|
האם יהושע מת פעמיים?בהמשך ספר שופטים - מסופר בשנית על מיתת יהושע; ומשמע שהוא מת לאחר המאורעות שפורטו לפני כן. האם יהושע מת פעמיים? העיון בתרגום יונתן מעלה קושי נוסף. כאשר התנ"ך מזכיר את השם "יהודה" וכוונתו לשבט יהודה, התרגום מתרגם "דְבֵית יְהוּדָה"; כלומר, "(האנשים) של בית יהודה". אולם תרגום יונתן חורג מהרגלו בספר שופטים, ובכמה מקומות הוא משאיר את השם "יהודה" ללא שינוי; כמו בכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי...". האם הכוונה לאדם פרטי שנקרא "יהודה"? הסוגיה במסכת תמורה (דף טז, א) מרמזת לכוונת התרגום: "תנא, הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו - יהודה אחי שמעון שמו". בסוגיה מרומז, שבמקומות שתרגום יונתן השאיר את השם "יהודה" ללא שינוי - מדובר באדם פרטי שנקרא עתניאל. בסוגיה מבואר, שעתניאל היה אדם שלמד ולימד תורה, ולא התפתה לתאוות העולם. הוא פתח ישיבה, שתלמידיה פרשו מעיסוקי העולם הזה והיו עמלים רק בתורה ובתפילה. ספר שופטים מרמז בפתיחתו על הישיבה הזו; ומספר על תלמידים שהצטרפו אליה: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד...". ספר דברי הימים (א ב, נה) מספר עליהם בשנית: "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים...". תרגום יונתן מבאר (שם) שיעבץ הוא עתניאל; ו"הַקִּינִים" (="בְּנֵי קֵינִי") הפכו להיות סוֹפְרִים שלמדו בישיבתו. תרגום יונתן כותב בסיום דבריו, שבני הישיבה היו מיוחסים (מבחינה רו העקרונות שהתרגום מרמז עליהם - יכולים לבאר את הקשיים שהועלו לעיל, וכדלקמן. משמעות מלחמת גוג ומגוג בספר מדבר (יא) מסופר, שכישראל החלו בדרכם מהר סיני לארץ ישראל; הם התאוו לאכול בשר. משה אמר לד’ שהוא אינו יכול לשאת אותם לבדו. ד’ נענה לו, וביקש ממנו לבחור שבעים זקנים שיעזרו לו. שני אנשים, אֶלְדָד וּמֵידָד, התנבאו בנפרד מהאחרים. יהושע הציע למשה לכלוא אותם – אולם משה סרב. תרגום יונתן כתב שם, שאֶלְדָד וּמֵידָד היו אחים שנבאו על מלחמת גוג ומגוג שמתוארת ביחזקאל (לח-לט). במאמר הקודם "ברור ההורות על אלדד ומידד" התבארו באריכות פרטים נוספים שמופיעים שם בתרגום יונתן; והתבאר שמלחמת גוג ומגוג היא מלחמה סמלית [2], שמתארת את האופן של גאולת ישראל. נחזור בקצרה על עיקרי הדברים. משה מאחד בכוחו הנבואי את נשמות כל ישראל. הכוח הנבואי של משה נאצל לשני כוחות נפרדים. כוח אחד נאצל אל שבעים הזקנים, שרוצים שגאולת ישראל תבוא מתוך שימוש בתאוות הגויים; מתוך אכילת בשר, ומתוך שימוש בכלי נשק גשמיים. כוח אחר של משה נאצל אל "שני האחים" אלדד ומידד, שרוצים שגאולת ישראל תבוא מתוך עמל התורה ומתוך התנתקות מתאוות העולם. אלדד ומידד נבאו, שגאולת של עם ישראל תהיה בשני שלבים - שמתוארים גם בנבואת גוג ומגוג שביחזקאל. בשלב הראשון, ישראל יחושו "תאווה" להיות עם "כְּכָל הַגּוֹיִם" - ולהיגאל בדרך גשמית. מאווייהם יתמלאו; ישראל יתלכדו ויחזרו לארצם, הם ינצחו את אויביהם ויתעסקו בעניינים גשמיים: "יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם... עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן" [3]. לאחר