המקדש שבמצפה

בספר שמואל (א ג-ד) מסופר על מלחמת תבוסה שנערכה לכאורה לפי קריאת שמואל:

"וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַד’: ... וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר... וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל... וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ד’ הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד’ וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ... וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל... וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה... וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה... וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים נִלְקָחָה: פ וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת... וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס הָרָה... וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד... וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי כָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ: וַתֹּאמֶר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים:"

מפשטות הפרשיה משמע ששמואל הוציא את ישראל למלחמת תבוסה שהסתיימה בשביית הארון. אולם מהעיון בפרשיה משמע ששמואל נחשב אז לנביא שדבריו מתקיימים אך הוא לא היה המנהיג באותה העת. בפרשיה מבואר שלאחר הכשלון הראשון, העם חיפש פתרון אצל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. גם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל התעלמו משמואל, ולא באו לברר אצלו את סיבת הכשלון. אם הם יצאו למלחמה בעקבות קריאת שמואל – מדוע הם התעלמו כליל משמואל?

 

זיהוי הקבוצות שהתאחדו ליציאה למלחמה

בפרשייה ניתן לזהות קבוצות של אנשים. הפרשייה מדגישה סולם ערכים הפוך של עלי הכהן וכלתו - כנגד סולם הערכים של מביא הבשורה הרעה; והיא מרמזת שהסיבה לכך היא מפני שהמבשר היה "אִישׁ בִּנְיָמִן". עלי הכהן וכלתו היו קרובי משפחה של הנופלים בקרב, אולם הבשורה ששברה את ליבם יותר מכל היתה שארון הברית נלקח בשבי. לעומת זאת הבשורה החמורה יותר מכל מבחינת אִישׁ בִּנְיָמִן היתה הפגיעה בכבוד הלאומי - שמשמעותה היתה שעם ישראל פחד ונס לאוהליו. לאחר מכן אִישׁ בִּנְיָמִן סיפר על הפגיעה בכוח הצבאי שעמד לרשות ישראל שהם מספר החיילים הגדול שנפלו בקרב, ולאחר מכן על מות חופני ופנחס; ורק לבסוף על הלקח ארון הברית.

 

ניתן לזהות בפרשיה שתי קבוצות: א. קבוצת "זקני ישראל" שכוללת גם את עלי הכהן וכמו כן אנשים שחושבים כמוהם. הקבוצה הזו אינה קוראת למהלך תשובה אמיתי בעקבות הכשלון הראשון; אך מצד שני היא מכבדת את "ארון הברית" ותולה בו את נצחונות ישראל. ב. קבוצה אחרת שחשוב לה הכבוד הלאומי יותר מכל, והמבשר שהיה "אִישׁ בִּנְיָמִן" - היה אחד מהם. ניתן להסיק מכך שה"איש" הזה הוא פרט מייצג של קבוצת "בנימין", שמבחינתה המשכן וארון הברית הם רק כלי עזר שיתכן ואפשר להסתייע בהם. שתי הקבוצות האלו יצאו יחד למלחמה; ושתיהן מתעלמות משמואל הנביא. למי אם כן היתה מופנית קריאת שמואל? ומה היה תוכן קריאתו? תשובה לכך יש בהמשך ספר שמואל, וכדלקמן.

