ירושלים והשוק של שכם וציפורי

הגדלים המופלאים של ירושלים ושל ציפורי

במסכת בבא בתרא (דף עה, ב) מתוארים גודלה ירושלים העתידית, וגודלה של העיר צפורי העתיקה; וזו לשון הסוגיה בתוספת ביאור:

"ואמר רבה אמר ר' יוחנן: עתיד הקב"ה להגביה את ירושלים שלוש פרסאות למעלה... אמר ריש לקיש: עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלם ... וכל אחת ואחת (מהתוספות) הויא - כצפורי בשלוותה. תניא, אמר ר' יוסי: אני ראיתי צפורי בשלוותה, והיו בה מאה ושמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה (תבלינים לבישול)... אמר ר' לוי, אמר רב פפי משום ר' יהושע דסכני: אם שָׁלוֹשׁ ירושלים הן (אם ירושלים העתידית גדולה פי שָׁלוֹשׁ) - כל אחת ואחת יש בה שְׁלֹשִׁים מדורין (קומות) למעלה, אם שְׁלֹשִׁים ירושלים הן (אם ירושלים העתידית גדולה פי שְׁלֹשִׁים) - כל אחת ואחת יש בה שְׁלֹשָׁה מדורין למעלה"

הסוגיה עמומה ביותר. בתחילה נאמר שהקב"ה יגביה את ירושלים לגובה של שלוש פרסאות, גובה שהוא שווה ערך ל 12 ק"מ לפחות. אך איזו תועלת תהיה מכך שירושלים תהיה בגובה כזה? לאחר מכן נאמר שכל בית יהיה בן שלוש קומות או שלושים קומות; מדוע חשוב שכל בית יהיה בן שלוש קומות או בן שלושים קומות?

בהמשך הסוגיה, גודלה של ירושלים העתידית מוערך ביחס לגודלה של צפורי העתיקה; אולם גם גודלה של העיר ציפורי לא נראה הגיוני. כמות התבלינים הנצרכת לתבשיל היא מועטת ביותר ביחס לתבשיל עצמו. אם היו בצפורי מאה ושמונים אלף שווקים של תבלינים - ודאי היה מספר גדול לאין ערוך של שווקים למוצרים רגילים. גם בעיר גדולה שמתפרשת על פני עשרות ק"מ רבועים אין מקום לשווקים רבים כל כך. מה כוונת ר' יוסי באומרו שהיו בצפורי - "מאה ושמונים אלף" שווקים של תבלינים?

 

הסמליות שבמספרים "שלוש" ו"שמונה עשרה"

האגדות על ירושלים מזכירות מספרים שמבוססים על המספרים "שמונה עשרה" ו"שלוש". המספר "מאה ושמונים אלף שווקים" בנוי על המספר "שמונה עשרה" והוא מדגיש אותו; והמספר "שלושים" בנוי על המספר "שלוש" והוא מדגיש אותו. מספרים אלו מוזכרים בענין צבאו של אברהם - שבא לירושלים. בזמנו של אברהם התרחשה מלחמת עולם, שמהלכה נשבה לוט בן אחיו. אברהם יצא למלחמה, והציל את לוט ואת העשוקים. בסיום המלחמה הוא בא לירושלים (בראשית, יד):

"וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר... עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת... וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו, יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם... וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל..."

 

חז"ל¹ מזהים את הדמויות המרכזיות שבפרשיה, וקושרים אותם לצאצאי נוח. כאשר נוח יצא מן התיבה הוא נכשל ולא הצליח לחבר באופן ראוי בין הגשמיות לבין הרוחניות. נוח מצא את הפיתרון ביצירת שלוש קבוצות עמים. קבוצת חָם מתחברת לגשמיות ללא שאיפות רוחניות והיא מקוללת. קבוצת שֵׁם קיבלה את הברכה הרוחנית. היא תהיה "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים"; יושבת אהלים ומנותקת מן הגשמיות, ותפקידה יהיה לפרסם את שם ד’ בעולם. קבוצת יֶפֶת קיבלה את הברכה הגשמית מתוך קשר לרוחניות. הקב"ה ירחיב את גבולה; אך היא תצטרך לשכון מדי פעם בְּאָהֳלֵי שֵׁם - כדי להתחזק שם בשאיפות רוחניות שימנעו ממנה ליפול בנפילה של נוח.

"אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר" שיזם את המלחמה הוא נִמְרוֹד שהיה מֶלֶךְ "בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר"; והוא הבולט שבשושלת חָם בן נוח. "מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם" שהיה "כֹהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן" הוא שם בן נוח²; והעיר ירושלים (שָׁלֵם) שימשה עבורו כ"אהל מועד" רוחני. יֶפֶת אינו מוזכר לכאורה בפרשייה, אולם אם נעמיק בה נמצא - שאברהם היה אמנם צאצא של שם, אך הוא מילא בפועל את התפקיד שנועד ליֶפֶת. אברהם ניהל את המלחמה הגשמית והרחיב את גבולו עד לצפון; ובסיום המלחמה אברהם בא אל ה"אהל" של שֵׁם, אל ירושלים, והביא לו מעשר.

 

אברהם לא בא לעיר שָׁלֵם (ירושלים) עצמה - אלא מחוץ לה למקום שהוא קרא לו "עֵמֶק שָׁוֵה". מקום זה היה שייך למַלְכִּי-צֶדֶק ונקרא על ידו בשם "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ". מבחינת מַלְכִּי-צֶדֶק - זהו מקום שקוע ונמוך. אולם אברהם קרא לו "עֵמֶק שָׁוֵה"; מפני שהשם "שָׁוֵה" מסמל השתוות והסכמה בין דעות שונות וחלוקות³.

"מלך סדום" ו"מלך שלם" ייצגו שני מקומות שונים - קיצונים והפוכים. מלך "סדום" היה צאצא רעיוני של חָם בן נוח; והוא התחבר לעולם הגשמי מתוך תאווה - ללא שום אידיאלים של צדק ומשפט. לעומתו, מֶלֶךְ שָׁלֵם (שם), התנתק מהעיסוק בעולם הגשמי לחלוטין; הוא עסק בפעילות רוחנית, והיה מתקיים מתמיכות כלכליות שהיה מקבל מאברהם ומאנשים אחרים. אברהם ייצג את הגישה הממצעת את "עמק השווה". אברהם עסק בעולם הגשמי; היה לו צבא של לוחמים והיה לו אף מטבע משלו - אך הוא התחבר לעולם הגשמי מתוך רצון לצדק ומשפט.

מֶלֶךְ שָׁלֵם "יצא" מ"המקום שלו" אל "המקום של אברהם"; וגם מלך סדום יצא מ"המקום שלו" אל "המקום של אברהם". מקום זה היה מקום של השתוות ("עֵמֶק שָׁוֵה") בין שתי הגישות הקיצוניות. אברהם היה - באותה השעה - במקום (=תפקיד) של יֶפֶת.

 

הכוחות השונים של אברהם

לא תמיד היה אברהם במקום הזה - ב"עֵמֶק שָׁוֵה". התורה מספרת על צבאו של אברהם (בראשית יד, יד): "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו, יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת". זהו פירוט לא רגיל. בדרך כלל, התורה מעגלת מספרים כאלו - ומונה אותם במאות ואולי גם בעשרות שלימות. מתבקש שלמספר "שְׁמֹנָה עָשָׂר" יש משמעות סמלית שהתורה רצתה להדגיש; והסמליות הזו משפיעה על המספר כולו. המספר "שְׁמֹנָה עָשָׂר" מסמל משמעות אחת, והמספר "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת" מסמל משמעות אחרת; והם נמנו בסמיכות - כדי לאזן זה את זה.

הכתוב מזכיר שני כוחות שונים. הכתוב מזכיר תחילה את "חֲנִיכָיו" של אברהם, שהם התלמידים שהוא חינך ולימד אותם את תורתו הרוחנית. "תלמידיו" של אדם נחשבים ל"בניו" והם במדרגה עליונה. לאחר מכן הכתוב מזכיר את "יְלִידֵי בֵיתוֹ", שהם אנשים שקשורים לעבודה הגשמית של אברהם, והם במדרגה פחותה של "עבד". המספר "שְׁמֹנָה עָשָׂר" שמוזכר תחילה קשור לקבוצה הראשונה - קבוצת "חֲנִיכָיו" של אברהם; והמספר "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת" שמוזכר אחריו קשור לקבוצה השניה - קבוצת "יְלִידֵי בֵיתוֹ" של אברהם.