מכן, גוג והגויים שעימו - באים כדי להשתלט על ישראל ועל רכושם. אין מדובר בהשתלטות ממשית; אלא שגוג והגויים "באים" כדי לתבוע את נצחונם! האומה הישראלית שקמה בארץ ישראל דומה לגויים; היא אינה עוסקת ברו שיטת יהושע כנגד שיטת "שני האחים" יהושע חלק על אלדד ומידד. יהושע נבחר על ידי משה לבחור בחורים להילחם בעמלק (שמות יז). משה נלחם אז מלחמה מועילה ביותר באמצעות תפילתו. אך תפילתו לא ביטלה את הצורך ב"בחורים" שילחמו בחרב-גשמית כמו הגויים. נבואת "שני האחים" - סותרת את ההשגה הרו משה הגיב להצעת יהושע - באופן כפול. מצד אחד, משה הצטרף בפועל ל"שבעים הזקנים" שרצו בתאוות ובדרך הגשמית של הגויים; אך מצד שני כלפי חוץ שיבח את "שני האחים". כיבוש דְּבִיר המחלוקת שבין שיטת יהושע לבין שיטת אלדד ומידד - באה לידי ביטוי בכיבוש והורשת העיר דְּבִיר. בספר יהושע מסופר כמה פעמים על כבוש דְּבִיר. בתחילה מסופר על כיבושה בעת המלחמה הראשונה שנעשתה בחלק הדרומי של ארץ ישראל. הכבוש הזה מיוחס ל"יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ" (יהושע י, לח). בני ישראל לא נשארו באזורי הכיבוש ושבו למחנה בגלגל; ולכן נוצר צורך לשוב ולהילחם ולהוריש משם את תושבי האזור. מלחמת ההורשה (הגרוש) מתוארת באופנים שונים. בתיאור הראשון, מלחמת ההורשה של דְּבִיר מיוחסת ליהושע (יא, כא): "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר...". בתיאור השני מסופר, שכָּלֵב ביקש מיהושע שיתן לו להוריש את האזור, ויהושע אישר לו את בקשתו. לאחר מכן מסופר (יהושע טו, טו-יז): "...וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר: וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה: וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָּלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה:" האפשרות שאדם בודד ילכוד עיר שערוכה למלחמה היא קלושה; וחז"ל ביארו את כוונת הפרשיה. כָּלֵב הודיע שהורשת העיר דְּבִיר תגיע בזכות לומדי התורה שעמלים ב"סֵּפֶר". מי שיתמיד ויעמול בתורה למעלה מהרגיל - יכריע בשמים את גורל הקרב. לאחר מכן יבואו הלוחמים ויקטפו בלא מאמץ - את פירות הנצחון שהוכרע כבר בשמים. במסכת תמורה (דף טז, א) מבואר – שעתניאל היה "איש הספר" ושכוחו היה בלמדנותו: "אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו." כָּלֵב העניק לעתניאל את בתו לאישה; והוא פרסם בכך - שהורשת העיר דְּבִיר הצליחה בזכות עמל התורה של עתניאל. מאידך, יהושע היה סבור שהורשת העיר דְּבִיר הצליחה בזכות הלוחמים שנלחמו במסירות נפש; והוא רמז לכך בכמה אופנים, וכדלקמן. הספור של יהושע כנגד הספור של עתניאל יהושע היה מודע ל"ספור של שבט יהודה" - "הספור על עתניאל", והוא התנגד אליו בכמה אופנים. תחילה בפרק יא הוא כתב שגם הורשת העיר דְּבִיר נעשתה על ידיו; ולאחר מכן הוא פרט כיצד הדבר נעשה. בפרק יד הוא כתב שהורשת אזור חברון ודְּבִיר נעשתה לאחר שכָּלֵב ושבט יהודה ביקשו ממנו אישור לבצע את השליחות הזו; והוא (יהושע) אישר להם זאת – ובירך אותם. רק לאחר מכן, בפרק טו הוא הביא את הספור של שבט יהודה (שדְּבִיר נכבשה בזכות עתניאל); והוא רמז את התנגדותו לספור הזה – גם שם. בהמשך הפרק מובאת רשימת ערים, ויהושע כותב שם (יהושע טו, מט): "וְקִרְיַת סַנָּה הִיא דְבִר". שבט יהודה העדיף להזכיר ש"דְּבִיר" נקראה בעבר "קִרְיַת סֵפֶר", כדי לרמז שהיא נכבשה בזכות עתניאל שעמל ב"ספר". אך יהושע גילה שהוא מעדיף להזכיר ש"דְּבִיר" נקראה בעבר "קִרְיַת סַנָּה". השם "סַנָּה" בא מהשורש סנ"ה שקשור ליוסף. פרעה נתן ליוסף את אָסְנַת ששמה קשור ל"סְנֶה" (בראשית מא, מה); ומשה ברך את יוסף (דברים לג, טז): "...וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף...". יהושע רמז שדְּבִיר נכבשה בזכות מסירות הנפש של הלוחמים – שהוא יהושע מבית יוסף (סנה) מייצג אותם. (השימוש בשורש סנ"ה למטרה הזו מופיע במקום נוסף בתנ"ך כמבואר בהערת השוליים [4]). מלחמת גוג ומגוג הראשונה הספור של עתניאל מופיע בספר יהושע אך הוא חוזר ומופיע בתחילת ספר שופטים. שמואל הנביא כתב את ספר שופטים (בבא בתרא דף יד, ב); והוא התבסס גם על ספורים של השופטים שקדמו לו. שמואל הביא את הספור של עתניאל – כפי שעתניאל ראה אותו - ביתר פירוט. הפירוט הראשון הוא הפתיחה ב"מיתת יהושע" ובשאלה שבני ישראל שאלו את ד’: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּד’ לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר ד’ יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ: תרגום יונתן תרגם את התשובה: "ואמר ד’ - יהודה יסק". כאשר התרגום מבאר שהכוונה ל"שבט יהודה" הוא מתרגם "דבית יהודה". אך באופן יוצא דופן התרגום השאיר את "יהודה" בתור שם פרטי של אדם בודד; וחז"ל (תמורה דף טז, א) גילו לנו שהכוונה לעתניאל. התרגום מרמז, שמה שנאמר בפרשיה הזו - הוא לפי ראיית עתניאל. יהושע עדיין לא מת ממש; אלא שמבחינת עתניאל יהושע נחשב ל"מת". יהושע ובני ישראל שסרו למשמעתו רצו, שגם שלב הורשת הארץ יעשה מתוך שימוש בתאוות הגויים. לשיטת עתניאל, יהושע ורוב ישראל טועים. "גוג" השתלט עליהם; כלומר, "החשיבה הגויית" השתלטה עליהם. לכן מבחינתו, יהושע ורוב ישראל נחשבים כמו "גויים" וכמו "מתים". מדרגות שונות של דבר ד’ לפי ראיית עתניאל, אלו שסבורים כמוהו, שהורשת הארץ צריכה להיעשות באמצעות "עמל התורה" - הם "בני ישראל (האמתיים)". עתניאל רצה לקבל אישור להשקפתו, ולכן "בני ישראל (האמיתיים)" באו ושאלו את דבר ד’. מסתבר שהם שאלו ב"אורים ותומים"; אך לא בהכרח את הכהן הגדול. הרמב"ן כותב בפירושו לתורה (שמות, כח, ל), שמלבד "האורים והתומים" שהיו אצל הכהן הגדול, היו גם כהנים נוספים "נושאי אפוד בד" - שהיה ניתן לשאול גם אותם. הרמב"ן כותב שם, שהנשאל מסתכל באותיות: "...ויבוא בלבו שחבורם 'יהודה יעלה'; וזאת מדרגה ממדרגת 'רוח הקדש', היא למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול..." "בני ישראל (האמתיים)" קיבלו אישור לשיטתם, שהמלחמה הרו באותה תקופה חזרה המחלוקת שהיתה בשורשה – המחלוקת הנבואית שבין "שבעים הזקנים" לבין "אלדד ומידד". משה ראה בכוחו הנבואי - שיש להיכנע לרצון ד’ ולהצטרף ל"שבעים הזקנים" ולתאוות שלהם; ויהושע ראה בכוחו הנבואי - שיש להיכנע לרצון ד’ ולהוריש את הארץ מתוך שימוש בתאוות הגויים ובחרב גשמית. מאידך, עתניאל המשיך את דרכם של אלדד ומידד והוא קיבל אישור ממדרגת 'רוח הקדש'; שיש להקדים ולכבוש את הארץ מתוך עמל התורה – באמצעות מלחמה רו מלחמה רו בספר דניאל (י) מסופר שדניאל התענה והתפלל; ובזכות כך הוא עורר כוח רו בפסוק ג נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי...". בתרגום מופיע: "ואמר יהודה לשמעון אחוהי סק עמי בעדבי ונגיח קרבא עם כנענאה...". התרגם מרמז שאדם פרטי שנקרא "יהודה" (עתניאל) ביקש מאחיו שנקרא בשם פרטי "שמעון" – להצטרף אליו למלחמה כדי להוריש את הכנעני מהארץ. "שני האחים יהודה ושמעון" הלכו בדרכם של "שני האחים אלדד ומידד". הם עמלו יחד בתורה - והכריעו את הקרב בשמים. לאחר מכן בפסוק ד מסופר ששבט יהודה ("דבית יהודה") קטפו את פירות הנצחון והכו עשרת אלפים [5] איש (=רבבה) בבזק: "וסליקו דבית יהודה ומסר ד’ ית כנענאה ופריזאה בידיהון ומחנון בבזק עסרא אלפין גברא". בפסוק יח מסופר: "וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ". הערים האלו נמצאות במישור (העמק), אולם מייד בסמוך משמע שהן לא נלכדו בפועל: "וַיְהִי ד’ אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם". תרגום יונתן מסביר את הסתירה. פסוק יח מתייחס לאדם בשם "יהודה"; ואלו פסוק יט מתייחס ל"שבט יהודה". עתניאל (שהוא "יהודה") "לכד" בקרב הרו "ספר עתניאל" בסכום המאמר נמצאנו למדים, שתרגום יונתן מרמז לפתרון כמה מהקשיים שיש בספר שופטים. הספור על עתניאל שכבש את דביר ולאחריו הספור על עכסה ותאוות הממון שלה – חוזר הן בספר יהושע והן בספר שופטים. אין זה מובן מדוע הספור הזה נכתב באופן כה מפורט; ואין זה מובן מדוע בספר יהושע מסופר שהדבר ארע בחיי יהושע, ומדוע בספר שופטים מסופר שהדבר ארע לאחר מות יהושע. תרגום יונתן מרמז, שהספור על כבוש דביר ועל עכסה ותאוות הממון, הוא סוג של ספר שנכתב על ידי עתניאל עוד בחיי יהושע; והוא מתאר את "מלחמת גוג ומגוג הראשונה". מלחמה זו החלה לאחר כיבוש הארץ, כאשר הגיע שלב ההורשה והגירוש של הגויים. לשיטת עתניאל, "גוג" השתלט על יהושע ורוב השבטים; כלומר, "החשיבה הגויית" השתלטה עליהם, והם רוצים להוריש את הארץ מתוך שימוש בתאוות הגויים ובכלי נשק גשמיים. לשיטת עתניאל, יהושע נחשב ל"מת", ורוב השבטים נחשבים כמו "גויים". לשיטתו, אלו שסבורים שהורשת הארץ צריכה להיעשות באמצעות עמל התורה - הם "בני ישראל (האמתיים)". הם באו ושאלו את דבר ד’, וקבלו אישור לשיטתם; שעמל התורה של עתניאל (=יהודה) יכבוש את הארץ בתחילה. הספור על עתניאל שכבש את דביר ועכסה ותאוות הממון שלה התרחש בפועל בחיי יהושע – אך בתקופה שהוא נחשב ל"מת" בעיני עתניאל. יהושע הביא בספרו קטעים מה"ספר של עתניאל", ורמז שהוא חולק עליו. שמואל כתב את ספר שופטים, והביא בו קטעים נוספים מהספר של עתניאל. המיתה של יהושע שמתוארת בתחילת ספר שופטים היא "מיתה סמלית" כפי שהיא תוארה בידי עתניאל; ולכן אין שם תואר כבוד ליהושע. שמואל ראה צורך לספר בהמשך ספר שופטים על המיתה האמיתית של יהושע, ושם חולקים ליהושע כבוד (כמבואר בהערת השולים [6]). 1 תרגום יונתן רמז לישיבה של עתניאל גם בספר שופטים. התרגום היה אמור לתרגם שם לפי דרכו, שבני קיני עלו ל"מַדְבְּרָא דְבֵית יְהוּדָה די בדרום ערד". אך באופן יוצא דופן התרגום השאיר את "מִדְבַּר יְהוּדָה" – כפי שהוא בכתוב עצמו. התרגום מרמז ש"מִדְבַּר יְהוּדָה" שבכתוב הזה - אינו מִדְבָּר רגיל; הכוונה ל"ישיבה" של "יהודה" (עתניאל) - שהיתה מקום יבש ומנוגב מגשמיות. 2 כך מבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל (גליון 'החברותא' מס' 173): "הבריאה נראית בעיני בני האדם (המוגבלים) כמבנה המורכב - מכסה את המציאות האמיתית (שהיא) 'תוהו ובוהו'... הכרת ה'תוהו ובוהו' הכרחית לתיקון הבריאה, ובה גם ענין מלחמת גוג ומגוג. רמז וסמל להתנתקות מההשפעה של הטבע החומרי, אשר הכרחית להיות לפני ביאת גואל צדק...". בהבנה הזו מתורצת גם קושיית ה"פרי צדיק" (פרשת שמיני - אות ט), שכתב במסקנתו דברים דומים. 3 יחזקאל לח, יב 4 יש פרקים בתנ"ך שמספרים שהצלחות בקרב נובעות מהאיחוד שבין שני הצדדים. כאשר יונתן יוצא למלחמה בפלשתים נאמר (שמואל א יד, ד): "וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים, שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה, וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה". וכתב שם הרד"ק: "...לא נודע אצלינו ענין השמות, אלא שיונתן (בן עוזיאל) תרגם בּוֹצֵץ = משרועיתא מקום חלקלק... ותרגם סֶנֶּה = מדרוכיתא פי' מקום דרוך". הפרק מרמז שם שהנצחון של ישראל בא בזכות איחוד הכוחות; איחוד בין החלקלק שקשור ליהודה שנשא את "בַּת שׁוּעַ" (חלקלק) - לבין "סֶנֶּה" שקשור ליוסף שנשא את "אָסְנַת". 5 בסדר "אליהו רבה" (איש שלום, יב) מבואר שהמספר "שנים" מסמל הצטרפות של עוסקי התורה זה לזה - ובזכות כך הם מניסים "רבבה": "אף על פי שאין בהן דברי תורה אלא מדרך ארץ ורדפו מכם חמשה מאה, אבל אם תעשו את התורה ותעדיפו עליה, אחד מכם ירדף אלף ושנים ינוסו רבבה". 6 התיאור הראשון משמיט ממנו את התואר "עֶבֶד ד’ ", שמופיע במקומות אחרים דומים ובהמשך. "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ד’ " (דברים לד, ה); "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ד’ " (יהושע א, א); "וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ד’ " (יהושע כד, כט, שופטים ב, ח). חשוב להוסיף, שיש ליהושע שני ימי זכרון לציון מותו. יום הזכרון שמקובל בימינו הוא בכ"ו בניסן כמבואר בשו"ע (או"ח תקפ, ב). מאידך, במסורת הקדומה מובא יום צום לזכר יהושע בן נון בי"ח באייר (בל"ג בעומר) כפי שמוזכר גם בפיוט של ר' אלעזר הקליר "אהלי איכה". יום הצום בל"ג בעומר מתייחס ל"מיתה הסמלית" של יהושע; והוא לפי השיטה שסבורה - שיהושע סבל מ"מיתה סמלית" ויש להצטער על כך. אך לפי השיטה החולקת, יהושע מילא אחר רצון הבורא והוא לא "מת באופן סמלי". אדרבא, צריך להפוך את היום הזה ליום שמחה מפני שהוא "חדל מלמות".  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|