 

הַמִּצְפָּה

לאחר שהארון הגיע לפלישתים הם סבלו מאוד והשיבו אותו לבית שמש. גם אנשי בית שמש ניזוקו והם ביקשו מאנשי קרית יערים לבוא ולקחת אותו אליהם. ואכן כאשר הארון הגיע לקרית יערים, הוא הביא ברכה לישראל (שמואל א ז, ב): "וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ד’:". מה מיוחד בקרית יערים? מנין ידעו אנשי בית שמש שאנשי קרית יערים לא יינזקו. קושי דומה יש בהמשך הפרשיה שם (שמואל א ז, ג-ו):

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ד’ הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ד’ וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ד’ לְבַדּוֹ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ד’: וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ד’ וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַד’ וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה:

לאחר חורבן שִילֹה המשכן הועבר לנֹב. מדוע שמואל לא כינס את ישראל בנֹב? או בקרית יערים ששם היה הארון? ואם הם לא התאימו מסיבה כל שהיא, מדוע לא להתכנס בשִילֹה? ניתן היה לתרץ בדוחק שהַמִּצְפָּה היא כינוי לשִילֹה, אלא שמדרש שמואל (בובר, יג, א) דוחה את האפשרות הזו:

"וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה... - אמר רבי סימון ולא שִילֹה היא הַמִּצְפָּתָה, ולא הַמִּצְפָּתָה היא שִילֹה. אלא כמין אסקופה יוצאה מתוך תחומו של יהודה לתוך תחומו של בנימן ועליה בית המקדש בנוי. וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם - וכי מים שאבו, אלא מלמד ששאבו דברי תורה כמים, וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ד’ - וכי לפני ד’ שפכו, אלא מלמד ששפכו לִבָּן בתשובה כמים. וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַד’ - ר' הונא ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק נתעטף שמואל בחלוקן של ישראל אמר לפניו רבון העולמים כלום אתה תובע מן האדם אלא שיאמר לפניך חטאתי, וישראל אומרים לפניך חטאנו ואין אתה מוחל להם?..."

לשיטת המדרש, הַמִּצְפָּה היתה על רצועת קרקע צרה שיצאה מתוך נחלת יהודה לתוך נחלת בנימין; ובית המקדש היה בנוי בַּמִּצְפָּה - ולכן שמואל בחר לכנס שם את ישראל. הדבר תמוה מאוד, מפני שלא מצאנו לכך זכר בשום מקום נוסף. ואם היה בית-מקדש בַּמִּצְפָּה, מדוע הקימו משכן בנֹב?

הרד"ק הביא שם מדרש¹ שכמו כן: "כיפה (רצועה) יוצאה מתחומו של בנימין לתחומו של יוסף ועליה בית המקדש של שִילֹה נתון". וכתב הרד"ק שהוא לא זכה להבין את המדרש הזה; שהרי המשכן שבשִילֹה היה חרב באותה העת, וכיצד אומר המדרש שבאותה העת היה בית-מקדש בשילה.

 

"יהודה הצדיק" כנגד "בנימין הצדיק"

במאמרים הקודמים התבאר שתרגום יונתן רמז שבתנ"ך קיים מאבק בין שתי דמויות של צדיקים, יהודה ובנימין. יהודה מסמל צדיק שעוסק בעיקר בקדושה ורק מחוסר ברירה הוא עוסק בגשמיות. לעומתו, בנימין מסמל צדיק שנכנע לרצון הבורא ועוסק לכתחילה בעניינים הגשמיים - מפני שלהבנתו זהו רצון הבורא! יהודה ובנימין חלוקים זה על זה - מהי הדרך הנכונה לכבוש את "ירושלים של מעלה"; וכל צד רוצה שה"מזבח שלמעלה" או ה"מקדש שלמעלה" יבנו ב"חלקו". קיימת דרך חיים נוספת של "יוסף הצדיק" והיא קרובה לדרכו של "בנימין הצדיק"; ולכך מתכוון המדרש שאומר ש"בית המקדש של שִילֹה" (שהיתה בנחלת אפרים) ישבה ב"רצועה (רוחנית!)" ששייכת ל"בנימין הצדיק".

