דוד וגירוש היבוסי

לאחר שכל ישראל החליטו להמליך עליהם את דוד למלך; דוד הלך לגרש את היבוסי מירושלים. ספור המלחמה כפי שהוא מתואר בספר שמואל מדגיש פרטים תמוהים מאוד. מאידך, ספר דברי הימים מתעלם מהפרטים האלו ומדגיש פרטים אחרים. מדוע קיימים שני תיאורים שונים. תרגום יונתן רומז לנו על הדרך שתיישב את הקשיים.

 

הספור העמום מופיע בספר שמואל (ב ה, ו-ט):

"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה: וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד: וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שנאו שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת: וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה:"

המפרשים התקשו מי הם "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" שדוד היה צריך להסיר, ומהו ה"צִּנּוֹר" המסתורי. ספר דברי הימים (א יא, ד-ח) מתעלם מהפרטים התמוהים ומדגיש פרטים אחרים לגמרי:

"וַיֵּלֶךְ דוד וְכָל יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם הִיא יְבוּס וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס לְדוד לֹא תָבוֹא הֵנָּה וַיִּלְכֹּד דוד אֶת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דוד: וַיֹּאמֶר דוד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ: וַיֵּשֶׁב דוד בַּמְצָד עַל כֵּן קָרְאוּ לוֹ עִיר דוד: וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב מִן הַמִּלּוֹא וְעַד הַסָּבִיב וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר:"

ספר דברי הימים מדגיש ומפרט את עלילותיו של יואב. מדוע כל ספור מתעלם מהפרטים החשובים שמובאים בספור האחר?

 

מדוע עלה יואב על ראש דוד?

חז"ל מרמזים לפתרון הקשיים במדרש שמובא על הכתוב (תהילים יח, ל): "כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד, וּבֵא-לֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר"; וזו לשון מדרש תהלים (בובר, יח, כד):

" 'כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד'. ר' חייא בשם ר' לוי אמר, בשעה שהלך דוד לעשות מלחמה עם היבוסי, התחיל לומר: 'כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר', וכתוב אחר אומר: "כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר'. מה עשה יואב, הביא ברוש אחד רענן, וקבעו בצד החומה, וכפף את ראש הברוש שהוא רך; ועלה על ראשו של דוד, ונתלה על הברוש, ודילג על החומה. אמר דוד 'יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי'. מה עשה הקדוש ברוך הוא, קיצר את החומה, ועלה דוד אחריו, שנאמר 'וּבֵא-לֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר'.

המדרש מרמז, שדוד 'התחיל' לומר הכרזה בעלת אופי מסוים (שמובאת בספר שמואל); אולם אחר כך הוא נשא הכרזה בעלת אופי 'אחר' (שמובאת בספר דברי הימים). יואב נענה להכרזה השניה, והוא כפף ברוש, ודילג באמצעותו אל מעבר לחומה. אלא שצורף לכך שלב תמוה - יואב "עלה על ראשו של דוד" כדי להיתלות בברוש. זהו שלב תמוה שנראה כהתנשאות של יואב על פני דוד. האם יואב לא היה מסוגל למצוא דבר אחר כדי לעלות באמצעותו על הברוש?

דוד עצמו התייחס ל"השפלה" הזו כאל סוג של "תוכחה" שיואב ה"צדיק" היה צריך להוכיח אותו - 'יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי'! אולם הקב"ה חש לכבודו של דוד והוא קיצר את החומה – כדי להקל על דוד להיכנס "אחריו". אם הקב"ה חש לכבודו של דוד, מדוע הוא לא קיצר את החומה כבר מלכתחילה?! האם לא היה מן הראוי לחסוך מדוד את ההתבזות – שיואב דורך על ראשו?

לבד מכך, מדובר ב"נס" שדמה לנס של נפילת חומות יריחו. מדוע הכתוב מתעלם מהנס הזה?

 

הסיפור על יואב "הצדיק", ועל "קיצור" חומות ירושלים - פותח לנו שער להבנת הספורים השונים על גרוש היבוסי מירושלים.

