התסרוקת של אבשלום

אבשלום והבן שלא היה לו

בירושלמי (סוטה, פ"א, ה"ח) מובא דיון ביחס לשְׂעָרוֹ של אבשלום:

"אבשלום נתנאה בשְׂעָרוֹ. רבי חנינה אמר כחרובית גדולה היה!! יכול ככידון (כלי-נשק)? רבי ביבי בשם רבי יוחנן - בדין בדין היה עשוי!! (כמו ענפים ענפים של עץ חרובית)."

בלשון חז"ל אין הבדל בין עצי החרוב השונים, וכולם מכונים - "חרוב". מדוע רבי חנינא נקט בלשון "חרובית"? הירושלמי מעלה אפשרות דחויה ששְׂעָרוֹ של אבשלום היה עשוי בצורת כלי-הנשק כִּידוֹן? מדוע לעלות אפשרות שלכאורה אינה קשורה לענין¹?!

הקשיים שבאגדה הם רמזים שפותחים שער - להבנת השקפת העולם של מרד אבשלום.

לאבשלום היו ילדים (שמואל ב יד, כז): "וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת...". אולם בפרשית מותו קיים תיאור סותר (שמואל ב יח, יח):

"וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:"

מדוע פרסם אבשלום שאין לו בן כאשר נולדו לו ילדים. כמה מן הפרשנים נדחקו להסביר שהם מתו; אך הסברם קשה, מפני שאבשלום קובע כדבר פסקני - שגם לא יהיה לו בן. אבשלום הוא בתחילת דרכו בחיים!! - מדוע הוא קובע שלא יהיה לו בן להזכיר את שמו?!

 

עֵמֶק הַמֶּלֶךְ - ומשמעותו החינוכית בבית דויד

"עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" הוא מקום בעל משמעות סמלית. אבשלום בנה שם מצבה תוך קביעה של מרידה - שאין לו בן שיזכיר את שמו.

"עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" מוזכר לראשונה אצל אברהם אבינו. בסמוך לאברהם התרחשה מלחמת עולם, וחז"ל מזהים את הדמויות המרכזיות. "מלך סדום" היה רשע כמו המלכים שלחמו בו, והיה ממשיך דרכו של חָם. אברהם היה צאצא של שֵׁם, אך הוא מילא בפועל את התפקיד שנועד ליֶפֶת. לוט בן אחיו נשבה, ואברהם יצא למלחמה צודקת כדי לשחררו. בסיום המלחמה אברהם בא למַלְכִּי צֶדֶק, שהוא שֵׁם בן נוח. מַלְכִּי צֶדֶק שכן בעיר ירושלים (שָׁלֵם=צֶדֶק) ששימשה עבורו כ"אהל" רוחני.

 

אברהם גייס למלחמה את תלמידיו, וגייס צבאות נוספים של "עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא"; אך הוא לא פנה למַלְכִּי-צֶדֶק. אברהם ידע שמַלְכִּי-צֶדֶק הורה לתלמידיו, שמי שיצאו לעסוק בגשמיות מתוך אידיאלים יצאו למקום נמוך ושקוע "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ". מַלְכִּי-צֶדֶק לא הרשה לאברהם ולתלמידיו להיכנס אליו אל העיר. מַלְכִּי-צֶדֶק יצא אמנם אל אברהם וברך אותו על יציאתו למלחמה. אולם הוא חשש שתלמידיו לא יבינו את הרעיון המורכב של השתוות עם צרכי העולם. לפיכך, הוא יצא אליהם - אל "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ".

 

אברהם קרא למקום הזה - "עֵמֶק שָׁוֵה". לשיטתו, תלמידיו שיצאו להשתוות עם צרכי העולם הם צדיקים, וגם אם לא פתחו בפניהם את שערי העיר צֶדֶק הגשמית; הם זכו להיכנס לשערי העיר צֶדֶק שבשמים (הידועה גם כ"ירושלים של מעלה")². לאחר מכן הקב"ה כרת עם אברהם את "ברית בין הבתרים". משמעות הברית היא יצירת עם שישלב בין הכוח הרוחני שמַלְכִּי-צֶדֶק ייצג ובין הכוח הצבאי שאברהם ייצג באותה השעה³. המלך שאמור למלוך על עם ישראל צריך לשלב בין הכוחות הללו; וכך מבאר דויד במזמור ק"י בתהילים:

"... נִשְׁבַּע ד’ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק: אֲ-דֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים..."