 

התייחסות לשתי דמויות של צדיקים יש בתיאור חורבן שילה בתהילים במזמור עח:

"מַשְׂכִּיל לְאָסָף... וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם:... וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר: וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב:

המשכן שבשילה היה מקום שכל ישראל היו עולים אליו, ולאו דווקא שבט אפרים; ומדוע הוא נקרא - 'אֹהֶל יוֹסֵף'. מדוע לא מצאנו שבית המקדש שנבנה בסופו של דבר בנחלת בנימין נקרא "בית בנימין". קשה להבין שהמזמור מתכוון למאיסה 'בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם' - כפשוטו. הלויים היו שרים בבית המקדש את השירים של אסף. בית המקדש נועד לאחד את כל שבטי ישראל, ואין זה הגיוני שישירו שם שירים שמשפילים את שבט אפרים ומשבחים את שבט יהודה.

צריך להבין שהמזמור אינו מדבר ב'שֵׁבֶט אֶפְרַיִם' מבחינת הייחוס המשפחתי; ולא 'בְּאֹהֶל יוֹסֵף' מבחינת המיקום של הנחלות של שבטי ישראל. המזמור מתכוון ל"דרך חיים" שמיוחסת ל"יוסף הצדיק"; ובמידה מסוימת היא דומה לדרך החיים של "בנימין הצדיק"; וכנגדם קיימת דרך החיים שמיוחסת ל"יהודה הצדיק". לא מדובר בשיוך משפחתי רגיל, ולכן יש אנשים משבט יהודה שחיים בדרך החיים של "יוסף הצדיק"; ויש אנשים משבט בנימין שחיים בדרך החיים של "יהודה הצדיק". המשורר אסף מודיע שהקב"ה החליף את ההנהגה שהוא בחר בה כדרך חיים עדיפה ולכן יש לשבח את דרך חיים של "יהודה הצדיק" – ולשלול את דרך החיים של "יוסף הצדיק" (ו"בנימין הצדיק"). אך ברור שאין כוונת המשורר לייחוס משפחתי!

 

הכינוס שבמצפה כניגוד לקבוצות שהתאחדו למלחמה

במלחמת התבוסה לא ניכרה השתתפות של חברי קבוצת "יהודה הצדיק", וניתן לזהות שם שתי קבוצות. א. "זקני ישראל" שרצו להוציא את ארון הברית למלחמה מסמלים את דרך החיים של "יוסף הצדיק". דרך חיים זו משלבת באופן כמעט שווה עיסוק בתורה ועיסוק בגשמיות; אך היא מכבדת את התורה כבוד רב. "זקני ישראל" לא ראו פגם בדרך החיים של "יוסף הצדיק"; והם לא מצאו עוון מסוים שניתן לתלות בו את הכישלון הראשון במלחמה מול הפלישתים; וכדי להיות בקשר חזק יותר עם הקב"ה הם החליטו להוציא את ארון הברית למלחמה. עלי הכהן ובניו חשבו כמותם ושיתפו עימם פעולה בהוצאת הארון. הם כיבדו את התורה והעריכו את ארון הברית יותר מכל דבר; ולכן עיקר הצער שלהם היה על הלקח הארון. ב. קבוצת "בנימין" שהחשיבה את הכבוד הלאומי יותר מכל, ולאחר מכן גם את החיילים שיוצאים למלחמה. היא התייחסה לתורה ולארון הברית ככלי עזר שאפשר להיעזר בהם; אך מבחינתה הם נמצאים בתחתית סולם העדיפויות.

 

שמואל יצא למחות בעיקר נגד דמותו של בנימין הצדיק, שבעיניו התורה נמצאת בתחתית סולם העדיפויות. שִילֹה נמצאה אמנם בנחלת אפרים, אך המשכן שבשִילֹה סימל שיש קדושה גם בדרך החיים של "בנימין הצדיק". המדרש מרמז לכך באומרו ששִילֹה ישבה ב"רצועה (רוחנית!)" ששייכת ל"בנימין הצדיק"; והמדרש מרמז שזו הסיבה - שמחמתה שמואל לא היה מוכן להתכנס בשילה.