 

הספור הראשון של גירוש היבוסי מירושלים

בספר שופטים קיימים ספורים סותרים לאופן כבוש ירושלים, ואף סתירה לספור דומה שבספר יהושע. המאמר הקודם "מי התרשל בגרוש היבוסי" דן בסתירות הללו, והתבאר שמדובר בשפה סמלית שדנה בשאלה מיהו "הצדיק העליון" שייכנס ל"ירושלים של מעלה".

 

לאחר עקידת יצחק הקב"ה ברך את אברהם (בראשית כב, יח): "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". משמעות הברכה היא, שבני ישראל יהיו "צדיקים עליונים" יותר מכֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ; ולכן השפע הרוחני והגשמי יגיע לעולם דרך בני ישראל, ולא דרך חסידי אומות העולם שבין הגויים.

"היבוסי" מוזכרים בכתוב בדרך כלל בסוף רשימת האויבים שצריך להכרית מהארץ. בשפה הסמלית הם מייצגים את "חסידי אומות העולם", שרוצים להמשיך ולהיאחז ב"ירושלים של מעלה". משמעות הדבר היא, שהשפע ימשיך להגיע לאומות שלהם באמצעותם - ולא באמצעות בני ישראל. "הצדיק העליון" מייצג את עם ישראל, ובעקבות נצחונו על "היבוסי" (=חסידי אומות העולם) - עם ישראל זכו להיות "העם הנבחר" שנמצא ב"ירושלים של מעלה"; והם מהווים את מקור השפע לעולם.

 

במאמר הקודם התבאר, שתרגום יונתן רמז שבספר שופטים קיימות שתי דמויות של צדיקים, יהודה ובנימין. יהודה מסמל צדיק שעוסק בעיקר בקדושה ורק מחוסר ברירה הוא עוסק בגשמיות. לעומתו, בנימין מסמל צדיק שנכנע לרצון הבורא ועוסק לכתחילה בעניינים הגשמיים - מפני שלהבנתו זהו רצון הבורא! יהודה ובנימין חלוקים זה על זה - מהי הדרך הנכונה לכבוש את "ירושלים של מעלה"; וכל צד רוצה שה"מזבח" יבנה ב"חלקו". החלוקה אינה מוכרחת להישאר שבטית, ולכן אפשר שאנשים משבט יהודה יתנהגו כמו בנימין הצדיק. העקרונות האלו מסבירים את הקרבות השונים לגרוש היבוסי מירושלים.

 

ירושלים הרוחנית של דוד

לאחר שכל ישראל התאחדו סביב דוד, דוד הלך ובנה את ירושלים הגשמית שהיתה בסמוך להר המוריה. אך לדוד היתה גם ירושלים רוחנית, שהוא מתייחס אליה ולבניינה כאלו היא כאן בארץ. הכתוב מתאר את בנין ירושלים הגשמית, והוא משלב בכך גם תיאור של בנין ירושלים הרוחנית.

 

"ירושלים הרוחנית" מלווה את דוד עוד מנעוריו. לאחר שדוד הרג את גלית נאמר (שמואל א יז, נד): "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ:". אין זה מובן מדוע דוד לא שם את ראש גלית בבית לחם עיר מגוריו; ומדוע הוא שם את הראש בירושלים ואילו את הכלים במקום אחר. אלא שכוונת הכתוב היא אחרת. דוד ייחס את הצלחתו – ל"ירושלים הרוחנית" שנמצאת בשמים, ולא לתושייתו; וכפי שהוא הקדים ואמר (שמואל א יז, מה): "וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ד’ צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל". כאישור לכך, דוד הציב את כליו של גלית באהל של ד’, שהוא המשכן שהיה באותה השעה בנוב; – ובכך הוא הראה שהוא "הביא" את הראש של גלית ל"ירושלים של מעלה". (כמעט כעין כך מבואר ברד"ק בשם אביו).

"ירושלים הרוחנית" מלווה את דוד גם בהמשך חייו, כמבואר בתהילים (נא):

"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע:... כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם: אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים:"

דוד אומר שהקב"ה חפץ ב"רוּחַ נִשְׁבָּרָה" יותר מאשר בזבח; ומייד בסמוך הוא מתפלל על בניית ציון וירושלים, ועל הקרבת קרבנות. התפילה תמוהה, שהרי באותה העת ציון וירושלים היו כבר בנויות בידי דוד עצמו. אבן עזרא ושאר המפרשים נדחקו מאוד בביאור הקשר בין פסוקי הסיום למזמור. אולם אצל דוד עצמו הדברים פשוטים! דוד עובר לדבר על "ירושלים של מעלה" שהיא נבנית מה"לֵב נִשְׁבָּר" שלו.

 

לאחר שדוד חטא עם בת שבע, נתן הנביא בא והודיע לו (שמואל ב יב, יד): "נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ד’ בַּדָּבָר הַזֶּה". תרגום יונתן כתב שם "מפתח פתחתא פומא דסנאי עמא דד’ בפתגמא הדין". כלומר, מעשי דוד נתנו פתחון פה לגויים (שונאי עם ישראל) לומר - שעם ישראל אינם צדיקים. לפי הראיה הרוחנית של דוד, החטא שלו החריב את "חומות ירושלים של מעלה" והגויים חדרו פנימה. דוד מתפלל שהקב"ה יקבל את התשובה שלו; ויגרש את הגויים מ"ירושלים הרוחנית" ושהיא תהיה "בנויה היטב".  ממילא, לאחר מכן, הקב"ה יקבל ברצון את קרבנותיו.

 

גירוש היבוסי מירושלים בימי דוד

המאבק בין שאול שהיה משבט בנימין לבין דוד שהיה משבט יהודה – השתלשל גם למאבק על דמותו של "הצדיק העליון", שהוא דמות לחיקוי על ידי שאר ישראל. לאחר שכל ישראל התאחדו סביב דוד; חזרה והתעוררה המחלוקת איזו דמות תדגיש המלכות החדשה, מלכות בית דוד.

דוד עצמו היה נשמה כוללת שאיחדה את שני הצדדים, הן את הצד התורני והן את הצד הגשמי-המלחמתי; וכפי שמתאר הרמב"ם בהלכות מלכים (יא, ה) את המלך המשיח: "הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו... וילחם מלחמות ד’...". אך רוב האנשים מתקשים להכיל ולכבד דמות שמאחדת שני צדדים. רבים מזדהים אם דמות שמייצגת צד אחד בלבד. ודוד נאלץ להוריד את עצמו למדרגת הצבור - ולהעדיף להבליט צד אחד על פני צד אחר.

 

בשלב הראשון, דוד החליט להציג את "הצדיק העליון" (שהוא דמות לחיקוי) בתור עוסק בתורה. לפי הכרוז הראשון של דוד, רק עוסקי התורה יצליחו להיכנס ל"ירושלים של מעלה" - ולהוציא משם את הגויים. המפרשים התקשו מיהם "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" שמונעים מדוד להיכנס לירושלים; ותרגום יונתן ביאר¹ ש"הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" הם "חטאיא וחיביא"; כלומר, "חוטאים ורשעים". "עִוֵּר" ו"פִּסֵּחַ" משמשים בתורה כסמלים ראשוניים ל"בעלי מומים" שאינם רצויים ב"עבודת המקדש"². כאן, כאשר מדובר ב"ירושלים של מעלה" - הכוונה ל"חוטאים ורשעים".

 

התרגום מרמז, שדוד וַאֲנָשָׁיו ממשיכים את השקפת "יהודה הצדיק" שבספר שופטים, והם עוסקים במלחמות ובעניינים הגשמיים רק בדיעבד. דוד וַאֲנָשָׁיו באים לגרש את "היבוסי", שהם הגויים שעוסק בגשמיות לכתחילה - מ"ירושלים של מעלה". אך היבוסי טען כלפי דוד, שגם בקרב עם ישראל יש אנשים שעוסקים בגשמיות לכתחילה; ורק אחרי שדוד יסיר את "החוטאים" האלו מקרב ישראל – הוא זכאי לדרוש מהיבוסי לפנות את "ירושלים של מעלה".

