המלך שנקבר בחייו

פרשיית קברו של אלישע הנביא מעוררת שאלות רבות (מלכים ב יג, כ-כא):

"וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה: וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו:"

אלישע הוא היחיד בתנ"ך שמסופר שקברו אותו, בלא לציין היכן הוא נקבר¹. מדוע?

הכתוב הסמוך אומר דרשני. מסופר על קבוצת אנשים שנקראת "הֵם". המילה "הֵם" מתייחסת בדרך כלל לאנשים שהוזכרו לפני כן. אך הכתוב כאן קשה, מפני שלכאורה זו הפעם הראשונה שמזכירים אותם. הֵם קברו אִישׁ; והדבר תמוה מפני שהיה צריך להיות כתוב שהֵם קברו מֵת. הביטוי "השלכה" רוצה להביע זלזול כלפי הנקבר; וכן מצאנו כאשר המלך יְהוֹיָקִים רצח את נביא-האמת אוּרִיָּהוּ: "וַיַּכֵּהוּ בֶּחָרֶב וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נִבְלָתוֹ אֶל קִבְרֵי בְּנֵי הָעָם". מדוע מופיע כאן ביטוי שמביע זלזול ב"אִישׁ" הנקבר?

בהמשך הכתוב משמע של"אִישׁ" יש חיות, והוא הלך מעצמו ונגע בעצמות אלישע. האם יתכן שהֵם רצו לקבור אִישׁ חי? ואם כך, מדוע נאמר בסמוך "וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו"?

 

מי האיש שקם לתחיה

הרד"ק מביא מסורת (מובאת גם בפרקי דרבי אליעזר, חורב, לב), שה"אִישׁ" שקם לתחיה היה שַלּוּם בֶּן תִּקְוָה - בעלה של חולדה הנביאה. אך המסורת תמוהה ביותר!

אלישע הנביא מת ונקבר בימי אמציה מלך יהודה; ואילו שַלּוּם בן תקוה היה שומר הבגדים של המלך יאשיהו שהיה דור שביעי למלך אמציה. לפי פשוטו של הכתוב, האיש הושלך לקבר אלישע כבר בשנה הראשונה לקבורת אלישע – "וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה: וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד...". אך לפי המדרש, חלפו כשבעה דורות (כמעט מאתיים שנה) עד שהשליכו את שַלּוּם לקבר אלישע. כיצד אפשר ליישב את הסתירה בין המדרש לבין פשוטו של הכתוב?

 

המסורת מרמזת שהכתוב אינו כפשוטו! ה"קבר" של אלישע מופיע בכתוב במשמעות סמלית. השליכו ל"קבר הסמלי" הזה "אִישׁ" בדורו של אלישע, והשליכו לשם "אִישׁ" כמו שַלּוּם בן תקוה בדור אחר; ובכל דור ה"אִישׁ" קם ו"חי". מה משמעות התחיה הזו?

 

"מיתה" סמלית

בברית בין הבתרים הקב"ה ציווה על אברהם לעשות "מעשה נבואי". אברהם הצטווה להקריב בהמות וצפורים. הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; מפני שהן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. במאמר "הניגון של אברהם אבינו" התבאר שמדרשי חז"ל ורבנו סעדיה גאון מרמזים שהדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים"; שיהיו בה בנים שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי וצבאי; ובנים שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים).

לאחר מכן נאמר: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". רבנו סעדיה גאון מבאר, ש"הָעַיִט" הם הַצִּפּוֹרִים שמוזכרים לפני כן. הקבוצה שעוסקת ברוחניות בטוחה שרק הם "כהנים". הם "דוקרים" את ה"בהמות" כדי שיתעוררו ויהיו "ציפורים" כמוהם; ו"יעופו באוויר" ויעסקו ברוחניות. "הדקירות" לא הועילו; ולכן הם מגדירים את ה"בהמות" - כ"פְגָרִים".

אברהם לא הזדהה לגמרי עם פעולת "הדקירות", ולכן הכתוב מתאר זאת כאילו ה"עַיִט" עושה זאת על דעת עצמו. לאחר מכן אברהם הפיח בשתי הקבוצות רוח של תחיה, וכך מתאר זאת רס"ג²: "וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם - וינידם ויחיו כולהם". אברהם עורר את כולם ברוח של תשובה. כל קבוצה תתעורר לראות את מעלת חבירתה; ותחזור בה מההבנה המוטעית - שיש לה כביכול "חיים" בפני עצמה. כולם יכירו בצורך בקיום שתי הקבוצות, ואז יהיו "חיים" בשתי הקבוצות.

 

תחיית משיח בן יוסף

הקבוצות שמרומזות בברית בין הבתרים חוזרות ומופיעות בתנ"ך גם כ"קבוצת משיח בן יוסף" שעוסקת בענייני המעשה; וכקבוצת "משיח בן דויד" שעוסקת בענייני הרוח. כל אחת מהקבוצות בטוחה שרק בה יש "חיים", והיא מקטרגת על חברי הקבוצה השניה ומגדירה אותם כ"מתים". הקב"ה אינו רוצה באמת בקטרוג הזה, ולכן הוא "מחיה" את ה"מת" הסמלי. המדרש על שַלּוּם בן תקוה - מרמז שזה גם מה שארע ב"קבר אלישע".

 

זו הפעם השלישית בספר מלכים שמרמזת להחייאת משיח בן יוסף. בתחילה (מלכים א יז) מסופר שאליהו החיה את "בן האלמנה", וחז"ל מוסרים³ ש"בן האלמנה" הוא "משיח בן יוסף". בהמשך (מלכים ב ד) מסופר שאלישע החיה את "בן השונמית". במאמר "אלישע ופקיחת עיני השונמית" התבאר שמסורת חז"ל מרמזת שגם "בן השונמית" מסמל את "משיח בן יוסף". היסוד הזה חוזר גם כאן. חברי קבוצת משיח בן דויד הגדירו "אִישׁ" מקבוצת משיח בן יוסף בתור מֵת. "הֵם" השליכו אותו בבוז ל"קבר הסמלי" של אלישע, אך אלישע "החיה" אותו.

 

הקבורה התמוהה של יְהוֹאָשׁ מלך ישראל

הכתובים שסביב החייאת ה"אִישׁ" מרמזים למשמעות הסמלית. לפרשיית "קבר אלישע" קודמת קבורה תמוהה של המלך יְהוֹאָשׁ (יוֹאָשׁ) בֶּן יְהוֹאָחָז (מלכים ב יג-יד):

"...וַיִּשְׁכַּב יוֹאָשׁ עִם אֲבֹתָיו וְיָרָבְעָם יָשַׁב עַל כִּסְאוֹ וַיִּקָּבֵר יוֹאָשׁ בְּשֹׁמְרוֹן עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּבְךְּ עַל פָּנָיו וַיֹּאמַר אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו... וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ... וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹר וַיֹּאמֶר חֵץ תְּשׁוּעָה לַד’ וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם... וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ... וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ... וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע... וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו... וַיָּשָׁב יְהוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז וַיִּקַּח אֶת הֶעָרִים מִיַּד בֶּן הֲדַד בֶּן חֲזָאֵל... וַיִּשְׁכַּב יְהוֹאָשׁ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּשֹׁמְרוֹן עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ יָרָבְעָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו:"

יואש בן יהואחז "מת ונקבר" כבר בתחילה. אולם לאחר מכן הוא מתואר כ"איש חי"; והוא בא לאלישע ומתברך ממנו; ולבסוף הוא "מת ונקבר" פעם נוספת. מה פשר הדבר?

 

הכתוב מרמז לנו - שהקבורה הראשונה של יואש היא קבורה סמלית. קבוצה מסוימת התייחסה אל יואש כאדם מת עוד בחייו. הֵם התנחמו בכך, שהתפקיד הרע – התפקיד של מלך ישראל - הוא תפקיד שיש בו תועלת. יואש וצבא ישראל נלחמים בגויים שמציקים גם לממלכת יהודה. לפיכך יש נחמה בכך, שיואש בחר להיות "קבור" בתפקיד הדחוי הזה, ושבנו ישב על "הכסא" הזה אחריו.

מי התייחס ליואש כאל אדם "מת וקבור בחייו"?

