הנביא שבא לבית אל - והחמור

יעקב ברך את יששכר (בראשית מט, יד): "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם". במדרש נאמר, שיעקב מספר שחמור סייע להשתלשלות לידת יששכר (בראשית רבה, ויחי, צט):

"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם. חמור - גרם אותו. וכי מנין היתה לאה יודעת שבא יעקב? אלא נהק החמור ושמעה קולו ויצאת לקראתו".

יעקב היה אמור ללון באהלה של רחל. אך רחל הציעה ללאה שיעקב ילון עימה תמורת דודאים. אם יעקב היה מקדים ונכנס לאהל רחל, הוא לא היה מתרצה לעסקה שהאחיות סכמו ביניהן. אך כאשר יעקב חזר מן השדה, החמור שהוא רכב עליו השמיע קול נהקה. לאה שמעה והבינה שיעקב מגיע; והיא הקדימה ויצאה לקראתו, וספרה לו על העסקה¹.

הבעש"ט ביאר, שכאשר יעקב מזכיר את החמור הוא מתכוון למה שהחמור מסמל ("אור הגנוז לצדיקים"; פרשת ויחי)²

"בשם הבעל שם טוב דהכי פרושו, יש שכר שהחמור גרם. פירוש על ידי מאכל ומשתה שהם דברי החומר, גורם זה השכר. על ידי שמעלה לגרם המעלות את הניצוץ הקדוש שהיה רובץ בין המשפתים, שהוא בין היסודות ובשפלות."

החמור של יעקב מסמל הסכמה להתחבר לחומריות. מבחינה חיצונית החיבור הזה נראה לא רצוי. אך פעמים שמקבלים שכר על ההתחברות הזו. יששכר היה הניצוץ הקדוש שיעקב העלה מכך.

 

רחל ולאה – השדה והחמור

בעם ישראל קיימות שתי קבוצות מרכזיות, "קבוצת משיח בן יוסף" שעוסקת בעיקר בענייני המעשה והחומר; וקבוצת "משיח בן דויד" שעוסקת בעיקר בענייני הרוח והאמונה. פרשיית לידת יששכר מרמזת למתח שקיים בין הקבוצות.

בתנ"ך יש חלוקה בין אנשי "שדה" – לבין אנשי "יער" ו"חורש". ה"שדה" הוא מקום "עובדי האדמה" שעובדים קשה למחייתם. לעומת זאת, ה"חורש" וה"יער" הם מקום "רועי הצאן", שיש להם זמן רב להתבודד ולהתפתח בחיי אמונה. התנ"ך מרמז ששאול ויונתן וירבעם משתייכים לקבוצת משיח בן יוסף, והם קשורים ל"שדה"; ואלו דויד שייך לקבוצת משיח בן דויד, והוא קשור ל"יער" ול"חורש".

כאשר דויד ויהונתן כורתים ברית. יהונתן בוחר ב"שדה" כמקום מתאים (שמואל א כ): "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה...". לעומת זאת, המקום שמתאים לדויד הוא ה"חורש" (שמואל א כג): "וַיָּקָם יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ אֶל דָּוִד חֹרְשָׁה... וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית לִפְנֵי ד’ ". דויד הוא "בן החורש" ו"בן היער"; וכך הוא מכונה בהמשך (שמואל ב כא, יט): "וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי". חז"ל מוסרים שאלחנן הוא דויד; שמכונה גם "בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים", ובדברי הימים (א כ, ה) הוא מכונה "בֶּן (יעור) יָעִיר".

התורה מאריכה בפרשיית לידת יששכר והיא מרמזת למחלוקת בראייה רוחנית. יעקב היה רועה בחורשים, אך "בִּימֵי קְצִיר חִטִּים". בעלי השדות בקשו מיעקב שיביא את צאנו אל "השדה", כדי שהצאן יאכלו את שארית הקש ויזבלו את השדה. ראובן הלך לסייע לאביו, ומצא דודאים בשדה. רחל היתה סבורה שבעת שיעקב עסוק בעניני השדה ובהשתדלות לריבוי תבואה, היא עלולה להרות מיעקב בן משורש משיח בן יוסף. היא לא רצתה בבן כזה; והיא יזמה את עסקת הדודאים כדי להישמט מיעקב. לפי ראיית לאה, המצב שיעקב נתון בו הוא מצב טוב, בתוך החומריות חבוי נצוץ קדוש שצריך להעלותו. הקב"ה הכריע שם כלאה, והוא השתמש לשם כך בחמור שהוא סמל החומריות. דווקא במצב שנראה כחומרי – נוצר יששכר, שבניו עוסקים בתורה ושייכים לשורש משיח בן דויד.

