצות עתיקות יומין, שמביאות לידי ביטוי את הכוחות שהאדם נברא עימם, הכוח הגשמי והכוח הרוחני. קבוצות אלו הופיעו לראשונה בתור קבוצת קַיִן וכנגדה קבוצת הֶבֶל (וממשיכי דרכו שהם יוצאי שֵׁת). קבוצת קַיִן מחשיבה את הקניינים הגשמיים; ואילו קבוצת הֶבֶל מתייחסת אליהם בתור הבל הבלים, והיא מחשיבה את הצדדים הרוחניים של העולם.

כוחות אלו היו נטועים גם בליבו של נוח, שיצא לעולם החדש שאחר המבול. הקב"ה נטע בלב נוח שאיפה להתחבר לגשמיות של העולם כדי לפתח אותו, ושאיפה לחיבור וקשר עם בורא עולם. נוח יצא מן התיבה ונטע כרם; אך הוא לא השתמש בתוצרת הכרם כראוי - והוא נפל לשכרות. חָם למד מהמעשה של נוח - הוראת היתר לצאצאיו להתחבר אל העולם הגשמי ללא שום שאיפות רוחניות. אולם שֵׁם חלק על ההבנה הזו, והוא הודיע שמותר להתחבר לגשמיות של העולם רק מתוך שאיפות רוחניות. שֵׁם שכנע את יֶפֶת לקבל את החזון הזה; ושניהם הצליחו להפיק עבור נוח תועלת רוחנית ("שִׂמְלָה"²) גם מתוך הנפילה שלו. תועלת שכיסתה במבט לאחור ("אֲחֹרַנִּית") על הנפילה ("עֶרְוַת אֲבִיהֶם")³. כאשר נודע לנוח על פעולות בניו, הוא קילל את צאצאי חָם, ובירך את שֵׁם ואת יֶפֶת.

 

נוח ראה שהוא לא הצליח לחבר היטב בין השאיפה לגשמיות לבין השאיפה לרוחניות, ולכן הוא הפריד בינן באמצעות יצירת שתי קבוצות עמים נפרדות: קבוצת יֶפֶת וקבוצת שֵׁם (בראשית ט, כו-כז):

"וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ד' אֱ-לֹהֵי שֵׁם...  יַפְתְּ אֱ-לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם..."

קבוצת שֵׁם קיבלה את הברכה הרוחנית. היא תהיה "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים"; יושבת אהלים ומנותקת מן הגשמיות, ותפקידה יהיה לפרסם את שם ד' בעולם. קבוצת יֶפֶת קיבלה את הברכה הגשמית, והקב"ה ירחיב את גבולה. אך לקבוצת יֶפֶת יהיה קשר מסוים לרוחניות. היא תעלה לרגל לשכון מדי פעם בְּאָהֳלֵי שֵׁם - כדי להתחזק שם בשאיפות רוחניות שימנעו ממנה ליפול בנפילה של נוח.

אולם תכניתו של נוח לא צלחה, וכפי שמתבאר בהמשך ספר בראשית.

 

החלפת מלכיצדק (שֵׁם בן נוח) באברהם

רוב צאצאיו של שֵׁם לא רצו להמשיך בדרך אביהם שהיה "כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן"; הם לא רצו להתנתק מן הגשמיות ולהישאר ספונים באוהל. הם ידעו שגם פעולותיו של יֶפֶת הן פעולות מבורכות, ולכן הם העדיפו לעסוק בהן והתפזרו על פני התבל. הכנעני והפריזי השתלטו על ארץ ישראל שנועדה לזרעו של שֵׁם; ושֵׁם לא הצליח לגייס את צאצאיו - כדי למנוע זאת.

שֵׁם כיהן גם בתפקיד "מַלְכִּי צֶדֶק", והיה צריך לבצע משפט צדק בעולם. אולם כאשר התרחשה מלחמת עולם בסמוך לו - הוא לא יכול היה לכפות את הצדק. בסמוך אליו היו כוחות צבאיים של "עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא" אולם הוא לא יכול היה לרכז אותם למלחמת הצלה של העשוקים. מי שריכז אותם היה אברהם. לאברהם היה כוח צבאי משלו, והיתה לו ברית צבאית עימם. כאשר אברהם היה זקוק לעזרתם הם נענו לקריאה, ובאו ולחמו יחד עימו - וסייעו לו בהשכנת הצדק. בסיום המלחמה אברהם בא למַלְכִּי-צֶדֶק. אברהם הראה בכך, שהוא ביצע את המלחמה הזו בשליחותו של מַלְכִּי-צֶדֶק, שהרי הוא זה שהיה צריך ליזום אותה מלכתחילה.