 

ה"צִּנּוֹר" של השפע לעולם

המפרשים התקשו מהו ה"צִּנּוֹר" שמוזכר בדברי דוד. תרגום יונתן ביאר שמדובר ב"כרכא", כלומר ב"עיר" ירושלים עצמה. ה"צנור" מופיע גם בכתוב (תהלים מב, ח) – "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ"; ושם תרגום יונתן תרגם את ה"צנור" כ"מרזב"³, כלומר הצינור המוכר והידוע שנועד להעברת הגשם מהגג למעלה אל הארץ למטה. לכאורה, אין זה מובן מדוע התרגום מתרגם כאן באופן שונה - ומסביר שה"צנור" היא העיר ירושלים עצמה. אך לפי מה שהתבאר, התרגום מרמז לנו שירושלים מופיעה בפרשיה הזו - בתור ה"צינור" שמעביר את ה"גשם" (השפע הרוחני והגשמי) מהעולם העליון אל העולם התחתון⁴.

 

ירושלים נושאת אופי של "צִּנּוֹר" גם בנבואות זכריה. הגויים נאבקים עליה, אך בסופו של דבר הם אינם מצליחים לזכות בה. זכריה (יד) מנבא, שהגויים יכירו ויודו, שה"גשם" שמסמל את השפע הרוחני והגשמי יגיע לעולם בזכות בני ישראל שיושבים ב"ירושלים" הזו. "יושבי ירושלים" מופיעים בנבואת זכריה בתור אלו מבני ישראל שכוחם בתפילתם, והם משפיעים את ההצלחה על השאר (זכריה יב, ה): "אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם בַּד’ צְ-בָאוֹת אֱלֹ-הֵיהֶם". בית דוד מזוהים שם עם הקבוצה הזו, והם יושבים יחדיו על ה"צנור" של השפע (זכריה יג, א): "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דוד וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם...".

 

התרגום מרמז, שלפי הספור שבספר שמואל (ב ה, ח) דוד החליט לגרש את הגויים מ"ירושלים של מעלה", למרות שיחד עימם יוכו ויגורשו גם "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" שבישראל (שהם אלו שעוסקים בגשמיות לכתחילה) - "כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שנאו שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד". הכתיב "שנאו" מרמז שמדובר ב"שנאה הדדית", דוד שנא את מה ש"הַפִּסְחִים וְהַעִוְרִים" ייצגו; ואילו "הַפִּסְחִים וְהַעִוְרִים" - שנאו את מה שדוד ייצג באותה השעה⁵.

 

הספור שבספר שמואל הדגיש את השלב הראשון; שדוד הצליח להכניס ל"ירושלים של מעלה" רק את אֲנָשָׁיו, שהם לומדי התורה. בספר דברי הימים מובא הספור האחר - שנתן "מקום" לכולם!

 

הספור "האחר" של דוד בגירוש היבוסי מירושלים

בספור שבספר דברי הימים - דוד בא עם "כָּל יִשְׂרָאֵל"; והיבוסי אינם טוענים כלפיו שיש אצלו "בעלי מום", אלא שהם אינם רוצים לפנות את המקום. דוד מכריז "כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר"; ומי שזוכה הוא יואב – "וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ". הספור תמוה, מכיוון שיואב היה בעל ההשפעה הבכיר ביותר בממלכה (אחרי דוד) - עוד לפני שהוא ניצח את היבוסי⁶.

אולם כפי שהתבאר, מדובר במאבק סמלי על גירוש היבוסי מ"ירושלים של מעלה". היבוסי טענו כלפי דוד, שכשם שבתוך "כָּל יִשְׂרָאֵל" מצויים אנשים שעוסקים בגשמיות לכתחילה – כך הם מצויים גם בתוך היבוסי; ומדוע לגרש את הגויים מ"ירושלים של מעלה".

 

טענת הניצחון של דוד היתה, שהעיסוק בקרב ישראל בגשמיות נעשה במעלה יתירה - יותר ממעלת הגויים. חסידי אומות העולם שעוסקים בגשמיות בלא עשיית עוול, עושים זאת מפני שהקב"ה ברא בהם את הטבע הזה – והם לא פעלו כנגד הטבע שהוטבע בם. מאידך הקב"ה נטע בעם ישראל רצון לעסוק ברוחניות ובתורה. אך למרות זאת יש אנשים מישראל שמתגברים על הנטיה הרוחנית הזו – ועוסקים בגשמיות לכתחילה רק כדי לקיים את רצון הבורא. יואב הוא ה"רֹאשׁ" לאנשים האלו; וחז"ל ביארו את המשמעות הזו באמצעות הספור על הברוש, וכדלקמן