 

שמואל כינס את בני ישראל למצפה, כדי לרכז שם נציגים של קבוצת יהודה. וזו כוונת המדרש באומרו - שבמצפה היה "בית מקדש" שישב ברצועה ששייכת ל"יהודה". המצפה נמצאה אמנם בנחלת בנימין אך היא ישבה ב"רצועה (רוחנית!)" ששייכת ל"יהודה הצדיק". שמואל הנביא רצה להראות ש"המקדש הרוחני" קיים ב"דרך חיים" שבמצפה, ולכן הוא כינס שם את בני ישראל

 

הקרבנות המיוחדים שבמצפה

בכינוס של שמואל במצפה הקריבו קרבנות מיוחדים. בתחילה - "וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם"; והמדרש מבאר שהדבר מסמל "ששאבו דברי תורה כמים". מתכנסי הַמִּצְפָּה הראו שדבורי תורה ושירה ושבח לד’ הם הקרבנות הרצויים. וכן מבואר בתהילים (סט, לא-לב) שהם רצויים יותר מקרבנות רגילים: "אֲהַלְלָה שֵׁם אֱ-לֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה: וְתִיטַב לַד’ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס". לאחר מכן מוזכר - "וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ד’", והמדרש מבאר שהם שפכו את לבם בתשובה כמים. וכן מבואר בתהלים (נא, יט) שקרבן כזה הוא הקרבן הרצוי שאינו נדחה: "זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה".

 

שמואל רצה להודיע ש"המקדש האמיתי" שהקב"ה רוצה בו ביותר הוא "המקדש הרוחני"; ולכן הוא כינס את ישראל למקום שהיה בו באותה התקופה "בית מדרש" ידוע של לומדי תורה. "בית המקדש" שהיה במצפה היה "בית מקדש רוחני", שהיו מקריבים בו "דבורי תורה" ו"דבורי תשובה"; והוא היה מקום ניגודי ל"בית מקדש הרגיל" שהיה בשִילֹה ולאחר מכן בנוב. לשִילֹה ולנוב היו באים גם אנשים רגילים שמתקשים להקריב "דבורי תורה" ו"דבורי תשובה". האנשים הרגילים הביעו את רצונם בקרבת הבורא באמצעות קרבנות רגילים מבעלי-חיים ומן הצומח. אך לפי ראיית "יהודה הצדיק" "בית המדרש" הוא "בית המקדש (הרצוי!)"; וזו כוונת המדרש באומרו על "בית המדרש" שבמצפה – "כמין אסקופה יוצאה מתוך תחומו של יהודה לתוך תחומו של בנימן ועליה בית המקדש בנוי".

 

לפי מה שהתבאר, גם בקרית יערים היה באותה התקופה בית מדרש ידוע שהיו עמלים בו בתורה. בית המדרש זה היה הקרוב ביותר לבית שמש, ולכן אנשי בית שמש העבירו לשם את ארון הברית. הם הבינו שמקומו של "הארון הרגיל" צריך להיות במקום שמצויים בו לומדי תורה, שהם נושאים על כתפיהם את "הארון הרוחני". מסורת כזו מרומזת בתרגום יונתן לספר דברי הימים (א ב, נב) נאמר שם: "וַיִּהְיוּ בָנִים לְשׁוֹבָל אֲבִי קִרְיַת יְעָרִים הָרֹאֶה חֲצִי הַמְּנֻחוֹת". ויונתן מתרגם: "והוון בנין לשובל רב קרית יערים תלמידיא וכהניא דחזין לפלגא קרבניא". פשוט שבאותה התקופה הכהנים הרגילים שמרו על ייחוסם והיו ראויים לחלוק בקרבנות. ופשוט שלשובל שהיה משבט יהודה לא היו יכולים היות בנים שהם "כהנים רגילים". צריך להבין שהתרגום מרמז שהתלמידים שב"קרית יערים" היו מחשיבים את עצמם "קדושים" כמו הכהנים שראויים לחלוק בקרבנות. מבחינתם, "המקדש הרוחני" נמצא אצלם ולא דווקא אצל הכהנים שבמשכן.

 

חלוקן של ישראל

בהמשך נאמר "וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַד’ ", והמדרש מסביר - "נתעטף שמואל בחלוקן של ישראל אמר לפניו רבון העולמים כלום אתה תובע מן האדם אלא שיאמר לפניך 'חטאתי', וישראל אומרים לפניך 'חָטָאנוּ' ואין אתה מוחל להם?...". המדרש מסביר ששמואל התוודה שם עבור כל ישראל. דברי המדרש טעונים ברור, מפני שמפשטות הכתוב משמע שהיו שם רבים שהתוודו - "וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ...", מדוע המדרש אומר ששמואל הוא זה שעשה זאת? ואם די בכך ששמואל מתוודה עבור כל ישראל, מדוע שמואל לא התוודה כבר בזמן הכשלון הראשון עוד לפני שהוציאו את ארון-הברית למלחמה?

המדרש מרמז שהקבוצה שהיתה עם שמואל במצפה היתה קבוצה קטנה. שמואל והקבוצה שלו לבשו את "החלוק" של שאר ישראל שלא היו שם והתוודו עבורם. בזמן המלחמה הראשונה לא היתה אפילו קבוצה קטנה כזו, ולכן שמואל לא יכול היה להתוודות עבור שאר ישראל.

שמואל פנה "אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" אך בהמשך מוזכר שמי שקיבל את הדרישה שלו היו "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ה"כלי יקר (לניאדו)" דייק מחילופי הלשון שמדובר בקבוצה קטנה בלבד, והוא הסביר שרק המנהיגים של ישראל הסירו את העבודה הזרה מקרבם, אך לא רוב העם שהם "בית ישראל". יש להסכים לדיוק שלו בכתוב, אך קשה לקבל את המסקנה שלו כפי שהיא. אם מדובר ב"עבודה זרה" כפשוטה, מדוע הקב"ה הסכים להסתפק בתשובה חלקית של המנהיגים בלבד. מדוע הקב"ה לא המתין עד שישרשו את העבודה הזרה גם מקרב העם הפשוט.

 

שני סוגים של עובדי עבודה זרה

צריך להבין שפעמים שמתייחסים לעם ישראל כעובדי עבודה זרה, והדבר אינו כפשוטו. אחרי שבני יעקב כבשו את שכם, יעקב פונה אליהם ומבקש (בראשית לה, ב) "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם". וכן מצאנו שבסיום כבוש הארץ יהושע כינס את ישראל לשכם ואמר להם (יהושע כד, כג): "וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל ד’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל". במאמר "ה'מקדש' הפלאי של יהושע" התבאר שלא מדובר בעבודה זרה ממש. יעקב שיכנע את בניו להבין שהם השתמשו בכוח החרב באופן אסור. לפיכך, זהו כוח של "אֱלֹהֵי הַנֵּכָר" ו"קישוטים אסורים" שהם צריכים להסיר מקרבם. יהושע חזר על התהליך שארע בשכם באופן דומה. עם ישראל נעזר בכוח חרבו כדי לכבוש את ארץ ישראל. יהושע כינס את כל ישראל לשכם, ושכנע אותם להודות שהנצחונות באו מכוחו של הקב"ה; ולא מכוח חרבם הגשמית. יהושע שכנע אותם להודות ששימוש בחרב באופן של "כוחי ועוצם ידי" הוא שימוש של "עבודה זרה".

