אל תקשו לבבכם כמריבה

אל תקשו לבבכם כמריבה

בפרשת חוקת מסופר שמשה ואהרון הצטוו לדבר אל הסלע כדי שהסלע ייתן את מימיו, ואילו משה היכה בסלע פעמיים ואז יצאו מים, ולכן ד' העניש את משה ואהרון ולא הכניסם לארץ ישראל. ויש לברר, אם רק דיבור היה אמור להוציא מים מן הסלע, לכאורה לא היה הסלע צריך לתת מים ואפילו יכה אותו משה כמה פעמים. ואם גם הכאה במטה יכולה היתה להוציא מים מן הסלע, לכאורה היה הסלע צריך להוציא את מימיו כבר בהכאה הראשונה ומדוע היכה בו משה פעמיים?

הרמב"ן דן בכך והזכיר בדבריו פירוש שמשה כעס על העם ובכעסו לא הצליח לכוון את הכוונה הראויה כשהכה בפעם הראשונה בסלע, ולכן הוצרך להכות בסלע פעם שניה ולכוון אז את הכוונה הראויה. הרמב"ן דחה הסבר זה משום שלדעתו לא משמע כך מהכתוב. ולדעתו משה היה אמור להכות בסלע פעם אחת כפי שהיכה בעבר (כמסופר בפרשת בשלח), אלא שמשה חשש שלא בצדק שמא כעת הכאה אחת לא תוציא מים ולכן היכה פעמיים, וזה היה חטאו. אמנם לולי דברי הרמב"ן נראה שמשה היה צריך לדבר אל הסלע, ולא להכות בו. וכן משמע בילקוט שמעוני, וכדלקמן.

 

הסבר ילקוט שמעוני

וז"ל ילקוט שמעוני (חקת רמז תשסג):

" 'וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע'. והכיתם לא נאמר, אמר לו, כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו - 'וְהִכִּיתָ בַצּוּר'. אבל עכשיו 'וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע' שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע..."

ילקוט שמעוני מתייחס אל הסלע שהוציא את מימיו בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצריים (בפרשת בשלח), בתור נער קטן שרבו מכהו כדי לחנכו. ומתייחס אל הסלע שמוזכר בפרשת חוקת, בשנה הארבעים לצאת בני ישראל ממצריים, בתור אדם מבוגר שמקבל תוכחה בדבור. קשה לקבל את הדברים כפשוטם, שהרי לא שייך להתייחס לסלע ממש בתור נער קטן או אדם מבוגר. ונראה לפרש שההתייחסות אל הסלע משמשת כאן בתור מראה המשקפת לבני ישראל את מצבם ואת אופן העבודה הנדרש מהם. כשבני ישראל יצאו ממצרים היה כל אחד מהם כמו נער קטן בלימוד דרכי השגחת ד' בעולמו, ואילו כעבור ארבעים שנה היה כל אחד מהם כמו אדם מבוגר שכבר מכיר את דרכי השגחת ד'. ודבר זה משפיע על אופן ומדרגת התפילה שנדרשת מהם, וממילא גם על האופן שמשה אמור להוציא עבורם מים מן הסלע. לפרשנות הזו של ילקוט שמעוני יש סיוע מספר תהילים, וכדלקמן.

 

אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר

במזמור צה בספר תהילים פותח המשורר בבקשה לשבח את ד': "לְכוּ נְרַנְּנָה לַד' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ...", ובהמשך המזמור הוא אומר: "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר: אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי: אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי". המשורר מספר שבמי מריבה בני ישראל הקשו את לבבם, ומספר שבמשך ארבעים השנה שהיו במדבר הקב"ה התקוטט עם בני ישראל. קשה להבין את התיאור הזה - שהקב"ה מתקוטט עם בני ישראל - כפשוטו. וכבר נאמר בספר איוב (לה, ו-ז): "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ: אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח:" וביאר שם המלבי"ם שחטאיו של האדם או צדקותיו אינם פועלים שינוי בבורא: "וכל מה שנאמר שד' כועס או מתעצב ע"י מעשי בני אדם, כל זה נאמר לפי ערך המקבלים, לא שיהיה ח"ו שום הפעלות ושינוי למעלה כנודע".