בנוסף לכוח הצבאי העצמאי של אברהם היה לו גם כוח כלכלי עצמאי והיה לו גם מטבע משלו⁴. למַלְכִּי-צֶדֶק לא היתה כלכלה עצמאית משלו והוא היה תלוי בחסדי אחרים; ואברהם שהיה ידוע כאיש חסד תמך במַלְכִּי-צֶדֶק, והביא לו מעשר מהשלל שהוא לקח במלחמה.

 

שֵׁם (מַלְכִּי-צֶדֶק) התפלל לקב"ה שיציל את העשוקים; אך הוא ראה שלולי יוזמתו של אברהם - התפקיד שלו היה נותר תפקיד סמלי; ללא אפשרויות לביצוע הרעיונות הגדולים שהוא נועד להם ע"י הקב"ה. בעקבות המצוקה הזו - שֵׁם נפל בדעתו ונכשל בדבריו; והוא הקדים לברך את אברהם לפני שהוא ברך את הקב"ה. עקב הנפילה הזו, הקב"ה הודיע לאברהם - שהוא יחליף את שֵׁם; ושזרעו של אברהם יירש את ארץ ישראל. דבר זה מרומז בתהלים (קי, ד): "נִשְׁבַּע ד' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק".

 

אברהם שמע את הבשורה, ושאל את הקב"ה - "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". קשה לפרש את שאלתו של אברהם בתור חסרון באמונה; שהרי סמוך לפני כן נאמר - "וְהֶאֱמִן בַּד' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". המדרשים מרמזים שאברהם ידע את המצוקה שגרמה לנפילתו של שֵׁם (מַלְכִּי-צֶדֶק); והוא שאל את הקב"ה - כיצד אפשר למנוע מצוקות דומות בעתיד; מצוקות שעלולות להביא לאובדן הארץ והתפקיד גם מזרעו.

 

משמעות ה"בהמות" וה"צפורים" שבברית בין הבתרים

הקב"ה ציווה על אברהם לעשות "מעשה נבואי", שמשפיע על העתיד: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ, וְתֹר וְגוֹזָל". אברהם הצטווה ליטול שלושה מיני בהמות, כאשר כל אחת מהבהמות היתה צריכה להיות "מְשֻׁלֶּשֶׁת" מצד עצמה⁵. ובנוסף לבהמות - "שתי" "ציפורים".

הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; שהרי הן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. בנוסף לכך, המספר "שלוש" מסמל בתנ"ך חיבור לעולם הטבע ולארציות; וכנגדו המספר "שנים" מסמל חיבור לרוחניות⁶. "שלוש" "בהמות" "משולשות" מסמלות חיבור חזק מאוד לארציות; ולעומתן "שתי" "צפורים" מסמלות חיבור חזק לרוחניות. "הבהמות המשולשות" ו"שתי הצפורים" מסמלים הסכמה של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" מסוג חדש. ממלכה אחת ומאוחדת; שיהיו בה בנים של אברהם שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים); ובנים של אברהם שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות).

 

משמעות ביתור "הבהמות" - ומשמעות איחודן

אברהם הקריב את הבהמות ואת הצפורים, והוא נטל את הבהמות וביתר אותם. "בהמות מבותרות" ניכרות למרחוק כ"חסרות חיים". מאידך, אברהם לא ביתר את התור ואת הגוזל. צפורים שאינן מבותרות נראות מרחוק כ"גוף חי". ה"מדרש רבה" (מד, טו) עומד שם לפני כן על הסמליות שבדבר:

"['וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ]... וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר'. ר' אבא בר כהנא בשם ר' לוי אמר: הראה לו הקב"ה כל מי שהוא מעמיד פנים בגל - הגל שוטפו; וכל מי שאינו מעמיד פנים בגל - אין הגל שוטפו."

לאברהם היה כוח צבאי ואף היה לו כוח כלכלי עצמאי. אברהם צירף את הגורם החשוב הזה לתוך התכנית החדשה של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים". אולם אברהם הראה, שכאשר הכוחות הגשמיים הללו יהיו קיימים בצד הכוח הרוחני - אך בנפרד ממנו - לא יהיה להם קיום. הגויים שינסו להשתלט על ארץ ישראל באמצעות כוח צבאי דומים לגל מים גדול. הכוח הצבאי של ישראל ינסה לעמוד כנגד הגל הזה; אך הם לא יצליחו והכוח הצבאי של הגויים ישטוף אותם. "ביתור הבהמות" מסמל את ביטול הכוח הצבאי והכלכלי העצמאי של ישראל - על ידי הגויים⁷. "הצפורים" שמבטאות את הצד הרוחני של ישראל - אינן מנסות להעמיד פנים כנגד הגל הצבאי של הגויים; ולכן הן אינן "מבותרות". גם כאשר הגויים יבטלו את ההופעה הצבאית והעצמאית של ישראל; הם לא יבטלו את ההופעה הרוחנית של ישראל. מצב כזה בא לידי ביטוי בהסכמת הגויים לקיום "יבנה וחכמיה"; והוא מתבטא גם בקיום עם ישראל לאורך כל הגלויות - ללא כוח צבאי וכלכלי עצמאי משלהם.

