הכושים שברחו ללוז

במסכת סוכה (דף נג, א) מובא מעשה ב"שני כושים" שנשלחו לעיר לוז כדי להציל את חייהם. וזו לשון המעשה בתרגום חופשי:

"שני כושים ('כּוּשָׁאֵי') היו נמצאים לפני שלמה המלך – והם אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא סופרי שלמה. יום אחד ראה שלמה את מלאך המות שהיה עצוב. אמר לו: מדוע אתה עצוב? אמר לו: דורשים ממני שאפגע בשני כושים אלו שיושבים לפניך. מסר שלמה את שניהם לשעירים (שדים) כדי שיעבירו אותם למחוז של לוז. כאשר הם הגיעו למחוז של לוז הם מתו. למחרת ראה שלמה את מלאך המות כשהוא שמח. אמר לו: מדוע אתה שמח? אמר לו: למקום שבו רציתי אותם - לשם שלחתם. מיד פתח שלמה ואמר: רגליו של האדם הן הערבים שלו; למקום שהוא מתבקש - לשם הן מובילות אותו."

לוז מופיעה במדרשי חז"ל (בראשית רבה, וילנא, ויצא סט, ח) כעיר - "שלא שלט בה מלאך המות מעולם". רש"י התקשה, כיצד יתכן שהם מתו שם, וכתב שהם מתו "בשער לוז". כלומר, לפני שהם נכנסו למחוז של לוז. אולם לפי פשטות האגדה, השעירים בצעו את שליחותם, והביאו אותם לתוך המחוז של לוז. וכן כתב רבי אברהם בן הרמב"ם (מאמר על אגדות חז"ל, הדרך הרביעי, החלק הרביעי): "ומתו במקום ההוא, אשר חשב שלמה כי שם ימלטו". אך כיצד יתכן שמלאך המות נכנס ללוז?!

רבי אברהם בן הרמב"ם כתב: "ואפשר כשיתבונן אדם היטב במלות המעשה הזה - ימצא עניין לכל מלה ומלה, ואין רצוני להאריך עתה בזה".

המעשה מדגיש את המילים "סופר", "כושי", ו"לוז". ה"סמלים" שחז"ל השתמשו בם לקוחים מן התנ"ך. בתורה נאמר על משה (במדבר יב, א): "אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח"; ואונקלוס תרגם "אתתא שפירתא", כלומר, "אשה יפה". רש"י בסוגיה ביאר את ה"סמל" של "כושי" לפי הפרשנות של אונקלוס; וכתב ששני הסופרים נקראו בשם "כושים" על שם יופיים. אך עדיין קשה, מה הקשר בין "יופיים" לבין המעשה; והמהרש"א נדחק בדבר.

 

הקשיים שבתרגום יונתן בענין אשת משה רבנו

מקור נוסף של פרשנות הוא תרגום יונתן, שיש בו קשיים רבים – בעניין אשת משה רבנו.

תרגום יונתן לשמות (ב, טו-כא) מספר, שמשה ברח מפרעה לארץ מדין, וכאשר הדבר נודע לרעואל (אבי יתרו), הוא השליך את משה לבור – "והיתה ציפורה בִתו של בנו - מפרנסת אותו בסתר במשך עשׂר שנים". לאחר מכן רעואל הוציא אותו מהבור; ומשה נכנס לגן של רעואל וראה שם מַטֶּה ובו שמות קדושים; ולכן משה הסכים לשאת את ציפורה.

הספור תמוה. ציפורה פרנסה את משה בסתר, מדוע רעואל היה סבור שמשה עדין חי לאחר עשר שנים? ומדוע הוא החליט להוציא אותו אז מהבור?

 

בספר במדבר (יב, א-ח) מסופר שמרים ואהרון דברו אודות האישה הכושית של משה. תרגום יונתן מספר שם, שכאשר משה ברח מפרעה - הכושים השיאו לו את מלכת כוש; ומרים ואהרון התלוננו שמשה פירש ממנה. הספור קשה מאוד. אם משה ברח בתחילה לארץ כוש והשיאו לו את מלכת כוש, ומשם הוא ברח לארץ מדין; מדוע האישה הכושית אינה מוזכרת בכל המאורעות הללו? ומי הביא אותה פתאום אל המדבר?! ומדוע משה פרש דווקא ממנה ולא מצפורה?