דויד מסביר שמַלְכִּי-צֶדֶק פעל בעולם באמצעות דְּבַר פִּיו, באמצעות תפילות וברכות; אך לא היה לו כוח צבאי. לפיכך, הוא נכשל בדבריו והקדים לברך את אברהם; ונגזר עליו שמישהו מזרע אברהם יחליף אותו בתפקידו. דויד הוא ממשיך דרכו של אברהם. הוא איש שמפיץ אמונה בעולם; ויחד עם זאת יש לו כוח צבאי שמוחץ מלכים; - ולכן הוא ישמש "כֹהֵן לְעוֹלָם"!!

 

הכהנים ו"העמק"

דויד חינך את בניו לשלב בין הכוח הרוחני לבין הכוח הגשמי. הוא הצליח בחינוך רוב בניו, והכתוב מספר (שמואל ב ח, יח) - "וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ". אבן עזרא (שמות יט, ו) מבאר: "הכתוב הודיענו שהיו עובדי השם"; והרד"ק (תהלים קכז, ד) מוסיף: "וכולם היו טובים, לבד אבשלום ואדוניה, שֶׁהִתְגָּאוּ בְּיָפְיָם, ויצאו לתרבות רעה".

 

דויד חינך את צאצאיו, שחובה לשלב בין הכוחות הללו, ושיש עדיפות לכוח הרוחני על פני הכוח הגשמי. הכוח הרוחני נחשב ל"בן זכר", והוא משפיע על הכוח הגשמי שמקבל ממנו ונחשב ל"בן נקבה". תחילה יש להזכיר את האדם בתורה ובתפילה לפני בורא העולם; ולאחר מכן צריך לצאת לעולם המעשה ("עֵמֶק הַמֶּלֶךְ") ולקבל שם את פירות העבודה הרוחנית. לפי ההשקפה של דויד, כל אחד צריך שיהיה לו "יָד" בעניינים הרוחניים שנמצאים באופן סמלי בתוך ה"עיר"; וכך הוא יזכה לזכרון עולמים. השקפת זו מתבטאת בנבואת ישעיהו (נו, ה): "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם... שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת". לפי השקפת דויד, מי שעוסקים רק בעניינים הגשמיים שנמצאים באופן סמלי ב"עֵמֶק" נחשבים ל"מתים" ול"שרופים"; והשקפה זו מרומזת בנבואת ירמיהו (לא, לט): "הָעֵמֶק - הַפְּגָרִים וְהַדֶּשֶׁן"⁴.

 

המרידה של אבשלום - בהקמת מצבה ב"עֵמֶק" הַמֶּלֶךְ

אבשלום מרד בהבנה הזו באופן פומבי. הוא חינך את בניו להחשיב את הגשמיות ואת היופי, אך לא את התורה והתפילה. אבשלום רצה להדגיש באופן סמלי את המרידה שלו, והכתוב מספר: "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת... יַד אַבְשָׁלֹם...". ה"יָּד" של אבשלום "בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ" נועדה לפרסם - שאם "בן זכר" הוא "מי שמזכיר את בורא העולם בפיו" - הרי שלאבשלום אין אחד שכזה. בניו אינם מתחנכים להידמות למַלְכִּי-צֶדֶק - שבתוך "העיר". הם אינם מתחנכים להזכיר את שם אביהם לפני "אֵ-ל עֶלְיוֹן". אולם לשיטת אבשלום, גם מי שעוסק רק בעניינים שנמצאים באופן סמלי "בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ" - זוכה ל"יָּד" ול"שֵׁם עוֹלָם... אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

 

המרידה של אבשלום התבטאה גם בגידול שערו בצורת עץ חרוב. חז"ל קוראים לעץ הסמלי של אבשלום - "חרובית" בלשון נקבה - כדי לרמז למסר שאבשלום הפיץ. לפי ההשקפה החינוכית של בית דויד, לאבשלום אין מאפיינים תורניים והוא נחשב ל"בן נקבה" - אך אבשלום מתגאה בכך!!

 

המלחמה שבין מחנה דויד לבין מחנה אבשלום היתה גם על העקרונות הללו. הלוחמים של דויד שילבו בין הכוח הרוחני לבין הכוח הגשמי - ונתנו את העדיפות לכוח הרוחני; והכתוב מדגיש זאת (שמואל ב יח, ג-ד):

"וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא... וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר לַעְזוֹר: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם אֶעֱשֶׂה..."

