ההיתר של עגל הזהב

בפירוש רבנו סעדיה גאון על התורה משמע, שמשה מצא אופן של "היתר" לעגל הזהב. כאשר משה ירד מההר וראה את העגל נאמר (שמות לב, כ):

"וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:"

רבינו סעדיה גאון (רס"ג) מפרש את הכתוב באופן מפליא:

"וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. והשקה אותו לבני ישראל והתירו."

דברי רס"ג הם תמוהים, כיצד יתכן שמשה מצא אופן של היתר לעגל; והרי אסור ליהנות מאפר עבודה זרה (פסחים דף כז, ב)!

 רס"ג מרמז לנו - שהעגל לא היה עבודה זרה ממש; לפיכך משה מצא לו צד של היתר. הגישה הזו עונה על קשיים נוספים בפרשיה.

אהרון יצר את העגל יום לפני ירידת משה, מדוע הקב"ה לא אמר למשה כבר אז - "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", מדוע הקב"ה המתין עד למחרת?

כאשר נעשו מעשים שהכעיסו את הקב"ה מופיעה לשון עבר כמו (שמות ד, יד) - "וַיִּחַר אַף ד' בְּמֹשֶׁה" וכן הוא בשאר המקומות שבתורה; כלומר, המעשים שנעשו - הכעיסו. אולם הכתוב כאן הוא יוצא דופן. הקב"ה אומר למשה (שמות לב, י) - "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם". לשון "וְיִחַר" היא לשון עתיד; ומשמע ממנה, שלמרות מעשיהם - לא היה עדיין חרון אף אצל ד'. ואכן, רס"ג מבאר (בשונה מהרמב"ן): "אם תחדל להתפלל עליהם - ייחר אפי בם ואכלם". כלומר, רק אם משה יחדל מלהתפלל ולמצוא זכות לישראל - יהיה חרון אף.

 

המסורת של ילקוט שמעוני

לגישה של רס"ג יש סיוע בכמה מדרשים, ובינם ילקוט שמעוני (תורה, תשלב):

"מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה, ... משל למה הדבר דומה, למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון (תכשיט), והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב'אזניכם' שנאמר (יחזקאל טז, יב) 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ', ואת מכעסת אותי ב'אזנים' שנאמר (שמות לב, ג) 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם]'!".

המסורת הזו מגלה שהכתוב מתאר חטא קל באופן קיצוני כאילו היה 'חטא גמור'; וגם העונש מתואר באופן קיצוני כאילו היה 'מכה גמורה'. הקב"ה העניק לעם ישראל במעמד הר סיני - יכולת להאמין בו ובניסיו, ולהשתחרר מהנהגות של דרך הטבע. יחזקאל מדמה את המתנה הזו לתכשיטי זהב שעל האוזניים ('וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ'). אלא שהעם מאס במתנה הזו; והכתוב מדמה את המאיסה הזו - להורדת התכשיטים לצורך ה"עגל' - "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת 'נִזְמֵי הַזָּהָב' אֲשֶׁר בְּ'אָזְנֵיהֶם' ".

 

מנהיג ('אֱלֹהִים') במקום משה

בני ישראל פנו לאהרון - "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ... לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". המפרש חזקוני כותב שלפי הפשט, בני ישראל חששו שמשה מת, ולכן הם ביקשו מאהרון שיבחר להם מנהיג חילופי¹:

"ופירוש 'אֱלֹהִים' – שופט ודיין ומנהיג² ... כמו '[וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה] רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה"

הבקשה טעונה בירור. אהרון היה נביא שעשה אותות רבים והנהיג את ישראל יחד עם משה. אם ישראל חששו שמשה מת – הם היו צריכים לבחור את אהרון בתור ה'אֱלֹהִים' (המנהיג) הבא! הבקשה שאהרון יבחר להם מישהו אחר – מראה שישראל לא רצו אותו בתור מנהיג - מפני שהם מאסו בשיטה הקיימת.

 

משה ואהרון היו נביאים שהנהיגו את העם, ודרשו מהם התעלות רוחנית. לפי ההנהגה של הנביאים,  העוצמה הרוחנית שישראל יתעלו אליה - תגרש את אויביהם מפניהם. אם חס ושלום תרד העוצמה הרוחנית של ישראל והאויב יתקוף, אזי יש מקום לארגן צבא גשמי רגיל ולהשיב מלחמה; – כפי שארע במלחמת עמלק. אך אין צורך ואין מקום להקמת צבא קבוע ולאימונים צבאיים.

 

בני ישראל לא רצו להמשיך בדרך חיים שכזו. הם רצו לכבוש את הארץ באמצעים צבאים רגילים, כמו כל הגויים. הם רצו להעמיד בראשם מלך שיש תחתיו צבא קבוע ומאורגן. בני ישראל לא מצאו מועמד שיהיה מוסכם על כולם; והם פנו לאהרון כדי שיעמיד להם את המנהיג (ה'אֱלֹהִים') שמתאים להם; מנהיג שמבטא את מנהיגותו באמצעות הנהגת צבא.

 

העגל והשור - הסמל של יוסף

אהרון הסכים שבני ישראל יתחילו באימונים צבאיים; ובמשך הזמן יתגלה מי שמצליח לפקד על הכוחות באופן היותר טוב, והוא יבחר למנהיג של בני ישראל. עגל הזהב שאהרון עשה - סימל את הרעיון הזה, והוא כלל לא נעשה כדי שיעבדוהו. אהרון התכוון לייצר חפץ שיסמל מתן חשיבות לשימוש בכוח גשמי.

"יוסף" מסמל בתנ"ך שימוש בכוח גשמי; וכן מצאנו שמזמור פ' בתהלים משמש כתפילה לנצחון צבאי; וכל "יִשְׂרָאֵל" מכונים בו "יוֹסֵף". ה"שור" מסמל בתורה את צאצאי יוסף ואת השקפת עולמם, וכן מצאנו בברכה לבני יוסף (דברים לג, יז): "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ". הסמל של ה"שור" מתאים ומהווה "הָדָר" ליוסף ולממשיכי דרכו. גם ה"עגל" שהוא "שור צעיר" מסמל את יוסף; וכאשר משה העלה את ארונו של יוסף מתוך המים הוא השתמש בסמל הזה (אוצר המדרשים אייזנשטיין, יאשיהו, עמוד 202):

"כתב על ציץ הזהב שם המפורש והיה תחתיו כצורת העגל וזרקו בנהר נילוס ואמר 'עלה שור' מיד צף ועלה ארונו של יוסף."

ה"עגל" שאהרון עשה היה אנדרטה שמסמלת מתן חשיבות לפן הלאומי הגשמי של ישראל; הפן ש"יוסף" מסמל אותו, ושסמליו הם ה"שור" וה"עגל"; ו"אנדרטה" אינה נחשבת לעבודה זרה³.

 

מי חטאו ממש – ומי הושוו אליהם

חז"ל מגלים (ויקרא רבה כז, ח) שה"עֵרֶב רַב" שיצאו עם בני ישראל ממצרים עבדו את העגל בתור עבודה זרה ממש. אך הם היו מיעוט חיצוני, והכתוב מרמז לכך כאשר הוא מצטט אותם - "וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אם החוטאים היו מישראל הם היו אומרים - "אֵלֶּה אֱלֹהֵינוּ". ישראל לא עבדו את העגל עצמו, אך הם מואשמים בתליית ביטחונם בהשתדלות טבעית - והדבר מושווה לעבודה הזרה של ה"עֵרֶב רַב".

 

כעין כך מבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל בגליון "החברותא" (פרשת יתרו תשסז גליון 297):

"... לא שעשו את העגל ממש, רק היות ובטל רוח משה רבינו, ובני ישראל זרקו זאת הבקשה ('קום עשה לנו אלהים') לאש, יצא עגל. ומה גרם העגל? זה שאיבדו את רוח משה רבינו נתפס בהם מלאך המות והוא העגל".

