בית מדרש - מדבש צרעות

בית המדרש של צפורי

בתלמוד ירושלמי (פאה, ז, ג) מסופר שבית המדרש של העיר צפורי נבנה מרווחי דבש צרעות:

"רבי חנניה היה מוכר דבש של דבורים, והיה לו גם דבש של צרעות. פעם אחת באו אליו קונים ומכר להם מבלי ידיעתו מדבש הצרעות¹. לאחר ימים, עברו שם הקונים ונכנסו אצלו. אמר להם כדי שלא להטעות אתכם עלי להודיעכם שאותו דבש שנתתי לכם היה של צרעות. אמרו לו התברר לנו שאותו דבש הוא טוב לצרכינו, ואותו אנו מבקשים גם כעת. נטל רבי חנניה את הרווחים שהפיק מדבש הצרעות; ובנה מהם את בית המדרש של צפורי".

רבי חנניה הרוויח, מן הסתם, גם משאר עסקי הדבש. אין זה מובן מדוע הוא החליט לבנות בית מדרש - דווקא מרווחי דבש הצרעות. לבד מכך, דבורים ניתן לגדל בכוורות, ולהפיק מהן דבש בכמות מסחרית. אולם צרעות לא ניתן לגדל בכוורות². גם בטבע קשה למצוא את הדבש שלהן; וודאי שלא בכמות שכדאי להתייחס אליה³. האפשרות שרבי חנניה השיג דבש צרעות בכמות כה גדולה - נראית תמוהה.

 
נראה שהמעשה מפרש באופן סמלי את מזמור קי"ח בתהילים. במזמור נאמר שדבר מאוס, התגלה כ"אֶבֶן פִּנָּה" לבנין חשוב; ור' חנניה מרמז שמדובר ב"צרעה":

"... כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ד’ כִּי אֲמִילַם:... סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ד’ כִּי אֲמִילַם... פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ: זֶה הַשַּׁעַר לַד’ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ:... אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה:

 

פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי "צֶדֶק"

המזמור מתאר חיילים שניצחו במלחמה, ומבקשים להיכנס למקום שנקרא צֶדֶק - "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק". התיאור מזכיר את מה שארע לאברהם אבינו. בסמוך לאברהם התרחשה מלחמת עולם, ולוט בן אחיו נשבה. אברהם הגביר את תחושת האחווה, והוציא את תלמידיו למלחמה. לאחר הניצחון הוא בא לשערי עירו של מַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם(=צֶדֶק)" (בראשית, יד).

חז"ל מזהים את הדמויות המרכזיות שבפרשיה. מַלְכִּי צֶדֶק הוא שם בן נוח; והעיר ירושלים (שָׁלֵם=צֶדֶק) שימשה עבורו כ"אהל" רוחני. "מלך סדום" היה רשע כמו המלכים שנלחמו בו, והוא היה ממשיך דרכו של חם. אברהם היה אמנם צאצא של שם, אך הוא מילא בפועל את התפקיד שנועד ליֶפֶת. אברהם לחם עד למרחוק; ובסיום המלחמה הוא בא אל ה"אהל" של שֵׁם.

 

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו". אברהם גייס למלחמה את תלמידיו, וחז"ל נחלקו (נדרים, דף לב, א) כיצד להתייחס לכך. רבי אבהו בשם רבי אלעזר סבור - שאסור היה לגייס אותם; ולכן אברהם נענש בשעבוד בניו במצרים. אולם שמואל ורבי יוחנן חלקו עליו; והם תלו את השעבוד - בסיבות אחרות. לשיטתם, תלמידי החכמים היו צריכים להצטרף לאברהם למלחמת ההצלה - מפאת כורח המציאות.

