החמור של אחיתופל

בירושלמי (סוטה, פ"א, ה"ח) מובאות אמרות של ר' חנינה ביחס ל"חרובית"; וזו לשונן בתרגום חופשי:

"אבשלום נתנאה בשְׂעָרוֹ. רבי חנינה אמר כחרובית גדולה היה!! ... אמר רבי חנינה משעליתי מן הגולה נטלתי אזורי (חגורה) ואזורו של חמורי ואזורו של בני להקיף את הקורה של החרובית של ארץ ישראל ולא יכולתי. נטלתי חרוב ופצעתיו ומשך מלא כף ידי דבש."

אם רבי חנינה רצה בכל מאודו לדעת את היקף החרוב - הוא היה מציין את הקטע שהצליח להקיף באמצעות החגורות; ולאחר מכן נוטל את החגורות ומקיף את הקטע שעדין לא הוקף; ומצירוף הקטעים - הוא היה יכול לגלות לנו את ההיקף הכולל של החרוב. מדוע הוא לא עשה זאת?!

הקושי מרמז לנו, שהעץ שרבי חנינה מתייחס אליו הוא לא עץ רגיל, אלא "עץ חרוב סמלי"! רבי חנינא מרמז לנו באמצעות המעשה הסמלי, מדוע אבשלום גידל את שערו דווקא בצורת "חרובית"; ומדוע ה"חמור" וה"חגורה" מודגשים מאוד במאורעות של מרד אבשלום. כדי להבין את הרמזים צריך לחזור ולהתבונן בהופעות של "הרכיבה" בתנ"ך.

 

חלק א: החמור בתורה

 

חבישת החמור של אברהם

חבישת החמור מוזכרת לראשונה בעקדת יצחק (בראשית כב):

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ... בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר... וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ..."

רכיבה על חמור מקילה את ההגעה ליעד, והיא מאפשרת גם נשיאת מטען כבד. חבישת החמור מועילה הן לחמור והן לרוכב; והיא מראה על תכנית לחיבור ממושך אל החמור. חבישת החמור מסמלת באופן כללי תכנון לחיבור אל החומריות. אברהם עסק בחינוך בני דורו, והוא רצה ללמדם שהדרך לעבודת ד’ כוללת חיבור אל החומריות. לפיכך, כאשר הוא הצטווה על העלאת יצחק לעולה - הוא חבש את החמור בעצמו; וכלל את החיבור לחומריות - כחלק מהתהליך הזה.

ביום השלישי אברהם זיהה את המקום שנועד לעקדה. אך יחד עם זאת הוא זיהה, שהחיבור אל החמור מפריע להתעלות הרוחנית המיוחדת שנועדה לו וליצחק. לפיכך התכנית הקודמת של החיבור לחמור (ולחומריות) הועברה אל הנערים - "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר". גם לאחר העקדה, אברהם חדל להתייחס לחמור - "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע...".

 

"רוכב" לעומת "הולך"

מאבי מורי שליט"א שמעתי, שגם במפגש שבין יצחק לרבקה מודגש ההבדל הרוחני שבין "רכוב" לבין "הולך" (בראשית כד, סג-סד):

 "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל: וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה...".

יצחק היה עוסק בפעילויות רוחניות ("לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה"); ובעיניו הרוחניות מי שרוכב על בהמה - נהיה דומה לבהמה. יצחק לא ראה קבוצת אנשים ובהמות; הוא ראה רק "גְמַלִּים בָּאִים"!! מאידך, רבקה לא ידעה עדין שמדובר ביצחק; אך היא חשה במעלה הרוחנית שמקרין "הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ" על פניה; ולכן היא חדלה לרכב והפילה עצמה מעל הגמל.

