הנביאה שהחיתה את בעלה

בספר מלכים (ב יג, כ-כא) מסופר על אִישׁ שהושלך לקבר אלישע וקם לתחיה:

"וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה: וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו:"

הרד"ק מביא מסורת שה"אִישׁ" שקם לתחיה היה שַלּוּם בֶּן תִּקְוָה - בעלה של חולדה הנביאה. המסורת מובאת גם בפרקי דרבי אליעזר (חורב, לב):

"... כח הצדקה בא וראה משלוּם בן תקוה שהיה מגדולי הדור והיה עושה צדקות בכל יום. ומה היה עושה, היה ממלא את החמת מים והיה יושב על פתח העיר, וכל אדם שהיה בא מן הדרך היה משקה אותו ומשיב נפשו עליו; ובזכות צדקות שעשה שרתה רוח הקדש על אשתו. שנאמר (מלכים ב כב, יד) 'וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן... אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה'... וכשמת בעלה חסרה צדקות בעלה, ויצאו כל ישראל לגמול חסד עם שַלּוּם בן תקוה, וראו את הגדוד שבא אליהם והשליכו את האיש אל הקבר מאלישע; וחיה, שנאמר 'וַיִּגַּע הָאִישׁ וכו', ואחר כך הוליד את חֲנַמְאֵל שנאמר 'הנה חֲנַמְאֵל בן שַלּוּם דודך וכו' "

המסורת תמוהה ביותר! אלישע הנביא מת ונקבר בימי אמציה מלך יהודה; ואילו שַלּוּם בן תקוה היה שומר הבגדים של המלך יאשיהו שהיה דור שביעי למלך אמציה. לפי פשוטו של הכתוב, האיש הושלך לקבר אלישע כבר בשנה הראשונה לקבורת אלישע – "וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה: וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד...". אך לפי המדרש, חלפו כשבעה דורות (כמעט מאתיים שנה) עד שהשליכו את שַלּוּם לקבר אלישע. כיצד אפשר ליישב את הסתירה בין המדרש לבין פשוטו של הכתוב?

 

המסורת מרמזת שהכתוב אינו כפשוטו! ה"קבר" של אלישע מופיע בכתוב במשמעות סמלית. השליכו ל"קבר הסמלי" הזה "אִישׁ" בדורו של אלישע, והשליכו לשם "אִישׁ" כמו שַלּוּם בן תקוה בדור אחר; ובכל דור ה"אִישׁ" קם ו"חי". מה משמעות הדבר?

 

תחיית משיח בן יוסף

המסורת מרמזת שקיימות התייחסויות שונות אל דמות ששייכת ל"קבוצת משיח בן יוסף". בברית בין הבתרים הקב"ה ציווה על אברהם לעשות "מעשה נבואי". אברהם הצטווה להקריב בהמות וצפורים. הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; מפני שהן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. במאמר "הניגון של אברהם אבינו" התבאר שמדרשי חז"ל ורבנו סעדיה גאון מרמזים שהדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים"; שיהיו בה בנים שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי וצבאי; ובנים שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים).

לאחר מכן נאמר: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". רבנו סעדיה גאון מבאר, ש"הָעַיִט" הם הַצִּפּוֹרִים שמוזכרים לפני כן. הקבוצה שעוסקת ברוחניות בטוחה שרק הם "כהנים". הם "דוקרים" את ה"בהמות" כדי שיתעוררו ויהיו "ציפורים" כמוהם; ו"יעופו באוויר" ויעסקו ברוחניות. "הדקירות" לא הועילו; ולכן הם מגדירים את ה"בהמות" - כ"פְגָרִים".

לאחר מכן אברהם הפיח בשתי הקבוצות רוח של תחיה, וכך מתאר זאת רס"ג¹: "וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם - וינידם ויחיו כולהם". אברהם עורר כל קבוצה לראות את מעלת חבירתה; ולחזור בה מההבנה המוטעית - שיש לה כביכול "חיים" בפני עצמה. כולם יכירו בצורך בקיום שתי הקבוצות, ואז יהיו "חיים" בשתי הקבוצות.