לפני היציאה למלחמת ההצלה, אברהם היה ממלא גם תפקיד של שם וגם תפקיד של יפת. הוא היה מרביץ תורה לתלמידיו כמו שם; והוא היה מתחבר לגשמיות כמו יפת.

 

הקשר שבין אברהם לבין משיח בן יוסף

אברהם הוציא למלחמה הזו שני סוגי אנשים, את האנשים שעסקו ברוחניות (תלמידיו), ואת האנשים שעסקו בגשמיות. חז"ל נחלקו במסכת נדרים (דף לב, א) כיצד להתייחס לגיוס הזה. רבי אבהו בשם רבי אלעזר סבור - שאסור היה לאברהם לגייס את קבוצת תלמידי החכמים למלחמה ההיא; ולכן אברהם נענש בשעבוד בניו במצרים. אולם שמואל ורבי יוחנן חלקו עליו; והם תלו את השעבוד במצרים - בסיבות אחרות. לשיטתם, קבוצת תלמידי החכמים היתה צריכה להצטרף לאברהם למלחמת ההצלה - מפאת כורח המציאות.

 

לגישה שחולקת על אברהם - יש תימוכין בשיטתו של מלכיצדק. כאשר אברהם יצא למלחמה הוא גייס את כל אנשיו כולל תלמידיו הרוחניים; והוא גייס גם צבאות נוספים של "עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא". אברהם לא פנה למלכיצדק שישלח אליו תלמידים לצבאו. אברהם ידע שמלכיצדק קבע ש"אהלי שם" צריכים להיות מקום שמור על טהרת הרוחניות. מלכיצדק לא כלל את "עֵמֶק שָׁוֵה" בתוך העיר ירושלים; מפני שהוא רצה להורות לתלמידיו, שמי שיצאו לעסוק בגשמיות מתוך אידיאלים - יצאו "מחוץ לירושלים". מלכיצדק קרא למקום הזה בשם "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ". מבחינתו רק תלמידים שנשארים לעסוק ב"שְׁמֹנָה עָשָׂר" (=רוחניות) נמצאים ב"ירושלים". מבחינתו, תלמידיו של אברהם שנענו לקריאת רבם והלכו לעסוק ב"שלוש" - יצאו מחוץ לתחום למקום נמוך ושקוע (עֵמֶק).

 

אך כזכור, אברהם קרא למקום הזה - "עֵמֶק שָׁוֵה". לשיטת אברהם, יש עת שהקב"ה רוצה שהאנשים ירדו מ"ירושלים של מעלה", ויגיעו ל"עֵמֶק הַשָּׁוֵה" - עם צרכי העולם הגשמי. באותה העת "ירושלים הרוחנית" שקשורה למספר שמונה עשר - נמצאת דווקא "מחוץ לירושלים".

 

הפן שמייצג את הגישה של אברהם הוא הפן של משיח בן יוסף. בספר מלכים (א' יא, כט) מסופר שירבעם יצא מירושלים, ואחיה השילוני המליך אותו שם על עשרת השבטים. הסוגיה בסנהדרין (דף קב, א) מרמזת שהיציאה של ירבעם "מחוץ לירושלים" מסמלת עזיבה של העמל בתורה הכתובה ("פיתקה של ירושלים"); והתחברות לעולם המעשה. ההתחברות הזו נראית כירידה - אך הסוגיה מגלה שזו תורה ש"לא היה בה שום דופי". ירבעם מסמל את הצד של משיח בן יוסף⁴ ואת אלו שפועלים יחד עמו בעולם הגשמי. המקום שלהם הוא "מחוץ לירושלים" - ב"עֵמֶק שָׁוֵה"; במקום שאברהם אבינו הגיע ל"עֵמֶק הַשָּׁוֵה" - עם צרכי העולם.

 

עיון מחדש בהגדרת התפקיד של שֵׁם (מַלְכִּי צֶדֶק)

השוני שבין אברהם לבין מלכיצדק מודגש גם בפרשיה הסמוכה של הבטחת הארץ לאברהם. חז"ל מגלים שמלכי-צדק (שֵׁם) נכשל בדבריו. הוא הקדים לברך את אברהם לפני שהוא ברך את הקב"ה. עקב נפילה זו, הקב"ה הודיע לאברהם - שהוא יחליף את שֵׁם; ושזרע אברהם יירש את ארץ ישראל. דבר זה מרומז בתהלים (קי, ד): "נִשְׁבַּע ד’ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק". אברהם שמע את הבשורה, ושאל את הקב"ה - "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". קשה לפרש את שאלת אברהם בתור חסרון באמונה; שהרי סמוך לפני כן נאמר - "וְהֶאֱמִן בַּד’ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". במאמר הקודם "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים" התבאר שמדרשי חז"ל מרמזים שאברהם ידע את המצוקה שגרמה לנפילתו של שֵׁם (מַלְכִּי-צֶדֶק); והוא שאל את הקב"ה - כיצד אפשר למנוע מצוקות דומות בעתיד; מצוקות שעלולות להביא לאובדן הארץ והתפקיד גם מזרעו.

 

רוב צאצאיו של שֵׁם לא רצו להמשיך בדרך אביהם שהיה "כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן"; הם לא רצו להתנתק מן הגשמיות ולהישאר ספונים באוהל. הם ידעו שגם פעולותיו של יֶפֶת הן מבורכות, והם העדיפו לעסוק בהן והתפזרו על פני התבל. הכנעני והפריזי השתלטו על ארץ ישראל שנועדה לזרעו של שֵׁם. שֵׁם לא הצליח לגייס את צאצאיו - כדי למנוע זאת. שֵׁם כיהן בתפקיד "מַלְכִּי צֶדֶק", והיה צריך לבצע משפט צדק בעולם. בסמוך אליו התרחשה מלחמת עולם; אולם הוא לא יכול היה לרכז את הכוחות הצבאיים של "עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא" למלחמת הצלה של העשוקים. מי שריכז אותם היה אברהם, שהיה לו כוח צבאי משלו, והיתה לו ברית צבאית עימם.

 

שֵׁם התפלל לקב"ה שיציל את העשוקים; אך הוא ראה שלולי יוזמתו של אברהם - התפקיד שלו היה תפקיד סמלי בלבד. לפיכך, הוא נפל בדעתו ונכשל בדבריו; והקדים לברך את אברהם לפני שהוא ברך את הקב"ה. כשאברהם התבשר שהוא יקבל את הארץ, הוא שאל את הקב"ה - כיצד אפשר למנוע מצוקות דומות בעתיד; מצוקות שעלולות להביא לאובדן הארץ והתפקיד גם מזרעו.

 

משמעות ה"בהמות" וה"צפורים" שבברית בין הבתרים

הקב"ה השיב לשאלת אברהם (בראשית טו):

"וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי יֱקֹוִק בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:"

הקב"ה ציווה על אברהם לעשות "מעשה נבואי", שמשפיע על העתיד. אברהם הצטווה ליטול שלושה מיני בהמות, כאשר כל אחת מהבהמות היתה צריכה להיות "מְשֻׁלֶּשֶׁת" מצד עצמה. בנוסף לכך - "שתי" "צפורים". הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; שהרי הן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. המספרים עצמם הם גם משמעותיים. המספר "שלוש" מסמל בתנ"ך חיבור לעולם הטבע ולארציות; וכנגדו המספר "שנים" מסמל חיבור לרוחניות⁵. "שלוש" "בהמות" "משולשות" מסמלות חיבור חזק לארציות; ולעומתן "שתי" "צפורים" מסמלות חיבור חזק לרוחניות. הדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" מסוג חדש. ממלכה אחת ומאוחדת; שיהיו בה בנים של אברהם שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים); ובנים של אברהם שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות).

 

ירידת העַיִט

אברהם הקריב את הכל. הוא ביתר את הבהמות ואחר כך הוא איחד אותם. ולאחר מכן נאמר "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים". מדרשי חז"ל (ורס"ג) מרמזים שאברהם הוריד את הצפור (התור והגוזל) על הבהמות שאוחדו, כמו עיט שיורד על גבי פגרים ודוקר אותם. במאמר הקודם "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים" התבאר שלפי מסורת הנביאים, המעשה הזה מסמל תביעה של "הצפורים" מן "הבהמות" - להתעורר לתחיה. הנביא זכריה (יב, י)  מתאר זאת בתור "בית דויד" שדקרו את "משיח בן יוסף"; ולאחר שלמראה עיניהם הוא "אינו מתעורר" - הם מגדירים אותו כ"מת" ומספידים אותו: "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו..."