 

החמור של משה - לעומת הבהמות של קורח

כאשר משה רצה לחזור למצרים נאמר (שמות ד, כ):

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדוֹ:"

משה עסק ברוחניות גבוהה ("מַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדוֹ"); והוא התייחס לחיבור אל החמור כדבר שמתאפשר רק מחוסר ברירה. אשתו ובניו התקשו לעשות את הדרך הארוכה למצרים; ולכן הוא הרכיב אותם על החמור. אך הוא הראה שהוא אינו שלם עם כך; ולפיכך, הוא לא חבש את החמור; ואף לא רכב על חמור בפני עצמו. היחס של משה לחמור - מרומז גם בתרגום השבעים; שתרגם (מגילה דף ט, א) "וירכיבם על נושא בני אדם". התרגום מרמז, שמשה נאלץ לשאת את אשתו ובניו ממקום למקום; אך הוא לא ראה בחמור ערך עצמי.

 

בזמן מחלוקת קרח ועדתו, משה התפלל לקב"ה ואמר (במדבר טז, טו): "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי". בעיני משה, הקשר אל הבהמה מסמל חומרנות שמסוגלת להשחית. למרות שמשה הפך להיות המלך של ישראל, הוא המשיך ללכת ברגליו, ולא דרש מהעם שיספקו לו חמור לשליחויותיו הציבוריות. מאידך, החומרנות של קורח, מנהיג המרד, קשורה לבהמות (פסחים דף קיט, א): "אמר רבי לוי: משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קורח".

 

חלק ב: ה"רכיבה" ו"חבישת החמור" במרד אבשלום

 

ההתייחסות של דויד לרכיבה ולנשיאת משא על בהמה

ההתנהגות של דויד בזמן מרד אבשלום אומרת דרשני!! לכאורה, דויד היה צריך לרכב על בהמות ולברוח מהר מפני אבשלום. כך נהגו בניו לפני שנים - כאשר אבשלום הרג את אמנון. אולם דויד נהג בצורה מפליאה (שמואל ב טו, יד-ל):

"וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם קוּמוּ וְנִבְרָחָה... וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֶל הַמֶּלֶךְ כְּכֹל אֲשֶׁר יִבְחַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ... וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו... וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם בְּרַגְלָיו..."

דויד היה מלך והיו לו בהמות לרכיבה, אך דויד רצה שאנשיו יתנתקו מן החומריות - ולכן כולם הלכו ברגליהם. זה שיקול לא הגיוני בעיניים חומריות; זו דרך ארוכה ומייגעת - והדבר עלול לסייע לאנשי אבשלום להשיג אותם. אך בעיניו של דויד - הניתוק מהחומריות יעמוד לזכותו. משה ביקש מהקב"ה שיזקוף לזכותו - את הניתוק שלו מהחמור; ותפילתו התקבלה והוא ניצל מהמחלוקת. דויד רצה להדגיש שהוא ואנשיו דומים למשה; ולפיכך מן הראוי שהקב"ה יציל אותם. ואכן, אחיתופל יעץ לאבשלום לנצל את חולשת אנשי דויד ולרדוף אחריהם; אולם הקב"ה התערב ומנע את הדבר (שמואל ב יז, יד): "וַד’ צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה לְבַעֲבוּר הָבִיא ד’ אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה".

 

אנשי דויד הלכו ברגליהם בלא בהמות שנשאו עבורם צידה לדרך; אולם השיקול הרוחני הצליח, והם קבלו אספקה מגורמים שלכאורה אי אפשר היה לבטוח בם בעת צרה (שמואל ב יז, כז-כט):

"וַיְהִי כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה וְשֹׁבִי בֶן נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וּמָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי מֵרֹגְלִים: מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי: וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר:"

דויד לחם בבני עמון והעניש וייסר אותם באופן קשה ביותר (שמואל ב יב, לא); אולם אף על פי כן "שֹׁבִי בֶן נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן" בא וניצב לצידו. "מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר" היה נאמן לבית שאול, והחביא אצלו את מפיבושת בלא לספר על כך לדויד (שמואל ב ט, ד); אולם אף על פי כן הוא בא וניצב לצד דויד. הם וברזילי הגלעדי הביאו לדויד אספקה מרובה. מתבקש שהם הביאו אותה על גבי בהמות. אולם הכתוב מדגיש את חוסר המילים שמספרות כיצד הובאה האספקה. הפרשיה "חסה על כבודם" ואינה רוצה להזכיר את החיבור שלהם ל"בהמות".