 

לאחר מכן אברהם חיבר את הבתרים. חיבור הבתרים מסמל את חזרת עם ישראל מן הגלויות. חיבור זה נעשה בתחילה ללא קשר גלוי ל"צפור"; והוא מבטא תחיה צבאית וכלכלית עצמאית שאינה קשורה לצד הרוחני של ישראל. שלב זה מקביל לתחייה הראשונית שיחזקאל ראה.

 

ירידת העַיִט

אחר כך, אברהם הוריד את הצפור על הבהמות שאוחדו, כמו עיט שיורד על גבי פגרים ודוקר אותם. המעשה הזה מסמל תביעה של "הצפורים" מן "הבהמות" - להתעורר לתחיה. הנביא זכריה מתאר זאת בתור "בית דויד" שדקרו את "משיח בן יוסף"; ולאחר שלמראה עיניהם הוא "אינו מתעורר" - הם מספידים אותו כמו "מת".

ב"מדרש אגדה" נאמר ש"קבוצת העיט" סבורה ש"הדקירות" הללו הן מצווה - אך היא טועה  ולא יהיה לה שכר על כך. עצם הבקשה של "הצפורים" מן "הבהמות" - להצטרף אליהן ולעוף באוויר - היא נכונה. אך היא לא צריכה להופיע בצורה של "דקירות". עצם הבקשה "לעוף באויר" מגלה, שבתכנית שהקב"ה הועיד לעם שיצא מאברהם - התפקידים לא מוגדרים לדורי דורות. בן של אברהם יכול להיות שייך בחלק מחייו ל"קבוצת משיח בן יוסף" ולעסוק בענייני המעשה; ובחלק אחר מחייו הוא יכול להיות שייך לקבוצת "משיח בן דויד" -ו"לעוף באויר", כלומר לעסוק בענייני הרוח. אך קבוצת "בית דויד" סבורה שרק בה יש "נשמה". לפיכך, היא אינה "מבקשת" מחברים ב"קבוצת משיח בן יוסף" להצטרף אליה; אלא היא "דוקרת" אותם כמו עַיִט שדוקר "פְּגָרִים=מֵתִים" - בתביעה שכולם "יתעוררו" ויהיו כמוה.

 

רבי עזריה התייחס למצב הזה ואמר: "לכשיעשו בניך 'פְּגָרִים' בלא גידים ועצמות - זכותך עומדת להן". "העַיִט" מחשיב את הבנים הללו של אברהם - ל'פְּגָרִים' במצב גרוע ביותר. אולם התייחסות הזו אינה נכונה מפני ש"זכותו" של אברהם עומדת להם. קבוצת ה"עיט" סבורה שכל בניו של אברהם צריכים לעסוק ברוחניות צרופה - ולהפוך ל"צפורים"; אולם הדבר אינו נכון. זו היתה התכנית הראשונית של שֵׁם בן נוח - והיא נכשלה. הממלכה של שֵׁם היתה "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" טהורה, אולם "ארץ ישראל" נגזלה מהם והם גם לא הצליחו להפיץ ולהשליט את הצדק בעולם. בתכנית שהקב"ה ייעד לאברהם, העם שיצא מבניו יהיה דומה לו, ויהיה להם כוח צבאי וכלכלי עצמאי. זו היתה הזכות של אברהם - וקבוצה מבניו צריכה להישאר ולעסוק ב"זכות" הזו.

 

משמעות הנשיבה של אברהם אבינו

"תחיית המתים" יש בה מימד של החזרת "נשמה" "לִפְגָרִים=מֵתִים". "נשמה" ללא "גוף" היא במידה מסוימת - חסרת חיים; ואף ממלכה שכולה "צפורים" היא - חסרת חיות. אבא חנן מדגיש את העובדה הזו ב"מדרש הגדול" ואומר: "וכיון שירד עליהם 'הַצִּפּוֹר' - חיו, ופרחו והלכו להן, שנאמר 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' ".