 

עצם הבקשה של "הצפורים" מן "הבהמות" - להצטרף אליהן ו"לעוף באויר" מגלה, שבתכנית שהקב"ה הועיד לעם שיצא מאברהם - התפקידים לא מוגדרים לדורי דורות. בן של אברהם יכול לצאת "מחוץ לירושלים" בחלק מחייו ולעסוק בענייני המעשה ב"עֵמֶק הַשָּׁוֵה". ובחלק אחר מחייו הוא יכול להיכנס ולהיות "יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם". אך קבוצת "יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם" סבורה שרק בה יש "נשמה". היא אינה מסתפקת ב"בקשה" מחברים ב"קבוצת משיח בן יוסף" להיכנס אליה ל"ירושלים". היא "דוקרת" את כל מי שמצוי בחוץ - כמו עַיִט שדוקר "פְּגָרִים=מֵתִים" - בתביעה שכולם "יתעוררו" ויהיו כמוה.

 

רבי עזריה התייחס בבראשית רבה (מד, טז) למצב הזה ואמר: "לכשיעשו בניך 'פְּגָרִים' בלא גידים ועצמות - זכותך עומדת להן". קבוצת ה"עיט" סבורה שכל בניו של אברהם צריכים לעסוק ברוחניות צרופה - ולהפוך ל"צפורים". אולם. זו היתה התכנית הראשונית של שֵׁם בן נוח - והיא נכשלה. בתכנית שהקב"ה ייעד לאברהם, העם שיצא מבניו יהיה דומה לו, ויהיה להם כוח צבאי וכלכלי עצמאי. זו היתה הזכות של אברהם - וקבוצה מבניו צריכה להישאר "מחוץ לירושלים" ולעסוק ב"זכות" הזו.

 

המלחמה הדו-כיוונית

הנביא זכריה מגלה, שמלחמת-הדעות היא דו-כיוונית. מיד בסמוך (בפרק י"ג) הוא מתאר כיצד הקבוצה שעוסקת בגשמיות "דוקרת" את הקבוצה שעוסקת ברוחניות; ודורשת שכולם יהיו כמוה:

"וְהָיָה כִּי יִנָּבֵא אִישׁ עוֹד וְאָמְרוּ אֵלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ יֹלְדָיו לֹא תִחְיֶה כִּי שֶׁקֶר דִּבַּרְתָּ בְּשֵׁם ד’ וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו בְּהִנָּבְאוֹ... וְאָמַר לֹא נָבִיא אָנֹכִי אִישׁ עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי... וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם ד’ פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ:" 

זכריה מתאר איש שחש שרוח נבואה מפעמת בו; והוא חש שד’ רוצה שהוא יעבור לקבוצת "יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם" - ויעסוק ברוחניות. אולם הוריו משוכנעים, שד’ רוצה שכל בני האדם יתחברו לגשמיות; ומי שמסתגר ב"ירושלים" נחשב ל"מת". הם "דוקרים" את בנם כדאי לבדוק שהוא אכן "חי" כדרישתם; והנער נענה לפניותיהם - "וְאָמַר לֹא נָבִיא אָנֹכִי אִישׁ עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי".

בעיניהם, הקב"ה חפץ כעת ב"ירושלים שבעמק". במעמקי העיסוק בגשמיות הגלויה - שהמספר "שלוש" מסמל אותה - חבוי המספר "שמונה עשרה". בעיניהם מי שעוסק ברוחניות הגלויה שהמספרים "שמונה עשרה" ו"שנים" מסמלים אותה - הוא "מת". ולפיכך - "פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ".

 

ירושלים שלעתיד לבוא

הנביא ירמיה (לא, לז-לט) מנבא על ירושלים שלעתיד לבוא, והוא מרמז שגאולתם של ישראל תבוא כאשר תחדל הקטגוריה שבין המחנות:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ד’ וְנִבְנְתָה הָעִיר לַד’ מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל...  וְכָל הָעֵמֶק הַפְּגָרִים... עַד פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים מִזְרָחָה קֹדֶשׁ לַד’ לֹא יִנָּתֵשׁ וְלֹא יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם:"

דברי ירמיהו טעונים ברור. במילה "הָעֵמֶק הַפְּגָרִים" יש אות ה"א מיותרת - צריך לומר "עֵמֶק הַפְּגָרִים". בנוסף לכך, מדוע ירמיה מכנה את העמק שמחוץ לירושלים בשם "הָעֵמֶק הַפְּגָרִים"?