החמור שסייע להכרעה במחלוקת הרוחנית הזו – נמצא במרכז פרשיה נוספת בתנ"ך.

 

הנביא שבא מיהודה - והחמור

ה"שדה" הוא המקום שמתאים למשיחת ירבעם שהיה נציג של קבוצת משיח בן יוסף (מלכים א יא, כט): "וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא... וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה". אחיה השלוני הודיע לירבעם שבגלל חטאי שלמה - עם ישראל יתפצל לשתי ממלכות (ממלכת אפרים שמזוהה עם משיח בן יוסף, וממלכת יהודה שמזוהה עם משיח בן דויד).

ירבעם חשש שאם אנשי ממלכתו יעלו למקדש שבירושלים, הם ירצו שבית דויד יחזרו למלוך על כולם. לכן הוא בנה בבית-אל מקדש ועגל זהב, ועלה להקטיר על המזבח. הקב"ה שלח נביא מיהודה שניבא (מלכים א יג): "מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר ד’ הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיךָ". ירבעם הורה בידו לתפוש את הנביא, וידו יבשה. ירבעם ביקש הנביא שיתפלל עליו, והנביא התפלל והיד התרפאה.

לאחר מכן, ירבעם ביקש מהנביא שיאכל עמו, ויקבל ממנו מתנה; אך הנביא סרב ואמר, שהקב"ה אסר עליו לאכול ולשתות בבית אל. נביא זקן היה גר שם, ובניו ספרו לו את מה שארע; והוא החליט לשדל את הנביא מיהודה לחזור ולאכול שם. "החמור" מודגש מאוד במעשה הזה:

"וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו חִבְשׁוּ לִי הַחֲמוֹר וַיַּחְבְּשׁוּ לוֹ הַחֲמוֹר וַיִּרְכַּב עָלָיו... וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ד’ לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם כִּחֵשׁ לוֹ: וַיָּשָׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם: וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן פ וַיְהִי דְּבַר ד’ אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ... יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי ד’ וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ ד’ אֱלֹהֶיךָ... לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ: וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ וַיַּחֲבָשׁ לוֹ הַחֲמוֹר לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ: וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה... וַיְדַבֵּר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר וַיַּחֲבֹשׁוּ... וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ... וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים קָבוּר בּוֹ אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת עַצְמֹתָי: כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ד’ עַל הַמִּזְבֵּחַ..."

התנהגות הנביא מיהודה תמוהה. הקב"ה הודיע לו באמצע הסעודה שהוא חטא ויענש. ידוע, שנבואה לרעה עשויה להתבטל אם החוטא שב ממעשיו. הוא היה יכול להצטדק ולומר שהנביא הזקן הטעה אותו, ולשוב ממעשיו מכאן ואילך. אולם הוא הוסיף לאכול ולשתות; ואף הסכים לקבל כמתנה את "החמור החבוש". מדוע הוא העדיף להמשיך בחטאו?

לאחר מאות שנים התקיימה הנבואה. מלך בשם יאשיהו בא לבית אל והוציא עצמות מקבריהם ושרף אותם על המזבח שבנה ירבעם; ומסופר (מלכים ב כג)

"וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל: וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו וַיְמַלְּטוּ עַצְמֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן:"

"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" והוא גלגל את המאורעות האלו. מדוע הקב"ה התייחס בסלחנות לנביא מיהודה שהשתרש בחטאו? ומדוע הוא התייחס בסלחנות גם לנביא שהחטיאו?

 

ממלכת ירבעם והנביאים שהיו בה

אברבנאל כותב בפירושו, שירבעם לא עשה את עגלי הזהב כדי שיעבדו להם מלכתחילה. עגל הזהב היה אנדרטה שסימלה את שבט יוסף "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ"; והבמות שירבעם בנה בבית אל ובדן נועדו להראות שהקב"ה נמצא גם שם. ניתן להוסיף על הקו הפרשני הזה, ולומר שירבעם רצה להדגיש את הפן של משיח בן יוסף. הוא רצה להדגיש שיש קדושה בעיסוק בעולם החומרי; ולאחד סביב הפן הזה את בני ממלכתו.

ברעיון של ירבעם היה גרעין של אמת. יש ניצוצות קדושה גם בדברים החומריים וגם במקומות המרוחקים. אך התורה קבעה שהדרך הרצויה להעלות אותם היא כאשר מעלים את הביכורים ואת הקרבנות והמעשרות אל המקום שהקב"ה בחר בו (דברים יב, ה): "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד’ אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה". ירבעם החליט לעבור על ציווי התורה, ולהעלות את ניצוצות הקדושה על הבמה בבית אל. הנביא מיהודה נשלח כדי להודיע שהדבר רע בעיני הקב"ה; ומי ששיתף פעולה עם ירבעם יענש.

ברם, צריך לברר מדוע הקב"ה לא שלח את אחיה השלוני לנבא זאת. מצאנו ששמואל הנביא המליך את שאול; וכאשר שאול חטא וחס על הצאן של עמלק - הקב"ה שלח את שמואל להודיע לשאול שהוא חטא ושהוא יועבר ממלכותו! אחיה השלוני המליך את ירבעם, מדוע הקב"ה לא שלח את אחיה השלוני להודיע לירבעם שהוא חטא?

הנביא עמוס אומר (ג, ז): "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲ-דֹנָי יְקֹוִק דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים"; ובתהלים (כה, יד) נאמר: "סוֹד ד’ לִירֵאָיו"; וכן מצאנו שבני הנביאים ידעו שאליהו עומד להסתלק מהם.

מסתבר, שהגזירה שהקב"ה עמד להטיל על המקום היתה ידועה גם לנביאים גדולים אחרים, ובכללם הנביא הגדול אחיה השילוני שהיה רבו של אליהו. אך אחיה נהג כפי שנהג שמואל. כאשר הקב"ה הודיע לשמואל על חטא שאול, נאמר "וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ד’ כָּל הַלָּיְלָה". תפילתו של שמואל הועילה במקצת, וניתן לשאול סיכוי לחזור בתשובה. אם שאול היה מתוודה על חטאו הוא היה נשאר על מלכותו; אלא שהוא הצדיק את חטאו, ולכן נחתם גזר דינו. אף כאן, הנביא הגדול אחיה השלוני התפלל אל ד’ שימצא זכות במעשי ירבעם ואנשיו; ויאריך את אפו ויתן להם אפשרות לחזור בתשובה.

נראה, שהקב"ה שלח נביא מארץ יהודה, מפני שהנביא הזה הזדהה עם המשימה שהוא קיבל; והוא לא ניסה להתפלל ולבטלה.

 

הבִּכּוּרִים של אלישע

יש דרך נוספת להעלות את ניצוצות הקדושה לרצון לפני הקב"ה. הכתוב מספר על איש שהביא מתנה לאלישע הנביא (מלכים ב ד, מב): "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱ-לֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ". חז"ל מוסרים שאלישע לא היה כהן, והם אומרים (כתובות דף קה, ב):

"וכי אלישע אוכל בִּכּוּרִים הוה? אלא לומר לך: כל המביא דורון לתלמיד חכם - כאילו מקריב בִּכּוּרִים."

אדם שמהנה תלמיד חכם או נביא מנכסיו, מעלה את ניצוצות הקדושה שחבויים ברכושו. הדבר נחשב לו כ"הקרבת ביכורים" לפני הקב"ה; והקב"ה מתייחס ברחמים כלפי "מקריב הקרבן" הזה. הרעיון הזה גרם לנביא הזקן לעזוב את מקומו בשומרון - ולבוא ולהתגורר בבית אל וליהנות מאנשיה.

 

המחלוקת ביחס לניצוצות הקדושה של אנשי בית אל

הנביא הזקן לא נכח בחנוכת המזבח על ידי ירבעם, מפני שהוא היה נביא אמת. הנביא הזקן עזב את עירו בשומרון ובא לגור בבית אל כדי להתחבר לאנשיה. הוא רצה ליהנות מהם ולהעלות את ניצוצות הקדושה שחבויים בשאר מעשיהם; ובכך לבטל מהם גזירות רעות או לדחות את מועד ביצוען.

בניו של הנביא הזקן לא הלכו כבר בדרכו, ונכחו בחנוכת המזבח. אולם הנביא הזקן השתדל להעלות את ניצוצות הקדושה שחבויים בם. הכתוב חוזר ומספר שהוא השתדל ליהנות מבניו - וביקש מהם לחבוש עבורו את החמור.

 

הקטרוג גבר; והנביא מיהודה נשלח לנבא שישרפו את עצמות אנשי העיר על המזבח. הקב"ה הוסיף ואסר עליו ליהנות מאנשי בית אל; מתוך האיסור ניתן היה להסיק את ההנחות הבאות:

א. אם הנביא מיהודה יהנה מהם, הוא יעלה את ניצוצות הקדושה שחבויים במעשיהם האחרים; ואז הקב"ה ידון אותם על המכלול המלא של מעשיהם. יתכן שהקב"ה ירחם עליהם ויבטל את הגזירה לגמרי; ויתכן שהוא ידחה את מועד ביצועה ויאפשר להם זמן ארוך לתשובה³.

ב. הקב"ה מעדיף לדון את אנשי העיר לכף חובה, ולכן הוא אוסר על הנביא מיהודה ליהנות מהם.

אם הנביא מיהודה היה חפץ בכל מאודו להציל את תושבי המקום; הוא היה יכול לבקש מתלמידיו או מנביאים אחרים לבוא וליהנות מתושבי העיר; שהרי הדבר נאסר עליו באופן אישי - אך לא על אנשים אחרים. אולם הוא לא נהג באופן הזה, ונראה שהוא הזדהה עם האיסור שהקב"ה הטיל עליו.

הנביא מיהודה נהג באופן הפוך מההנהגה שהנביא הזקן נהג בה. המחלוקת שבין שתי ההנהגות - דומה למחלוקת שבין רחל ולאה. לפי ראייתה הרוחנית של רחל, בעת שיעקב מתחבר לחומריות כדאי ולהתרחק ממנו; ואין להשתדל ולהתקרב אליו כדי להעלות את ניצוצות הקדושה שחבויים במעשיו. אך לפי ראייתה הרוחנית של לאה, גם בעת שיעקב מתחבר לחומריות כדאי להתחבר אליו; מסתתרת אצלו קדושה שכדאי להעלותה.

הקב"ה הכריע בזמנו, כראייתה של לאה, והוא השתמש לשם כך בחמור. הנביא הזקן השתמש ביסוד הזה בתכנון המפגש בינו לבין הנביא מיהודה.

 

השקר של הנביא הזקן

הנביא הזקן הבין שאם הנביא מיהודה יאכל בבית אל - הדבר יהיה חשוב מאוד בעיני הקב"ה. הסיבה לכך היא "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא". אם הנביא מיהודה יחרוג מנטייתו הנפשית לראות דרך "עיני רחל", והוא יתעלה ויהיה מוכן להביט על אנשי המקום דרך "עיני לאה"; הוא יעבור על מדותיו. אם הנביא מיהודה יעשה זאת, גם הקב"ה יעבור על מדותיו וירחם על אנשי העיר.

חז"ל אמרו (סנהדרין דף פט, א): "המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו - מיתתו בידי אדם". אך הנביא הזקן החליט לשקר ולמסור את נפשו כדי להציל את תושבי העיר. הנביא הזקן שיקר לנביא מיהודה, שהוא קיבל נבואה שהורתה לו להזמין אותו לחזור ולאכול ולשתות בביתו. הוא השתמש בחמור כסמל, כדי לשכנע את הנביא מיהודה; ולכן החמור מודגש מאוד בפרשייה.

הנביא מיהודה האמין לו שהוא קיבל נבואה כזו, מכיוון שהנביא הזקן היה ידוע כנביא אמת עד אז⁴. אולם נוצר ספק, מפני שהנבואות היו סותרות. הנבואה האישית שהוא קיבל אסרה עליו ליהנות מתושבי בית אל. ואילו הנבואה של הנביא הזקן הורתה לו להזמין את הנביא מיהודה לאכול.