"הצפורים" החלו את ההתייחסות שלהם אל הקבוצה האחרת כמו - כמו עַיִט טורף שמזהה "פְּגָרִים=מֵתִים"; ולפיכך, הם ביקשו לפזר ולאבד את הקבוצה האחרת. אולם אברהם מנע זאת מהם. אברהם עורר את כולם ברוח של תשובה. כל קבוצה תתעורר לראות את מעלת חבירתה; ותחזור בה מההבנה המוטעית שלה - שיש לה כביכול קיום בפני עצמה. כולם יכירו בצורך בקיום שתי קבוצות שונות, קבוצה של "בהמות" וקבוצה של "צפורים". כאשר "בית דויד" יפסיקו להתייחס את הקבוצה האחרת כמו ל"פְגָרִים" - הם עצמם יפסיקו להיקרא 'הָעַיִט' ויחזרו להיקרא 'הַצִּפּוֹר'. הם ירדו אז אל הקבוצה האחרת מתוך רצון להתחבר אליהם לעם אחד ומאוחד⁸ - ואז תהיה "תחיית המתים".

המדרש מתאר שאברהם איחד בין "הצפור" לבין "הבהמות", ורק לאחר מכן הוא נשב בהם רוח חיים. כשהם היו ביחד הם - 'חיו', כל קבוצה מליאה את תפקידה המיועד. הצפורים - פרחו, והבהמות - הלכו". כולם יחד צריכים לזכות ל"תחיית המתים". אז יתקיימו בהם דברי יחזקאל - "...וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד⁹."

 

 

______________________________________________________

 

[1]   ב"מדרש הגדול" נאמר בתחילה "וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם - נטל את האיברים ונתנן זה בזה". אי אפשר לומר שהמילה' וַיַּשֵּׁב' - משמעותה שאברהם השיב (מהשורש שו"ב) את האברים זה בזה; מפני שהאות שי"ן היתה צריכה להיות אז חסרת דגש כמו בכתוב (בראשית יד, טז) "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ". כוונת המדרש היא שאברהם "הקדים רפואה למכה"; ועוד לפני ש"העַיִט" ירד על הבתרים - אברהם "נטל את האיברים ונתנן זה בזה". לפיכך רס"ג מבאר "ולכן הקדים תת כל בתר 'לִקְרַאת רֵעֵהוּ' מהם". כוונת המדרש היא שלאחר ש"הצפור" (העַיִט) הורד על הבתרים המאוחדים - אברהם נשב בהם רוח חיים והחיה אותם. וכן מבואר בהמשך המדרש: "וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם - אין 'וַיַּשֵּׁב' אלא שהפריחה אותן הרוח". כלומר 'וַיַּשֵּׁב' בשי"ן מודגשת - הוא מהשורש נש"ב שמשמעותו נשיבת רוח.

2   "כי כל אדם שעושה מצוות, לאחר מותו נעשה לבוש לנשמה בסוד חלוקא דרבנן." (ספר השל"ה הקדוש; ווי העמודים, פרק א)

3   גם הנפילה של אדם וחוה מתוארת בתור חסרון לבוש, וכן מבואר ברש"י (בראשית ג, ז): "...אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו 'וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם' - מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה".

4   כמבואר בסוגיה בבבא קמא דף צז, ב

5   תרגום אונקלוס ביאר שהכוונה לשלושה פרטים מכל מין מסוגי הבהמה. תרגום יונתן ביאר שכל בהמה היתה צריכה להיות בת שלוש שנים. וברש"י במסכת סנהדרין (דף סה, ב; ד"ה 'עיגלא תילתא') מובאים פירושים נוספים (שהיא נולדה השלישית, או שהיא בשליש גודלה).

6   וכפי שהתבאר במאמר "אליהו וה'תפריט' של האלמנה"

7   ר' עזריה מבאר שהגויים הם אלו שיבתרו את הבהמות - וסוף הגויים להיענש. וזו לשון "מדרש הגדול" (עמ' 239): "ר' עזריה אומר לא נבראו כל המלכויות האלו אלא עצים לאש שלגיהנם שנאמר 'וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה'. ואין 'תַנּוּר עָשָׁן' אלא גיהנם שנאמר 'נְאֻם ד' אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם'; ואומר 'וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ'.

8   כעין כך מבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל (גליון החברותא 356 פר' בהעלותך תשס"ט, עמוד 3): "היות שבשביל קיום התורה עם ישראל צריך את כל הדינים שד' נתן לנו בשעת מתן תורה, אז הוא נתן זכות לחלק מהעם שיעבדו כל ימיהם בתורת משה שקיבלנו במעמד הר סיני. ולעומתם יש חלק נכבד שהולך להם קשה לשבת וללמוד את התורה... אך ללא שתהיה אחדות בין שני המחנות הם לא יוכלו להגיע לתכליתם... אך לצערנו הגדול עוד לא זכינו להגיע לאחדות ולדביקות עם אלה, מפני הלשון הרע והמחלוקת שיש בכל דור ודור."

9   יחזקאל קושר בין "חזון תחיית המתים" לבין הצורך באיחוד שתי הקבוצות - בנבואה הסמוכה (יחזקאל לז, יט): "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי".