דויד ובת שבע - הספור שלא שמעתם (חלק ב')

הקדמה: לפי ההסבר הידוע, דויד לא חטא באיסור אשת-איש; מפני שכל היוצא למלחמות בית דויד היה כותב גט-כריתות לאשתו. אולם הרמב"ם הכריע כשיטה אחרת של חז"ל, ולפיה בת שבע לא היתה מלכתחילה אשת-איש. רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת סימן כה): כותב "ואבא מארי זצו"ל היה סובר שאוריה החתי גר תושב". לשיטת הרמב"ם, אוריה החתי היה גוי - וה"נישואים" שלו לבת-שבע היו אסורים וחסרי תוקף. לשיטתו, דויד היה צריך להפריד בין אוריה לבין בת שבע, ונתן הנביא הוכיח אותו על הדרך שהדבר נעשה. הרמב"ם לא הסביר באופן מפורט את כל מה שארע. במאמר הנוכחי נשתדל לשער כיצד הבין הרמב"ם את השתלשלות האירועים. נדגיש, שמדובר בהשערה; ונשמח לקבל את הערות והארות הקוראים - כדי שהדברים יתלבנו. כמו כן, נודה למי שיעבירו את המאמר לקוראים נוספים; שיתכן ויש גם להם מה להעיר ולהאיר בעניין.

 

המאמר יהיה ארוך מהרגיל מפאת הפרטים הרבים שהוא מתייחס אליהם - והוא יכיל שלושה חלקים.

 

חלק ב: התכנית להפרדת בת שבע מאוריה - והסתבכותה

 

מה שכנע את בת שבע לפרוש מאוריה

ניתן לומר שה"נישואין" של בת שבע לאוריה נבעו מאהבה. אך מסתבר, שהם נבעו בעיקר מיוזמה של אחיתופל ואליעם. אליעם בן אחיתופל ואוריה החתי היו חברים ביחידת הגיבורים של דויד. אשתו הראשונה של אוּרִיָּה מתה עליו והוא נותר עם ילדיו הקטנים (רד"ק שמואל ב יב, א). מסתבר, שאוּרִיָּה תכנן לפרוש מן הצבא כדי לטפל בילדיו הקטנים. אליעם סיפר על כך לאביו אחיתופל; וזה הציע לו שיאמר לבת שבע - לגמול חסד עם האומה הישראלית. היא תינשא לאוריה החתי ותטפל בילדיו; וכך יוכל אוּרִיָּה להתפנות לצבא ולהילחם את מִלְחֲמוֹת ד’.

אחיתופל, היה איש דמים ומרמה; אך הוא היה נחשב בעיני העם כמבין בעניינים תורניים - "וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱ-לֹהִים" (שמואל ב טז, כג). אחיתופל אמר, שהנישואים של בת שבע לאוריה החתי - הם אמנם חסרי תוקף על פי תורת ישראל; אך הם תקפים על פי חוקי בני נוח. אחיתופל ואליעם שכנעו את בת שבע, והיא "נישאה" ב"נישואים אזרחיים" לאוריה החתי וטיפלה בילדיו; ואוריה חזר לצבא דויד.

 

עוזריו של דויד ניהלו כעת שיחות נפש עם בת שבע; והסבירו לה שאחיתופל הטעה אותם והחטיא אותם. אוריה החתי הוא בן לשבעת העממים שאסור להתחתן בם, והיא ואוריה החתי עוברים על איסור תורה שאין לו היתר. אדרבא, כדאי שהיא תגמול חסד עם האומה הישראלית; ותוליד לדויד את הבן שְׁלֹמֹה - שיבנה את המקדש. בת שבע נטתה להאמין לדבריהם, והיא באה מרצונה לדויד. אך מאחר שהספור נשמע חשוד; היא ביקשה שדויד יאשר שהוא קיבל נבואה כזו, ושהוא ישבע שהנבואה תתייחס אל הבן שייוולד להם.

השבועה הזו מוזכרת במקום אחר (מלכים א א, יז): "וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּד’ אֱ-לֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי". אין זה מובן מדוע דויד הוכרח להישבע לבת שבע. אולם לפי מה שהתבאר, השבועה נעשתה לפי דרישת בת שבע - שרצתה לברר שדברי דויד הם אמיתיים! דויד ובת שבע היו סבורים מתחילה שהשבועה תתייחס לבן הראשון שייוולד להם, אולם לאחר שהוא נפטר - הם הבינו שהיא מתייחסת לבן השני.

 

התכנית ל"גרושים האזרחיים" של בת שבע

אם בת שבע היתה מודיעה שהיא פורשת מרצונה מבית אוריה, הדבר היה נחשב גם לגירושין בדיני בני נוח¹. אולם אם סמוך לכך דויד היה נושא אותה - אחיתופל ואליעם היו טוענים שאוריה היה בצבא הרחק מביתו; ודויד ניצל זאת לרעה ושידל את בת שבע "להתגרש" ממנו. הם היו מתסיסים את הצבא כנגד דויד - ודויד חשש מכך. אפשר היה, שבת שבע תוסיף ותמתין פרק זמן ממושך, ורק לאחר מכן דויד יישא אותה. אולם הדבר היה מעכב את התכנית להולדת הבן שלמה.