לפיכך צריך להבין שד' לא התקוטט במשך ארבעים השנה עם בני ישראל, אלא שכך התפרשו הדברים על ידי בני ישראל. כאשר בני ישראל נתקלו בבעיה של מחסור במים או מאכל וכדו', התפרשו המאורעות על ידם כאילו ד' מתקוטט עימם, ולפי חשיבה ילדותית זו הם פעלו. התגובה הילדותית למריבה היא הקשיית הלב והרצון להתקוטט בחזרה. קשה להתקוטט באופן ישיר עם ד' משום שהוא בלתי נראה, ולכן בעת מחסור במים וכדו' בני ישראל היו רגילים לבוא ולהתקוטט עם נציגיו שהם משה ואהרון, ולבוא אליהם בתרעומת ובתלונות על המחסור במים או באוכל וכדו'. בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים הם היו במדרגת נערים שקשה להם להתגבר על כעס, וד' רצה ללמד את בני ישראל שגם אם הם אינם יכולים להשתחרר מהרגשת הכעס שיש להם כלפי ד', הם צריכים לבוא בתפילה לד' גם כאשר הם כועסים עליו, וכדלקמן.

 

הוצאת המים הראשונה בפרשת בשלח

בפרשת בשלח מסופר (שמות יז, א-ב):

"וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ד' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ד':"

הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, ולכן הוא מביא עליהם קשיים, וכן אמרו (יבמות דף סד, א) שאבות ואמהות האומה היו עקרים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. אור החיים פירש שד' מנע מבני ישראל את המים משום שרצה שבני ישראל יתפללו אליו משום שהתפילה היא "עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש". ואילו בני ישראל התעקשו שלא להתפלל משום שלדעתם המוטעית אם ד' הוציאם ממצרים הוא צריך לספק את כל צרכיהם בלא תפילה, ואם לפתע אין להם מים סימן הדבר שד' עזב אותם. כשד' ראה שבני ישראל מסרבים להתפלל אליו והם ממשיכים לריב עם משה, הוא ציווה את משה להוציא מים באמצעות הכאה במטה (שמות יז, ה-ו):

"וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

משה הצטווה להראות לעם שהוא נוטל עימו רק כמה מזקני ישראל, ולהוציא את המים בהכאה רק לעיני הזקנים האלו. ד' רצה ללמד את העם שגם כאשר אדם נמצא במצב של כעס על ד' והוא אינו יכול להתפלל אליו בתחנונים, הוא יכול להתפלל אליו בתביעה, וההכאה במטה מסמלת תפילה בסגנון של תביעה. תפילה שכזו אינה לכתחילה, ולכן היא לא נעשתה לעיני כל העם, ואפילו לא לעיני כל זקני ישראל. משה הצטווה לקחת עימו רק כמה מזקני ישראל שאותם ראה משה כמתאימים להבין את המצב המורכב, שמדובר בתפילה שהיא בסגנון שאינו לכתחילה. וזקני ישראל שראו זאת, היו אמורים ללמד את שאר הזקנים ואת העם שגם כאשר הם כועסים על ד', הם יכולים לבוא אליו ולהתפלל בסגנון של תביעה, ופעמים שגם תפילה בסגנון שכזה מתקבלת. וכפי שמצאנו בתלמוד (ברכות דף לא, ב): שחנה הטיחה דברים כלפי מעלה וכן אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, ובכל זאת הם נענו בתפילתם. ואמנם המתפלל בסגנון כזה עלול להיענש, וכפי שמסופר (תענית דף כה, א) על האמורא לוי שהתפלל להורדת גשמים והטיח דברים כלפי מעלה ואמר: "רבונו של עולם! עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך", ואמנם בקשתו נענתה וירדו גשמים, אך הוא נענש על סגנון תפילתו ולכן נהיה צולע.

 

הוצאת המים השניה בפרשת חוקת

הקב"ה ציפה שבמשך ארבעים שנות הנדודים של בני ישראל במדבר הם ישכילו להבין שהקשים שהם נתקלים בהם לא נשלחו אליהם על ידי הקב"ה כי הוא רוצה לריב עימם, אלא משום שהוא רוצה שיתפללו אליו, ומשום שפעולת התפילה אל בורא העולם מרוממת את האדם המתפלל.