 

הנביא שאסר להתחבר ליואש ולאנשיו

בספר דברי הימים מסופר שאמציה מלך יהודה רצה להילחם בממלכת אדום; והוא שכר מאה אלף חיילים מצבא יואש מלך ישראל. אולם אז בא אליו נביא והוכיח אותו (דברי הימים ב כה, ז):

"וְאִישׁ הָאֱ-לֹהִים בָּא אֵלָיו לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ אַל יָבֹא עִמְּךָ צְבָא יִשְׂרָאֵל כִּי אֵין ד’ עִם יִשְׂרָאֵל כֹּל בְּנֵי אֶפְרָיִם:"

בהמשך הפרשה שם, כאשר הנביא נשלח ע"י הקב"ה - הדבר מצוין במפורש; אולם הכתוב אינו אומר זאת כאן. הכתוב מרמז שהנביא בא כאן על דעת עצמו, ואמר את מה שנראה בעיניו כדעת ד’. הנביא הזה קבע שהקב"ה אינו נמצא בצבא ישראל; אך דבריו סותרים את מה שמפורש בספר מלכים. בספר מלכים (ב יג, ד) נאמר שיְהוֹאָחָז, אביו של יואש, זכה שד’ יקשיב לתפילתו. בהמשך, מדברי יואש לאלישע - "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו": משמע שידוע שתפילות אלישע הביאו לסיוע של הקב"ה לצבא ישראל. אלישע עצמו קבע שהתשועה שיואש וצבאו יביאו במלחמות תהיה מאת ד’ – "חֵץ תְּשׁוּעָה לַד’ וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם". כיצד התמודד הנביא הזה עם שיטת אלישע?

 

יָמִית אֱלִישָׁע

הנביא שאסר להתחבר עם "צְבָא יִשְׂרָאֵל" חלק על שיטת אלישע; והוא היה תלמיד ההשקפה של אליהו הנביא.

אליהו הנביא בא לחורב וקטרג שם על ישראל, והקב"ה ענה לו (מלכים א יט, טו-יט):

"וַיֹּאמֶר ד’ אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם: וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ: וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע:"

התכנית אינה מובנת. חֲזָאֵל היה אמור להמית את ישראל בחרב. אך מדוע יֵהוּא מלך ישראל ימית בחרב את מי שינצל מחרב חֲזָאֵל – הרי הם החיילים שלו?! גם אין זה מובן מדוע אלישע ימית את מי שינצל מחרב יֵהוּא – הרי הם בני עמו שהוא דורש את טובתם?!

ברם, התכנית מתוארת כפי שהיא נראית דרך השקפת אליהו הנביא. לפי השקפת אליהו יש דמיון בין חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם לבין יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. חֲזָאֵל ימית אותם בחרב אמיתית במלחמות שהוא ילחם נגדם, אולם גם אלו שיישארו בחיים יֵחָשְׁבוּ ל"מתים". יֵהוּא מלך ישראל יחייב אותם להמשיך ולהתגייס לצבאו, ומכיוון שזה צבא של "מתים בחייהם", נמצא שגם יֵהוּא "ימית" אותם. גם מי שימצא דרך לפטור עצמו מחובת הגיוס יסבול. אלישע הנביא יפרסם שזו מצווה להתגייס לצבא של ממלכת ישראל, ואנשים רבים יקשיבו לו ויתנדבו לצבא "המתים" הזה; ונמצא שגם אלישע "ימית" אותם.

 

אליהו קטרג על ישראל כדי שיחזרו לו את מפתח הגשמים, וכדי שהוא יוכל לייסר אותם ב"עצירת גשמים" ולהחזירם בתשובה; אולם הוא לא רצה לזרז את ביאת חזאל למלחמה על ישראל. לפיכך, הוא לא הלך למשוח את חזאל למלך על ארם; והוא העדיף למשוח את אלישע לנביא תחתיו; נביא שסבור שזו מצוה להתגייס לצבא ישראל. ואכן, לאחר שאלישע החליף את אליהו, הוא סבב בתחילה במקומות שאליהו היה בם; ולאחר מכן אלישע בחר להגיע לעיר הבירה של מלך ישראל, ולהופיע יחד עם צבא ישראל במלחמה מול מואב.

לאלישע היתה ביקורת על מלך ישראל, והוא לא נמנע מלבזות אותו ברבים באותה המלחמה. אך למרות זאת, אלישע יצא יחד עם הצבא למלחמה. אלישע הראה בכך שיש מצוה להתגייס לצבא הזה למרות הביקורת שיש על מלך ישראל.

 

השקפת אלישע

אלישע לא הסכים עם השקפת "תלמידי אליהו". לא מדובר רק ביחס למלך מסוים ולצבאו; אלא במחלוקת כללית ביחס לקבוצה שהוגדרה בתור – "כֹּל בְּנֵי אֶפְרָיִם" ("משיח בן יוסף"). אלישע הכריע שכל אחד צריך לפעול במה שמתאים לו לפי נטייתו, ושיש "חיים" בכל אחת מהקבוצות.

 

אלישע הביא ברכה כלכלית לְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים – "וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִחְיִי בַּנּוֹתָר". חז"ל דורשים⁴: "תִחְיִי בַּנּוֹתָר - עד שיחיו המתים". בני האשה לא האריכו לחיות עד תחיית המתים, אלא שחז"ל מרמזים למשמעות אחרת. בני האשה הזו רצו להמשיך ולעסוק בתורה ובנבואה, ואם הם היו נאלצים לעסוק בגשמיות לצורך פרנסתם הם היו חשים כ"מתים". אלישע עזר להם לפעול לפי נטיותיהם – והוא ברך אותם בברכה כלכלית ש"תחיה" אותם.

 

מאידך, אלישע היה סבור, שיש "חיים" גם במי שעוסק בעניינים הגשמים; ומי שמקטרג עליהם ורואה בהם "מתים" - גורם להם נזק; ובסופו של דבר, גם המקטרג נפגע מהקטרוג.

העקרון שהקטרוג על משיח בן יוסף גורם נזק - מרומז עוד לפני כן. אליהו התארח בבית האלמנה, ובנה חלה ו"מת". האלמנה האשימה את אליהו שהקטרוג שלו גרם לכך; ואף אליהו נפגע מפני שהאלמנה רצתה לסלק אותו מביתה – "מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי". בסופו של דבר אליהו נאלץ "להחיות" אותו.

 

אלישע פעל לברך את השונמית בבן, למרות שהוא ידע שנטיית הבן תהיה לעסוק בשדה ובתבואות. השונמית לא ראתה בתחילה "חיים" במי שעסוק בשדה ובתבואות. הקטרוג שלה גרם לה נזק - מפני שבנה "מת"; ובמאמר "אלישע ופקיחת עיני השונמית"  התבאר כיצד אלישע עזר לה "והחיה" אותו.

 

בשני המקרים מדובר ב"החייאת" משיח בן יוסף, והעקרון שנלמד משם מבואר בספר משלי (יג, יג): "בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם". מי שמבזה דבר חשוב שהקב"ה רוצה בו – גורם לעצמו נזק. מאידך, מי שסבור שהדבר הזה הוא מִצְוָה – יקבל על כך שכר טוב. העקרון הזה חוזר ונלמד גם במקרה השלישי של "החייאת" האיש שהושלך לקבר אלישע; וכדלקמן.

 

הקטרוג על צבא יואש - והשפעתו

תלמידי אליהו לא הסכימו עם אלישע. לשיטתם, החיבור של אלישע אל יואש וצבאו (ה"מתים בחייהם") – גורם להתייחס גם אליו כאל "מת בחייו". מאידך, הם לימדו זכות על אלישע, והסכימו שצריך גם נביא שמוכן להתחבר ל"מתים" האלו; ולכן יש להתנחם בכך שאלישע היה מוכן להיות "קבור" בתפקיד הזה למשך כל חייו.

לימוד הזכות שלהם על אלישע היה יותר קטרוג מאשר לימוד זכות. הקטרוג גרם לכך, שגדודי מואב החלו לחדור לארץ ישראל; ודבר מרומז בכתוב (מלכים ב יג, כ): "וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ - וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה". אלישע הוא היחיד בתנ"ך שלא מצוין היכן קברוהו - מפני שמדובר כאן ב"קבורה סמלית". הקבורה הסמלית - מביעה יחס מקטרג לתפקיד שאלישע ממלא; והדבר גרם לחדירת גדודי מואב לארץ.