 

אך לא כולם הסכימו עם יהושע שאפשר להסתפק בהכרה בפה שהנצחונות באים מכוחו של הקב"ה - ולהמשיך ולהשתמש בפועל בחרב גשמית. באותו זמן החלה להתגבש קבוצה שהיתה סבורה שהם ממשיכים את דרכו של יעקב אבינו והם בני ישראל האמיתיים; והם יכבשו את הארץ באמצעות עמל התורה. בתחילת ספר שופטים (א) נאמר: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּד’ לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר ד’ יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ". אולם מה שמסופר בהמשך תמוה, מפני שחלק גדול מהקרבות שמתוארים שם בסמוך מתוארים גם בספר יהושע, ושם הם התרחשו בימי יהושע ותחת פיקודו. לכאורה קיימת סתירה בין ספר יהושע לבין ספר שופטים. במאמר "האם יהושע מת פעמיים" הובא שתרגום יונתן מרמז ש"יהודה" שמוזכר שם הוא עתניאל בן קנז שנקרא גם בשם יעבץ, והוא הקים ישיבה גדולה שלמדו בה תורה. עתניאל היה שייך לקבוצת "יהודה הצדיק", ולכן הוא נקרא גם בשם הסתמי "יהודה"; ולפי הראייה הרוחנית שלו - הורשת הארץ צריכה להיעשות באמצעות "עמל התורה" ולא באמצעות חרב גשמית. לפי מסורת זו צריך להבין ש"בני ישראל" שמוזכרים בכתוב הראשון שבספר שופטים, הם אלו שהחשיבו עצמם ל"בני ישראל האמיתיים". הם הלכו בדרכו של "יהודה הצדיק" ורצו לכבוש את הארץ בעמל תורתם; ומבחינתם, יהושע שלא הסכים עימם היה נחשב ל"מת".

 

בני ישראל שבאו לכינוס שבמצפה

שמואל הנביא ערך את ספר שופטים והוא הביא שם כמה פרשיות מתוך ספרו של עתניאל. שמואל המשיך את דרכו של עתניאל (=יהודה הצדיק) גם בספר שמואל. שמואל הפנה קריאה לכל ישראל (שמואל א ז, ג): "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ד’ הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ד’ וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". משמעות הקריאה הזו היתה שאין לבטוח בכח החרב ואף לא בהשתדלות גשמית. אלא שלשיטת שמואל הנביא אין להסתפק בהצהרה בפה, אלא שצריך לחדול כמעט לגמרי מהשתדלות גשמית, ועיקר ההשתדלות צריכה להיות בתורה. וההשתדלות הזו היא שתביא לפריקת עול הפלישתים מעל ישראל.

זו היתה גם הקריאה הראשונה ששמואל הפנה לכל ישראל עוד לפני שהארון נשבה. אלא שבאותה העת לא מספיק אנשים נעתרו לבקשת שמואל. דבר זה מרומז שם בכתוב: "וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר... וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל... וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ד’ הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד’ ".

העם והזקנים לא הסכימו עם דרישת שמואל להתייחס אל הפעילות באמצעים גשמיים כמו ל"עבודה זרה"; והם לא התייחסו באופן רציני לקריאת שמואל לעמול בתורה בלבד. הם הבינו מתוך דברי שמואל שקרובה העת להיגאל מתחת יד הפלישתים; והם היו סבורים שגאולה זו תבוא גם ללא קשר לעמל התורה, וששמואל מנסה על דעת עצמו לשכנע אותם לעמול בתורה בלבד. לפיכך, לאחר הכשלון הראשון, העם לא באו לשמואל אלא לזקני ישראל. גם זקני ישראל היו סבורים כמוהם, ולכן הם לא קראו לתשובה ולחיפוש עוונות. זקני ישראל העדיפו לכפות על בורא העולם שיסייע להם במלחמה, ולכן הם הציעו להוציא את הארון. אולם הם לא זכו לסיוע של "הארון הרוחני"; ולכן הם הובסו במלחמה וגם הארון הרגיל נפל בשבי. לבסוף התברר לכולם בדרך הקשה ששמואל צדק, והגאולה מתחת יד הפלשתים תלויה בקבלת עול תורה.

 

שמואל המשיך בדרכו של "יהודה הצדיק"; והוא חזר על קריאתו הקודמת, שאם כולם יקבלו עליהם עול תורה, ויתייחסו להשתדלות הגשמית כמו לעבודה זרה – הם יגאלו. ובסופו של דבר הוא הצליח והוא קיבץ בבית המדרש שהיה במצפה - קבוצה כזו של "בני ישראל (האמיתיים)". והמדרש מסביר שהמצפה היתה אמנם בנחלת בנימין, אך מבחינה רוחנית היא ישבה על רצועה רוחנית שהגיעה לשם מנחלת "יהודה הצדיק"; – ושם היה "בית המקדש (הרוחני)".

 

כינוס למלחמה רוחנית

שמואל חזר ופרסם שקבלת עול תורה ותפילה יביא לפריקת עול הפלישתים מישראל. וקבוצה של "בני ישראל (האמיתיים)" החלה ללכת בדרכו. שמואל כינס את הקבוצה הזו לבית המדרש שבמצפה, והפלישתים שמעו על כך ובאו להילחם בהם (שמואל א ז, ח-יב):

"וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל ד’ אֱ-לֹהֵינוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים... וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ד’... וַיַּרְעֵם ד’ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר וַיֹּאמַר עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ ד’:

בפרשיה מופיעות קבוצת "בְנֵי יִשְׂרָאֵל" וגם קבוצת "אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל". "בני ישראל (האמיתיים)" הם אלו שהשתתפו בכינוס התשובה ועמלו בתורה ובתפילה. הם ביקשו משמואל שיפעיל את כלי הנשק החזק מבחינתם שהוא "כוח התפילה" של שמואל. שמואל הפעיל אותו והקב"ה ענה לו והפלישתים נבהלו והחלו לנוס. אך מי שרדף בפועל אחרי הפלישתים היתה קבוצת "אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל". ה"כלי יקר (לניאדו)" כתב שאלו היו אנשים אחרים "מקצת אנשי ישראל גבורי החיל". לפי מה שהתבאר, מתבקש שזו הקבוצה הניגודית לקבוצת "יהודה הצדיק", והיא מכילה את קבוצת "יוסף הצדיק" ואת קבוצת "בנימין הצדיק".

 

שמואל קרא למקום הנצחון "אבן העזר" כמו המקום שבו הובסו ישראל במלחמה הראשונה. מבחינתו זו היתה מלחמה אחת ארוכה. היא התחילה בקריאה שלו לישראל, שאם הם יעמלו בתורה ובתפילה - הקב"ה יושיע אותם מהפלשתים. והיא הסתיימה כאשר נוצרה קבוצה קטנה של "בני ישראל (האמתיים)" שהתקבצה עימו במצפה. זו היתה קבוצה קטנה אך היא מילאה את תפקיד "יהודה הצדיק" במלחמה הזו. חברי שתי הקבוצות האחרות, "יוסף הצדיק" ו"בנימין הצדיק", אינם רואים בביטול תורה עוון חמור; וקשה לדרוש מהן להתוודות עליו. אך שמואל וחברי קבוצת "יהודה הצדיק" רואים בכך עוון חמור. ושמואל שעמד בראש קבוצת יהודה התוודה עבור כלל ישראל:

"נתעטף שמואל בחלוקן של ישראל אמר לפניו רבון העולמים כלום אתה תובע מן האדם אלא שיאמר לפניך חטאתי, וישראל אומרים לפניך חטאנו ואין אתה מוחל להם?..."

בהמשך ספר שמואל יש פרשיות שמרוממות את שאר ישראל שהולכים בדרכו של "בנימין הצדיק", והדבר יורחב בעזהשי"ת במאמרים הבאים.

 

_________________________________________________________

1 המדרש מובא בילקוט שמעוני (שמואל א רמז קג) כהמשך למדרש הקודם.