 

הקבוצות שמרומזות בברית בין הבתרים חוזרות ומופיעות בתנ"ך גם כ"קבוצת משיח בן יוסף" שעוסקת בענייני המעשה; וכקבוצת "משיח בן דויד" שעוסקת בענייני הרוח. כל אחת מהקבוצות בטוחה שרק בה יש "חיים", והיא מקטרגת על חברי הקבוצה השניה ומגדירה אותם כ"מתים". הקב"ה אינו רוצה באמת בקטרוג הזה, ולכן הוא "מחיה" את ה"מת" הסמלי. המדרש על שַלּוּם בן תקוה - מרמז שזה גם המשמעות של "תחיית המת" ב"קבר אלישע".

 

הספר שנמצא בתקופת יאשיהו

יאשיהו הומלך בתור ילד, אולם כעבור שמונה שנים הוא החל להתחזק באמונה בד’; ולאחר כמה שנים הוא החל במסע לטיהור הארץ מעבודה זרה (דברי הימים ב לד):

"וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵא-לֹהֵי דָּוִיד אָבִיו וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֵחֵל לְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִן הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת: וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים... וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד נַפְתָּלִי בְּחַרְבֹתֵיהֶם סָבִיב... וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק וְכָל הַחַמָּנִים גִּדַּע בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיָּשָׁב לִירוּשָׁלִָם:"

לאחר מכן, יאשיהו החליט לחזק את בדק הבית של המקדש. תוך כדי כך נמצא ספר התורה שכתב משה רבנו כשהוא פתוח בתוכחה על הגלות (דברי הימים שם):

"וּבִשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְמָלְכוֹ לְטַהֵר הָאָרֶץ וְהַבָּיִת שָׁלַח אֶת שָׁפָן בֶּן אֲצַלְיָהוּ וְאֶת מַעֲשֵׂיָהוּ שַׂר הָעִיר וְאֵת יוֹאָח בֶּן יוֹאָחָז הַמַּזְכִּיר לְחַזֵּק אֶת בֵּית ד’ אֱ-לֹהָיו... וּבְהוֹצִיאָם אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית ד’ מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן אֶת סֵפֶר תּוֹרַת ד’ בְּיַד מֹשֶׁה... וַיְצַו הַמֶּלֶךְ... לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ד’ בַּעֲדִי וּבְעַד הַנִּשְׁאָר בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר נִמְצָא כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ד’... וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ וַאֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תָּקְהַת בֶּן חַסְרָה שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים..."

המשלחת של יאשיהו פנתה לחולדה הנביאה, והדבר תמוה. באותו דור היו נביאים מפורסמים שנותרו לנו מהם ספרים כמו ירמיה וצפניה; מדוע המשלחת לא פנתה אליהם? המעשה במיתת בעלה של חולדה ובתחייתו - נועד לענות על הקושי הזה.

 

הגדודים שפלשו לארץ בתקופת יאשיהו מלך יהודה

בתקופה שקדמה למציאת הספר – חזר וארע המצב שמתואר בסמוך ל"קבורת אלישע". כלומר, גדודי מואב חזרו ופלשו לארץ. מה שארע בימי יואש מלך ישראל חזר וארע כמעט מאתיים שנה אחר כך בימי יאשיהו מלך יהודה.

 

ירמיהו מתאר את החורבן שגרמו פלישות הגדודים (ירמיהו ב):

"... וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי יֹשֵׁב... וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר... כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה... נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי..."

מדברי ירמיהו עולה שהארץ סובלת מהגדודים שפלשו מהמזרח – "וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה". יאשיהו ויהודה מבקשים מהמעצמות הזרות מִצְרַיִם ואַשּׁוּר שיצילו אותם מהגדודים, אך המעצמות לא יעזרו להם. ירמיהו מתאר שלמרות פעולות הטיהור של יאשיהו, ישראל ממשיכים לעבוד עבודה זרה – "עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן". ירמיהו אינו נותן תקוה למלך יאשיהו והוא אומר - "נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי".