 

התכנית של דויד הצליחה. לאנשי דויד היה יתרון רוחני על פני אנשי אבשלום; ולכן דווקא הרכיבה של אבשלום - היא זו שגרמה למותו (שמואל ב יח, ט-יד):

"וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ... וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה".

 

ה"חבישה" של צִיבָא ושל מפיבושת

דויד קיבל אספקה גם מצִיבָא; והפרשיה מספרת שצִיבָא היה "חובש את החמור", מפני שיש לכך השלכה על הבנת המשך המאורעות (שמואל ב טז, א-ד):

"וְדָוִד עָבַר מְעַט מֵהָרֹאשׁ וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר מְפִי בֹשֶׁת לִקְרָאתוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ וְנֵבֶל יָיִן: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא מָה אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמֶר צִיבָא הַחֲמוֹרִים לְבֵית הַמֶּלֶךְ לִרְכֹּב... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וְאַיֵּה בֶּן אֲדֹנֶיךָ וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִי בֹשֶׁת..."

צִיבָא הסביר שהוא לא הביא את החמורים החבושים עבור דויד עצמו - אלא לְבֵית הַמֶּלֶךְ לִרְכֹּב; כלומר, למשפחת המלך. צִיבָא הסביר, שאפילו משה הרוחני שהלך ברגליו - הרכיב את אשתו ובניו על החמור כאשר נטלם לדרך רחוקה. אולם החמורים של צִיבָא - לא דמו לחמור של משה. משה לא חבש את החמור; ואילו צִיבָא הביא "חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים"!! הכתוב מציין זאת כדי לרמז לנו, שצִיבָא אהב את החיבור לחומריות. ולפיכך אין להתפלא שצִיבָא הכפיש בשקר את אדונו מפיבושת.

 

ההכרעה הסופית של דויד ביחס לרכוש מפיבושת מעוררת תמיהה. כשדויד חזר לירושלים, היה ניכר שמפיבושת נותר נאמן לדויד. אך דויד לא השיב לו את רכושו לגמרי - אלא חילק אותו בין מפיבושת ובין צִיבָא. הפרשיה מרמזת, שדויד הכריע כך בגלל דברי מפיבושת (שמואל ב יט, כז): "...עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ". לשיטת דויד, גם אם מפיבושת הַפִּסֵּחַ חשב שהוא מוכרח לרכב על חמור; הוא היה צריך להראות את חוסר הברירה שבדבר - ולרצות לרכב על חמור בלא לחבוש אותו. תכניתו לחבוש את החמור הראתה, שמבחינה נפשית הוא אוהב את החיבור לחומריות, והוא דומה לצִיבָא; - "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה".

 

אהבת החיבור לחמור (ולחומריות) אינה תופעה מקרית אצל משפחת שאול¹ ואצל עבדיו. האהבה הזו הביאה את שאול לבקש את האתונות - ולמצוא את המלוכה!! אולם דויד היה סבור שהתקופה הזו חלפה; והוא הוביל את אנשיו למהלך של התנתקות מן החמור. מפיבושת נהג באופן חצוי; מצד אחד הוא שמר אמונים באופן אישי לדויד, אך מצד שני הוא שמר אמונים לחיבור לחמור; ולפיכך, דויד חצה את השדה בינו לבין מפיבושת.

 

ה"חמור" וה"אזור" של אחיתופל

גם אחיתופל - הוגה הדעות הגדול של המרד - מתואר כ"חובש חמור". אחיתופל רצה לבחור אנשים ולרדוף בעצמו אחר דויד; אולם הקב"ה סיכל את עצתו (שמואל ב יז, כג):

"וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו:"

אחיתופל הבין שאם עצתו נדחתה - המרד הנוכחי ייכשל. אולם הוא רצה להראות שההשקפה שדוגלת בחיבור לחומריות - היא הצודקת. לפיכך, הוא חבש את החמור ורכב לקראת מותו.