אולם כוונת ירמיה לומר שבירושלים העתידית תתבטל הקטגוריה שבין הקבוצה של "יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם" לבין הקבוצה שנמצאת "מחוץ לירושלים" במקום הידוע שנקרא "הָעֵמֶק". יחדלו להגדיר את אלו שנמצאים שם בתור "הַפְּגָרִים". ירושלים העתידית תכלול גם אותם⁶.

 

האגדה בבבא בתרא המשיכה את הקו הזה, ורמזה שלעתיד לבוא ישכון שלום בין הקבוצות השונות, וירושלים העתידית תכלול גם את הקבוצה שיצאה להתחבר אל ה"שלוש" ב"עֵמֶק הַשָּׁוֵה". ירושלים העתידית תהיה גבוהה אז "שלוש פרסאות למעלה"; וכמו כן - "שָׁלוֹשׁ ירושלים הן", וכל אחת ואחת "שְׁלֹשִׁים מדורין (קומות) למעלה".

 

גם הנביא יחזקאל (מח, לה) ממשיך את המגמה הזו והוא מסתיים בתיאור ירושלים העתידית:

"סָבִיב - שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף; וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם - ד’ שָׁמָּה:"

לעתיד לבוא, גם מה שסביב לירושלים המקורית - יכלל בה; ה"סָבִיב" הזה יהיה גם כן - "שמונה עשר". לעתיד לבוא יתברר, שמאז ומתמיד - שכינת ד’ היתה שורה "שָׁמָּה".

 

הקשר שבין ירושלים לבין השוק של שכם

אברהם גילה עמדה שונה ממלכיצדק; הוא גילה ש"ירושלים" נמצאת גם מ"חוץ לירושלים" - ב"עמק שוה". הגילוי הזה מתפתח באופנים שונים אצל יעקב אבינו.

חז"ל מגלים שלפני שיעקב יצא לחרן - הוא שהה תקופה ממושכת בבית מדרשו של שם. כשהוא יצא משם "מחוץ לירושלים" כדי להתחבר לחומריות שבחרן, הוא היה משוכנע שהוא התנתק מ"ירושלים של הרוחניות". אך הקב"ה הראה לו ש"ירושלים הרוחנית" נדדה מחוץ למקומה הרגיל. ירושלים שמלכיצדק מסמל אותה - התגלתה אצל יעקב בבית אל.

לאחר מכן כשיעקב שב לארץ, הוא רצה להקים תחילה את "ירושלים של אברהם" - ירושלים שמסמלת חיבור לגשמיות מתוך שאיפה לצדק. גם "ירושלים" כזו מסוגלת לנדוד ממקומה הידוע ב"עמק שוה" - ולהיות אצל יעקב; והכתוב מספר על כך (בראשית לג, יח):

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר:"

הרשב"ם כתב שלפי פשוטו של הכתוב - יעקב בא לעיר ששמה "שָׁלֵם". והמפרשים הקשו על דבריו, מפני שבהמשך הפרשה מבואר ששם העיר הוא "שְׁכֶם". אך לפי מה שהתבאר במאמר - כוונת הכתוב היא שיעקב בא מתוך חזון "ירושלים" אל העיר שְׁכֶם. חז"ל ממשיכים את הקו הזה והם מבארים שיעקב "תיקן" לאנשי שכם "שווקים". יעקב רצה שהמקום הזה יהיה "מתוקן" מתוך שאיפה לצדק ומשפט. באותה העת, "ירושלים של עמק שוה" נדדה ממקומה הרגיל - והיא הגיעה עם יעקב לעיר שכם; לעירו של "משיח בן יוסף".

 

הקשר שבין ירושלים לבין השוק של צפורי

העיר צפורי מסמלת באגדות חז"ל את החיבור לתאוות העולם מתוך אידיאל של תיקון העולם; והשוק של צפורי נחשב סמל המרכזי לשיטה הזו. במסכת עבודה זרה (דפים טז-יז) מסופר על התנא רבי אליעזר הגדול ש"נתפס למינות" בעקבות דיון שהתרחש "בשוק העליון של צפורי"; דיון בשאלת חיבור לתאוות העולם והעלאתו לקדושה.

וודאי שאסור לקבל את דברי הסוגיה שם כפשוטם; ואין לחשוד את התנא רבי אליעזר הגדול בדבר כזה. הסוגיה מרמזת, שרבי אליעזר היה מתיר לתלמידי-החכמים לצאת מ"ירושלים של מעלה" אל המקום הנמוך שנקרא "העמק", ולהיות שם בתפקיד של "משיח בן יוסף". רבי אליעזר היה אומר שפעמים שהשוק של צפורי אינו "מקום נמוך" אלא הוא מקום "עליון". "השוק של צפורי" - הוא "עליון" כמו ירושלים שהמספר "שמונה עשרה" מסמל אותה. אולם רבי עקיבא מייצג שם את שיטתו של מלכיצדק, שיטה שמגדירה את אלו שהקשיבו לעצתו של רבי אליעזר כ"פגרים" או כמי "שנתפסו למינות"; וכעין כך מרומז בזוהר⁷.

 

בסיכום המאמר נמצאנו למדים שדברי הנביאים ודברי חז"ל - שקושרים את ירושלים העתידית למספרים שבנויים על "שמונה עשר" ועל "שלוש" - מבוססים על צבאו של אברהם. הצבא הזה מנה "שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת"; והנביאים וחז"ל מרמזים למשמעויות שמסתתרות מאחורי המספרים הללו. (המשמעויות האלו מופיעות במקומות נוספים, כמבואר בהערת השוליים⁸).

 

האגדה שאמרה שבצפורי היו - "מאה ושמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה (תבלינים)" - לא תיתכן כפשוטה. "שוק תבלינים" מסמל את הגברת התאווה לענייני העולם. האגדה מקשרת את השוק אל המספר "שמונה עשר"; והיא מרמזת שיש בשוק של צפורי "תורה גנוזה" - יש שם "ירושלים גנוזה". הסוגיה אמרה שכל אחת מהתוספות שיוסיפו על ירושלים - "תהיה כצפורי בשלוותה"; והיא מרמזת, שירושלים העתידית - שישכון בה שלום בין הקבוצות השונות - תכלול גם את אלו שיצאו ל"ירושלים של צפורי".

 

___________________________________________________

 

1 בראשית רבה (מב, ד)

2 ויקרא רבה (כה, ו)

3 "אֶל עֵמֶק שָׁוֵה ... מהו 'שָׁוֵה'?... שהשוו הכל...". (במדבר רבה, טו)

4 "ירבעם היה מיועד למשיח בן יוסף" (ספר קנאת ד’ צבאו-ת - חלק שני).

5 וכפי שהתבאר במאמר "אליהו וה'תפריט' של האלמנה"

6 בירמיה נאמר "וְכָל הָעֵמֶק הַפְּגָרִים וְהַדֶּשֶׁן". גם "הַדֶּשֶׁן" מסמל את המשמעות הזו. מקום "הַדֶּשֶׁן" מוגדר בתורה כ"מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". אולם בקרבנות שבאים לכפרה על הצבור או על הכהן הגדול שמייצג אותם - ה"הַדֶּשֶׁן" מקבל קדושה כמו המזבח שבפנים; ושורפים חלק מהקרבן גם שם (ויקרא ד, יב). "ציבור" כולל את כולם; ובעיתות קשות כשצריך להביא כפרה על ה"ציבור" - נותנים קדושת מזבח גם ל"הַדֶּשֶׁן" ש"מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". ירמיהו מנבא שלעתיד לבוא מה שנחשב כ"מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" יהיה נחשב באופן קבוע - לירושלים; הכל יהיה "קֹדֶשׁ לַד’ לֹא יִנָּתֵשׁ וְלֹא יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם".

7 בזוהר חדש (ב, מגילת איכה, דף נז ב): "ועל דיהב עיטא למרמי לבירא איתפס איהו בבירא ואשתזיב. ודא איהו רבי אליעזר הגדול כד תפשוהו למינות ויהבוהו בבירא ואשתזיבת נשמתיה דראובן".

8 משמעות סמלית של המספר "שמונה עשר" בתנ"ך - נידונה במאמר "שמחה ועצב בקרב בגיא מלח"; ומשמעות סמלית של המספר "שלוש" נידונה במאמר "אליהו וה'תפריט' של האלמנה".