דויד רצה לאחוז בחרב ולהצטרף ללוחמים שמחוץ לעיר. אולם הלוחמים אמרו שטוֹב יותר לקרב - שהוא יהיה כמו מַלְכִּי-צֶדֶק ויעזור להם באמצעות החרב הרוחנית "מתוך העיר".

 

ה"עֵמֶק" של יהושע

ה"עֵמֶק" ומשמעותו הסמלית - מרומזים גם בספר יהושע. כיבוש יריחו מימש את חזונו של אברהם להקמת עָם שיש בו גם "אנשי עיר" (אנשים רוחניים); וגם "אנשי עֵמֶק". כיבוש יריחו נעשה מתוך שילוב בין הכוחות. תחילה, ישראל הקיפו את יריחו כאשר במרכזם נמצאים הארון והכהנים; ולאחר נפילת החומות נאמר (יהושע ו, כ): "וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר". יהושע אסר - מיוזמתו - את שלל העיר יריחו והקדיש אותו בחרם לצרכי המשכן (יהושע ו, יז-יח):

"...וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ... וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַד’... וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ:"

יהושע מזהיר שלקיחה מן החרם תעכיר את "מחנה ישראל". הלוחמים נמצאים באופן סמלי ב"עֵמֶק" של אברהם; והדבר מתבטא בהמשך. עָכָן עבר על החרם ונטל משלל יריחו; ולכן ישראל נכשלו בקרב הראשון נגד הָעָי. עָכָן התגלה - וישראל הענישו אותו (יהושע ז):

"וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ... וָאֵרֶא בַשָּׁלָל... וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף... וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם...  וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח... וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר:  וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ד’ בַּיּוֹם הַזֶּה... וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה... עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

 

ישראל עלו למקום גבוה כדי לסקול את עָכָן, אולם הוא נסקל שם במקום שנקרא "עֵמֶק". זהו מקום בעל משמעות סמלית. העם נמצא באופן סמלי ב"עמק" של אברהם; והשם "עֵמֶק עָכוֹר" מזכיר לדורות - שעָכָן עכר את "העמק"(=העם) של אברהם. פעמים שהכתוב מחליף גם בין ה"עם" לבין ה"עמק". פעם הוא אומר (יהושע ח, ט) - "וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם"; ופעם הוא אומר (יהושע ח, יג) - וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק". כוונת הכתוב היא שיהושע הלך בין הלוחמים ("הָעָם") שנחשבים ל"עֵמֶק".

 

דויד כממשיך דרכו של יהושע

דויד דמה מבחינה מסוימת ליהושע, וגם הוא רצה ליצור קשר בין מלחמותיו לבין המשכן. כבר במלחמתו הראשונה כשכרת את ראש גלית נאמר (שמואל א יז, נד): "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ". יְרוּשָׁלָיִם הגשמית לא נכבשה עדין, וכוונת הכתוב היא שדויד הביא את ראש גלית ואת כליו אל "אהל מועד" ששכן אז ב"נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים". מבחינת דויד המקום הזה מקביל ל"ירוּשָׁלָיִם" של מַלְכִּי-צֶדֶק - ולשם צריך להביא את השלל או חלקו.

דויד היה מיודד גם עם הזקנים מלמדי התורה, ועוד לפני שהוא התמנה למלך הוא היה מעניק להם חלק מן השלל (שמואל א ל, כו): "וַיָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ...". לאחר שדויד התמנה למלך על כל ישראל, הוא לא אסר אמנם בחרם את השלל, אך הוא חזר על המגמה של יהושע והקדיש חלק גדול מהשלל לצרכי בניית המקדש (שמואל ב ח, יא). דויד העניק חלק מהשלל גם לאנשי הצבא, אך דויד קבע בחוק שנטילת השלל תיעשה בחלוקה מסודרת (שמואל א ל, כה; רמב"ם, מלכים ד, ט); ולא באופן של ביזה פרטית כפי שהיה אצל עָכָן.

 

אבשלום - בִּשְׂעָרוֹ מָרַד!!

אבשלום טען, שיהושע חזר בו מדרכו הראשונה והתיר ביזה פרטית. אבשלום ניסה למצוא סימוכין לשיטתו. לאחר ענישת עָכָן, הקב"ה ציווה את יהושע להילחם בשנית נגד הָעָי (יהושע ח): "וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִּירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ רַק שְׁלָלָהּ וּבְהֶמְתָּהּ תָּבֹזּוּ לָכֶם...".