 

הברוש שעיגלו אותו

הקו ה"עגול" מסמל בתנ"ך ובקבלה את עולם הטבע הגשמי; ואלו הקו ה"ישר" מסמל את העיסוק בתורה ובתפילה (כמבואר בהערת השוליים⁷). דוד עסק בצבא ובגשמיות רק כאשר היה הכרח מיידי. אך הוא המשיך לדבוק בנטייתו הטבעית לרוחניות, והוא המשיך לחבר את פרקי התהלים שלו וכדומה. מבחינה זו, ליבוסי היתה טענה כלפי דוד, שהוא אינו עדיף עליהם. הוא נוטה אחר הטבע ה"ישר" שהקב"ה הטביע בו ועוסק בתורה; והם נוטים אחר הטבע ה"עגול" שהקב"ה הטביע בהם ועוסקים בגשמיות; ואין זה הוגן שהוא יוציא אותם מ"ירושלים של מעלה".

 

יואב הצליח לסתור את טענתם. הברוש הוא עץ שנראה בצורת קו "ישר", ומהבחינה הזו הוא מסמל את העיסוק בתורה. יואב נטל ברוש רענן וכופף אותו כנגד הנטיה הטבעית של העץ, והוא הפך אותו לעץ שנראה כ"קו עגול". המעשה מסמל שליואב יש נטיה אל הקו הישר, והוא נטה מטבעו אל העיסוק בתורה ובתפילה כמו דוד. אלא שיואב "כופף את עצמו" בפני רצון הבורא. יואב הלך לעסוק כל-כולו בצבא ובגשמיות לטובת עם ישראל, מפני שהוא הבין שזהו רצון הבורא. להבנה הזו יש סיוע בירושלמי (מכות דף ז, א) שמשמע שם, שיואב היה מתחילתו ראש הסנהדרין ועליו נאמר (שמואל ב כג, ח) – "יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי"; אלא שהוא עזב את עמלו בתורה והלך והפך עצמו ל"שר צבא".

 

מהבחינה של "כיפוף הנטיה הטבעית" יואב התעלה על פני דוד; וזו כוונת המעשה שמספר שיואב "עלה על ראשו של דוד, ונתלה על הברוש". המעשה של יואב היה בבחינת "תוכחה" – למעשה הכיבוש הראשון של דוד וַאֲנָשָׁיו, שהותיר את רוב ישראל מחוץ ל"ירושלים של מעלה". דוד עצמו הצדיק את ה"תוכחה" של יואב, ואמר: 'יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי'.

דוד הכריז, שבאופן הראוי לכניסה ל"ירושלים של מעלה" יואב נחשב לְ"רֹאשׁ" (ולדמות ראויה לחיקוי) - יותר מאשר דוד בעצמו. משמעות הכרוז הזה היתה, שיש לשבח את אלו שמתגייסים לכתחילה לגדודי הצבא שיואב מפקד עליהם; והמדרש אומר שלכך מתכוון הכתוב 'כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד'.

 

ה"חומות" שהתקצרו בפני דוד

בספור שבדברי הימים דוד בא עם "כל ישראל". צריך שגם דוד וַאֲנָשָׁיו, שעוסקים בתורה ומתרחקים מהעיסוק בגשמיות, יכנסו ל"ירושלים של מעלה". כאשר נדייק בלשון הכרוז השני של דוד, נמצא שהוא אמר: "כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר". כלומר, מי שיכה בָּרִאשׁוֹנָה יוכרז כְ"רֹאשׁ", והוא יהפוך לדמות לחיקוי. אולם גם מי שיבוא ו"יכה אחריו" יזכה להיכנס לעיר. המעשה ממשיך ומספר: "מה עשה הקדוש ברוך הוא, קיצר את החומה, ועלה דוד אחריו, שנאמר - וּבֵא-לֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר".

המעשה מרמז, שהקב"ה אינו רוצה שכולם יעשו כמו יואב; ויכופפו את עצמם כמו ברוש כפוף ויהפכו ל"עגולים". הקב"ה רוצה שתהיה בעם ישראל קבוצה גדולה שתעסוק בתורה ותתרחק מן הגשמיות, קבוצה של "הקו הישר". לשם כך הוא מקצר את החומה, ומקל עליהם לדלג עליה. יואב נכנס ראשון, ודוד "אחריו".