 

"בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ" - מי שבז לדבר מסוים - סופו שהוא עצמו נפגע והוא מוכרח לקבל עזרה מהדבר ההוא. גדודי מואב הציקו לממלכת אפרים - אך הם הציקו גם לממלכת יהודה! נביאי יהודה התנחמו בכך, שיואש וצבאו יצאו להילחם בגדודי מואב, והם מקילים מהלחץ שיש על ממלכת יהודה. דבר זה מרומז בכתוב הסמוך: "וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע...".

המילה "הֵם" מתייחסת למי שהוזכרו בכתובים הקודמים - כמי ש"קברו בחייהם" את המלך יואש ואת אלישע הנביא. הקטרוג שלהם – גרם לביאת הגדוד; אך "הֵם" לא חדלו מהקטרוג שלהם גם כשהם רָאוּ אֶת הַגְּדוּד; ו"הֵם" השליכו את האיש (יואש) בבוז ל"קבר אלישע". הכתוב מרמז, ש"הֵם" התנחמו בכך שיואש מקבל סיוע מאלישע - שמודיע שיש מצוה להתגייס לצבאו.

 

וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו

הכתוב ממשיך: "...וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו". המשך הכתוב מתאר את הָאִישׁ כאדם חי שהולך ונוגע ב"עצמות" אלישע; והתיאור הזה הוא לפי ההשקפה החולקת של אלישע. אלישע היה סבור שיואש וצבאו מקיימים מצוה לכתחילה כאשר הם נלחמים בגויים. כשם שבני הנביאים שיושבים לפניו ולומדים תורה מקיימים מצוה – כך מי שמתגייסים לצבא יואש מקיימים מצוה. גם ביואש ובצבאו יש "חיים".

אלישע התבסס על הרמוז בתורה בפרשיית (בראשית לב): "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר... וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ". במדרש (בראשית רבה, וילנא עח, א) מובא שהפרשיה מרמזת ל"מיכאל וגבריאל שהן שרים של מעלה". המדרש מרמז למאבק פנימי בין שתי הופעות של יעקב בעולם. משמעות השם "מִיכָאֵל" היא "מי כמו הא-ל". מִיכָאֵל עוסק בשירות ותשבחות לא-ל, והוא מייצג את בני יעקב שיעסקו ברוחניות (קבוצת משיח בן דויד). משמעות השם "גַּבְרִיאֵל" היא "אִישׁ" וגם "גבורות". "גַּבְרִיאֵל" מייצג את בני יעקב שיעסקו בצד הפשוט של העולם ובמלחמות (קבוצת משיח בן יוסף).

במאמר "אבק ההאבקות של יעקב" התבאר, שיעקב שידל "אִישׁ" פשוט מבניו להישאר בתוך בני ישראל, ולפרסם את שם ד’ באמצעות מלחמות – למרות שה"אִישׁ" לא  שלם ברוחניותו. הדבר לא היה פשוט עבור יעקב והכתוב מתאר זאת כ"רגל נקועה" – "וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ". אך בכל אופן, יעקב ראה "חיים" גם במדרגת "אִישׁ" כזו - שמיוחסת ל"רגל" ("כַּף יֶרֶךְ"); למרות שהיא פגומה ברוחניות שלה. אלישע חוזר על כך. הוא רואה ביואש "אִישׁ" ש"חי" בזכות מדרגת ה"רגל" (למרות הפגמים הרוחניים שלו) – "וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו"!

 

וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּ"עַצְמוֹת" אֱלִישָׁע

ההליכה והנגיעה של הָאִישׁ (יואש) ב"עצמות אלישע" מרמזת, שיואש ראה באלישע נביא שמלמד עליו זכות בלב שלם; נביא משורש נשמתו, נשמת יוסף הצדיק. יוסף הוא צדיק שקרא לעצמו עצמות עוד בחייו, וכך הוא פונה לאחיו "וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה". יוסף עסק בצד הגשמי ובענייני המלכות במצרים,  והוא נחשב בעיני אחיו כאדם מת ("עצמות") עוד בחייו⁵. יואש יצר קשר אישי עם אלישע, ואלישע לימד עליו זכות בלב שלם; ולכן יואש וצבאו נצחו את גדודי מואב והרחיקו אותם.

