לוּז – עיר האמת

בתחילת ספר שופטים מסופר על כבוש העיר לוּז (א):

"וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם בֵּית אֵל וַד’ עִמָּם: וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים לוּז: וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד: וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב וְאֶת הָאִישׁ וְאֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ: וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:"

חז"ל לימדונו (מגילה דף יד, א) "נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה - לא נכתבה". מדוע חשוב לדורות הבאים לדעת, שהגוי שיצא מהעיר לוּז בנה בנה עיר בשם לוּז - שקיימת עד היום הזה? במסכת סוטה (דף מו, ב) מופיעה דרשה שמסבירה את חשיבות הדבר:

"וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. - תניא: היא לוּז שצובעין בה תכלת, היא לוּז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן - יוצאין חוץ לחומה והן מתים."

מהמדרש משמע שאף אחד לא הצליח להכחיד את לוּז. מדוע לא ידוע לנו על עיר כזו במציאות? לבד מכך תמוה, מדוע לא כל האנשים באו לגור בעיר הפלאית - שלא שלט בה מלאך המות?

כדי להבין את כוונת הדרשה, צריך להתבונן במדרש דומה שמתייחס לעיר לוּז שמוזכרת בתורה; ובמדרש על עצם הלוּז הפלאית שאי-אפשר להכחידה. מדרשים אלו נידונו באריכות במאמר הקודם; ונחזור על עיקרי הדברים בקצרה.

 

לוּז שבתורה

בבראשית רבה (וילנא, בראשית, כח, ג) מובא מדרש על עצם הלוּז הפלאית שאי אפשר להכחידה, ושהגוף יקום ממנה לתחיה. העצם הזו מוזכרת גם בזוהר (מדרש הנעלם, א, תולדות, דף קלז א), והזוהר קורא לה בשם 'בתואל הרמאי'.

במאמר הקודם התבאר, שהזוהר מסביר לנו את הרקע להזכרת לוּז לראשונה בתורה. יעקב עסק בעיקר בלימוד תורה. יצחק קרא לו ושלחו לארם לשאת אשה: "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל...". יעקב חשש מהחיבור לדרך חיים שמחשיבה את הגשמיות. יעקב יצא לדרכו וישן בסביבת "מקום" מסוים. ד’ התגלה אליו בחלום, והודיע לו שמלאכים רוחניים ממשיכים ללוות אותו ולסייע לו באופן נסתר. ההצלחה שלו בעיסוקים הגשמיים ב"בית בתואל" – תמשיך לבוא אליו בזכות עמלו בתורה. יעקב קרא למקום "בית אל" כדי לרמז, שההשתדלות הגשמית בדרכי הגויים היא "מתה" בפני עצמה; מה שיביא להצלחתו הגשמית יהיה ההשתדלות הרוחנית שלו - ולמעשה מדובר ב"בית אל".

 

קריאה זו נתנה פתח להבין; שרק בני יעקב שימשיכו בדרך אביהם, וישימו את עיקר מאווים בתורה – יזכו שיתייחסו גם למעשיהם הגשמים בתור מעשים שיש בם "חיים". מאידך, בני יעקב שישימו את עיקר מאווים ביישובו של עולם - נחשבים ל"מתים". התורה באה והכהתה את המשמעות הזו, ואמרה (בראשית כח, יט): "וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה". מדרש-רבה הרחיב שם את כוונת התורה (בראשית רבה, וילנא, ויצא סט, ח):

"היא לוּז שצובעין בה את התכלת, היא לוּז שעלה סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה, היא לוּז שלא שלט בה מלאך המות מעולם, הזקנים שבה מה עושין להם כיון שהם זקנים הרבה מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים. אמר ר' אבא בר כהנא למה נקרא שמה לוּז כל מי שנכנס בה הטריף (הצמיח) מצות ומעשים טובים כלוּז."