 

וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה

בספר שמואל מסופר: "וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה". לספור הזה יש מובן גם לפי פשוטו של מקרא. לאחר שכל ישראל התאחדו סביב דוד, הוא קבע את עיר הבירה שלו בירושלים, והחל לבנות אותה. אולם הספור הזה מובא ברצף עם הספור הסמלי של גרוש היבוסי מירושלים, ויש לו גם משמעות סמלית וכדלקמן.

 דוד ידוע כמי שביטל את נטיותיו האישיות ו"הרג" את "יצר הרע" (בבא בתרא דף יז, א). דוד הוא צדיק שעוסק בתורה לשמה, והוא זכאי להיכנס לירושלים של מעלה – בדין. בתחילה דוד נכנס לבדו, וזו המשמעות הסמלית של הכתוב "וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה". לאחר מכן, הוא הכניס גם את שאר לומדי התורה, שטרם טיהרו את עצמם, ועדין הם "נכשלים" ומחפשים את הנאתם האישית. לומדי תורה אלו דומים לגויים (כמבואר בהערת השולים⁸). אך דוד שהיה לומד 'תורה לשמה' היה דואג להם, והוא היה 'מפרנס' אותם שם. זו המשמעות הסמלית שמתלווה לכתוב – "וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה"; כלומר, דוד בנה עבורם מקום בירושלים הרוחנית.

המשמעות הזו מתבארת בנבואת זכריה (יב, ח): "בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן ד’ בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדוד". לימוד התורה שלהם יגן עליהם ויועיל להם, למרות שהם "נכשלים" (וחוטאים ולומדים שלא לשמה); וכן מרומז בתרגום יונתן (זכריה יג, א): "בעדנא ההיא יהי אולפן אוריתא גלי כמבוע דמיין לבית דוד וליתבי ירושלם ואשבוק לחוביהון...".

 

בתיאור זה שבספר שמואל, דוד הצליח להכניס את "אֲנָשָׁיו". אך הוא הותיר את רוב עם ישראל שאינו עוסק בתורה – מחוץ ל"ירושלים של מעלה". הספור שבספר דברי הימים בא לדאוג להם, וכדלקמן.

 

וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר

ספר דברי הימים בא ומספר על אזור נוסף בעיר: "וַיֵּשֶׁב דוד בַּמְצָד... וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב מִן הַמִּלּוֹא וְעַד הַסָּבִיב וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר". הכתוב מוסיף שהיה אזור נוסף בירושלים, ושיואב היה מחיה אותו. תרגום יונתן כתב שם: "ויואב מפרנס ית שיור קרתא". לכאורה, דברי התרגום תמוהים: מה פשר האפליה הזו? מדוע דוד לא רצה לפרנס את מי שגר באזור האחר?

אך לפי מה שהתבאר, התרגום מרמז שכל צדיק היה "מפרנס" את אלו שקשורים לשורש נשמתו, יואב, שהלך כנגד נטייתו הטבעית, נכנס לירושלים של מעלה – בדין. לאחר מכן, הוא הכניס עמו את אלו מישראל שדומים לגויים והולכים לעמול בצבא ובגשמיות בגלל נטייתם הטבעית. יואב הוא זה שפרנס אותם והוא "בנה" להם מקום בירושלים הרוחנית. זו המשמעות הסמלית של הכתוב - "וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר".

 

לפי מה שהתבאר במאמר, הספורים השונים על כבוש ירושלים קשורים בשורשם לשאלה, מי יכבוש את "ירושלים של מעלה" משיח בן דוד או משיח בן יוסף⁹. המחלוקת הרוחנית שבין דוד לבין יואב, חזרה והתעוררה בפרשיית המפקד של ישראל; והיא הסתיימה בעת שדוד קנה את גורן אֲרַוְנָה היבוסי; ובעזהשי"ת נאריך בכך במאמרים הבאים.