הוא הכריע לטובת דברי הנביא הזקן, כיוון שהוא אותו רוכב על "החמור החבוש". הוא ידע שהקב"ה הכריע באמצעות החמור, שראיית לאה היתה במדרגה גבוהה משל ראיית רחל; והוא תלה שזו הסיבה שהנביא הזקן זכה לקבל את הנבואה האחרונה, ולא הוא עצמו.

אך הוא נחפז בהחלטתו. הוא היה צריך להקדים ולהתפלל שלא יטעה בהחלטתו; וכן מבואר בספר 'צוואת הריב"ש' [רבי ישראל בעל שם טוב] - הנהגות ישרות, קכא):⁵

"...יש לאדם 'דרך כבושה' בעבודת הבורא יתברך, שילך תמיד בזה הדרך בודאי לא יתעה מתוכה. דהיינו אדם שפירש את עצמו מכל הענינים ואינו עוסק רק בתורה יומם ולילה ואינו מדבר רק דברים ההכרחיים ולא יותר. ויש גם כן דרך אחר שאינה כבושה ונקרא 'אורַח' דהיינו אדם שמדבר לפעמים עם בני אדם אך הדיבורים הם לשם שמים... או אדם שיודע להעלות דיבורים למעלה בקדושה כידוע... ועל זה צריך האדם להתפלל ולבקש מאתו יתברך שיסייע אותו כשירצה לילך בזה ה'אורַח', כי בלתי סיוע מאתו יתברך בקל יכול האדם לתעות באותו דרך..."

הדרך של העלאת נצוצות היא דרך מסוכנת ואפשר לטעות בה בקלות, כפי שאכן ארע. הוא היה צריך להתפלל לקב"ה שינחה אותו באורח מישור בעת שהוא נוטה מדרכו הקודמת.

 

הנבואה של הנביא הזקן

לאחר שהנביא מיהודה בא לבית אל והחל לאכול שם, הנביא הזקן קיבל נבואה ואמר אותה לנביא מיהודה: "כֹּה אָמַר ד’ יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי ד’... וַתָּשָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם... לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ". הנביא מיהודה הסיק מכך - שהנביא הזקן שיקר לו כשהוא סיפר על קבלת נבואה שהורתה לאכול בבית אל. אולם במבט מעמיק וחודר הוא הסיק דבר משמעותי! הוא עצמו חטא בשוגג, ואילו הנביא הזקן שיקר במזיד וגרם לו לעונש. אך למרות זאת הנביא הזקן זכה שהקב"ה ידבר עמו וימסור לו את הנבואה הזו, ואלו הוא עצמו לא זכה לכך.

הוא הבין, שהעבירה של הנביא הזקן נעשתה מתוך מסירות נפש עצמית ולא לתועלתו האישית; היא נעשתה כדי שהנביא מיהודה יאכל בבית אל ויעורר רחמים על תושביה. לפיכך, הקב"ה המשיך למסור לו נבואות, ואף העדיף אותו על פני הנביא מיהודה.

 

ידוע, שנבואה לרעה עשויה להתבטל אם החוטא שב ממעשיו. הנביא מיהודה היה יכול להצטדק ולומר שהנביא הזקן הטעה אותו, ולשוב ממעשיו מכאן ואילך. אך הנביא מיהודה החליט לאמץ את ההנהגה של הנביא הזקן. הוא החליט למסור את נפשו כדי להמשיך ולעורר רחמים על תושבי המקום. הוא המשיך לאכול וליהנות שם, כדי להעלות את נצוצות הקדושה שחבויים בתוך מעשי אנשי העיר; ובכך לעורר עליהם רחמים בפני הקב"ה.

 

החמור של הנביא מיהודה

מעלת הנביא מיהודה היתה גדולה ממעלת הנביא הזקן. הנביא מיהודה חרג מטבעו, והסכים לפעול לפי הנהגה שהוא לא נטה אליה מתחילה. לעומתו, הנביא הזקן שהחטיא אותו נהג לפי הנהגה שהוא נטה אליה מטבעו. הנביא הזקן חיפש דרך למצוא לעצמו זכות, ולכן הוא השתדל לחבוש בעצמו את החמור עבור הנביא מיהודה. הנביא מיהודה הסכים לקבל את "החמור החבוש"⁶ ולרכב עליו, כדי לסמל את ההתרצות להעלות את הניצוצות שחבויים במאכל ובמשתה של אנשי העיר.

אין מדובר בהשתרשות בחטא במובן הרגיל, אלא בהשתרשות בחטא לפי רמז מהקב"ה. הוא הבין מהקב"ה שאם הוא יאכל בעיר ואם הוא יהנה מתושביה הוא יציל אותם. הוא הבין שזהו הרצון הנסתר של הקב"ה, ולכן הוא עשה זאת - למרות המחיר האישי שהוא ישלם על כך⁷.

 

"העלאת ניצוצות" – אינה תרופת פלא!

 הנביא הזקן ביקש מבניו, שלאחר מותו ישימו את עצמותיו ליד עצמות הנביא מיהודה. הנביא הזקן ידע שהעלאת הניצוצות שבמאכל ובמשתה של אנשי העיר – אינה תרופת פלא על חטאיהם. הקב"ה "מאריך אפיה וגבי דיליה"; כלומר, הקב"ה מאריך אפיים כדי שהחוטאים יחזרו בתשובה; אולם אם הם אינם חוזרים - בסופו של דבר הקב"ה נפרע מהם על חטאיהם. מעשיהם של הנביא הזקן והנביא מיהודה הועילו, והקב"ה האריך אפו ודחה את קיום הנבואה למשך מאות שנים! אולם הנביא הזקן ראה ברוח קודשו שהם לא יחזרו בסופו של דבר בתשובה; ולכן הוא ניבא: "כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ד’ עַל הַמִּזְבֵּחַ".

 

בסכום המאמר נמצאנו למדים, שפרשיית הנביא הזקן וחמור – מתבארת מתוך העיון בפרשיית לידת יששכר. החוליה המקשרת היא דברי המדרש: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם. חמור - גרם אותו"; ולפי הדרך שהבעש"ט ביאר אותם: "פירוש על ידי מאכל ומשתה שהם דברי החומר, גורם זה השכר".

 

________________________________________________________________

 

1 זוהר (ויצא, דף קנז, ב)

2 מובא בספר "בעל שם טוב על התורה" פרשת ויחי, ג

3 ההבנה הזו מסתייעת מאיסור נוסף שהוטל על הנביא "וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ". האיסור לשוב בדרך שהנביא בא אל העיר - נועד לסמל את חוסר האפשרות לתשובה. אף כאן, האיסור לאכול ולשתות בעיר נועד כדי למנוע אריכות אפיים שתאפשר מקום לתשובה.

4 "יראה מדרך הפשט כי הנביא אשר השיבו היה נביא אמת מתחילתו. והוא שאמר אליו 'גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ'; ולולא שהיה נודע אצלו שהיה נביא מתחילה לא היה שומע לו ולא היה מאמינו". (שו"ת הרשב"א, א, סימן יא).

5 מובא בספר "בעל שם טוב על התורה" (פרשת יתרו, ה)

6 חבישת החמור מהווה סמל משמעותי בתנ"ך, וכפי שהתבאר במאמר "החמור של אחיתופל".

7 התנהגות הנביא כאן – מנוגדת להתנהגות של נביא אחר. בהמשך בתקופת אחאב מסופר (מלכים א כ, לה-לו) "וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ד’ הַכֵּינִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ: וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ד’ הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ". טיפת הדם שהיתה אמורה לצאת מהנביא המוכה (מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָה) - היתה אמורה להציל רבבות מאנשי מלך ישראל (כמובא ברש"י שם). אך הנביא שסרב להכות - העדיף שלא תצא טיפת דם מנביא. אם הוא היה מתחרט ומכה את חברו, הוא לא היה נענש (כמבואר שם בפרוש 'כלי יקר' לר"ש לניאדו). אך הוא העדיף למסור נפשו על העקרון שיש להעדיף את הנביאים על פני אנשי מלך ישראל. מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָה לא ויתר והוא מצא איש פשוט שהסכים להכותו – ובכך הוא הציל את אנשי מלך ישראל.