מטרת המדרש לרמז שמי שעסק ביישובו של עולם כל ימיו - נחשב ל"צדיק". ר' אבא בר כהנא אמר - "שכל מי שנכנס בה הטריף (הצמיח) מצות ומעשים טובים כלוּז". זהו רמז, שאין זה נכון להביט בעין שלילית על העיסוק ביישובו של עולם. מדובר בריבוי עצום ומהיר של מצוות ומעשים טובים – שמזכיר את הפריחה המהירה של עץ השקד (לוּז). זו גם המשמעות של צביעת התכלת שנעשית בלוּז (כמבואר בהערת השולים¹). מי שעסק ביישובו של עולם כל ימיו - נחשב ל"חי". מקצת מאחיו התורניים הגדירו אותו כ"מת" אך הדבר אינו נכון; ומלאך המוות לא שלט בו מעולם - למרות שהוא לא עסק בתורה.

 

לוּז מסמלת את הגרעין היסודי של האומה הישראלית. צרות וגזרות-שמד פוגעות בצלילות הדעת הנדרשת לעוסקי התורה; והן עלולות לפגוע קשות בקומה הרוחנית של עם ישראל. אולם גזרות-השמד לא תצלחנה לחסל את הגרעין הבסיסי של עם ישראל - שמבוסס על אנשים שעוסקים ביישובו של עולם. עצם הלוּז תהיה "השורש שהגוף יבנה ממנו" - והכוונה ל"תחיית הגוף" שיחזקאל ראה בחזון "הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת". "גוף" שמסמל את התחייה של עם ישראל בארצו.

 

ספר שופטים ועתניאל

פרשיית קריאת השם לוּז חוזרת ומופיעה גם בתחילת ספר שופטים. המדרש על הכתוב שבספר שופטים - מסביר את עומק הפרשיה הזו. המעקב אחרי הגוי שהקים את לוּז - מרמז ש"חיים" של עיסוק ביישובו של עולם יתכנו גם אצל "הגויים"; ואילו עם ישראל נועד למטרה חשובה הרבה יותר!

 

 מגמת הפרשיה - ממשיכה את המגמה של תחילת ספר שופטים. מסופר שם על כבוש "קִרְיַת סֵפֶר" על ידי עתניאל; ומסופר שהדבר נעשה לאחר מות יהושע. הדבר תמוה מאוד, מפני שבספר יהושע מסופר שהכבוש הזה נעשה עוד בחיי יהושע. במאמר הקודם "האם יהושע מת פעמיים" התבאר ששמואל הנביא כתב את ספר שופטים והתבסס בין השאר על הספר שכתב עתניאל; והדבר מבאר את הסתירה. נחזור בקצרה על עיקרי הדברים.

 

כבוש לוּז שבספר שופטים

עתניאל נקרא גם בשם יעבץ, והוא פתח ישיבה והודיע לתלמידיו – שתורתם ותפילתם טובה מבחינה צבאית יותר מרכב ופרשים. יהושע רצה להמשיך ולהוריש את הארץ באמצעות חרב גשמית. אך לשיטת עתניאל, "החשיבה הגויית" השתלטה על יהושע; ובחינתו, יהושע הוא כמו "גוי" וכמו "מת". לפיכך, הוא כתב שכבוש "קִרְיַת סֵפֶר" נעשה אחר "מות יהושע" - למרות שהדבר נעשה בחיי יהושע. שבט יהודה כבדו את עתניאל ותלמידיו; ועתניאל רמז בפרשיית כבושי שבט יהודה - כיצד עמל התורה שלו ("קִרְיַת סֵפֶר") סייע להם במלחמותיהם.

 

עתניאל הוסיף וסיפר על הכבוש של "בֵּית יוֹסֵף" בתור "ספור ניגודי" לכבוש של שבט יהודה. עתניאל פתח: "וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם בֵּית אֵל וַד’ עִמָּם". השמוש במילה "גַּם" מרמז שעתניאל מודע לכך, ש"ד’ עִמָּם" – למרות שעיקר מאוויים בעמל הגשמי. אך עתניאל הראה, שאם נבדוק היטב נראה - שהדבר אינו מדויק.

היה ידוע, שהכתוב בתורה "וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" מרמז, שגם השתדלות גשמית כמו הגויים - נחשבת ל"חיים" עבור בני יעקב; ושהקב"ה נמצא עמם גם כאשר הם פועלים באופן גשמי בלבד. עתניאל רצה להראות שאלו "תנחומים של הבל"! לשם כך, הוא מספר שהגוי שיצא מהעיר לוּז הקדומה -  הקים גם הוא עיר בשם לוּז שקיימת "עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

הפרט השולי הזה הוא הנקודה העיקרית של העלילה! אם העיסוק "ביישובו של עולם" מקנה "חיים" לעולם הבא – הרי שגם לגוי שעוסק "ביישובו של עולם" מגיע "חיים" לעולם הבא. מדוע שיהיה הבדל בין ה"לוּז" של עם ישראל – לבין ה"לוּז" של הגויים?! המדרש מרמז לכוונת עתניאל, ולכן הוא מספר שגם בעיר של הגוי – "מלאך המות אין לו רשות לעבור בה".

הספור של עתניאל נועד לרמז, שעתניאל ותלמידיו שעמלים בחכמת התורה - יזכו ל"חיי העולם הבא" שמגיעים לעם ישראל. מאידך, "בית יוסף" אינם עמלים בתורה. הם עוסקים אמנם ביישובו של עולם – אך הם יזכו ל"עולם הבא של הגויים", הם יזכו ל"לוּז" שהוא רק "חלק לעולם הבא".

ההתמודדות עם הטענה הזו מרומזת בהעמקה בתרגום יונתן על התורה, וכדלקמן.

 

תרגום יונתן על "מות ישרים"

בתורה מסופר שבלק מלך מואב שכר את בלעם לבוא ולקלל את ישראל; אך בסופו של דבר הקב"ה כפה על בלעם לברך את ישראל. בתוך הברכות נמצאת תפילה אישית שבלעם התפלל על עצמו (במדבר כג, י): "... תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ". זו לשון תרגום יונתן שם² בתרגום חופשי לעברית:

"אמר בִלעם הרשע אם הורגים אותי בית ישׂראל בחרב - כבר מבושׂרני שאין לי חלק לעולם הבא; אך אִם אמות מות של אמִתיים ("מוֹתָא דְקַשִׁיטִין") - הלואי שיהיה סופי כקטן שבהם:"

תרגום יונתן מבאר את כוונת בלעם, ומרמז שבלעם תכנן לחטוא - ובסוף ימיו לשוב בתשובה ולזכות לחלק בעולם הבא. הוא ניבא שאם בני ישראל יהרגו אותו בחרב – הדבר יוכיח שהוא לא זכה לשוב בתשובה. והוא הוסיף ואמר שגם אם הוא יזכה לסיים את חייו בתשובה; החלק הַמֵּרָבִי שהוא יכול להתאוות לקבל בעולם הבא -  יהיה כמו החלק שיש שם לקטן מבני ישראל.

 

תרגום יונתן מלמדנו על ההבדל שיש בין העולם הבא של הגויים לבין העולם הבא של ישראל. הגויים התחייבו רק ב"שבע מצוות בני נוח"; ואילו בני ישראל התחייבו בכל מצוות התורה! במשנה (מכות ג, טז) מבואר שהחיוב העצום הזה הוא רק לטובת בני ישראל – "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות"; וכך מבאר זאת שם הרמב"ם בפירוש המשנה:

"מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא. ... כי מחמת רבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה."

גוי חסיד אומות העולם שקיים את כל שבע מצוות בני נוח על הצד הטוב ביותר – הַמֵּרָב שהוא יכול לזכות בו הוא רק "חלק לעולם הבא". מצב זה הוא - נקודת הפתיחה של כל אדם מישראל. במצווה אחת - כבר זוכה אדם מישראל ב"חיי העולם הבא". ידוע שאפילו פושעי ישראל "מלאים מצוות כרימון"³; ואם כך ודאי שאדם רגיל מישראל שלא זכה לעמול בתורה – יזכה ל"חיי העולם הבא" במידה מרובה ביותר. מידה כה מרובה – שאין להשוות אותה כלל ל"חלק לעולם הבא" שיש לגוי שעסק ביישובו של עולם.

 

מוֹת יְשָׁרִים = מוֹתָא דְקַשִׁיטִין

בלעם כינה את בני ישראל בשם "יְשָׁרִים", והתרגום מבאר שכוונתו היא ל"אמיתיים" ("קַשִׁיטִין"). הסמל של העולם הגשמי העולם הטבעי הוא ה"עיגול"; ולעומתו הסמל של העולם הרוחני עולם התורה – הוא "הקו הישר"⁴. נשמות ישראל והתורה קשורים זה בזה; וכן מובא בשל"ה (מסכת שבועות פרק תורה אור ריג, א-ב):

"נשמות ישראל הם למעלה למעלה ממדרגת המלאכים. כי נשמות ישראל חצובות מכסא כבוד... נשמות ישראל הוא רוחניות התורה..."

אנשים מישראל שעוסקים רוב ימיהם ביישובו של העולם, נראים לכאורה "עגולים" כמו הגויים; אך זו ראיה חיצונית. ישראל נקראו בתורה בשם "ישֻׁרוּן", מפני שכל נשמותיהם נחצבו מהתורה שקשורה ל"קו הישר".

מאידך, גוי חסיד אומות העולם שמקיים את שבע מצוות בני נוח, נשמתו נחצבה מ"הקו העגול"⁵. כדי לזכות בחלק לעולם הבא - הוא חייב למצוא קשר לתורה (שהיא "הקו הישר"). כעין כך מבואר ברמב"ם (הלכות מלכים ח, יא):

"כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה..."

גוי שקיים את שבע מצוות בני נוח משכלו – אינו זכאי עדין לחלק לעולם הבא! רק אם הוא יקיים אותן מפני שהקב"ה ציווה אותן בתורה ("הקו הישר") – הוא יזכה לכך⁶.

גוי יכול להתעלות ולזכות לנשמה מ"הקו הישר" כאשר הוא מתגייר, ואז הוא יכול לזכות לחיי העולם הבא - במובן המלא שלהם! וכן מבואר ברמב"ם (אסורי ביאה יד):

"כיצד מקבלין גירי הצדק... ומודיעין אותו עיקרי הדת... ומודיעין אותו שבעשיית מצות אלו יזכה לחיי העולם הבא... ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים והם ישראל..."

 

לוז = 'קושטא' (='אמת')

בלעם פתח בלשון רבים - "מוֹת יְשָׁרִים"; וסיים בלשון יחיד - "אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ". תרגום יונתן דייק מכך, שתקוות בלעם הייתה להידמות - ליחיד מישראל שיש לו את החלק הקטן ביותר. היסוד הזה מהווה דחייה למה שעתניאל רמז בפרשיית כבוש לוז שבספר שופטים. חז"ל מרמזים לכך באגדה על עיר שאנשים לא מתו בה קודם קיצם. תכונה זו מרמזת שמדובר בעיר הידועה לוּז⁷. היא נקראת בספור המעשה בשם 'קושטא' – כדי לרמז לפרשנות של תרגום יונתן לדברי בלעם ("מוֹתָא דְקַשִׁיטִין"). זו לשון הסוגיה (סנהדרין דף צז, א) בתרגום חופשי:

"אמר רבא: מתחילה הייתי אומר שאין 'קושטא' (=אמת) בעולם. אמר לי תלמיד חכם אחד ורב טבות שמו, ויש אומרים רב טביומי שמו, שידוע שאם היו נותנים לו את כל הממון שבעולם הוא לא היה משנה את דבריו: 'פעם אחת נקלעתי לעיר ששמה 'קושטא', שתושביה לא היו משנים את דבריהם, ולא היה מת אחד מהם לפני שהגיע קיצו. נשאתי אשה מהם ונולדו לי שני בנים ממנה. יום אחד אשתו חפפה את ראשה⁸, ובאה שכנתה ונקשה בדלת ורצתה לדבר איתה. סבור היה שאין ראוי לומר את הסיבה המדויקת שאשתו אינה יכולה לדבר עם השכנה; ולכן הוא אמר לשכנה שאשתו אינה נמצאת כאן. בעקבות כך מתו שני הבנים. באו אנשי המקום לפניו ושאלו אותו מה קרה שהם מתו קודם קיצם, וסיפר להם את מה שארע. אמרו לו: בבקשה ממך, צא ממקומנו, ואל תגרה את מלאך המות באנשי העיר'."