 

__________________________________________________________________

 

1 "ואמר דוד ביומא ההוא כל דיקטל יבוסאה וישרי למכבש כרכא וית חטאיא וית חיביא רחיקא נפשא דדוד על כן יימרון חטאיא וחיביא לא יעלון לביתא:". (תרגום יונתן על על שמואל ב' ה, ח)

2 "כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ..." (ויקרא כא, יח); "וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַד’..." (דברים טו, כא).

3 "תהומא עלאה לתהומא ארעאה קרי לקל זלחי מרזביך היכנא כולהון מתבריך וגלליך עלי עברו:". (תרגום יונתן על תהילים מב, ח).

4 אבימלך מלך פלישתים מופיע בתורה כמי שמנסה להיראות כלפי חוץ כצדיק; והקב"ה מסכים להתייחס אליו כצדיק למרות שבמידה מסוימת אבימלך הוא חוטא (בראשית כ, ו). אברהם ממשיך את העקרון הזה, ולמרות כמה מחטאי אבימלך ואנשיו, אברהם כורת עם אבימלך ברית שביסודה "שבע כבשות" ליד ה"באר" בבאר שבע. במאמר "המתמטיקה שבעקידת יצחק" התבאר, שמשמעות הברית היתה שגם לאבימלך יהיה צנור מסויים של שפע (בְּאֵר מָיִם). ברית "שבע הכבשות" של אבימלך ושאר חסידי אומות העולם קשורה למספר שבע שמסמל את העשיה הגשמית בעולם הטבע, וכוחה חלש. לעומת זאת, דוד בא לסמל כעת את עולם התורה שקשור למספר "שמונה" שמעל הטבע. דוד בא לגרש מ"ירושלים של מעלה" את חסידי אומות העולם שהם צאצאיו הרוחניים של אבימלך. דוד בא ליטול מהם מקור של שפע (מים), שאברהם היה מוכן להעניק להם בזמנו.

5 "כל האומר אין לו אלא תורה". (יבמות דף קט, ב)

6 "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי...". (שמואל ב ג, לט).

7 כמבואר בספר מבוא לחכמת הקבלה מאת הרה"ג המקובל שמואל טולידנו (חלק א, שער ג, פרק ד): "...ובליקוטיו שבסוף ספד"צ, ל"ח ב', ביאר הגר"א ז"ל שההבדל בין שתי בחינות אלו הוא כי ספירות דעיגולים רומזות אל הנהגתו ית' הכללית וספירות דיושר אל הנהגתו הפרטית: הראשונה הנהגה הכללית, היא הנהגת הטבע, ובה אין הפרש בין עבודה לעבודה, והשפע נשפע לכולם בשוה לקיום הנבראים... הוא ית"ש נותן חיים לכולם בשוה לקיימם כפי ערכם ומהותם, לא לפי עבודתם... ובחינת היושר היא הבחינה התכליתית בשביל הבחירה והעבודה... אשר מטעם זה העיגולים נמשכים אחר היושר, כי גם הטבע תלוי ועומד על פי הנהגת היושר... כי לאומות העולם אשר לא ניתן להם תורה ומצוות, קיומם בסוד העיגולים, בחינת הטבע... והיא בחינה מאד חיצונית". אגדות חז"ל משתמשות בסמלים של ה"עגול" ושל ה"ישר" כדי להתייחס למאורעות שארעו בימיהם ואף בימי התנ"ך, וכפי שהתבאר במאמר "החיילים הארוכים של דוד".

8 כעין המבואר בתיקוני זוהר (תקונא תלתין דף עג, ב): "כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין"; וכעין המבואר שם לפני כן (תקונא שתיתאה, דף כב, א): "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם... דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין".

9 במחלוקת הזו שסביב בנין ירושלים, דוד מייצג את "משיח בן דוד" שתפקידו העיקרי הוא עמל התורה, ואילו יואב מייצג את "משיח בן יוסף" שתפקידו העיקרי הוא העמל הגשמי. בעת שאנו מתפללים על "בנין ירושלים" אנו מתפללים גם על "בנין ירושלים של מעלה". אנו צריכים להתפלל שכסאו של "משיח בן דוד" יהיה בירושלים הרוחנית הזו. אך אנו צריכים להוסיף ולהתכוון בליבנו ש"משיח בן יוסף" לא ימות; ושגם הוא יכנס לשם, ושיוכל להתקיים הכתוב: "וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר".