חיילים הארוכים של דויד

 

חלק א: השקפת העולם של מרד אבשלום

במסכת נידה (דף כד, ב) מובאת סוגיה פלאית, וזו לשונה בתרגום חופשי:

"תניא, אבא שאול אומר: קובר מתים הייתי, פעם אחת נפתחה מערה תחתי, ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי, כשחזרתי לאחורי אמרו עין של אבשלום היתה. ושמא תאמר אבא שאול ננס היה - אבא שאול ארוך בדורו היה ורבי טרפון מגיע לכתפו, ור' טרפון ארוך בדורו היה ור' מאיר מגיע לכתפו, רבי מאיר ארוך בדורו היה ורבי מגיע לכתפו, רבי ארוך בדורו היה ורבי חייא מגיע לכתפו, ורבי חייא ארוך בדורו היה ורב מגיע לכתפו, רב ארוך בדורו היה ורב יהודה מגיע לכתפו, ורב יהודה ארוך בדורו היה ואָדָא דַּיְילָא (יהודי שהיה ממונה בעיר פּוּמְבְּדִיתָא) מגיע לכתפו. פַּרְשָׁתְּבִינָא דְּפוּמְבְּדִיתָא (המושל של פּוּמְבְּדִיתָא) מגיע לו לאָדָא דַּיְילָא עד חֶצְיוֹ, וכל העולם מגיע לפַרְשָׁתְּבִינָא דְּפוּמְבְּדִיתָא עד החגורה שבמותניו."

קשה להסביר את הסוגיה כפשוטה, ומפרשים רבים עסקו בהסבר המשמעות הסמלית שלה. אפשר להוסיף על דבריהם, שמטרת הסוגיה לרמז לנו למשמעות הפרטים שמופיעים בפרשיית מרד אבשלום. המעשה מספר על "קבורת מת", נפילה ל"גלגל העין" של אבשלום, "ארוך בדורו", ו"חגורה". מושגים אלו מוזכרים במאורעות שקשורים למרד אבשלום.

 

הגל של אבשלום

בסיפורי התנ"ך מצויים פרטים שנראים לכאורה כשוליים. פרטים אלו כלולים במה שחז"ל הורונו (מגילה דף יד, א): "נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה - לא נכתבה". חז"ל הורונו - שיש במה שמרומז בם השלכה לדורות הבאים! מתוך העיון בפרטים של מרד אבשלום ניתן להסיק, שאבשלום העלה על נס את תאוות הממון - וכך הוא ליכד סביבו את האנשים למרד. הרעיון הזה הורחב במאמר "התסרוקת של אבשלום", ונחזור בקצרה על עיקרי בדברים.

דויד אסר ביזה פרטית במלחמות, והקדיש חלק עצום מהשלל לצורך בניית המקדש. אבשלום רצה ללכד סביבו את ישראל ולהמריד אותם כנגד אביו; ולפיכך הוא יצא גם נגד איסור הביזה הפרטית. שַׂעֲרוֹת הראש מיוחסות באופן סמלי לתאוות ממון (ליקוטי מוהר"ן, קמא, סט). אבשלום היה מגדל את שְׂעַר רֹאשׁוֹ, וממתין שישקול "מָאתַיִם שְׁקָלִים" ואז הוא היה גוזז אותו ושוקל אותו. אבשלום רצה להראות שיש לממש את תאוות הממון, ושניתן להפיק כסף מכל דבר. בזמן המרד, אנשי דויד הרגו את אבשלום, והכתוב מתאר את "קבורת המת" - שנעשתה לו (שמואל ב יח, יז):

"וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד"

אבשלום הופל ל"עֵמֶק"(="הַפַּחַת הַגָּדוֹל") והוקם עליו "גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל". קבורה באופן הזה היתה זכורה בישראל - לדיראון עולם. כאשר ישראל נכנסו לארץ, יהושע אסר את ביזת יריחו בחרם. עָכָן התאווה לביזה ונטל אותה - ולכן ישראל נכשלו בקרב הראשון מול העי. עָכָן התגלה והומת ונקבר ב"עֵמֶק", והוקם עליו "גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל - עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

משמעות השם עָכָן היא נחש, ושמו מעיד על מהותו. עָכָן התפתה ליצרו ונכשל בחטא של אדם בגן עדן - ונטל דבר שלא נועד לו. אנשי דויד קברו את אבשלום כמו עָכָן. בעיניהם, נחש (=עָכָן), "גָל" ו"מקום נמוך" נחשבים למבוזים.

 

המעשה של אבא שאול משחזר את הקבורה הזו; והוא נופל ל"מקום נמוך" שנקרא "גל-גל העין" של אבשלום. המילה גל-גל מדגישה את המילה גל, אך אבא שאול נופל לשם - ומגלה שאפשר להתייחס למציאות הזו באופן שונה. האפשרות להתייחסות השונה מרומזת בפרשיית המרד.

 

"גִּלֹה" של אחיתופל

משמעות השם גל היא דבר עגול. אחיתופל הַגִּילֹנִי ועירו גִּלֹה - הם גורמים משמעותיים במרד (שמואל ב טו, יב):

"וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶת אֲחִיתֹפֶל הַגִּילֹנִי יוֹעֵץ דָּוִד מֵעִירוֹ מִגִּלֹה בְּזָבְחוֹ אֶת הַזְּבָחִים וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם:"

אבשלום המליך את עצמו בחברון, ויצא לשם מירושלים בליווי קבוצה גדולה של קרואים. אך הוא ביקש שאחיתופל - שהיה איתו בעצה אחת במרד - יגיע אליו דווקא מ"גִּלֹה". מדובר במקום משמעותי בהשקפה הרוחנית של המרד. גִּלֹה מוזכרת בספר יהושע (טו, נא) בנחלת יהודה. לפי הצליל של שמה היא קשורה למעיינות המים שנקראו גֻּלֹּת. הכתוב מאריך ומספר את תולדות המקום (יהושע טו, טו-יט):

"...וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר: וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה: וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה: וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב מַה לָּךְ: וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת:"

הפרשייה חוזרת גם בספר שופטים (א, יא-טו); והאריכות והכפילות טעונות ברור. המלבי"ם ביאר שהפרשייה אומרת דרשני והיא מרמזת גם ל"ענינים משליים"! חז"ל לימדונו (תמורה דף טז, א) שכוונת כָּלֵב היה שמי שיעשה מהלך רוחני מאומץ, יברא את הכוח שבזכותו תיכבש העיר בחרב גשמית. רמז לכך נמצא בהדגשת שם העיר "קִרְיַת סֵפֶר". עָתְנִיאֵל עשה את המאמץ הרוחני והשיג את קִרְיַת סֵפֶר, אך הוא השיג גם את גֻּלֹּת - שלא נועדה לו מלכתחילה.

 

 

עַכְסָה וההסתה של הנחש

עָתְנִיאֵל היה תלמיד-חכם שביצע את המהלך הרוחני שנדרש. כאשר הוא נשא את עַכְסָה לאשה, היא ניסתה לשכנע אותו לבקש גם שָׂדֶה. השם עַכְסָה הוא הטיה של עֶכֶס שמשמעותו היא ארס נחש; וכפי שמבואר בספר משלי (ז, כא-כב): "בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ... וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל". המעשה מזכיר את מה שארע בחטא אדם וחוה. הנחש הסית את חוה והטיל בה עֶכֶס רוחני. האשה ש"הורעלה" (=עַכְסָה) - הסיתה את בעלה (אדם) לקחת דבר שלא נועד לו. גם כאן - "עַכְסָה... וַתְּסִיתֵהוּ". אך כאן - הבעל עָתְנִיאֵל עמד בנסיון. מאידך, גם עַכְסָה לא וויתרה, והיא השיגה את מה שהיא הסיתה אליו.

 

רכיבה על חמור - מביעה את היחס של הרוכב אל החומריות. מי שרוצה להתחבר לכתחילה אל החומריות - חובש את החמור (כפי שעשה אברהם בתחילת דרכו לעקידת יצחק). מאידך, רכיבה על חמור שאינו חבוש - מראה על חיבור מאולץ אל החומריות (כפי שעשה משה שהעדיף ללכת ברגליו למצרים ונאלץ להרכיב את אשתו ובניו על חמור אך הוא לא חבש אותו). עַכְסָה הציגה בפני אביה הצגה משכנעת. היא לא חבשה את החמור שהיא רכבה עליו, וכאשר היא הגיעה לאביה היא צנחה מעל החמור. הנמשל של ההצגה היה - שחיבור שאינו מספיק לחומריות סופו נפילה מכאיבה. אביה השתכנע, ונתן לה את בקשתה ביד רחבה.

 

גֻּלֹּת - וחגורה

עכסה בקשה מים אך היא נקטה לשון גֻּלֹּת. לשון זו קשורה לקו העגול; והיא מזכירה את מה שארע בעקבות ההתפתות לנחש. לאחר החטא נאמר (בראשית ג, ז): "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת". אדם וחווה תפרו חגורות, שהקיפו אותם עד שהם כוסו בחגורות האלו. לכאורה הדבר תמוה, שהרי הם היו יכולים לתפור להם יריעות רחבות וליצור מהיריעות האלו בגדים. אלא שלאחר החטא, הנטיה הטבעית של אדם וחוה היתה אל הקו העגול. התנוחה הטבעית של הנחש בשעת מנוחתו היא הקו העגול, וכך מבואר ברש"י (ברכות דף יט, א) "כְּעַכְנַאי - כנחש זה שכורך עצמו בעגולה". העֶכֶס רוחני של הנחש חדר אל הנטיות הטבעיות של אדם וחוה, ולכן הבגדים שהם תפרו היו בצורת הקו העגול - הקו הטבעי של הנחש.

 

עַכְסָה השתמשה בשם גֻּלֹּת, ורמזה לפיתוי הנחש; וכָּלֵב נענה ל"הסתה". הוא לא קרא למקורות המים בשמות הרגילים כמו "מַעְיָנוֹת" או "עֲיָנוֹת"; ואף הוא קרא להם "גֻּלֹּת". כמו כן, הוא לא הסתפק במתן גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת, הוא נענה בלב שלם ל"הסתה" ונתן לה גם "מקום נמוך" - את גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת. לשיטת אבשלום ואחיתופל, כָּלֵב גילה שם תורה - שעד אותה העת הוא הסתיר מתלמידו עָתְנִיאֵל! לפי התורה הזו, גם "המקום הנמוך" (ששם מצוי הנחש) וגם "גֻּלֹּת" - הם דברים שצריך להתפתות וליטול; למרות שהם לא נועדו מלכתחילה.

 

אבשלום רצה שאחיתופל יגיע אליו דווקא מ"גִּלֹה"(=גֻּלֹּת), מפני שהמקום הזה מסמל שבהסתה של הנחש ובחגורה יש דברים חיוביים. לשיטת אבשלום ואחיתופל - ה"בדיעבד" הוא לכתחילה!! הרעיון הזה היה "הדגל" של המרד. כאשר אחיתופל הבין שהמרד הנוכחי ייכשל; הוא רצה להראות שלמרות הכל - ההשקפה שלו היא הצודקת. לפיכך, הוא חבש (באמצעות חגורה) את החמור ורכב לקראת מותו. כמו כן הוא המית את עצמו - דווקא באמצעות עיגול על צווארו; ותלה את עצמו (באמצעות חגורה).

 

ה"גל" והנחש - בראש הצבא של אבשלום

היחס לפיתוי הנחש היה "הדגל" של המרד, והדבר מסביר את הכתוב העמום (שמואל ב יז, כה):

"וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב:"

יִשַׁי היה אביהם של דויד ושל אֲבִיגַיִל. אין זה מובן, מדוע יִשַׁי נקרא כעת בשם נָחָשׁ? ומדוע אֲבִיגַיִל נקראת כאן אֲבִיגַל? אך ההבנה שאבשלום הציב את ה"גל" ואת הנחש בתור הדגל של מרד - מבארת את הדברים. יִשַׁי אבי דויד היה נקרא גם בשם נָחָש; אך הוא לא אהב להיקרא בשם שמזכיר את הפיתוי לעניינים הגשמיים. אולם לשיטת אבשלום - ה"בדיעבד" הוא לכתחילה!! וצריך להתגאות בשם נָחָשׁ. כמו כן, משמעות השם אֲבִיגַל היא אבי ה"גל", והדבר מראה שיש ליִשַׁי נטייה חיובית אל ה"גל" והעיגולים. אבשלום הציב את ה"גל" ואת הנחש בתור הדגל של מרד. לפיכך הוא מינה את עֲמָשָׂא לראש הצבא; והוא פרסם שעֲמָשָׂא בא ממשפחה של "גל" ושל נָחָשׁ.

 

שְׁנֵי הָעַמּוּדִים

במקדש היה מקום לשתי השיטות. בספר מלכים (א ז, כא) מסופר ששלמה המלך הקים שני עמודים לאולם, והוא קרא לעמוד הימני בשם "יָכִין" ולעמוד השמאלי בשם "בֹּעַז". ונאמר עליהם (שם, טו):

"וַיָּצַר אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת, שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד, וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי".

העמודים היו זהים, אך לעמוד הימני מיוחס הקו הישר והניצב ("קומה"); ואילו לעמוד השמאלי מיוחס הקו העגול ("יסוב"). בספרי הקבלה מבואר שהקו הישר מסמל את עבודת התורה והמצוות, ואלו הקו העגול מסמל את עולם הטבע.

 

אבשלום הציג את המרד כנגד אביו כמחלוקת בשאלה מי ימלוך, האם הקו הישר(=ארוך) או האם הקו העגול. היועץ שאבשלום נסמך עליו נקרא אֲחִיתֹפֶל הַגִּילֹנִי, ותוארו - הַגִּילֹנִי - מרמז שהוא שייך לקו העגול. דויד ידע שאֲחִיתֹפֶל שייך ל"עגולים", ולכן הוא חשד בו שהוא ממארגני המרד; וכך מספר הכתוב (שמואל ב טו, לא): "וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם". מאידך, היועץ שדויד נסמך עליו נקרא חוּשַׁי הָאַרְכִּי, ותוארו - הָאַרְכִּי - מרמז שהוא שייך לקו הארוך(=ישר). אבשלום ידע שחוּשַׁי שייך ל"ארוכים", ולכן הוא חשד בו כאשר הוא הצטרף כביכול למרד (שמואל ב טז, יז): "וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל חוּשַׁי זֶה חַסְדְּךָ אֶת רֵעֶךָ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֶת רֵעֶךָ".

 

 

חלק ב: טשטוש ההבדל שבין הקבוצות השונות

תאווה ל"עגול" - אצל אנשי דויד

אבשלום הציג את המחלוקת שבינו לבין דויד - כמחלוקת בין "העגולים" לבין "הארוכים". אולם הכתוב מרמז שהדברים לא היו נכונים לגמרי. בזמן המלחמה אבשלום נתלה בשערו, ואחד מאנשי דויד גילה זאת ליואב שר צבא דויד (שמואל ב יח, יא):

"וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ וְהִנֵּה רָאִיתָ וּמַדּוּעַ לֹא הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה וְעָלַי לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף וַחֲגֹרָה אֶחָת:"

יואב הציע פרס למי שיבצע משימות במאמץ מיוחד. אך לכאורה הפרס אינו נראה כמתאים לחייליו של דויד. "כֶּסֶף וַחֲגֹרָה" - הם סמל לתאוות שמייחדות את האנשים העגולים. לכאורה, אין מקומם אצל האנשים הארוכים!!

 

אלא שהפרשייה מלמדת, שפעמים שביטולה של תורה - הוא קיומה! כדי להביא לניצחון הצד "הארוך" על פני הצד "העגול" - צריכים להשתמש בתאוות של הנחש. צריכים להשתמש בתאווה ל"כֶּסֶף וַחֲגֹרָה" - למרות שאלו התאוות שמייחדות את אבשלום. הפרשיה מרמזת, שדויד לא שלל לגמרי את "העגול". המחלוקת שבין דויד לבין אבשלום היתה בשאלה - האם ה"עגול" הוא לכתחילה או בדיעבד. אבשלום ואנשיו התחברו אל "העגול" - לכתחילה! ואלו דויד ואנשיו התחברו אליו - בדיעבד!

 

תאווה ל"עגול" - לצורך הקדושה

המעשה של אבא שאול משחזר את הפרטים שמוזכרים בכתוב. נפילה לתוך מערה מסמלת ירידה. מבחינה חיצונית אבא שאול ירד מדרגתו הנעלה ונפל לתוך "גלגל עינו של מת". המילה "גל-גל" מסמלת את עולם העיגולים; מקומו של אחיתופל הַגִּילֹנִי, שלכאורה הוא מקום מת ללא רוחניות.

אולם אבא שאול לא "עיגל" את עצמו; הוא נותר שייך לאנשיו של חוּשַׁי הָאַרְכִּי. חוטמו של אבא שאול נותר מחוץ ל"גלגל העין". החוטם מרמז לכתוב (ישעיהו מח, ט): "...וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ". אבא שאול המשיך להלל את הקב"ה ולדבר דבורי תורה¹ במקצת הזמן שנותר לו מחוץ לעיסוקיו בעולם הגשמי (עולם העיגולים). "חוטמו" שנשאר "למעלה" - השאיר אותו ב"חיים" - והוא לא "נכרת" למרות שהוא היה ב"גל-גל".

 

כאשר אבא שאול יצא מהמצב שהוא נקלע אליו, הודיעו לו שתאוות הממון שהוא נקלע עליה היתה עצומה - כגודל תאוות הממון של אבשלום. אולם אבא שאול השתמש בתאווה הזו לצורך הקדושה - ולכן הוא נותר "ארוך" כל הזמן. הן כשרוב גופו היה בתוך "העיגול" והן כשהוא היה כולו מחוץ לו.

אך לא כל אחד רשאי להישאר במצב של תאוות ממון כה גדולה. אבא שאול היה "ארוך בדורו", כלומר היתה לו תאווה גדולה מאוד לתורה ולמצוות - ולכן "חוטמו" נותר בחוץ. אנשים אחרים בדורו שהיו "פחות ארוכים" - הגיעו רק לכתפיו של אבא שאול; כלומר, תאוותם לתורה ולמצוות היתה קטנה ביחס אליו. לפיכך, האחרים היו רשאים להימצא רק בתאווה ממון קטנה במקצת - במצב ש"חוטמם" של האחרים נותר מחוץ ל"גל-גל" הקטן ההוא.

 

 

אָדָא דַּיְילָא

תאוות הממון שמותר להישאר בה לצורך הקדושה - הולכת ופוחתת במשך הדורות. בתחילה מראים את ירידת הדורות לפי גדולי התורה של הדור. "הראש" מסמל את הצד הרוחני של האדם; ולפיכך הבדלי הדורות מסומנים בהפרשים בגודל של "ראש". לקראת הסוף מוזכר אָדָא דַּיְילָא, שהיה בעל סמכות שלטונית אך לא היה גדול בתורה. מתוקף תפקידו השלטוני, הוא עסק בעניינים גשמיים שכרוכים בתאוות ממון גדולה. לכאורה, מעיסוק שכזה - הוא היה עלול להפוך ל"עגול" לגמרי. אולם הוא ניהל את ענייניו לפי הוראות חכמי ישראל²; כמו כן הוא ניצל את סמכויותיו השלטוניות לסיוע ללימוד התורה של חכמי ישראל³. לפיכך, הוא נחשב גם כן ל"ארוך"; וההבדל בינו לבין הדורות שקדמו לו נמדד בהפרש של "ראש".

 

 

פַּרְשָׁתְּבִינָא דְּפוּמְבְּדִיתָא

המושל של פּוּמְבְּדִיתָא (פַּרְשָׁתְּבִינָא דְּפוּמְבְּדִיתָא) היה גוי. מבחינה ניהולית הוא היה מעל אָדָא דַּיְילָא. אך מה שמותר לפקיד היהודי שלו - אסור למושל הגוי. אם המושל הגוי היה מצוי בתאוות הממון הגדולה של הפקיד היהודי שלו - הוא היה הופך ל"עגול". הקשר של אָדָא דַּיְילָא לתורה ולמצוות שמר עליו בזמן שהיה עסוק בעניינים הגשמיים - שלא ישקע לגמרי בתאוות הממון, ולכן הוא נותר "ארוך". אולם אסור היה לגוי להיות שרוי בתאוות ממון כה גדולה. מותר היה למושל של פּוּמְבְּדִיתָא להגיע רק לחצי תאוות הממון של הפקיד היהודי שלו; וכך הוא נותר "ארוך".

 

המלכות זקוקה לתאוות הממון כדי לנהל את ענייניה. גם מלך יהודי זקוק לכך, והתורה התירה לו את תאוות הממון ואסרה עליו רק ריבוי מוגזם (דברים יז, יז): "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". אולם, מה שמותר למושל הגוי של פּוּמְבְּדִיתָא אסור לסתם אדם. סתם אדם שיגיע "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת" - עד מחצית מתאוות הממון של המושל שלו - יישאר "ארוך"; אולם אם הוא יעבור אותה הוא יהפוך ל"עגול". המעשה משתמש ב"חגורה" כדי לציין את גובה מחצית הגוף של המושל הגוי, מפני שה"חגורה" מסמלת את תאוות הממון שנולדה בעטיו של הנחש.

אך הדבר תמוה, כיצד יתכן לתאר את המושל הגוי של פּוּמְבְּדִיתָא ואת הגויים שתחת שליטתו כ"ארוכים"?! והרי הגויים שייכים לעולם ה"עגולים" (כמבואר בהערת השוליים⁴)?! ברם, שאלה דומה נשאלת על החיילים "הארוכים" של דויד, וכפי שיתבאר לקמן.

 

אִתַּי הַגִּתִּי - גוי שמפקד על שליש הצבא של דויד?

דויד ואנשיו יצגו את הצד "הארוך". אך יחד עם דויד הלכו גם אִתַּי הַגִּתִּי ואנשיו - שהיו גויים שבאו מגת. הדבר מעורר תמיהה. כיצד דויד מינה אותו במלחמה על שליש הצבא - ובכלל זה אנשים מיוחסים מישראל?!

 

הפרשיה מרמזת שאִתַּי הַגִּתִּי היה אמנם גוי - אך הוא ואנשיו התנהגו כמו "ארוכים". כאשר דויד ואנשיו ברחו מאבשלום הם היו אמורים לרכב על בהמות ולברוח מהר. כך נהגו בני דויד לפני שנים - כאשר אבשלום הרג את אמנון. אך כעת, דויד רצה להינצל מאבשלום - בזכות ההתנתקות מן החומריות - ולכן כולם הלכו ברגליהם. זה שיקול לא הגיוני בעיניים חומריות; אך בעיניו של דויד - הניתוק מהחומריות יעמוד לזכותו. הכתוב מדגיש שאִתַּי הַגִּתִּי ואנשיו נהגו כמו "ארוכים", והם באו "ברגליהם" לירושלים עוד מלכתחילה. בנוסף לכך, הם היו מוכנים "למסור את נפשם" עבור דויד (שמואל ב טו):

"וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם קוּמוּ וְנִבְרָחָה... וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו... וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם בְּרַגְלָיו... וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אִתַּי הַגִּתִּי לָמָּה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ שׁוּב וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ כִּי נָכְרִי אַתָּה... וַיַּעַן אִתַּי אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ד’ וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אם בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ..."

דויד ראה שאִתַּי הַגִּתִּי מתנהג כמו "ארוך", והוא אף מוסר את נפשו עבור הצד "הארוך". לפיכך, הוא התייחס אליו "בהוראת שעה" - כמו "ארוך" לכל דבר; והוא מינה אותו לפקד על שליש הצבא⁵.

 

אִתַּי הַגִּתִּי - ופַרְשָׁתְּבִינָא דְּפוּמְבְּדִיתָא

ההבנה שאִתַּי הַגִּתִּי נותר גוי מרומזת במעשה המופלא, שמתחיל בנפילה לגל-גל העין של אבשלום ומסתיים בהגדרת המושל הגוי של פּוּמְבְּדִיתָא כ"ארוך". המעשה משתמש בסמלים שלקוחים ממרד אבשלום - ומקשר בינם לבין המצב הדומה שהיה בְּפוּמְבְּדִיתָא.

 

החיים בְּפוּמְבְּדִיתָא ובכל מקום אחר - הצריכו עיסוק בעניינים גשמיים מרובים. פַרְשָׁתְּבִינָא דְּפוּמְבְּדִיתָא ואנשיו - עסקו בעניינים הללו, והדבר הועיל במישרין ובעקיפין ליהודים שבעיר. המעשה מרמז, שאם פַרְשָׁתְּבִינָא דְּפוּמְבְּדִיתָא ואנשיו עוסקים בעניינים הללו - שלא מתוך תאוות ממון מוגזמת - ניתן להגדיר גם אותם כ"ארוכים". כשם שדויד התייחס לאִתַּי הַגִּתִּי ולאנשיו כמו ל"ארוכים" - כך אפשר להתייחס לפַרְשָׁתְּבִינָא דְּפוּמְבְּדִיתָא ולאנשיו כמו ל"ארוכים"⁶.

 

בסיכום המאמר נמצאנו למדים שהמעשה מספר על "קבורת מת", נפילה ל"גלגל העין", "ארוך בדורו", ו"חגורה". מושגים אלו מוזכרים במאורעות שקשורים למרד אבשלום - והם נועדו לרמז לנו כיצד אפשר להתייחס למצב דומה בחיי היום יום⁷.

 

___________________________________________________

 

1  "כִּי עִקַּר כְּלֵי-זֵינוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ הוּא הַתְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֹטֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ' ". (ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן ב)

2   "אורי ליה רב יהודה לאדא דיילא, כדברי האומר: אפילו מיעוט שלו". (בבא קמא דף קיט, א). "אורי ליה רב יהודה לאדא דיילא, כיון דאמר אני מלחתים - מותרין". (עבודה זרה דף מ, ב).

3   "רבה בר בר חנה איקלע לפומבדיתא, לא על לפירקיה דרב יהודה. שדריה לאדא דיילא, אמר ליה: זיל גרביה. אזיל גרביה". (שבת דף קמח, א ).

4   כמבואר בספר מבוא לחכמת הקבלה מאת הרה"ג המקובל שמואל טולידנו (חלק א, שער ג, פרק ד): "...ובליקוטיו שבסוף ספד"צ, ל"ח ב', ביאר הגר"א ז"ל שההבדל בין שתי בחינות אלו הוא כי ספירות דעיגולים רומזות אל הנהגתו ית' הכללית וספירות דיושר אל הנהגתו הפרטית: הראשונה הנהגה הכללית, היא הנהגת הטבע, ובה אין הפרש בין עבודה לעבודה, והשפע נשפע לכולם בשוה לקיום הנבראים... הוא ית"ש נותן חיים לכולם בשוה לקיימם כפי ערכם ומהותם, לא לפי עבודתם... ובחינת היושר היא הבחינה התכליתית בשביל הבחירה והעבודה... אשר מטעם זה העיגולים נמשכים אחר היושר, כי גם הטבע תלוי ועומד על פי הנהגת היושר... כי לאומות העולם אשר לא ניתן להם תורה ומצוות, קיומם בסוד העיגולים, בחינת הטבע... והיא בחינה מאד חיצונית".

5   ה"ערוך לנר" (יבמות דף כד, ב על תוספות ד"ה "לא בימי דוד") כתב, שבעלי התוספות הניחו שאם אִתַּי הַגִּתִּי פיקד על שליש הצבא - מכאן שהוא התגייר בינתיים. ברם, דברי התוספות מקטינים את הקושי אך אינם עונים עליו לגמרי, מפני שאפילו בתור גר-צדק אסור היה לו לפקד על חיילים ישראלים; כמבואר ברמב"ם (מלכים א, ד): "אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר 'לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא', ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה". ה"משחא דרבותא" (חו"מ, ז) התייחס לקושי, ואמר שזו היתה הוראת שעה מפני "שהיה בעל מלחמה ונאמן לדויד". ה"תומים" (חו"מ, ז) התייחס לשאלה דומה ואמר שכאשר מישהו מתאים לתפקיד יותר מכולם - המלך יכול למנותו בקביעות למרות שהוא אינו מתאים לתפקיד מן התורה. אך לפי ההסברים האלו, שמדובר במצב מיוחד, אין עוד צורך לומר שאִתַּי הַגִּתִּי התגייר! אם יש מצב מיוחד מותר למנות את אִתַּי הַגִּתִּי על חיילים ישראלים - למרות שהוא נותר גוי! האגדה מרמזת לכך והיא משתמשת בפַרְשָׁתְּבִינָא דְּפוּמְבְּדִיתָא שהיה ידוע בזמנם שהוא גוי, כדי לרמז שגם אִתַּי הַגִּתִּי היה גוי. יש להוסיף, שלדעת הרמב"ם גם אוריה החיתי היה גוי (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם, סימן כה).

6   הצד של "הארוכים" הוא צידו של משיח בן דויד, אולם מצאנו כבר שהכתוב התייחס לגוי נוסף כאלו הוא שייך לחייליו של המשיח (ישעיהו מה, א): "כֹּה אָמַר ד’ לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ"; וכתב אברבנאל (משמיע ישועה, מבשר טוב התשיעי): "ואת כורש קרא משיחו, לא בבחינת עצמם כי אם כפי פעולותיהם אשר יעשו בגזרתו העליונה להנקם מאויביו".

7   החלוקה לקבוצות של "עגולים" לעומת "ארוכים" מהווה גם בסיס לאגדה הידועה על חוני המעגל; וכפי שהתבאר במאמר מאמר "המעגל של חוני".