ההקדמה לסיפור אינה מובנת. רבא פותח באמירה החלטית - " שאין 'קושטא' (=אמת) בעולם". אך מייד בסמוך מסופר על רב טבות שידוע שהוא תלמיד-חכם שאף פעם לא שינה מהאמת. כיצד אפשר ליישב את הסתירה. הסתירה שבהקדמה נועדה לרמז לנו, שכאשר רבא אמר "בעולם" הוא התכוון לומר "בענייני העולם הזה". רבא היה סבור שהעולם הזה הוא "עלמא דשיקרא"; וההשתדלות בענייני העולם הזה - לא תניב "אמת" נצחית. רבא המשיך את הרעיון של עתניאל, (רעיון שיש לו המשך גם בספר תהילים כמבואר בהערת השוליים⁹).

 

רב טבות שלא שיקר עבור "כל הממון שבעולם" בא לחיות בעיר של ענייני העולם הזה; והוא גורש ממנה מפני שהוא אמר "חצי מהאמת" בפיו - ו"חצי מהאמת" בלבו. הוא רצה לומר ש"אשתו אינה נמצאת כאן במצב שראוי לדיבור"; אך הוא חילק את דבריו. הוא אמר בפיו - "שאשתו אינה נמצאת כאן..."; והוא המשיך בלבו - "...במצב שראוי לדבור"¹⁰. כוונת רב טבות היתה רצויה; ובשו"ת 'תורה לשמה' (שס"ד) ההנהגה של רב טבות מובאת כהנהגה נכונה – שראויה לחיקוי! אך הדבור המעורפל שלו אינו מתאים לעיר המיוחדת הזו; ולפיכך, הוא נדרש לצאת משם.

האגדה מרמזת, שמעשי רב טבות - מקבילים למעשי עתניאל. כוונת שניהם רצויה - אך "חצי האמת" שלהם עלול לסכן את תושבי העיר. גם כוונת עתניאל רצויה. הוא סיפר את המעשה ב"לוּז של הגויים" כדי לדרבן¹¹ את מי שמסוגל לעמול בתורה – שיעשה זאת! ושלא ישקיע את עיקר מאווייו ביישובו של עולם. אך הוא שמר בליבו "חצי נוסף מהאמת".

 

מסיבות שונות ומשונות - לא כולם מסוגלים לעמול בתורה. "לוּז" (='קושטא') בנויה על ה"חצי הנוסף מהאמת" – שגם מי שלא זכה לעמול בתורה – יזכה לחיי העולם הבא במידה מרובה. ה"חיים" ב'לוּז' מתבססים על אמירת "כל האמת" הזו. מי שמחביא את "חצי האמת" הזו בלבו – אין מקומו ב"לוּז" (='קושטא').

 

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ

בסיכום המאמר נמצאנו למדים ששמואל הנביא כתב את ספר שופטים והתבסס בין השאר על הספר שכתב עתניאל. עתניאל רצה להדגיש שתי מציאויות של "אנשים טובים". מציאות אחת של מי שעוסק בחכמת התורה ("קִרְיַת סֵפֶר") – וכאילו רק הוא זוכה ל"חיי העולם הבא". מנגד מציאות שניה, "גוי חסיד אומות העולם" שעוסק ביישובו של עולם ("לוּז") וזכאי רק ל"חלק לעולם הבא". עתניאל רמז ש"בית יוסף" שאינם עמלים בתורה כמוהו – שייכים למציאות השניה; כלומר, הם  דומים ל"גויים" וזכאים רק לחלק לעולם הבא.

 

אך קיימת "חצי אמת" נוספת שעתניאל לא סיפר עליה שם. "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים". אין להשוות גוי שקיים את כל "שבע מצוות בני נוח" – לאדם מישראל שקיים אפילו מצוות בודדות מתוך "שש מאות ושלש עשרה המצוות שנצטוו ישראל". היסוד הזה מרומז בתרגום יונתן על בקשת בלעם ל"מוֹת יְשָׁרִים" (="מוֹתָא דְקַשִׁיטִין"); והאגדה על העיר 'קושטא' מביאה את הספור הזה כמענה למגמת עתניאל.

 

___________________________________________________________

 

1 "וה'תכלית' נקרא 'תכלת', כי התכלת מערב שחור עם לבן... שה'תכלית' שהוא סוף המעשה, הוא במחשבה תחלה וקרוב להמחשבה". (ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן יח, ז).

2 "אָמַר בִּלְעָם רַשִׁיעָא אִין קַטְלִין יָתִי בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּסַיְיפָא כְּבַר מְבַשְׂרָנָא דְלֵית לִי חוּלַק לְעַלְמָא דְאָתֵי בְּרַם אִין מַיִיתְנָא מוֹתָא דְקַשִׁיטִין לְוַאי דְתֵיהֵי סוֹפִי כִּזְעֵירָא דִבְהוֹן:".

3 עירובין דף יט, א

4 "ובחינת היושר היא הבחינה התכליתית בשביל הבחירה... לפי ערך התורה והמצוות... ולפי עבודת האדם למטה, משתנה המצב הכללי בכל העולמות,.. והיינו ההבדל שבין ישראל ובין העמים עכו"ם, כי לאומות העולם אשר לא ניתן להם תורה ומצוות, קיומם בסוד העיגולים, בחינת הטבע, ... לכן גם הנהגת אומות העולם משתנה לפי ערך שינוי מצב ישראל וכפי עבודתם בתורה ומצוות. ועיין כל זה באריכות בספר פתחי שערים נתיב עיגולים ויושר". (מבוא לחכמת הקבלה לר' שמואל טולידנו; חלק א שער ג פרק ד).

5 "כי חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא ונפשם חוזרת ליסודה לגלגל השכל, למקום שנחצבה ממנו, והוא המקום שתחת כסא הכבוד. ויש מעלה גדולה מזו לנפשות ישראל כרחוק מזרח ממערב וכיתרון האור על החשך, כן יש יתרון מעלה למחצב הנפשות של ישראל ממחצב נפשות אומות העולם". (תורת המנחה פרשת יתרו / דרשה כד עמוד 249).

6 ידידי הרב יצחק נמני נר"ו הפנה את תשומת לבי, שבאגרות הראי"ה (פט) יש דיון בהבנת דברי הרמב"ם.

7 כך מבואר ברש"י שם (ד"ה: "דקא בעו מינאי").

8 שַׂעֲרוֹת הראש מיוחסות באופן סמלי לתאוות ממון (ליקוטי מוהר"ן, קמא, סט). חפיפת שַׂעֲרוֹת הראש מסמלת עיסוק בתאוות הממון שקשורה למות, וכך היא מופיעה באגדה אחרת (חגיגה דף ד, ב): "כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה: זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא; אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי". "שני הבנים" שנולדו לרב טבות (וכעין כך ה"דרדקי") מסמלים הגעה לתכלית הרוחנית ש'אֶלְדָּד וּמֵידָד' מסמלים אותה כמרומז בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) 'ומה אֶלְדָּד וּמֵידָד שכל ישראל יודעים שאֵילו הן שְׁנַיִם'); ואין כאן המקום להאריך בדברים.

9 "הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ... כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם, וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר..." (תהילים מט). המזמור מגלה, שמי שמשקיעים את זמנם בענייני העולם הזה ובעושר - עשויים לנחול מָוֶת; ואילו ה"יְשָׁרִים" שעמלים ברוחניות - יינצלו מכך.

10 וכעין המבואר ברמב"ם (הלכות שבועות ג, ג): "וצריך הנשבע באונס להיות כוונתו בלבו בעת השבועה לדבר הפוטרו; ואף על פי שהדברים אלו שבלב אינן דברים, הואיל ואינו יכול להוציא בשפתיו מפני האונס, הרי זה סומך על דברים שבלבו."

11 "והנה יש מהפתאים המבקשים רק להקל מעליהם,... אם לא יהיה לנו חלק גדול, יהיה לנו חלק קטן. אנו די לנו בזה, ולא נכביד על משאנו בעבור זאת..." (ספר מסילת ישרים,פרק ד).