 

ה"טעות" בזיהוי הקולות

לשבירת הלוחות קדמה שיחה בין משה ויהושע (שמות לב, יז-יט):

"וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה: וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:"

מדרש קהלת רבה (ט,א) דן במשמעות השיחה; וזו לשונו בתוספת ביאור קצר:

" 'וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן' (קהלת ט, יא). זה יהושע,... שנאמר: 'וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה [וַיֹּאמֶר... קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה]'. אמר לו משה: יהושע! אדם שעתיד להנהיג שררה על ששים רבוא אינו יודע להבחין בין קול לקול?! 'אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה' - זהו שאומר הכתוב במלחמת עמלק: '[וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ] וְגָבַר יִשְׂרָאֵל'. 'וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה' - זהו שאומר שם הכתוב: 'וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ [אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב]'. 'קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ' - אמר ר' אסי קול קילוס של עבודת כוכבים אני שומע."

המדרש מקשר את דברי משה למלחמה שהתרחשה לפני כן בין ישראל לעמלק. אולם הדברים מצריכים ברור. יהושע נבחר על ידי משה לנהל את המלחמה ההיא בשדה הקרב. כיצד יתכן שיהושע המצביא הצבאי שהיה עם החיילים בקרב נכשל כעת בזיהוי הקולות?! מדוע חשוב לתורה לספר לנו על "הטעות" של יהושע?! מה התועלת שיש בכך לדורות הבאים?

 

נראה, שהתורה מרמזת לנו שיש אפשרות לפרשנות אחרת של מה שהתרחש במחנה בני ישראל. יהושע צדק ובני ישראל השמיעו "קוֹל מִלְחָמָה". למלחמות קיים שלב מקדים של לוחמה פסיכולוגית שנועדה להפחיד את האויב, וכן מבואר במשנה (סוטה ח, א): "אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות אל תיראו מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין אל תחפזו מקול קרנות אל תערצו מפני קול צווחות". בני ישראל התאמנו אז אימון צבאי בהשמעת קולות מעורבבים מעין אלו; ולפיכך, יהושע צדק כאשר הוא אמר - "קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה"⁴.

 

אך גם משה צדק. לא היתה התקפת אויב ממשית על מחנה ישראל, ולכן לא נשמעו "קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה" ו"קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה". משה שמע "קוֹל עַנּוֹת", ורס"ג ביאר שהכוונה ל"קולות מעורבבים". בעיני משה הרצון של ישראל להתאמן בהשמעת קולות כאלו - נחשב ל"עבודה זרה"⁵.

 

מי אשם בשבירת הלוחות

יהושע, שתיאר את הדברים כהווייתם, מייצג שיטה נגדית לשיטת משה. שיטה כזו יש גם במדרש תנחומא (עקב, יא), והיא מגדירה את משה כ"אשם" בשבירת הלוחות:

"אמר ר' ברכיה בשם רבי חלבו משום רבי ישמעאל בר נחמיה: הלוחות ארכן היה ששה טפחים ורחבן שלשה, והיה משה מחזיק בשנים, והקב"ה בשנים⁶, ושני טפחים ריוח באמצע, וגברו ידיו של משה ואחז בלוחות ושברן - שנאמר 'וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו'. לפיכך אמר לו הקב"ה אתה שברת!! על מה שברן? על שפרח הכתב מעליהם ולפיכך שברן. משל למה הדבר דומה, לדואר שהיה מהלך ופרוזדגיי"א (כתב חוקי המלך) בידו להיכנס במדינה, ועבר בתוך הנהר ונפלו הכתבים לתוך המים ונמוחו האותיות, מה עשה אותו הדואר קרען - שנאמר 'וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַד' אֱלֹהֵיכֶם [...וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם]'. מה ראה? ראה האותיות שפרחו - ואף הוא שברן. שנאמר 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ'. אמר לו הקב"ה אני הכתבתי בתורתי ואמרתי - 'וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ... אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ', ואתה הפקדון שהיה אצלך הָשֵׁב אותו! - ...לפיכך אתה צריך לשלם. לכך נאמר 'פְּסָל לְךָ'."

המדרש מדמה את משה לשליח שלא השגיח כראוי על כתבי המלך, והכתבים "נפלו למים ונמחקו". משה ראה שהאותיות פרחו מהלוחות ורצה לשבור אותן; אך הקב"ה לא הסכים עימו.

אין זה מסתבר שהקב"ה רצה שמשה ימסור לישראל לוחות "מחוקים". המדרש מרמז למחלוקת בין הקב"ה למשה האם "רוח הדברים" פרחה מהלוחות. בעיני משה "העגל" שמשמעותו הדגשת הפן הלאומי והקמת צבא - מראה שעם ישראל אינו מצליח לקרוא את "רוח הדברים" של התורה; ומכאן שה"אותיות" של "רוח הדברים" פרחו מהלוחות. הקב"ה לא רצה מתחילה להסכים עם ה"פרשנות" של משה; אולם משה "גבר" על רצון הבורא והצליח לשכנע אותו, והוא שבר את הלוחות. הקב"ה מחשיב את משה לשומר שלא נהג כראוי; ולכן משה צריך לשלם על מעשיו.

 

 

 

ה"מאבק" של משה

ה"מאבק" שמשה ניהל - הוא מאבק סמלי. הקב"ה רצה להתייחס בסלחנות ובהבנה למעשי ישראל. אולם משה היה בדרגה רוחנית גבוהה, והוא רצה שהקב"ה ידרוש את המדרגה הזו גם מישראל. הקב"ה הסכים; ומשה שבר את הלוחות לעיני ישראל, והראה להם שצריך להתייחס אליהם כאילו הם עובדי עבודה זרה. אך מכיוון שמשה "אשם" במצב שנוצר - הוא צריך לכתוב את הלוחות השניות.

 

זו גם המשמעות הפנימית של שתי השיחות המקדימות שהיו בין הקב"ה ובין משה בעניין עשיית העגל. בשיחה הראשונה נאמר (שמות לב, ז) "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", וחז"ל ביארו (ברכות דף לב, א) "רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו - אתה למה לי?!". משה הגיע למדרגה גבוהה - שמתוכה הוא מחייב את כל מי שלא הגיע למדרגתו כאילו הם חוטאים בעבודה זרה. הקב"ה ביקש ממנו "לרדת למדרגת העם" - מפני שמדרגתו הגבוהה גורמת להם נזק!

 

הכתוב אינו אומר במפורש כיצד משה הגיב; אך הוא מרמז לכך. משה החל להתפלל שהמדרגה הגבוהה הזו לא תאבד ממנו ומעם ישראל. לאחר מכן, הקב"ה דיבר עימו בשנית (שמות לב, ט-י): "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם". רס"ג מבאר שם: "אם תחדל להתפלל עליהם - ייחר אפי בם ואכלם". כלומר, הקב"ה נעתר לתפילת משה, והסכים לדרוש את המדרגה הגבוהה מכל ישראל. אך מצד שני, משה התבקש להמשיך ולהתפלל על ישראל; ולבקש שהקב"ה לא יעורר את חרון אפו על אלו שלא יעמדו במדרגה הגבוהה הזו.

 

משה כ"רוקח"

לשיטת רס"ג, משה דומה למי שהתאמץ מאוד והצליח בלימודי הרפואה. כעת הוא רואה אנשים שרוצים ליטול חומר מסוים כתרופה. לפי המידע שהוא זכה להשיג - החומר הזה הוא מסוכן; ונטילת החומר כמו שהוא - תזיק להם ותפגע בתכונות "חיוניות" שלהם. לפיכך, הוא מציל אותם ונוטל את החומר הזה ושורף וטוחן אותו ומדלל אותו במים; ורק אז הוא מתיר את השימוש בו.

ה"עגל" היה אנדרטה שסימלה את הדגשת הפן הלאומי הגשמי של עם ישראל. כאשר משה שרף את ה"עגל" וטחן אותו - הוא ביזה והשפיל את הרעיון של הדגשת הפן הלאומי הגשמי. רק לאחר מכן, הוא התיר לישראל לשתות מעט מהאפר השרוף של העגל. בכך, הוא הראה להם שיש מקום להקמת כוח צבאי ולאימונים צבאיים - למי שחפצים בדבר. אך צריך להתייחס לכוח הזה בביטול בהשוואה לכוח הרוחני, וצריך להמעיט בשימוש בכוח הזה.

סיוע להבנה הזו של רס"ג יש גם בספר שמואל וכפי שמתבאר בהערת השוליים⁷.

 

 

__________________________________________________

 

1   לשיטת חזקוני, אהרון לא הסכים בסופו של דבר לדרישתם. אהרון חשש שכאשר משה יחזור, המנהיג החילופי יסרב לוותר על השררה. לפיכך אהרון העדיף להקים להם את עגל הזהב שלא לשם עבודה זרה. אהרון קיווה שבינתיים משה יחזור ויבטל בקלות את העגל שהוא דבר שאין בו ממשות. רס"ג מסכים עם חזקוני, שישראל חיפשו מנהיג בשר ודם. אך הוא מרמז שאהרון נעתר לבקשתם; וה"עגל" מסמל את הדגשת הפן הלאומי ששיאו הוא העמדת מלך.

2   "אַהֲרֹן אָחִיךָ... הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (שמות ד, יד-טז).

3   כמבואר בתוספות מסכת עבודה זרה דף ג עמוד א ד"ה 'שלא השתחוו לצלם'.

4   שני סוגי ה"תרועות" מוזכרים במלחמה שדויד היכה בה את גלית. בתחילה נאמר (שמואל א יז, כ): "וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה"; והכוונה שחיילי ישראל רצו להפחיד את הפלשתים באמצעות השמעת תרועות מלחמה. הקול הזה מכונה בתורה "קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה", והוא מזוהה על ידי יהושע בתור "קוֹל מִלְחָמָה"; אולם לא היתה מלחמה בפועל.  לאחר שדויד הכה את גלית נאמר (שמואל א יז, נב) "וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים"; כאן מדובר במלחמה אמיתית ובקול שמשה מגדיר אותו בתור "קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה".

5   רס"ג מבאר שה"מחולות" שמשה ראה הם "טובול"; שהם תופים גדולים שמכים בהם באמצעות מקלות. לפי מה שהתבאר, בני ישראל התאמנו גם במצעדי נצחון שמסתייעים בתופים הגדולים האלו; והדבר הכעיס את משה.

6   הקב"ה אינו גוף ואין לו דמות הגוף, וברור שאין להבין את המשל הזה כפשוטו. המספרים "שתים" ו"שלוש" מסמלים את האפשרויות השונות להתייחסות לחטא העגל; וכפי שהתבאר במאמר "אליהו וה'תפריט' של האלמנה".

7   שמואל הנביא ממשיך את מעשי משה. ישראל פנו לשמואל שיקיים עבורם את המצווה שבתורה להעמיד מלך. משמעות הדבר היתה הקמת צבא כנגד מלחמות עתידיות (שמואל א יב, יב): "וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ, וַד' אֱ-לֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם". שמואל ראה ברצון לקיום המצוה הזו - ירידת מדרגה! לפיכך, הוא התפלל לקב"ה שימשיך לדרוש מעם ישראל מדרגת אמונה גבוהה; והקב"ה נעתר לו. מצד אחד, הקב"ה לא מנע מישראל את קיום המצוה; אך מצד שני הוא הסכים שהם יחשבו כעובדי עבודה זרה; וכן מבואר שם בכתוב (שמואל א ח).

לאחר שהמלך נבחר וארגן את הצבא והצליח במלחמה מול בני עמון, שמואל קרא לעם ישראל להמליך אותו בשנית לפני ד'! בזמן ההמלכה, שמואל התפלל אל ד' שיתן קולות ומטר בזמן הקציר - כדי לשכנע את ישראל שקיום המצוה הזו נחשב לחטא חמור מאוד (שמואל א יב, יט): "וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ד' אֱ-לֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ". שמואל נענה להם, ומזהיר אותם מלבטוח בכוח המלך מפני שהדבר נחשב ל"עבודה זרה": (שמואל א יב, כא): "וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה".

שמואל חוזר במעשים האלו - על מעשי משה רבנו. הוא פועל לשוות להקמת מלך וצבא - פן של "עבודה זרה"; ורק אז הוא מתיר את מצוות העמדת מלך וצבא.