 

לגישה שהתנגדה לגיוס התלמידים - יש תימוכין בשיטת מַלְכִּי-צֶדֶק. אברהם יצא למלחמה וגייס צבאות נוספים של "עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא"; אך הוא לא פנה למַלְכִּי-צֶדֶק. אברהם ידע שמַלְכִּי-צֶדֶק הורה לתלמידיו, שמי שיצאו לעסוק בגשמיות מתוך אידיאלים יצאו למקום נמוך ושקוע "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ". מַלְכִּי-צֶדֶק לא הרשה לאברהם ולתלמידיו להיכנס אליו אל העיר. מַלְכִּי-צֶדֶק יצא אמנם אל אברהם וברך אותו על יציאתו למלחמה. אולם הוא חשש שתלמידיו לא יבינו את הרעיון המורכב של השתוות עם צרכי העולם. לפיכך, הוא לא פתח להם את "שַׁעֲרֵי צֶדֶק" - אלא יצא אליהם - אל "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ".

 

אברהם קרא למקום הזה - "עֵמֶק שָׁוֵה". לשיטתו, תלמידיו שיצאו להשתוות עם צרכי העולם הם צדיקים, וגם אם לא פתחו בפניהם את שערי העיר צֶדֶק הגשמית; הם זכו להיכנס לשערי העיר צֶדֶק שבשמים (הידועה גם כ"ירושלים של מעלה"). החיילים שבמזמור קי"ח בתהילים חוזרים על הרעיון של אברהם, ואומרים אף הם - "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק... זֶה הַשַּׁעַר לַד’ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ".

 

אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק

הניגוד שבין השימוש בכוח צבאי לבין דמותו של מַלְכִּי-צֶדֶק  בא לידי ביטוי גם במזמור ק"י בתהילים:

"לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ד’ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ: מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ד’ מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ... נִשְׁבַּע ד’ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק: אֲ-דֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים:..."

 

דויד מתאר את עצמו במזמור כמנהיג צבאי שמשמש "כֹהֵן לְעוֹלָם" - בגלל "דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק". מַלְכִּי-צֶדֶק היה כֹהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן. אולם חז"ל מגלים שמַלְכִּי-צֶדֶק נכשל בדבריו, והקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה. לפיכך, הקב"ה הודיע לאברהם - שזרעו יחליף את מַלְכִּי-צֶדֶק ויירש את הארץ. אברהם שמע את הבשורה, ושאל את הקב"ה - "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". קשה לפרש את השאלה בתור חסרון באמונה; שהרי סמוך לפני כן נאמר - "וְהֶאֱמִן בַּד’ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". מדרשי חז"ל מרמזים שאברהם ידע את המצוקה שגרמה לנפילת מַלְכִּי-צֶדֶק; והוא שאל את הקב"ה כיצד אפשר למנוע מזרעו - מצוקות דומות.

 

רוב צאצאיו של שֵׁם לא רצו להמשיך בדרך של "כֹּהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן". הם העדיפו לעסוק בפעולות של יֶפֶת והתפזרו על פני התבל; והכנעני והפריזי השתלטו על הארץ. שֵׁם כיהן בתפקיד "מַלְכִּי-צֶדֶק", והיה צריך לבצע משפט צדק בעולם. אולם מי שעשה זאת היה אברהם, שהיה לו כוח צבאי משלו. שֵׁם התפלל לקב"ה שיציל את העשוקים; אך הוא ראה שלולי יוזמת אברהם - התפקיד שלו היה נותר תפקיד סמלי. לפיכך, הוא נפל בדעתו ונכשל בדבריו; והקדים לברך את אברהם. אברהם שאל את הקב"ה כיצד אפשר למנוע מזרעו - מצוקות דומות.

 

הקב"ה השיב לשאלתו וציווה עליו לעשות "מעשה נבואי", שמשפיע על העתיד. אברהם הצטווה להקריב שלושה מיני בהמות, ושתי צפורים. הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; שהרי הן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. מדרשי חז"ל (ורס"ג) מרמזים⁴ שהדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" מסוג חדש; שיהיו בה בנים שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי ואף צבאי; ובנים שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים). דויד מגלה שהוא וצבאו - מגשימים את התכנית הזו; ולפיכך דויד "כֹהֵן לְעוֹלָם" - במקום מַלְכִּי-צֶדֶק.

הכוח הרוחני והכוח הגשמי מוזכרים גם ככוחות שיסייעו לעם ישראל לכבוש את ארצם.

 

ה"מַלְאָךְ" וה"צִרְעָה"

הקב"ה הבטיח (שמות כג), שהוא ישלח כוחות שיסייעו לעם ישראל לגרש את הגויים. הכוח הראשון הוא כוח של "מַלְאָךְ". והכוח השני הוא כוח של "הַצִּרְעָה". בהבנת כוח המַלְאָךְ תיתכנה כמה אפשרויות. הרמב"ם (מורה הנבוכים, ב, לד) ביאר שישראל הצטוו לשמוע לנביא שישמע דברים מן המַלְאָךְ - וזהו כוח המַלְאָךְ שיסייע בידם לכבוש את הארץ. כוח זה מקביל לכוח של מַלְכִּי-צֶדֶק שהיה נביא. אולם יתכן הסבר נוסף. ר' שמעון בן לקיש אמר במדרש תנחומא, שבסופו של דבר כוח המַלְאָךְ לא הופיע בפני עצמו, והוא התלבש בכוח הַצִּרְעָה; שהיה נחות מאוד בעיני משה רבנו.

 

מזמור קי"ח עוזר להבין את משמעות כוח הַצִּרְעָה. המזמור מתאר את תחושות החיילים - "כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי... סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים...". ה"דְּבוֹרָה" מסמלת בתנ"ך כוח צבאי. לבני האדם יש כוח להיות דומים לִדְבוֹרִים - להתלכד וליצור כוח צבאי. האדם הבודד מאבד את זהותו הפרטית, ומסכן את עצמו עבור הכלל; והוא שואף שהכלל - ינצח את הקרב. הַצִּרְעָה היא סוג של דבורה. במאמר הקודם "צרעה! או מלאך?!" התבאר שהקב"ה ייטע בלב בני ישראל כוח של מסירות נפש, ורצון להתלכד לכוח צבאי; וזהו כוח הַצִּרְעָה - שיגרש את הגויים.

 

הַצִּרְעָה היא סוג מאוס של דבורה (מכמה סיבות); והשם שלה שגזור מהשורש צר"ע מורה על כך. התורה בחרה לכנות כאן את הכוח הצבאי בשם גנאי, מפני שלעומת מלאך רוחני - הכוח הגשמי הצבאי הוא כוח נחות. היה שלב בחיי האומה, שיעקב אבינו ראה בכוח הגשמי - "אבן" שמשמשת "רֹאשׁ פִּנָּה" לבניית מקדש בשמים. אולם אחר כך הוא מאס באבן הזו.

 

האבן שבונה בנין רוחני

כאשר יעקב יצא לגלות ועבר דרך בית-אל, הקב"ה התגלה אליו בחלום וגילה לו ש"שַׁעַר הַשָּׁמָיִם"(=שַׁעֲרֵי צֶדֶק) נמצא כעת מעליו. יעקב לקח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו ונדר - "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". כאשר יעקב חזר לארץ הוא הגיע לשכם ובנה שם מזבח. תרגום יונתן מגלה, שיעקב קיים שם גם את נדרו ונתן את המעשרות. ברם, לכאורה יעקב נדר שהוא יעשה זאת בית-אל?!

 

יעקב לא התכוון מלכתחילה ל"אֶבֶן" גשמית מסוימת. האבן סימלה עבורו שהוא בונה "אבן רוחנית" בשמים. יעקב בא להרחיב את הרעיון הזה בשכם; וללמד שהאבן הרוחנית יכולה להיות מצויה מעל כל אחד - שחי את חייו הגשמיים מתוך צדק ומתוך אמונה בבורא עולם. המעשרות שהוא נתן בשכם שימשו לאחזקת "בית-מדרש" שהוא הקים שם - וששימש להפצת הרעיון הזה.

 

האבן שמאסו בה הבונים

הקמת "בית-מדרש" להפצת הרעיון הזה - היתה קודם זמנה, והיא גרמה ליעקב לתקלה. הפרשיה של מעשה דינה בשכם מדגישה את "האחווה" - כמי שהניעה את המהלכים. כאשר יעקב הוכיח אותם שהם פעלו בפזיזות, הם ענו לו - "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ". לשיטתם, פעולתם דומה לפעולתו של אברהם. כאשר אברהם שמע "כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו", הוא לא התייעץ עם מַלְכִּי-צֶדֶק; וסיכן את עצמו ואת תלמידיו במלחמה שנראית חסרת סיכוי - ושחרר את השבויים. בני יעקב טענו כלפיו, שגם הם הפעילו את כוח  האחווה (דבורה=צרעה) - ומלחמתם בנתה אבן במקדש שבשמים.

 

מייד לאחר מכן הקב"ה התגלה ליעקב ואמר לו: "... קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם". יעקב נדרש להדגיש לבניו את המעלה המיוחדת שלו כמי שעוסק ברוחניות - על פני מי שעוסק בגשמיות. הקב"ה היה נגלה לאברהם, ולכן היתה לאברהם סמכות שלא להתייעץ במַלְכִּי-צֶדֶק. אולם בני-יעקב לא זכו לכך; ולפיכך הם היו צריכים להתבטל בפניו, ולא לצאת למלחמה בלא להתייעץ עמו. יעקב שהיה "מציב" את האבנים בבֵּית אֱ-לֹהִים שבשמים - מאס אז ב"אבן" שלהם.

יעקב מאס אז ב"אבן" של בית המדרש שהוא הקים בשכם. אולם כעבור דורות רבים - יהושע בן נון חזר והציב שם את האבן הזו.

 

האבן שהציב יהושע

בספר יהושע מסופר על "אבן" שהוא הציב תחת "שער" ב"מקדש" (יהושע, כד):

"וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה... כֹּה אָמַר ד’... וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ... וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ד’:"

הכתוב מספר שבשכם היה מקדש לד’; ובמקדש הזה היתה "אַלָּה" - שיהושע שם תחתיה אבן. התרגום והמפרשים הסבירו שה"אַלָּה" משמעותה "משקוף". אולם הדבר תמוה ביותר. באותה התקופה, המשכן עצמו היה מבנה אבנים ללא תקרה והיה מכוסה ביריעות; ובמשכן עצמו לא היה משקוף. כיצד יתכן שב"מקדש" שבשכם יש "משקוף" - אם הוא אינו קיים אפילו במשכן עצמו?!

 

אך השאלה הזו קיימת גם על יעקב שאמר - "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם"; והרי לא היה שם למטה בלוּז - לא "מִקְדַּשׁ" ולא "שַׁעַר". ברם, יעקב ראה בלוּז "מִקְדַּשׁ" ו"שַׁעַר" שמימיים!! והוא נדר שכשהוא ישוב לארץ אבותיו הוא יקים "מִקְדַּשׁ" ו"שַׁעַר" שמימיים כאלו. יעקב קיים את נדרו בשכם. יעקב הציב שם אבן - כדי להעיד שמעל המקום הזה קיים בשמים "מִקְדַּשׁ" שיש בו "שַׁעַר".

 

בני יעקב לא פעלו אז בשליחות אביהם - ולכן יעקב מאס ב"אבן" שהוא והם הציבו שם בשכם. יהושע נוטל באופן סמלי את האבן שמאסו בה, והוא שב ומציב אותה כ"אבן פינה" למקדש שבשמים.

יהושע שכנע את שבטי ישראל להודות שהקב"ה כבש עבורם את הארץ ולא חרבם הגשמית. מלאך ד’ שנשלח על ידי הקב"ה הופיע אצלם בתור כוח הַצִּרְעָה; אולם זה אינו כוח טבעי כמו החרב והקשת של הגויים. הַצִּרְעָה - שמסמלת את הכוח הצבאי הישראלי - אינה כוח טבעי כמו כוח הדבורה שאצל הגויים. יהושע נטל אבן והציב אותה לעדות על המעמד הזה; והאבן שלו נמצאת באופן סמלי תחת "המשקוף" שב"שַׁעַר" "מִקְדַּשׁ ד’ " שבשמים.

 

החיילים שניצבים בפני "שַׁעֲרֵי" "צֶדֶק"

כזכור, מזמור קי"ח בתהילים מספר שהחיילים שניצחו במלחמה אומרים: "כָּל גּוֹיִם... סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים... בְּשֵׁם ד’ כִּי אֲמִילַם". לפי מה שהתבאר במאמר, החיילים חוזרים בזאת על הרעיון של יהושע. הם אומרים שהכוח הצבאי הישראלי (הַצִּרְעָה) גבר על הכוח הצבאי (כִדְבוֹרִים) של הגויים; אולם זה אינו כוח טבעי כמו אצל הגויים, זה כוח שפועל בְּשֵׁם ד’!!

לאחר מכן הם מבקשים לחזור על מעשי יהושע בשכם. הם רוצים לחזור ולהציב את "האבן הרוחנית" הזו - במקומה הראשוני בבסיס לשער שבשמים: "... פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק... זֶה הַשַּׁעַר לַד’ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ:... אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה".

 

בית המדרש של רבי חנינא

בית המדרש של רבי חנינא בצפורי חינך ליציאה אל "עמק שווה". כלומר, להשתוות עם צרכי העולם, שמתבטאים בין השאר בהקמת כוח צבאי ("הַצִּרְעָה"). מלכיצדק מאס ב"אבן" הזו, ואף יעקב בשלב מסוים. אולם יהושע מלמדנו שיעקב חזר ורצה באבן הזו⁵; וכוח "הַצִּרְעָה" - מניח את "אבן הפינה" למקדש שבשמים. רבי חנינא חוזר על מעשי יהושע, והוא משתמש ב"סמלים" מהתנ"ך לתיאור השקפתו החינוכית. המעשה הזה מצטרפים למעשים נוספים שקשורים לרבי חנינא ולעיר צפורי, שאף הם משתמשים בסמלים מהתנ"ך; וכפי שמבואר בהערת השולים⁶.

 

 

________________________________________________________________________

 

1   לפי פירוש פני משה ור"ש סיריליאו

2   וכן מבואר גם ברש"י (בכורות דף ז, ב): "דבש בכוורתו - ...ובדבש דבורים מיירי דאין כוורת אלא לדבורים."

3   כמבואר בשו"ע יו"ד פא, ט

4   כפי שהתבאר במאמר הקודם "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים".

5   היה שלב שיעקב מאס ב"אבן הרוחנית" שבשכם. אולם אחר כך הוא שב ורצה בה (בראשית לז, יג-יד): "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם... וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן...". הדגשת ה"עֵמֶק" נועדה להראות שיעקב שב לכבד את המקום שנחשב ל"עֵמֶק"; המקום שמיוחס למי שקשור לעולם המעשה - כמו חייליו של אברהם; ומה"מקום" של ה"עֵמֶק" הוא שלח את יוסף ל"שכם". חז"ל נדרשו לתיאור הזה ובילקוט שמעוני (תורה רמז קמא) נאמר: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן. והלא אין חברון נתונה אלא בהר ואת אמרת וישלחהו מעמק חברון אלא הלך להשלים עצה עמוקה שנתן הקב"ה בינו לבין חבר הנאה שקבור שם". ה"עצה עמוקה" הזו משמעותה הקמת עם שמשתמש בכוח החרב. וכן משמע בילקוט שמעוני (שמואל ב רמז קמג, ז) כאשר הקב"ה מנע מדויד להקים את המקדש בעצמו: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר ה אֶל נָתָן... רב אמר עצה עמוקה ניתן לו באותה לילה". הקב"ה גילה לדויד את משמעות ה"עצה עמוקה" של אברהם. כוח החרב משמש רק "אבן פינה" להקמת המקדש, אולם המקדש עצמו יבנה על ידי שלמה שלא נלחם; וכפי שנאמר בדברי הימים (א כב, ח) - "וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי".

6   הקשר בין השקפת עולמו של רבי חנינא לבין העיר צפורי מרומז גם בירושלמי במסכת יבמות (פ"א ה"ו). "רבי חנינא מצפורי" מספר שם - ש"עיניהם" של רבי אלעזר בן עזריה ושל רבי טרפון - שהיו עשירים גדולים - היו דומות ל"עיניו" של עזרא הסופר. המעשה נידון בהרחבה במאמר "צרת הבת ועיני עזרא". הקשר בין השקפת עולמם של אנשי צפורי לבין חייליו של אברהם שהיו ב"עמק", מרומז גם בסוגיית הבבלי במסכת בבא בתרא (דף עה, ב) והוא התבאר במאמר "ירושלים והשוק של שכם וצפורי".