 

פלישת הגדודים מרומזת גם בנבואות צפניה (א - ב) שניבא בימי יאשיהו:

"... וְהִכְרַתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת שְׁאָר הַבַּעַל אֶת שֵׁם הַכְּמָרִים עִם הַכֹּהֲנִים... וְהָיָה בְּיוֹם זֶבַח ד’ וּפָקַדְתִּי עַל הַשָּׂרִים וְעַל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְעַל כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי... שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב... אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם: לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ד’ צְבָ-אוֹת אֱל-ֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה... שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִי יִנְחָלוּם:"

צפניה מתאר שיאשיהו לא הכרית את פולחן הבעל באופן מלא, ולכן קיים עדין "שְׁאָר הַבַּעַל"; כלומר, שארית של עבודת הבעל. צפניה מנבא שהקב"ה יביא בעתיד הרחוק חורבן גדול (נבוכנדצר); ובדיעבד החורבן הזה יכרית גם את "שְׁאָר הַבַּעַל". בעת החורבן הגדול יפקד עוון נוסף של בית המלוכה של יאשיהו - "וְעַל כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי...". צפניה מתאר שגדודי מואב פלשו לגבול ישראל "וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם", אך הוא מנבא שהם יענשו בעתיד הרחוק; ושארית ישראל מהחורבן הגדול ינחלו את מואב - "וְיֶתֶר גּוֹיִי יִנְחָלוּם".

 

ירמיה וצפניה לא ניבאו, שיאשיהו וצבאו יצליחו להרחיק את גדודי מואב מהארץ כבר בזמן הקרוב. אך בסופו של דבר יאשיהו וצבאו - הצליחו לגרש אותם מהארץ. המדרש על "תחיית בעלה של חולדה" מרמז לשיטת חולדה, שמסבירה מה גרם לפלישת הגדודים - ומה הביא לגירושם אל מחוץ לגבול ישראל. שיטה זו מבוססת על מה שמרומז בפרשיות שסביב קבורת אלישע הנביא.

 

רמזי קבורת אלישע

בספר מלכים (יג) יש שתי פרשיות קבורה משונות שסמוכות זו לזו. בתחילה מופיע כתוב יוצא דופן בתנ"ך בניסוח שלו, שמספר על מיתת וקבורת יואש מלך ישראל; אך מייד בסמוך יואש מלך ישראל מתואר כאדם חי שיצר קשר אישי עם אלישע הנביא. בהמשך יש כתוב יוצא דופן בתנ"ך, שמספר על מיתת וקבורת אלישע הנביא בלא לציין היכן הוא נקבר; ובצמוד מסופר על חדירת גדודי מואב, ועל תחיית "איש" שהושלך ל"קבר אלישע".

 

במאמר הקודם "המלך שנקבר בחייו" התבאר, ש"פרשיות הקבורה" יוצאות הדופן מרמזות למחלוקת ביחס ליואש מלך ישראל ולצבאו. תלמידי אליהו קטרגו על יואש ועל צבאו ואמרו, שהקב"ה לא נמצא עימם - "אֵין ד’ עִם יִשְׂרָאֵל כֹּל בְּנֵי אֶפְרָיִם"; לשיטתם יואש וצבאו נחשבים ל"מתים בחייהם". הם התנחמו בכך, שהתפקיד הרע – התפקיד של מלך ישראל - הוא תפקיד שיש בו תועלת. יואש וצבאו נלחמים בגויים שמציקים לבני ישראל. לפיכך יש נחמה בכך, שיואש בחר להיות "קבור" כל חייו בתפקיד הדחוי הזה.

אלישע חלק עליהם, והיה סבור, שיש "חיים" ביואש וצבאו; ומי שמקטרג עליהם ורואה בהם "מתים" - גורם להם נזק; ובסופו של דבר, גם המקטרג נפגע מהקטרוג. תלמידי אליהו לא הסכימו עם אלישע. הם סברו, שהחיבור של אלישע אל יואש וצבאו – מצריך להתייחס גם לאלישע כאל "מת בחייו". אך הם לימדו זכות על אלישע, והסכימו שצריך גם נביא שמוכן להתחבר ל"מתים" האלו; ולכן יש להתנחם בכך שאלישע היה מוכן להיות "קבור" כל חייו בתפקיד הזה.

 

הכתוב מרמז, שלימוד הזכות שלהם על אלישע (ה"קבורה הסמלית" שלו) - היה יותר קטרוג מאשר לימוד זכות; והקטרוג הזה גרם לכך, שגדודי מואב החלו לחדור לארץ ישראל. תלמידי אליהו לא חדלו מהקטרוג שלהם גם כשהם רָאוּ אֶת הַגְּדוּד; והם השליכו אִישׁ (יואש) בבוז ל"קבר אלישע". הכתוב מרמז, שהם התנחמו בכך שהָאִישׁ (יואש מלך ישראל) מקבל סיוע מאלישע – ש"קבור" בתפקיד של נביא שמודיע שיש מצוה להתגייס לצבאו.

 

המשך הכתוב מתאר את הָאִישׁ כאדם חי שהולך ונוגע ב"עצמות" אלישע. התיאור הזה הוא לפי ההשקפה של אלישע. אלישע היה סבור שיואש וצבאו מקיימים מצוה לכתחילה כאשר הם נלחמים בגויים. כשם שבני הנביאים שיושבים לפניו ולומדים תורה מקיימים מצוה – כך מי שמתגייסים לצבא יואש מקיימים מצוה. גם ביואש ובצבאו יש "חיים". יואש יצר קשר אישי עם אלישע, ואלישע לימד עליו זכות בלב שלם; ולכן יואש וצבאו נצחו את גדודי מואב והרחיקו אותם.

 

אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

מה שארע בימי אלישע חזר וארע גם בימי חולדה הנביאה. חולדה זכתה לכוח נבואי - בזכות מעשי החסד והצדקה של בעלה. בתחילה שַלּוּם ישב על פתח העיר וכל מי שבא לעיר נהנה ממנו בגלוי. האנשים העריכו את מעשיו הגלויים והחשיבו אותו לאחד מ"גדולי הדור"; ומשום שהם לימדו עליו זכות אמיתית - רוח הנבואה שרתה על אשתו. אולם בשלב מסוים בעלה החליט לעזור למלך יאשיהו, והוא החל לשאת במשרה ממלכתית - "שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים".

 

באותה תקופה המלך יאשיהו היה בשלב הביניים של התחזקותו באמונה. הוא טיהר את הארץ מעבודה זרה; אך הוא לא עשה זאת באופן מושלם. יאשיהו עסק גם בענייני הבטחון והצבא; והכוח הצבאי שלו שימש להרתעת אויבי הממלכה. אולם התועלת הפרטית שכל אחד נהנה מעצם קיום הצבא לא היתה ניכרת לעין. ממשיכי דרכו של אליהו הנביא קטרגו על יאשיהו - שהוא אינו מטהר את הארץ כראוי. בנוסף לכך, חשובי בית המלוכה שלו היו עוברים על איסור תורה (ויקרא כ, כג) – "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי"; הם היו "לֹבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי"², ויאשיהו לא הקפיד על כך.

ממשיכי דרכו של אליהו לא העריכו את חשיבות העיסוק של יאשיהו במלכות וצבא; והם התייחסו אל יאשיהו ואל שריו כאל אנשים "מתים בחייהם". כל עוד שַלּוּם ישב על פתח העיר והשקה את הצמאים - החסד שלו היה גלוי והקבוצה הזו העריכה אותו. אולם בעת ששַלּוּם עבר לסייע לענייני המלכות – הקבוצה הזו הפסיקה להעריך אותו כבעל חסד. הם קטרגו עליו והתייחסו גם אליו כ"מת בחייו".