כמו כן הוא המית את עצמו - דווקא בתלייה. אחיתופל היה חכם ביותר, והיה לו את הידע ואת הזמן להשיג רעל שימית אותו ללא כאבים. אולם הוא רצה להמית את עצמו דווקא באמצעות האֵזוֹר שבמותניו.  האֵזוֹר הוא מרכיב חשוב נוסף בהשקפת עולמו, וכפי שיתבאר לקמן.

 

חלק ג: ה"חמור" של המלך המשיח

 

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ

כזכור, סיפור העקידה מלמדנו שהחיבור אל החמור (והחומריות) הוא בעל יחס כפול. בשלב הראשון החיבור עם החמור רצוי ויש לטפח אותו; אולם בשלב המתקדם צריך להתרחק מהחמור. היחס הכפול לחמור (ולחומריות) מרומז גם בברכת יעקב (בראשית מט, י-יא):

"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים: אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ:

הכתוב הראשון מתאר את שבט יהודה כעוסק בתורה ("מְחֹקֵק"), ושבזכות כך יגיע המלך המשיח ("שִׁילוֹ"). אך הכתוב הסמוך מתאר אותו כ"חוגר" את החמור ("עִירוֹ"; "בְּנִי אֲתֹנוֹ") לגפן. הכתוב הזה מתבאר בתרגום יונתן באופן הבא (בתרגום חופשי): "מלך המשיח שעתיד לקום מבית יהודה יאסור מותניו ויילחם בשונאיו ויהרוג מלכים ולבושיו יתגוללו בדם שדומה לסחיטת ענבים". קשירת האזור סביב המותנים מסמלת את הגברת הכוח הגשמי למלחמה ולצרכים גשמיים נוספים.

 

דברי יעקב היו ידועים; ומוסכם היה על כולם, שסדר השלבים של התגלות המשיח - יהיה דומה לסדר של סיפור העקידה. בשלב הראשון המשיח "יחבוש את החמור" ויהי קשור מאוד לחומריות. בשלב השני הוא יתנתק מהחמור, ויעסוק בתחום התורני, ויבנה את המקדש שהגויים יבואו אליו ("וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים"). המחלוקת שבין דויד לבין אחיתופל היתה - האם הגיע כבר השלב השני. דויד היה סבור שהגיע כבר השלב השני, והוא ייעד חלק עצום מהשלל לצורך בניית המקדש. כמו כן דויד התנגד למימוש חופשי של תאוות הממון; ולכן הוא אסר ביזה פרטית במלחמות, ואת השלל הוא חילק בשווה בין הלוחמים ובין אלו שלא לחמו. אולם אחיתופל היה סבור שדויד - "מַיְיתֵי לֵיהּ לְמָשִׁיחַ בְּלָא זִמְנֵיהּ" (מביא את המשיח קודם זמנו). לשיטת אחיתופל, עם ישראל צריך עדין "לחבוש את החמור", ולהמשיך ולטפח את הקשר שלו לחומריות - לפני הופעת "המשיח הרוחני". לאבשלום היתה השקפת עולם דומה; ולכן אחיתופל הצטרף אליו, והיה לשותף הראשי של המרד.

 

אבשלום מרד באביו, ופרסם שאביו "עוכר את ישראל" כאשר הוא מונע מהם ביזה פרטית במלחמות. אבשלום רצה לרומם את תאוות הממון; ולפיכך הוא גידל את שערו בצורת עץ החרוב, שמסמל את מטבעות הכסף. "שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" שנבחר על ידי הקב"ה לשמש כמטבע - היה "עֶשְׂרִים גֵּרָה" (שמות ל, יג); כלומר, משקל עשרים גרעיני חרוב. הכתוב מספר שאבשלום היה שוקל את שערו ומעריך את הצד הכלכלי שטמון בו (שמואל ב יד, כו): "וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ".

 

לאחיתופל ולאבשלום היתה השקפה זהה. אחיתופל רצה להראות שלמרות שהמרד הנוכחי של אבשלום לא יצליח; ההשקפה של המרד צודקת, ועם ישראל מצוי עדין בתקופת "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ". לפיכך, הוא "חבש את החמור" והמית את עצמו באמצעות ה"אזור" שלו.