 

הרמב"ם - והאשה הכושית

בדברי הרמב"ם מרומז פתרון לקשיים שבתרגום; וזו לשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ז, ו)  :

"... שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים ל'אהלם' שהוא 'צרכי הגוף כולם' כשאר העם; לפיכך אין פורשין מנשותיהם. ומשה רבינו לא חזר ל'אהלו הראשון' לפיכך פירש מן האשה לעולם - ומן הדומה לו - ונקשרה דעתו לצור העולמים..."

הרמב"ם מרמז, שכאשר נאמר שמשה "פירש מן האשה", משתמשים ב"אשה" גם כסמל; והכוונה לפרישה "מן הדומה לו" - ממה שמוגדר לפני כן כעיסוק ב'צרכי הגוף כולם'. לשיטת הרמב"ם ולשיטת תרגום יונתן הכתוב מדבר שם בשפה של סמלים. תרגום יונתן ממשיך את השפה הזו, והוא מספר שרעואל "השליך את משה לבור"; אך הכוונה ל"בור סמלי", וכדלקמן.

רעואל חשש שפרעה יחפש אחרי משה בין השרים ואנשי הרוח שבמדין; ולכן הוא הטיל על משה לעסוק בפרנסה שיש בה מלאכות הכרחיות שאינן מאפשרות זמן פנוי להגות ברוחניות. בעיני רעואל המלאכות האלו היו מכובדות ביותר, ולכן הוא אמר "קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם". "אכילת הלחם" מסמלת עיסוק בפרנסה שמוזכרת בכתוב "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". לפי הבנתו, פרעה לא יחפש את משה בין עמלי המלאכות הקשות, שאין להם זמן לעסוק ברוחניות – וכך משה יינצל.

אך משה התייחס אז אל משפחת רעואל כמו לאנשים שהשליכו אותו ל"בור"; וכמו ל"כושים" שמאלצים אותו "להתחתן" עם "המלכה שלהם". "הכושים" בטוחים שהם מיטיבים עמו. אולם משה חש כמו "אדם לבן" שנאלץ לשאת את ה"אשה היפה בעיניהם" - רק כדי להציל את חייו.

 

תרגום יונתן ממשיך את הקו הזה ומשתמש ב"צפורה" - האשה שאינה כושית - כסמל לחיים הרצויים על משה, כסמל ל"רוחניות הזכה" ולתורה. לשיטתו, כאשר משה היה טרוד בעמל הגשמי הקשה (מושלך בבור) - 'צִפֹּרָה' (הרוחניות) היתה מפרנסת אותו בסתר; מפני שהתורה גנוזה ומוסתרת בתוך העניינים הגשמיים של העולם. לאחר עשר שנים, חלף החשש שפרעה ימשיך לחפש אחרי משה; ורעואל הוציא את משה מן "הבור"; כלומר, הוא ויתר למשה על העיסוק במלאכות ההכרחיות והכבדות. משה החל לעסוק ב"מַטֶּה" שהוא הרוחניות הגלויה – ואז הוא הסכים לשאת את צפורה.

 

הַמַּטֶּה שנמצא בגן של רעואל – קשור לעֵץ-הַחַיִּים שנמצא בגן עדן. כאשר הכתוב מספר על נישואי משה לצפורה, הוא מרמז לנו גם על נישואי משה ל"צפורה הרוחנית" שהיא התורה.

 

לפי העקרונות שנלמדים מתרגום יונתן, "כושי" מסמל את מי שעוסק בתפקידים שמונעים עיסוק בתורה הגלויה. מאידך, "סופר" הוא מי שמתעסק במה שכתוב בַּמַּטֶּה הקדוש ובספר התורה.

 

לוז הפלאית

במאמר הקודם "לוז – עיר האמת" התבאר שהעיר הפלאית "לוז" מסמלת אנשים שעוסקים ביישובו של עולם; ושקיים יחס כפול כלפי האנשים האלו. נחזור בקצרה על עיקרי הדברים.

יעקב זכה להתגלות נבואית שבעקבותיה הוא קרא למקום מסוים "בית אל". מקריאה זו היה משמע, שרק בני יעקב שישימו את עיקר מאווים בתורה – יזכו שיתייחסו אליהם בתור "חיים". מאידך, בני יעקב שישימו את עיקר מאווים ביישובו של עולם - נחשבים ל"מתים". התורה באה והכהתה את המשמעות השלילית הזו, ואמרה (בראשית כח, יט): "וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה".

מדרש רבה (בראשית, וילנא, ויצא סט, ח) הרחיב את כוונת התורה; ורמז שמי שעסק ביישובו של עולם כל ימיו - נחשב ל"חי". מקצת מאחיו הגדירו אותו כ"מת" אך הדבר אינו נכון; ומלאך המוות לא שלט בו מעולם - למרות שהוא לא עסק בתורה. למלאך המוות אין רשות להיכנס ל"לוז".

 

הדגשת שם העיר לוז – חוזרת גם בספר שופטים (א). מסופר שם ש"בית יוסף" כבשו את העיר באמצעות סיוע של אחד מתושביה. הם גמלו עמו חסד; ומסופר שהוא הלך והקים בארץ החיתים עיר - "וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". במסכת סוטה (דף מו, ב) מופיעה דרשה שמסבירה את חשיבות העיר הזו; ונאמר בה: "מלאך המות אין לו רשות לעבור בה". הדרשה נועדה לבאר את עומק הפרשיה שבספר שופטים, וכדלקמן.

 

שמואל הנביא כתב את ספר שופטים, והתבסס בין השאר על ספר שכתב עתניאל – שהיה בראש ישיבה שלמדו בה "מִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים". ספור כבוש לוז נכתב על ידי עתניאל; והוא מרמז לביקורתו על ה"לוז". עתניאל רמז, ש"בית יוסף" עוסקים אמנם ביישובו של עולם – אך הדבר יזכה אותם רק ב"עולם הבא של הגויים". הם יזכו ל"לוז" שהוא רק "חלק לעולם הבא".

אמנם, עתניאל הקצין ברמז הזה, וקיימת מציאות ביניים. אדם מישראל שקיים אפילו רק מצווה אחת מתוך תרי"ג המצוות זוכה ל"חיי העולם הבא", למרות שהוא לא עמל בתורה. ומעלת "חיי העולם הבא" שלו - גדולה לעין ערוך מ"חלק לעולם הבא" שיש לגוי חסיד אומות העולם¹. הצגת הדברים על ידי עתניאל באופן קיצוני – נועדה לדרבן את תלמידיו ה"סוֹפְרִים" להישאר בישיבה ולהגות בתורה.

 

ה"חכמה" = "רַגְלָיִם"

אך כיצד תלמיד ידע למה הוא נועד? האם הוא נועד להיות "סופר" שעוסק בתורה ב"קרית ספר"? או שמא הוא נקלע בטעות לישיבה? אולי הוא בעצם "כושי" שצריך לעסוק ביישובו של עולם ב"לוז"?

 

הלבטים האלו אינם פשוטים; והם מרומזים במסקנת המעשה: "מיד פתח שלמה ואמר: רגליו של האדם הן הערבים שלו; למקום שהוא מתבקש - לשם הן מובילות אותו". לכאורה, מדובר ב"בריחה מאחריות"! ה"חכמה" של שלמה היא שגרמה למות ה"סופרים" – ולא הָרַגְלָיִם שלהם. מדוע מאשימים את הָרַגְלָיִם?