דויד היה מצוי בהתלבטות. מצד אחד הוא השתכנע מדברי העוזרים שבת שבע היא אשתו, ואף הוא רצה לזרז את נישואי בת שבע ואת הולדת הבן שלמה; ומצד שני הוא לא רצה להתעמת עם אחיתופל ואליעם. העוזרים הציעו לבצע "גירושין לפי חוקי בני נוח" - ולהאשים את אוריה בגרימתם. באופן כזה, דויד יוכל לשאת את בת שבע באופן מיידי – בלא שהצבור יקטרג עליו.

 

אביגיל הנביאה - והתקנה שהיא הנהיגה

בעבר, כאשר אנשי דויד פנו לנבל הכרמלי וביקשו תמורה להגנה שהם סיפקו לו; נבל ביזה אותם ואת דויד ואמר "הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו". לאחר מכן ד’ המית את נבל; ודויד הציע לאביגיל הכרמלית להינשא לו לאשה. היא הסכימה וענתה: "הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי". רחיצת רגלים של מישהו אחר יש בה השפלה, והיא מלאכה שנראית מתאימה לשפחה. אך אביגיל רצתה לנהוג בדרך הפוכה מנבל הכרמלי! היא רצתה לרומם את קרנם של דויד ושל אנשיו; ולהראות שכל אחד מהם הוא כמו שר חשוב; לפיכך, צריך שמישהו אחר ירחץ את רגליו.

אביגיל הכרמלית לא נהגה שקר בעצמה. היא היתה נביאה ואישה חשובה ועשירה; ויחד עם זאת היא נהגה את המנהג הזה בעצמה ורחצה את רגליו של דויד. דויד קיבל את דבריה, והחליט לרומם את מעמדם של חייליו. דויד קבע שכל אחד מאנשיו צריך לנהוג כך בביתו. צריך שמישהו אחר ירחץ את רגליו - ואין מתאים לכך יותר מאשתו של כל אחד מהם.

 

חכמי ישראל ראו את מכלול ההדרכות שנובעות מדברי אביגיל הכרמלית - כהדרכות לכל ישראל², ולא רק לחייליו של דויד. אך התקנה לא פשטה באופן גורף - והיו נשים שסירבו לקיים אותה; ובעליהן ויתרו ולא דרשו זאת (כמבואר בהערת השולים³). מסתבר שכך היה גם בימי דויד; והתקנה פשטה בעיקר אצל המפקדים הבכירים שהיו בקשר חזק עם דויד, ופחות אצל החיילים הפשוטים.

העוזרים הציעו שדויד יקרא לאוריה מן הצבא, ויורה לו לחזור לביתו ולרחוץ את רגליו; ויחד עימו תגיע משלחת של כבוד. המשלחת תשכנע את אוריה שכוונת דויד היתה ל"רחיצת רגלים" - כהערכה לפועלו האמיץ. אוריה ידרוש מבת שבע שתכבד אותו בפני המשלחת; ושהיא - תרחץ את רגליו. אולם בת שבע תאמר לו שהדרישה הזו משפילה אותה; ולכן היא מחליטה להתגרש ממנו ולעזוב את הבית. הפרישה מבית אוריה תיחשב לגירושין בדיני בני נוח. הציבור יהיה סבור שהגירושין נעשו באשמת אוריה החתי - שהציב בפני בת שבע "דרישה משפילה" בפני אנשים זרים; ודויד יוכל לשאת את בת שבע ללא חשש מתסיסה בצבא.

 

התקלה בתכנית

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי". בת שבע לא הוצרכה להצפין את המידע על הריונה; מפני שמדובר היה בתכנית ידועה מראש, שהשליחים (מַלְאָכִים=מְלָאכִים) היו היוזמים שלה. דויד הורה ליואב לשלוח אליו את אוריה. כשאוריה הגיע, דויד שאל אותו אודות אירועי המלחמה; ולאחר מכן אמר לו: "רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ!". משלחת של כבוד ליוותה אותו - "וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ"; אולם אוריה לא נהג כצפוי - ושיבש את התכנית. אוריה לא הלך לביתו; וישן יחד עם חיילי דויד בפתח ארמונו. דויד שאל אותו מדוע, ואוריה ענה:

"הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי?! חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה!"

אוריה הסביר, שהוא נוהג במידת חסידות; וכל עוד ישראל מצויים במחנה מלחמה, הוא מחמיר על עצמו, ואינו רוצה לשכב עם "אשתו". אוריה הוסיף ונשבע ב"חיי המלך" שהוא לא יעשה זאת. אם דויד היה גורם לו לשכב עם בת שבע - דויד היה גורם זלזול ל"שבועה בחיי המלך"; וממילא גם למעמדו כמלך. ברם, דויד כלל לא רצה שאוריה ישכב עם בת שבע! דויד רצה שאוריה ירד לביתו כדי ליזום מריבה באשמת אוריה; אלא שהוא לא יכול היה לגלות זאת.

דויד השאיר את אוריה יום נוסף והשקה אותו ביין, אולם אוריה לא ירד לביתו. התכנית ל"גירושין האזרחיים" נכשלה! בעקבות זאת דויד שלח בידי אוריה עצמו - מכתב סודי אל יואב שר הצבא: "וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת".

 

הצידוק הפנימי של דויד

לשיטת הרמב"ם, מידת החסידות של אוריה חייבה אותו מיתה - מפני שהוא היה גוי! (מלכים י, ט):

"גוי שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד... או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה, או שָׁבַת, או חִדֵּש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג."

אוריה החתי "חִדֵּש דבר" על דעת עצמו; הוא נהג מנהג חסידות - ונמנע מלשכב עם אשתו בזמן שעם ישראל מצוי בצרה. "חִדּוּש דבר בתורת ישראל" נחשב אצל יהודי למעלה יתירה; אך הוא נחשב אצל גוי לעבירה המחייבת "מיתה בידי שמים".

דויד החליט "לעזור לשמים" להמית את אוריה. סגנון דבורו של אוריה החתי - סייע להחלטה הזו. אוריה ציפה שכולם ינהגו לפי מנהגו. אוריה היה סבור שדויד זלזל במנהג החסידות שלו, ושלח אותו לשכב עם בת שבע; ואילו יואב שר הצבא שהיה באותה שעה בשדה הקרב נהג בפועל כמנהג הזה. אוריה החליט שיואב ראוי להיות למלך על ישראל; ושצריך לפגוע בסמכותו של דויד. מן הראוי היה שאוריה יענה לדויד - "*וְעַבְדְּךָ יוֹאָב *וַעֲבָדֶיךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים...". אולם אוריה ביטל את סמכותו המלכותית של דויד, והתריס בפניו: "וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי?!...".

 

דויד החשיב את ההתרסה של אוריה ל"מרידה במלכות", שהמלך רשאי להרוג עליה בחרב; והדבר הצטרף ל"חיוב המיתה בידי שמים". לפיכך, דויד החליט "לעזור לשמים" להמית את אוריה החתי. דויד הורה ליואב להציב את אוריה במקום מסוכן - וליטוש אותו בסערת הקרב.

 

יואב מונע מדויד מלבוא בדמים

מצב דומה ארע כבר בעבר אצל נבל הכרמלי שהתריס כלפי דויד. דויד החליט שנבל נחשב ל"מורד במלכות" ורצה להורגו. אולם אביגיל הודיע לו שהדין הזה הוא דין מפוקפק⁴, ומנעה מדויד "מִבּוֹא בְדָמִים"; ובסופו של דבר נבל מצא את מותו באופן אחר.

אף כאן, יואב קיבל את המכתב של דויד, אך הוא חשש לקיים אותו כלשונו. אם הוא היה פוקד על החיילים לנטוש את אוריה בסערת הקרב - יואב ודויד היו עלולים להיחשב "באים בדמים". לבד מכך, יואב היה מעורר עליו את זעמם של החיילים, והם היו מאבדים את אמונם בו. לפיכך, יואב הסתפק בהצבת אוריה במקום מסוכן ביותר. בסופו של דבר, אוריה החתי מת יחד עם חיילים ישראלים תוך כדי הסתבכות בקרב. אוריה טעה בשיקול דעתו ורדף יחד עימם אחר האויב עד החומה. הם נפגעו מהאויב שהיה על החומה; והם נחשבים כולם למי שמתו על קידוש ד’.

 

כאשר אביגיל מנעה מדויד "מלבוא בדמים" – דויד הסכים עימה עוד לפני מות נבל הכרמלי; ולכן מחשבתו הראשונית של דויד לא נזקפת לחובתו. מאידך, כאשר יואב מנע מדויד "מלבוא בדמים" - דויד ידע על כך רק לאחר מות אוריה. לפיכך, דויד נידון על אותה המחשבה הראשונית - ש"ביקש לעשות ולא עשה" (שבת דף נו, א).

 

___________________________________________________________________

 

1 אופן הגירושים של בני נוח מבואר ברמב"ם (מלכים ט הלכה ח): "... שאין להם גירושין בכתב; ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין."

2 "צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי... ויהיה בעיניה כמו שר או מלך". (רמב"ם אישות טו, כ).

3 בפירוש רלב"ג משמע שנשים היו עושות זאת לבעליהן; אך בפירוש "מצודות דוד" משמע שרק שפחות עשו זאת. ה"בית שמואל" (אבן העזר סימן פ ס"ק ז) מתייחס למכלול ההדרכות שנובעות מדברי אביגיל.

4 ירושלמי סנהדרין דף יא, ב

 

 

חלק שלישי ואחרון, בשבוע הבא ...