כאשר הקב"ה מנע מהם את המים בשנה הארבעים, הוא ציפה שכל אחד מהם יתפלל אליו תפילה ראויה בסגנון שמנסה למצוא חן בעיני הקב"ה, בסגנון של תחנונים. אולם בני ישראל סירבו להתפלל אפילו בסגנון של תביעה. הם העדיפו שהצדיקים משה ואהרון יתפללו עבורם, ולכן הם התקיפו אותם. ואמנם כעת בשנת הארבעים 'שם שמים' כבר היה שגור בפיהם של ישראל בעת שהם התלוננו: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה...". בני ישראל כבר היו בוגרים דיים כדי להבין שגם בעת צרתם ד' נמצא בקרבם, וכפי שהם מתלוננים על משה ואהרון: "וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד' אֶל הַמִּדְבָּר". לפי ראייה בוגרת זו הם גם היו מסוגלים להתפלל בעצמם תפילה ראויה אל ד'. אך הם סירבו והעדיפו לנהוג כנערים קטנים שמעדיפים שהצדיקים משה ואהרון יתפללו עבורם, ולכן הם באו והתקוטטו עימם. ד' רצה שמשה יראה להם כיצד מתפללים תפילה ראויה. ולכן הוא ציווה אותו להקהיל את כל העדה ולקחת את המטה,  אך לא להכות בו אלא לדבר אל הסלע.

 

שילוב של תורה ותפילה

ילקוט שמעוני פירש שהדבור אל הסלע משמעותו לשנות עליו פרק אחד. ונראה לפרש את הדברים לפי האמור בליקוטי מוהרן (תורה א): "דע כי ע"י התורה נתקבלים כל התפילות וכל הבקשות שאנו מבקשים ומתפללים. והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם בפני כל מי שצריכין הן ברוחני הן בגשמי". ונראה שתחילה היה אמור משה לשנות לפני הסלע פרק אחד של תורה, ואחר כך היה משה צריך לבקש מד' בלשון תחנונים שיוציא לעם ישראל מים מן הסלע. ונראה ש'פרק אחד של תורה' מרמז לפרק של הלכות מן התורה שבעל פה, שהיא חביבה אצל הקב"ה יותר מאשר התורה שבכתב שנתן לעם ישראל. ואחר שמשה ימצא חן בעיני ד' באמצעות העמל שלו בתורה שבעל פה ממילא תמצא חן בעיני ד' גם בקשתו להוציא מים מן הסלע.

משה התבקש לעשות פעולות אלו לעיני כל ישראל, משום שזהו סגנון תפילה שהוא לכתחילה והוא נדרש מכל אחד מבני ישראל שהיו כעת בשנת הארבעים במצב של בוגרים. כעת הם היו מסוגלים להתגבר על כעסם, ולהתבונן ולהפנים שד' מנע מהם את המים משום שהוא מתאווה לתפילתם. וכאשר משה היה מתפלל בסגנון תפילה זה לעיני כל ישראל, הם היו מבינים שד' דורש מהם לפעול בעצמם כמו משה, ולהתפלל בעצמם בסגנון שכזה. 

משה הצטווה לקחת עימו את המטה משום שהמטה מזכיר את האופן שבו הוא הוציא מים בשנה הראשונה לצאתם ממצריים. ואף שבשנת הארבעים בני ישראל היו בגדר בוגרים, הרי היו אז בקרבם גם נערים שקשה להם להתעלות על כעסם, והמטה מרמז לאותם נערים שהם יכולים להתפלל אל ד' גם מתוך כעס. אמנם משה הצטווה לדבר אל הסלע, כדי להראות לכלל הצבור שהיו בוגרים כיצד דיבורי התורה פועלים כמו המטה, והם עוזרים לתפילה שנאמרת לאחריהם למצוא חן בעיני ד'.