 

המעשה מרמז, שה"חכמה" היא בעצם הָרַגְלָיִם! הָרַגְלָיִם הן ה"חלק התחתון" של האדם, והוא משתמש בהן כדי להגיע למקום שהוא צריך להגיע אליו. שלמה שהיה "החכם באדם" - מסמל במעשה הזה את ה"חכמה". "נשמת" האדם היא החלק העליון במהותו, והיא משתמשת ב"חכמה" - כ"חלק תחתון" (רַגְלָיִם) שמביא אותה למקום שהיא צריכה להגיע אליו. המעשה מרמז שה"חכמה" של האדם – עלולה להוביל אותו למקומות שהם נחשבים עבורו ל"מות". יש אנשים שעבורם "לוז" זה "חיים"; אך יש אנשים שעבורם זה "מות".

 

"סופרים" או "כושים"?

שלמה אמר ב"חכמתו" (משלי יג, יב): "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב, וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה". אדם שמתאווה זמן ממושך לדבר מסוים ואינו משיגו - מזיק לבריאותו; ועלול לקצר את ימיו. מאידך, מי שמקבל את תאוותו – מאריך את ימיו. ל"חכמה" הזו יש השפעה על המשך השהות בישיבה.

פעמים שתלמידים לומדים בישיבה, והם חשים שאין להם סיפוק. הם מייחלים להגיע להישגים מסוימים – והם אינם מגיעים אליהם. ה"חכמה" שלהם אומרת ש"תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב"; והמשך המצב הנוכחי – מזיק לבריאותם. הם אינם תולים את האשמה בישיבה, ואף לא בעצמם. ה"חכמה" שלהם אומרת להם שהם פשוט "כושים" שנקלעו בטעות ל"קרית ספר"; והמשך שהותם שם עלול להמית אותם. ה"חכמה" שולחת אותם ל"לוז" כדי להאריך את חייהם; להיות בין שאר ה"כושים" – בין האנשים שעוסקים ביישובו של עולם.

 

אולם ה"חכמה" הראשונית הזו היא החלק התחתון (הָרַגְלָיִם) של המהות האמיתית שלהם – שהיא נשמתם. כאשר הם מגיעים ללוז, ה"נשמה" שלהם חשה תחושת מות. הנשמה יודעת, שהקשיים שהם חשו בישיבה היו קשיים זמניים שעמדו לחלוף! הנשמה משדרת להם שהם בעצם "סופרים", ושהייתם ב"לוז" נחשבת עבורם לירידת מדרגה, שהיא סוג של מות². ה"חכמה" קולטת את התשדורות האלו, והיא מבינה שהיא פעלה לרועץ עבורם – היא פעלה עבורם כ"רַגְלָיִם" כדי להביא אותם למקום שהוא "מות" עבורם. כעת הם מחפשים דרך להיחלץ משם, ולחזור ל"קרית ספר".

 

מעשה שהיה?

במסכת סוכה (דף נג, א) מובא מעשה ב"סופרים" שנקראו "כושים", שנשלחו ל"לוז" להציל את חייהם – אך הם מצאו שם את "מותם". רבי אברהם בן הרמב"ם כתב: "כשיתבונן אדם היטב במלות המעשה הזה - ימצא עניין לכל מלה ומלה". בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שה"מילון" של הסמלים האלו הוא התנ"ך ותרגום יונתן. במאמר הבא נשתדל בעזהשי"ת למצוא רמז בתרגום יונתן - ל"סופר" שהפך לפרק זמן מסוים ל"כושי" - וחזר בו.

 

_________________________________________________________

 

1 "כי חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא ונפשם חוזרת ליסודה לגלגל השכל, למקום שנחצבה ממנו, והוא המקום שתחת כסא הכבוד. ויש מעלה גדולה מזו לנפשות ישראל כרחוק מזרח ממערב וכיתרון האור על החשך, כן יש יתרון מעלה למחצב הנפשות של ישראל ממחצב נפשות אומות העולם". (תורת המנחה פרשת יתרו / דרשה כד עמוד 249).

2 הזוהר (במדבר, דף קנו, א) מבאר שהרעיון הזה גלום בבקשה התמוהה - 'הָרְגֵנִי נָא הָרֹג'; וכעין כך מבואר ב"מאור ושמש" (שם): "רצה לומר... הורידני ממדרגתי, שנפילה ממדריגה היא בחינת הריגה".