הקשר האישי שהיה קיים בין יואש לבין אלישע מתואר בפרשיה שפותחת בכתוב "וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּבְךְּ עַל פָּנָיו וַיֹּאמַר אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו". מהכתוב משמע שהקשר הזה קדם למלחמות שיואש ניהל אחר כך מול ארם. כבר אז יואש ידע שאלישע פעל עבורו בשמים כדי שהוא יצליח במלחמותיו. המלחמות המוצלחות האלו היו המלחמות מול גדודי מואב. אלישע לימד זכות אמיתית על יואש והוא ראה בו "אִישׁ" חי שעומד בזכות "רגליו". לימוד הזכות האמיתי הזה הועיל – ויואש וצבאו ניצחו את גדודי מואב והרחיקו אותם.

 

סדר הכתובים

הפרשיה שמספרת על השלכת "אִישׁ" לקבר אלישע ועל תחייתו מהווה פתרון "כתב חידה" שקדם לה. בתחילה מובא כתוב יוצא דופן בניסוח שלו - שמספר על מיתת וקבורת יואש. עשרים וחמישה כתובים בתנ"ך מתארים מיתה וקבורה של מלך ואת המלכת בנו אחריו. בעשרים וארבעה מהם הסדר הוא מיתה ובצמוד לה קבורה, ורק לאחר מכן המלכת הבן. אך הכתוב שמתאר את מיתת יואש בפעם הראשונה - הוא יוצא דופן. הוא מפריד בין המיתה לבין הקבורה, והוא מספר על ישיבה של הבן על כסא אביו במקום המלכה. השינויים הללו מרמזים שלא מדובר במיתה וקבורה במובן הפשוט.

 

מייד בסמוך, יואש מתואר כאדם חי שיש לו קשר טוב עם אלישע הנביא, ושאלישע פועל עבורו כדי שהקב"ה יסייע לצבאו. לבסוף לאחר תיאור מלחמות יואש, הכתוב מספר פעם נוספת על מיתת וקבורת יואש (וכעת מיתת וקבורת יואש מתוארת בסדר הרגיל).

 

הכתוב פרש בפנינו כתב חידה, והוא עצמו מרמז לפתרונה! יש קבוצה שקטרגה על יואש ו"קברה אותו בחייו". "הֵם" גם קטרגו על אלישע שהוא "מת וקבור בחייו". אלישע הוא היחיד בתנ"ך שמסופר שקברו אותו בלא לציין היכן הוא נקבר – מפני שהכתוב מתאר את המשמעות הסמלית של הקבורה. הקטרוג שלהם פגע גם בהם; ולכן גדודי מואב באו והציקו לכולם. "הֵם" לא לימדו זכות בלב שלם - ו"הֵם" השליכו את יואש ("הָאִישׁ") לקבר הסמלי של אלישע. אולם אלישע ידע ללמד זכות בלב שלם באופן שיחיה את יואש; ויועיל להסיר את הקטרוג ולהרחיק את גדודי מואב.

 

הספור על "אִישׁ" ש"קברו אותו בחיים"; אך יש נביא שמלמד עליו זכות בלב שלם ו"מחיה" אותו - חוזר גם שבעה דורות אחר כך בימי יאשיהו מלך יהודה. המסורת העתיקה מרמזת שגם שַלּוּם בֶּן תִּקְוָה היה "אִישׁ" ש"קברו אותו בחיים"; אך היה מי שלימד עליו זכות בלב שלם ו"החיה" אותו. בביאור המסורת העתיקה נעסוק בעזהשי"ת במאמר הבא.

 

___________________________________________________________________

 

1   הכתוב הנוסף בספר דברי הימים (ב כב, ט) היה מסיבה מיוחדת, שמדגישה את הניגוד לאחרים שלא זכו להקבר; ובנוסף לכך הכתוב סמך עצמו על הזכרת מיקום הקבר בספר מלכים (ב ט, כח).

2   בתשובות רס"ג על שאלות חיוי הבלכי (כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה).

3   "סדר אליהו רבה" (יח); מובא בתוספות בבא מציעא קיד ב.

4   בראשית רבה לה, ג

5   ההתייחסות ל"בני אפרים" כ"עצמות" מופיעה גם ב"חזון העצמות היבשות" של יחזקאל.