 

הטעות של משה ואהרון

משה ואהרון טעו בטעותו של שמואל שראה את אליאב בן ישי וטעה וסבר שהוא מתאים למלוך, וד' אמר לו: "הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַד' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז, ז). משה ואהרון שפטו לפי מראה עיניהם שבני ישראל נמצאים במצב של כעס ומרירות קשים שהם לא מסוגלים להתעלות מהם, ולפיכך לא מתאים להציג בפניהם סגנון תפילה של תחנונים, שמשלב לימוד פרק של תורה ולאחריו תפילה. ולפי טעותם של משה ואהרון צריך להציג בפני ישראל סגנון תפילה שבא מתוך כעס ומתוך תביעה, ושההכאה במטה מסמלת אותו. ואמנם משה כבר הוציא מים מן הסלע באופן שכזה בשנה הראשונה, אלא שהוא הציג אז את סגנון התפילה הזה רק בפני כמה מזקני ישראל, ואותם זקנים היו אמורים ללמד את הסגנון הזה את שאר ישראל, ומשה ראה שהזקנים לא הצליחו במשימתם, ולא הצליחו ללמד את בני ישראל את הסגנון הזה. ולפיכך טעו משה ואהרון לומר שכעת צריך לחזור ללמד את הסגנון הזה אלא שכעת צריך לעשות זאת בפני כולם, ולכן הוא הקהיל אותם והיכה בפניהם בסלע במטה, וזהו סגנון תפילה של תביעה.

אך מכיוון שד' רצה שיתפללו אליו כעת בסגנון של תחנונים הוא לא הוציא בתחילה מים כאשר משה היכה בסלע. משה הבחין בכך, אך הוא רצה ללמד את העם שגם אם תפילה לא התקבלה תכף ומיד, לא צריך להתייאש מכך אלא צריך לחזור ולהתפלל (כמבואר בברכות דף לב,ב). ולפיכך משה חזר והיכה בסלע. וכיוון שמשה הרבה בתפילה להוצאת מים מן הסלע תפילתו התקבלה ואפילו שלא נעשה בסגנון הראוי אלא בסגנון של תביעה. אמנם כיוון שמשה ואהרון המרו את פי ד', ולימדו את בני ישראל סגנון תפילה אחר מסגנון התפילה שאותו התבקשו ללמד לפיכך הם נענשו ולא נכנסו לארץ ישראל.

 

מבחן הבגרות של בני ישראל

כאמור לעיל, "הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַד' יִרְאֶה לַלֵּבָב", ד' ראה וידע שבני ישראל מבוגרים דיים ומסוגלים כבר להתפלל בסגנון של תחנונים שמשלב גם הקדמה של פרק של תורה לפני תפילתם. ואכן בהמשך פרשת חוקת מסופר שפעם נוספת ד' מנע מבני ישראל מים, אך כעת הם לא פנו במרירות אל משה אלא באו אליו, והוא הורה להם להתפלל אל ד' מתוך שמחה ושירה, והם נענו לו (במדבר כא, טז-יח):

"וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ד' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: ס אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה..."

המדרש מרמז שגם כאן נעשתה התפילה מתוך שילוב של תורה, ומה שנאמר שנדיבי העם כרו את הבאר הזו "בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם", משמעותו מתוך הזכרה בפה של חוקי התורה, וכך מבאר מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר א, כא): "ומשענתך, זו התורה, שנאמר במחוקק במשענותם".
ונמצא כאשר ילקוט שמעוני אומר שמשה התבקש שלא להכות בסלע אלא לשנות עליו פרק של תורה, הוא מגלה לנו שמה שהתרחש בהמשך פרשת חוקת, שבני ישראל הוציאו מים מן הסלע באמצעות לימוד פרק של תורה "בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם", היה אמור להתרחש כבר לפני כן. ומשום שלאחר ארבעים שנה במדבר בני ישראל היו כבר מבוגרים דיים כדי להשכיל שאם הגיע זמן קשה, ד' שולח להם אותו כדי שיתפללו אליו שלא מתוך מרירות. וכדי שתפילתם תמצא חן בעיניו צריך להקדים לה פרק של תורה.

ואכן לאחר שישראל עברו את מבחן הבגרות הזה, ועברו אותו בהצלחה מרובה משום שהתפללו גם מתוך שמחה ושירה, הם קיבלו אישור להיכנס לארץ ישראל, ומלחמתם הראשונה היתה מול סיחון שמנע מהם כניסה לארץ.

רעיון זה אומר גם המשורר בתהילים כאשר הוא מקדים ואומר: "לְכוּ נְרַנְּנָה לַד' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ... "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:". כלומר, גם אם הגיע זמן קשה, רק לשמוח יש, ולהתפלל לד' מתוך שמחה וכפי שעשו ישראל שהעלו את באר המים מתוך שירה. והוא מבקש שלא להיות קשי לב וכפי שהיו ישראל במי מריבה.