 

עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר

הנביא זכריה (ט, ט) מנבא על המשיח שעתיד להתגלות:

"... הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת:"

המשיח מתואר כ"רוכב" על חמור, דבר שמסמל קשר מסוים אל החומריות. אולם הנביא לא ביאר אם מדובר ב"חמור חבוש". המעשה של רבי חנינה מרמז להשקפתו בנדון:

"משעליתי מן הגולה נטלתי אזורי ואזורו של חמורי ואזורו של בני להקיף את הקורה של החרובית של ארץ ישראל ולא יכולתי."

לשיטת רבי חנינה, היציאה "מן הגולה" תיעשה באמצעות חיבור ל"חמור חבוש"; כלומר, מדובר בתכנית לחיבור ממושך אל החומריות. כמו כן היא תהיה קשורה באופן סמלי לעץ "חרובית" ענק; דבר שמסמל צבירה ענקית של מטבעות כסף. תהליך הגאולה החומרית יימשך כמה דורות; ולכן גם האזור של רבי חנינא וגם האזור של בנו - אינם מספיקים כדי להקיף את החרובית שנדרשת לגאולה של ארץ ישראל².

 

שיטתו של ר' חנינא מעוררת תמיהה, מפני שהוא נראה כמאמץ את ההשקפה של אחיתופל. אמנם בסוגיה בסנהדרין (דף קה, א) מובא שהקב"ה אומר: "עָלַי לַעֲשׂוֹתָם רֵעִים זֶה לָזֶה"; כלומר הקב"ה נטל על עצמו, לעשות את דויד ואחיתופל - ידידים זה לזה. הקב"ה יראה להם שב"היכל משיח" יש מקום לכל אחת מהשיטות. יש מקום לשיטתו של אברהם ש"חבש את החמור". ויש מקום לשיטתו של משה שהלך "ברגליו", והרכיב את מי שאינו מסוגל ללכת על "חמור שאינו חבוש".

 

אמנם המחלוקת שבין דויד לבין אחיתופל התגלגלה לידי בזיון ולידי שפיכות דמים. אולם בהיכלו של משיח יש מקום לשניהם. יש מקום לשיטה שהמשיח יהיה מנותק מהחומריות ויפעל באמצעות "רגליו" (ישעיהו כו, א-ו): "בַּיּוֹם הַהוּא יוּשַׁר הַשִּׁיר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה... תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי פַּעֲמֵי דַלִּים"; ויש מקום לשיטה שהמשיח יפעל באמצעות חיבור לחומריות (זכריה ט, ט) - "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר". הנביא זכריה לא ביאר באיזה חמור מדובר, אך ר' חנינא סבור שמדובר ב"חמור חבוש".

 

_____________________________________________________

 

1  חבישת החמור מופיעה גם אצל שִׁמְעִי שקילל את דויד. מדברי שלמה (מלכים א ב, לט-מו) מבואר, ששִׁמְעִי היה אחד ממנהיגי המרד. ומשמע, שהָרָעָה של שִׁמְעִי - שבה והביאה עליו את מותו. עבדיו של שִׁמְעִי ברחו מירושלים. אם שִׁמְעִי היה מוותר עליהם - הוא היה נותר בחיים; אך החיבור שלו לחומריות גרם לו למרוד במלך שלמה ולצאת ולהביאם - וה"חיבור" הזה הביא עליו את מותו. הכתוב מספר עליו - "וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ"; והוא מרמז, שלשִׁמְעִי היתה אידיאולוגיה של חיבור לחומריות. האידיאולוגיה שלו סיכנה את דויד והיתה עלולה לסכן גם את שלמה; ורק לאחר הריגת שִׁמְעִי ניתן היה לומר - "וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה".

2 ה"חרוב" וה"חמור" משמשים כסמל לתהליך גאולת ישראל גם באגדה הידועה על חוני המעגל; וכפי שהתבאר במאמר "החרוב של חוני".