לשיטת אבשלום, הקב"ה רמז ליהושע - שהוא זה שעכר את ישראל - ולא עָכָן!! יהושע חייב את ישראל לעמוד בדרישות רוחניות גבוהות מדי של איסור ביזה, וכאשר עָכָן לא עמד בכך - נענשו כולם. לפיכך, הקב"ה התערב בשיקוליו של יהושע - והתיר לבזוז שלל פרטי.

 

אבשלום מרד באביו, ופרסם שאביו "עוכר" את "ישראל" כאשר הוא מונע מהם את מימוש התאווה הבסיסית של תאוות הממון. שְׂעָרוֹ של אבשלום שימש עבורו ככלי נשק להמרדה (סוטה דף י, ב):

"תנו רבנן: אבשלום בִּשְׂעָרוֹ מָרַד שנאמר: 'וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה וגו' וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ'. תנא: אֶבֶן שאנשי טבריא ואנשי ציפורי שוקלים בה".

שַׂעֲרוֹת הראש מיוחסות באופן סמלי לתאוות ממון (ליקוטי מוהר"ן, קמא, סט). מי שנדר להיות נזיר נצטווה אמנם לגדל את שְׂעַר ראשו; אך גידול הַשֵּׂעָר הזמני - הוא בבחינת עליה לצורך ירידה. בירושלמי (נדרים פ"א, ה"א) מבואר שהנזיר של התורה הוא מי שהיופי של שער ראשו משך אותו לתאוות - והוא נזר כדי להשחית את שערו בסיום הנזירות. הירושלמי מתאר את הנזיר של התורה כדומה לדויד - "אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי". אך אבשלום היה דמות הפוכה מדויד; "אבשלום בִּשְׂעָרוֹ מָרַד!!".

 

חרובית - ועָכָן

אבשלום היה נוהג להמתין ששער ראשו ישקול "מָאתַיִם שְׁקָלִים" - כמשקל הכסף שחמד עָכָן; ואז הוא היה גוזז אותו. אבשלום לא היה שורף את שְׂעָרוֹ אלא היה מדגיש את הצד הכלכלי שניתן להפיק ממנו. אבשלום שקל את שערו במשקל שהיה קביל בכל השווקים - "בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ" - "אֶבֶן שאנשי טבריא ואנשי ציפורי שוקלים בה". אבשלום היה מוכר את שערו במשקל למרבה במחיר. הוא פרסם בכך, שהשיקול הכספי הוא גורם מכריע, ובכל דבר צריך למצוא את הצד הכלכלי. אבשלום המתין ששער ראשו ישקול "מָאתַיִם שְׁקָלִים" - כדי לפרסם, שעָכָן ששיתף פעולה עם תאוות הממון שלו וחמד "מָאתַיִם שְׁקָלִים" צדק בשיקוליו; ואילו יהושע שהתנגד לכך - נהג בצדיקות יתירה ומכשילה⁵.

 

החרוב הוא עץ שמסמל את מטבעות הכסף. "שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" שנבחר על ידי הקב"ה לשמש כמטבע - היה "עֶשְׂרִים גֵּרָה" (שמות ל, יג). אבן עזרא כתב (שם בפרוש הארוך) שמשקל עֶשְׂרִים גֵּרָה הוא משקל עשרים גרעיני חרוב. כלומר משקל המעה, מטבע הכסף הישראלי הקטן ביותר, היה כמשקל גרעין חרוב. אבשלום רצה לעלות את קרנו של עָכָן, ולהדגיש את חשיבות תאוות הממון; ולפיכך הוא גידל את שער ראשו בצורת ענפים ענפים של עץ החרוב - העץ שמסמל את מטבעות הכסף.

 

הַכִּידוֹן - ומשמעותו הסמלית אצל אבשלום

כזכור, רבי חנינא אמר שאבשלום גידל את שערו בצורת חרובית, והירושלמי הפסיק את דבריו בהעלאת האפשרות שאבשלום גידל את שערו בצורת כידון. הכידון מוזכר בתנ"ך לראשונה אצל יהושע במלחמת הָעָי; והירושלמי מרמז בכך לפן נוסף בהשקפתו החינוכית של אבשלום.

לאחר ענישת עָכָן, ישראל נצטוו להילחם בשנית נגד הָעָי (יהושע ח):

וַיֹּאמֶר ד’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ אֶל הָעַי כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה... וִיהוֹשֻׁעַ לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָעָי".

לשיטת אבשלום, הקב"ה הורה ליהושע - שיש להעלות את מעמד הלוחמים בעיני עצמם. במלחמה הראשונה שהיתה לישראל מול עמלק, המנהיג משה, היה בתוך המחנה, וידיו היו פרושות בתפילה כאשר "מַטֵּה הָאֱ-לֹהִים" בידו. מאידך, הלוחמים היו מחוץ למחנה ונלחמו בחרב גשמית. הלוחמים הרגישו שהם אנשים מסוג נחות. המנהיג נלחם באמצעות תפילה ובאמצעות "שמות קדושים" שעל הַמַּטֶּה. מאידך, החרב גשמית אינה מתאימה להיות כלי תפילה; והם נבחרו להילחם בחרב גשמית - מכיוון שאינם מתאימים לפעול באמצעות פיהם בתפילה.

 

לשיטת אבשלום, הקב"ה הורה ליהושע לנטות את ידו בכידון על הָעָי; אולם הוא לא הורה לו להשאירה נטויה עם הכידון למשך כל המלחמה. יהושע עשה זאת מעצמו - כדי להורות לעם שהוא חזר בו מדרכו הקודמת. מעתה, אפשר "להתפלל" עם כידון לכתחילה. גם פעילות בעולם המעשה (שנקרא "עֵמֶק") נחשבת לתפילה; ואין הכרח להיות דומים למַלְכִּי-צֶדֶק - שמתפלל בפיו בתוך "העיר".

 

לשיטת אבשלום, יהושע קיבל בסופו של דבר את שיטת עָכָן; ואילו דויד נמנע מלעשות זאת. דויד ממשיך להקדיש חלק חשוב משלל מלחמותיו למקדש - במקום לחלק אותו לעם; ודויד ממשיך לאסור ביזה פרטית. לשיטת אבשלום, דויד "עוכר את ישראל".

כאשר הירושלמי, מעלה אפשרות שאבשלום גידל את שערו בצורת כידון, הוא רומז לנו לפן נוסף בתורתו של אבשלום.

 

קבורת אבשלום

הכתוב מאריך בפרטי קבורת אבשלום (שמואל ב יח, יז):

"וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכָל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו:"

תבוסה בכמה קרבות אינה מכריעה את המלחמה. בספר שופטים מסופר, שישראל הובסו בשני הקרבות הראשונים מול גבעת בנימין, אולם הם נצחו בסופו של דבר. אולם כאן, אנשי דויד טרחו לקבור את אבשלום באופן סמלי כדי להכריע את המלחמה - "וְכָל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו".

 

"גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל" מוזכר בתנ"ך בשני מקומות נוספים בלבד; והם היו זכורים לדורות בקשר לעָכָן ולמה שארע בָּעָי. על עָכָן נאמר (יהושע ז, כו): "וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה"; וגם על מלך הָעָי נאמר (יהושע ח, כט): "וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

אבשלום לא נקבר במקום שהוא הומת אלא הוא נלקח והושלך אל "הַפַּחַת הַגָּדוֹל". משמעות השם הזה היא "הָעֵמֶק הגדול". אנשי דויד השתמשו בלוחמה פסיכולוגית; והם השתדלו לקבור את אבשלום - עוד במהלך הקרב - באופן שיזכיר את קבורת עָכָן. אבשלום נקבר ב"עֵמֶק" והוקם עליו "גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד". המילה "מְאֹד" מציינת שגל האבנים של אבשלום - היה גדול מזה של עָכָן. אנשי דויד רצו להראות, שעָכָן עכר את ישראל מעט ונפלו מהם בָּעָי "כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ"; אולם אבשלום עכר את ישראל "מְאֹד", הוא גרם למלחמת אחים ונפלו מהם "עֶשְׂרִים אָלֶף".

 

מי עוכר את ישראל?

הקרב שבין אנשי דויד לבין אנשי אבשלום היה קשור לשאלה מיהו "עוכר ישראל". אבשלום בנה דמות של "יהושע החדש". יהושע שגילה הבנה לתאוותיו של עָכָן ואימץ אותן; יהושע שלא החשיב עוד את העמל בתורה והחל להתפלל "בכידון". לשיטתו, דויד שמקדיש חלק משלל המלחמות למקדש ואוסר ביזה פרטית, ממשיך את דמות "יהושע הישן" - ולכן הוא זה ש"עוכר את ישראל". אבשלום קרא לעצמו "יהושע החדש" והוא קרא לעם להצטרף אליו למרד נגד דויד.

 

לשיטת אנשי דויד, לא חל שינוי בדמות יהושע. גם לאחר הקרב על הָעָי, יהושע המשיך להעדיף את הכוח הרוחני על פני הכוח הגשמי. יהושע שעבד את הגבעונים למשכן. יהושע בנה את המשכן בשילה. יהושע שכנע את ישראל בחשיבות כוח התפילה (יהושע כד, ז): "וַיִּצְעֲקוּ אֶל ד’ וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת הַיָּם". יהושע שכנע את ישראל שהם לא כבשו את הארץ בכוח חרבם (יהושע כד, יב): "... לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ". יהושע גם לימד את העם את מצוות התורה (יהושע כד, כה): "וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם".

 

לשיטת אנשי דויד, אבשלום הוא צבוע, שעושה מעשה עָכָן ומבקש שכר כיהושע. אנשי דויד רצו לקבוע באופן ברור וחד, שאבשלום הוא ממשיך דרכו של עָכָן, והוא זה ש"עוכר את ישראל". לפיכך, הם טרחו לקבור אותו באופן שמזכיר את הקבורה הידועה של עָכָן. הכתוב הסמוך - "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ..." - מסביר שאבשלום הביא על עצמו - "סוף" כמו עָכָן. אבשלום ועָכָן החשיבו רק את העניינים הכספיים שנמצאים בעמק - ולפיכך, סופם דומה.

 

חרובית, כידון

בתחילת המאמר התקשינו מדוע הירושלמי נוקט בלשון "חרובית" כאשר הוא מתאר את שערו של אבשלום, ומדוע הוא מעלה אפשרות תמוהה ששערו היה דומה ל"כידון". לפי מה שהתבאר, הירושלמי מרמז לנו את הבנת הרקע המחשבתי של מרד אבשלום. "חרוב" מסמל "עץ של מטבעות כסף", ולשון נקבה מרמזת להשקפתו של אבשלום שפרסם "אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי".

ה"כידון" הוא סמל נוסף להשקפתו של אבשלום שראה את עצמו כממשיך דמותו של יהושע; אך למעשה הוא המשיך את דמותו של עָכָן⁶, וכך הוא נקבר.

רבי חנינא מזכיר, בהמשך דבריו בירושלמי, סמלים נוספים שקשורים ל"חרובית". סמלים אלו מופיעים בתנ"ך בפרשיית מרד אבשלום; ובעזהשי"ת נשתדל לדון בהם במאמרים הבאים.

 

___________________________________________________________________

 

¹  בחידושי הרד"ל על במדבר רבה (ט, כד) התקשה בכך, ושינה את הגרסה. אולם לפי דרכו הירושלמי מעלה אפשרות תמוהה אחרת, שגם היא אינה מובנת. לבד מכך, בכל המקומות הגרסה היא "כידון".

²  חז"ל נחלקו (נדרים, דף לב, א) כיצד להתייחס לגיוס התלמידים. רבי אבהו בשם רבי אלעזר סבור - שאסור היה לגייס אותם. אולם שמואל ורבי יוחנן חלקו עליו; ותלו את שעבוד מצרים - בסיבות אחרות.

³  דברי חז"ל ביחס לכך הובאו במאמר "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים".

⁴  היחס המיוחד של הנביאים ל"עמק" - נידון במאמר "ירושלים והשוק של שכם וצפורי".

5 סמך לשיטה כזו נמצא בדברי האמורא רב (סנהדרין דף מד, א),  שהקב"ה אמר ליהושע- "אתה גרמת להם". אולם רב לא הפך את עָכָן לצדיק; ואילו אבשלום הפך אותו לצדיק.

⁶  ה"חרובית" מופיעה באופן סמלי גם בפסיקתא רבתי (איש שלום פיסקא ד - ויקח אליהו) ביחס למחלוקת בין הנביא ישעיה לבין המלך מנשה שהמשיך את דרכו של עכן; והיא מופיעה באופן סמלי גם בירושלמי (מועד קטן, פ"ג, ה"א) ביחס למחלוקת לגבי "תנורו של עכנאי".