 

חולדה הנביאה המשיכה באותו הדור את דרכו של אלישע הנביא. חולדה פרסמה שיש מצוה להתגייס לצבאו של יאשיהו למרות הביקורת שיש עליו. היא פרסמה שבעלה שַלּוּם עושה מעשה של חסד גם בתפקידו החדש כ"שֹׁמֵר הַבְּגָדִים" של המלך. גם כעת בעלה ראוי להיחשב לאחד מגדולי הדור; והיא נחשבת טפלה אליו וצריכה להיקרא - "חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים".

ממשיכי דרכו של אליהו לא הסכימו עם חולדה. הם סברו, שהחיבור שלה עם בעלה ועם יאשיהו וצבאו – מצריך להתייחס גם אליה כאל "מתה בחייה". אך הם לימדו עליה זכות, והסכימו שצריך גם נביא שמוכן להתחבר ל"מתים" האלו; ולכן יש להתנחם בכך שחולדה מוכנה להיות "קבורה" בחייה - בתפקיד שאלישע היה "קבור" בו בחייו.

 

קבורת שַלּוּם בעלה של חולדה

הקטרוג שלהם על שַלּוּם ועל אשתו חולדה הנביאה - פעל לרעה כפי שארע בעבר הרחוק בימי אלישע הנביא. גדודי מואב החלו להיכנס בארץ והם הציקו גם למקטרגים. המקטרגים לא חדלו מהקטרוג שלהם גם כשהם רָאוּ אֶת הַגְּדוּד; והם השליכו את שַלּוּם - "אל הקבר מאלישע".

הגרסה המדויקת במהדורת היגר (חורב)³ - "אל הקבר מאלישע" – מרמזת שהכוונה ל"קבר" שיש מסורת מאלישע בצורך בקיומו. כלומר, המקטרגים התנחמו בכך ששַלּוּם סומך עצמו על שיטת חולדה הנביאה; שנמצאת ב"קבר" (ב"תפקיד") שיש מסורת מאלישע בצורך בקיומו. חולדה ממשיכה את דרכו של אלישע, והיא מפרסמת שיש מצווה להתגייס לצבאו של יאשיהו ולסייע לו בענייני המלכות.

 

לימוד הזכות שלהם היה יותר קטגוריה מאשר לימוד זכות. אך חולדה הנביאה חלקה על המקטרגים, והיא לימדה על בעלה ועל המלך יאשיהו זכות בלב שלם. היא היתה סבורה כמו אלישע, שהעיסוק של המלך בענייני הצבא וההגנה הוא מצוה חשובה באמת. היא היתה סבורה שבעלה שמסייע למלך הוא "אִישׁ חי", ולא "מת בחייו". לימוד הזכות שלה התקבל בשמים – ויאשיהו וצבאו ניצחו את גדודי מואב והרחיקו אותם.

 

האם תיתכן מחלוקת בין נביאי האמת

כאשר הנביא מקבל נבואה הדבר ברור לו שזו נבואה (רמב"ם יסוה"ת ז, ב): "וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה...". אולם לבד מהנבואות יש לנביא גם חכמה עצמאית, שלפיה הוא משער מהו רצון ד’. מדרגת החכמה אינה מבוטלת, ובתלמוד נאמר (בבא בתרא דף יב, א) ש"חכם עדיף מנביא". אולם מכיוון שמדובר בחכמה ולא בנבואה, יתכן שהנביא לא ישיג בחכמתו את הרצון האמיתי של ד’.

מצאנו כעין כך כאשר דויד רצה לבנות את המקדש. דויד התייעץ עם נתן הנביא, ונתן אמר לו (שמואל ב ז) – "...כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ד’ עִמָּךְ". אך בלילה נתן קיבל נבואה מד’ שאסרה זאת - "לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ד’ הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי?!". חכמתו של נתן הנביא שיערה מהו רצון ד’ – אך הוא לא השיג את רצון ד’ האמיתי. מצאנו כעין כך, גם כאשר שמואל הלך למשוח את אחד מבני ישי למלך. חכמתו של שמואל אמרה לו שאליאב הוא המתאים (שמואל א טז) – "וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ד’ מְשִׁיחוֹ"; אך נבואה מאת ד’ גילתה לו שהוא טועה – "...כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַד’ יִרְאֶה לַלֵּבָב".

 

המחלוקת שבין ירמיה וצפניה לבין חולדה לא היתה מחלוקת בנבואה - אלא בענייני חכמה. ירמיה וצפניה ראו שהמלך יאשיהו ובני דורו אינם מבערים את העבודה הזרה לגמרי – והם לא החשיבו את העיסוק של המלך יאשיהו בענייני הצבא כזכות גדולה. לכן, הם לא הצליחו ללמד עליהם זכות שתאפשר לגרש את גדודי מואב. מאידך, חולדה הנביאה ראתה שהמלך יאשיהו משתדל לבער את העבודה הזרה – והיא החשיבה את העיסוק שלו בענייני הצבא כזכות עצומה. לפיכך, היא לימדה עליו ועל עוזריו זכות בלב שלם – והדבר הועיל לגרש את גדודי מואב.

 

מדוע יאשיהו פנה דווקא לחולדה הנביאה

המדרש על "קבורת ותחיית שלום" מבאר שני קשיים. המדרש מסביר את הצורך שראתה חולדה להיקרא על שם בעלה ועל שם עיסוקו - "חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים". המדרש מרמז, שחולדה רצתה להדגיש שבעלה נחשב כעושה מעשה חסד וכאחד מגדולי הדור - גם בעיסוקו החדש כ"שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים" של המלך. המדרש עונה על קושי נוסף; מדוע כאשר נמצא ספר התורה עם דברי התוכחה - יאשיהו פנה אל חולדה הנביאה ולא אל הנביאים המפורסמים ירמיה וצפניה?

 

במסכת מגילה (דף יד, ב) מובא הסבר שיאשיהו פנה לחולדה – "מפני שהנשים רחמניות הן"; אך לפי המדרש היתה לכך סיבה אחרת. ירמיה וצפניה היו ממשיכי דרכו של אליהו ואילו חולדה הנביאה היתה ממשיכת דרכו של אלישע. כאשר גדודי מואב חדרו לארץ, ירמיה וצפניה לא מצאו לו זכות שתסייע בידו לגבור על הגדודים. מאידך, חולדה לימדה זכות בלב שלם על יאשיהו ועל אנשיו; היא ראתה בהם אנשים "חיים" – והדבר סייע בידם לגבור על הגדודים. יאשיהו זכר זאת לטובה – וזו הסיבה שהוא פנה אליה גם כעת.

 

לימוד זכות - אינו משנה את המציאות לגמרי

חולדה ענתה למשלחת של המלך יאשיהו, שהרעה שכתובה בספר - תבוא בסופו של דבר מפני שבני יהודה עובדים עבודה זרה. חולדה גילתה לו, שלימוד זכות אינו יכול לשנות את המציאות לגמרי. לימוד הזכות שלה הגן בעבר מפני קטרוגים שונים, והוא הועיל במלחמה מול גדודי מואב ועמון. אך פעמים שהקטרוג הוא גדול מאוד וצריך שנוי מהותי כדי שלא להיפגע ממנו. יאשיהו קיבל את דבריה, והוא פעל במשנה מרץ כדי לבער את העבודה הזרה מכל-וכל. יאשיהו ידע שחולדה מתאמצת בכל כולה ללמד עליו זכות בלב שלם; ולכן דברי הבקורת שלה עוררו אותו לבצע את המשימה בכל מאודו.

 

 

___________________________________________________________

 

1 בתשובות רס"ג על שאלות חיוי הבלכי (כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה).

2 "...שהזהירנו מלכת בדרכי הכופרים ומהתנהג במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם... וכבר ידעת לשון הנביא (צפניה א) - "וְעַל כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי". (ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ל)

3  במהדורה עם ביאור הרד"ל (פרק ל"ג שם) "בקבר אלישע".