ברוך – הכושי שהפך את עורו

ברוך בן נריה מופיע בספר ירמיהו כסופרו של הנביא. העיון בספר מגלה שבשלב מסוים הוא חדל לשמש כסופרו; ויש לברר את הסיבה לכך.

כידוע, הנבואות בספר ירמיהו אינן מסודרות לפי זמניהן; ופעמים רבות שנבואות מימי מלכים מאוחרים – מופיעות לפני נבואות מימי מלכים שקדמו לו. ירמיהו החל לנבא כארבעים שנה לפני חורבן הבית. בתחילה, ירמיהו היה מופיע לבדו בפני העם¹. בשנה הרביעית למלכות יהויקים, מופיע ברוך לראשונה בתור סופרו של ירמיהו (לו). "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ד’ לֵאמֹר: קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים...". ירמיה נצטווה לכתוב; אך ברוך משמש כיד ימינו – כפשוטו! וברוך הוא זה שכותב בפועל: "...וַיִּכְתֹּב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל דִּבְרֵי ד’ ". ברוך הסתכן וקרא עבור ירמיהו נבואות חורבן בצבור. הדבר הכעיס את המלך יהויקים; ושניהם נאלצו להסתתר מפניו². לאחר מכן, כאשר הבבלים צרו על ירושלים, כוחו של יהויקים הוחלש; וירמיהו לא חשש עוד מפניו. הקב"ה הורה לירמיהו (לה) לקרוא לבני הרכבים למקדש, כדי להוכיח באמצעותם את עם ישראל. ירמיהו ביצע כל זאת בעצמו; ולא מוזכר שברוך עזר לו. בפשטות, ברוך אינו משמש עוד כעוזרו האישי של ירמיה.

 

גם לאחר מכן בימי צדקיה, ברוך אינו מופיע כעוזרו של ירמיה אלא כאדם שירמיהו בוטח בו. ירמיה כותב בעצמו ומוסר לו את הספר (השטר) שבו הוא גאל (קנה) קרקע. ברוך מוזכר שם בייחוס של אבי-אביו (ירמיהו לב, י-יב): "וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר... וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה". הפרוט הארוך של הייחוס מרמז, שהעובדה שברוך הוא אדם נאמן קשורה לייחוס של משפחתו³. אם ירמיה היה נותן את הספר לברוך רק מפני שהוא היה עוזרו האישי – לא היה צורך לייחס אותו עד לאבי-אביו. בפשטות, באותה העת - ברוך לא שימש עוד כעוזרו האישי של ירמיה.

 

וּ'מְנוּחָה' לֹא מָצָאתִי

בהמשך הספר (מה) מתברר על מצוקה שברוך היה נתון בה בשמשו כסופרו האישי של ירמיה:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בְּכָתְבוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל סֵפֶר מִפִּי יִרְמְיָהוּ בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ד’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ בָּרוּךְ: אָמַרְתָּ אוֹי נָא לִי כִּי יָסַף ד’ יָגוֹן עַל מַכְאֹבִי יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי: כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו כֹּה אָמַר ד’ הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס... וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת אַל תְּבַקֵּשׁ כִּי הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל כָּל בָּשָׂר נְאֻם ד’ וְנָתַתִּי לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל עַל כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תֵּלֶךְ שָׁם:"

דברי ברוך - 'יָגַעְתִּי' ו'לֹא מָצָאתִי', עומדים בבסיס האמרה הידועה (מגילה דף ו, ב): "אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי, אַל תַּאֲמֵן!". אך זו בדיוק - היתה תלונתו של ברוך! תרגום יונתן ביאר את כוונתו וכתב: "ונבואה לא אשכחית". התרגום מרמז שברוך התרעם⁴, שהמשרתים הידועים של הנביאים (יהושע, אלישע) - זכו לקבל נבואה! ואלו הוא, ברוך, קיים בעצמו את  ה'יָגַעְתִּי' – אך הוא לא זכה למצוא  נבואה – שהיא ה"מְנוּחָה" שהוא חפץ בה. ירמיה נצטווה להודיע לברוך, שלא יבקש "גְדֹלוֹת" לעצמו; והוא יקבל כ"שָׁלָל" (שכר) - את הצלת נפשו, למרות הרעה שתגיע על הארץ.

 

האיש שהגיע ל"מְנוּחָה" המיוחלת

שְׂרָיָה, אחיו של ברוך, מוזכר כמי שהצליח להגיע ל"מְנוּחָה" (ירמיהו נא, נט-סד):

"הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶת שְׂרָיָה בֶן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה בְּלֶכְתּוֹ אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִעִית לְמָלְכוֹ וּשְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה:  וַיִּכְתֹּב יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר תָּבוֹא אֶל בָּבֶל אֶל סֵפֶר אֶחָד... וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל שְׂרָיָה כְּבֹאֲךָ בָבֶל וְרָאִיתָ וְקָרָאתָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת:"

שְׂרָיָה כיהן כשר במלכות צדקיה, והשתתף בהבאת מנחה (מס) לנבוכדנצר מלך בבל. ירמיה הורה לשְׂרָיָה לבצע שליחות נבואית לרעת בבל. ירמיה לא היה פונה אליו בסגנון של הוראה מגבוה - אם היה חשש ששְׂרָיָה יפגע מסגנון כזה. יש להסיק מכך, ששְׂרָיָה היה כפוף בעבר לירמיהו, ולכן ירמיהו ממשיך לצוות עליו גם כאשר הוא שר. הדבר מסביר גם מדוע שְׂרָיָה לא מיאן בטענה שהוא חושש שהבבלים יגלו את המגילה הזו; והדבר מבאר גם את צמד-המילים המוזר "שַׂר מְנוּחָה", וכדלקמן.

 

רד"ק ביאר: "שהיה רֵיעַ המלך והיה עם המלך בעת מנוחתו לשוח ולהתענג עמו". לשיטת רד"ק מדובר בתפקיד שדומה לנאמר בדברי הימים (א כז, לג): "וְחוּשַׁי הָאַרְכִּי הַמֶּלֶךְ". אך שיטת הרד"ק קשה. שר ממלא תפקיד שיש בו שררה על אנשים; ולא מצאנו שחוּשַׁי הָאַרְכִּי נקרא שר. לבד מכך אין זה מובן, מדוע תפקיד הייעוץ של רֵעַ הַמֶּלֶךְ מוגבל דווקא לזמני מנוחה.

 

בתרגום יונתן מובאת מסורת שמרמזת להבנה אחרת⁵. לפי פשטות הכתוב, שְׂרָיָה היה עם ("אֶת") צדקיה במשלחת שהלכה לבבל. אך לפי המסורת שבידי התרגום - צדקיה לא היה שם בפועל; ושְׂרָיָה הלך "בשליחות צדקיה". לפי המסורת שבתרגום שְׂרָיָה היה "רב תוקרבתא", כלומר השר שאחראי על המִּנְחָה שהובאה למלך בבל; ולא שהוא היה שר שאחראי על מנוחה.

 

לפי המסורת הזו, בפרשיה מרומזת תוכחה של ירמיה לשְׂרָיָה; על שהלך עם ("אֶת") המלך צדקיה בדרכי החיים! ירמיה חינך את תלמידיו לנהוג לפי ההדרכות שבפרק 'קנין תורה' (אבות, ו, ה): "אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ... וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם...". ירמיה ציפה ששְׂרָיָה ימשיך ללכת אתו בדרכי החיים - וישאר בבית המדרש. אך שְׂרָיָה שאף ל"גְדֹלוֹת" ול"מְנוּחָה" כמו אחיו; וכאשר הוא התייאש מלמצוא אותה אצל ירמיה, הוא העדיף ללכת עם המלך צדקיה בדרכי החיים – ולזכות ל"שולחן של שר" בממלכתו. שְׂרָיָה מילא את התפקיד החשוב של "שר החוץ", והוא ייצג את המלך צדקיה בהבאת המנחה למלך בבל. מבחינת שְׂרָיָה הוא הגיע ל"גְדֹלוֹת" ול"מְנוּחָה" שהוא ייחל להם. צמד-המילים המוזר "שַׂר מְנוּחָה" – מביע תוכחה-מעודנת של ירמיה כלפי שְׂרָיָה, שמצא מְנוּחָה (מזויפת) מחוץ לכתלי בית המדרש.

תוכחה לתלמיד שעזב את בית המדרש רמוזה במקום נוסף בספר ירמיה.

 

עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי

בזמן המצור, ירמיה המשיך לנבא שירושלים תיפול בידי הבבלים. הדבר הכעיס כמה שרים, והם ביקשו מצדקיה המלך שיאשר להם להמית את ירמיה; ומסופר (לח):

"וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר... וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט: וַיִּשְׁמַע עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ כִּי נָתְנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר... וַיֵּצֵא עֶבֶד מֶלֶךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:  אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא... וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֵת עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים וְהַעֲלִיתָ אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן הַבּוֹר בְּטֶרֶם יָמוּת..."

הפרשיה אומרת דרשני! הַשָּׂרִים כינו את ירמיה בצליל גנאי "הָאִישׁ הַזֶּה" ורצו להמיתו. צדקיהו ידע שירמיה אינו חייב מיתה; אך הוא הודה שאין לו מספיק כוח להתנגד להם. עֶבֶד כּוּשִׁי בא למלך צדקיה וכינה את "הַשָּׂרִים" בצליל גנאי "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה", ופתאום יש לצדקיה כוח להתנגד לשָּׂרִים! כיצד לא חשש הָעֶבֶד הַכּוּשִׁי לקרוא לשָּׂרִים בכינוי גנאי? וכיצד יתכן שעֶבֶד כּוּשִׁי סיפק למלך צדקיה את הכוח להתנגד לשָּׂרִים?

ניתן לומר שזה "נס גלוי" שנבע מההבטחה שהבטיח הקב"ה  לירמיה "כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ"; אך ניתן להסתיר את הדבר בדרך טבעית. בתרגום יונתן מובאת מסורת שמגלה שהכתוב אינו כפשוטו: "ושמע עבדא דמלכא צדקיה, גבר רב,...". המסורת משמיטה את התיאור כּוּשִׁי מן העבד; והיא מוסיפה ומסבירה שלא מדובר ב"איש סריס" אלא ב"איש שלטון חשוב". ממילא, צריך להבין את המילים "עֶבֶד מֶלֶךְ" במשמעות של "שר"; כמו להבדיל (מלכים ב כה, ח) "נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל".

 

כאשר המילה "סָרִיס" מופיעה בתנ"ך בפני עצמה, פעמים שהיא במשמעות של "איש שלטון חשוב", ופעמים שהיא במשמעות של "איש שאינו מוליד". לפי הפשטות, כוונת אריכות הביטוי - "אִישׁ סָרִיס" – להדגיש בפנינו, שמדובר דווקא ב"איש שאינו מוליד" – כך הכריעו רד"ק ומלבי"ם. אך למרות זאת התרגום תרגם את "אִישׁ סָרִיס" בתור "גבר רב", כלומר, "איש שלטון חשוב".

רד"ק הביא שלפי מסורת חז"ל עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי היה ברוך בן נריה; אך הוא דחה את המסורת הזו מפני שהיא נוגדת את פשטות הכתוב; והכריע: "זה האיש היה עֶבֶד המלך והיה כושי וסריס... והנכון בעיני עוד כי זה הכושי 'היה שמו"; ומלבי"ם הסכים עם רד"ק.עֶבֶד מֶלֶךְ'

 

אכן, פשטות הכתוב נוטה לשיטת רד"ק ומלבי"ם; אך מאידך, ההיגיון שולל זאת! צדקיה היה זקוק ל"גיבוי" משר חשוב - כדי להתנגד לקבוצת השרים שרצתה להטביע את ירמיה; ועֶבֶד כּוּשִׁי – לא היה מסוגל לספק לו את הצורך הזה! אמנם, גם שיטת התרגום מעוררת תמיהה, מדוע שר חשוב מכונה בכינויי גנאי: "עֶבֶד מֶלֶךְ", "הַכּוּשִׁי" ו"אִישׁ סָרִיס"?!

 

מסורת חז"ל, שמדובר בברוך בן נריה, מאירה את רמזי תרגום יונתן. כזכור, ברוך רצה להגיע ל"גְדֹלוֹת" ול"מְנוּחָה"; ושְׂרָיָה אחיו – זכה למצוא אותן בתור שר אצל צדקיה. המסורת מרמזת, שברוך הלך בעקבות אחיו, וזכה גם הוא ב"שולחן של שר". ברוך היה "השר החשוב" שהציל את ירמיה מבור הטיט. לירמיה היתה תוכחה ל"שני האחים הקדושים" שנטשו את בית המדרש. התוכחה לשריה היתה מעודנת והוא מכונה "שַׂר מְנוּחָה"; אך התוכחה לברוך, סופרו האישי, היתה נוקבת! ולכן הוא מכונה בכינויים חמורים: "עֶבֶד מֶלֶךְ", "הַכּוּשִׁי" ו"אִישׁ סָרִיס"!

 

"מילים סמליות" בבית המדרש של ירמיה

הכינויים לא נועדו לגנות את ברוך אלא להיות "ביקורת בונה". הכינויים הם "מילים סמליות"  של הנביאים ותלמידיהם. המשמעות הסמלית של 'עֶבֶד מֶלֶךְ' היא פשוטה. ירמיה חינך את תלמידיו - "אַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים"; והסביר להם שהשר נראה במעמד בכיר יותר מאלו שתחתיו, אך בסופו של דבר גם הוא 'עֶבֶד'! בסך הכל הוא עבד מכובד - 'עֶבֶד מֶלֶךְ'.

 

אנשים סבורים שהשר קובע ומוליד מאורעות ויוזמות חדשות בעולם, אך שערי פריה ורביה האמיתיים הם בתורה. כך פירש רבי יהודה הנשיא⁶ את תפילת יעבץ שעמד בראש בית מדרש⁷: "'אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי' – בפריה ורביה. 'וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי' – בבנים ובבנות". לפי השקפת יעבץ, שערי פריה ורביה האמיתיים הם בחידושים שנולדים בתורה; - וביחס אליהם, ריבוי של בנים ובנות רגילים דומה לריבוי נכסים גשמיים. ירמיה המשיך את ההשקפה הזו; ולשיטתו, מי שהיה מסוגל לפרות ולרבות בתורה; ונטש זאת כדי לזכות ב"שולחן של שר" – נחשב ל"איש סריס".

השימוש במלה "כושי" כסמל - הוא קדום ומופיע בתורה עצמה, וכדלקמן.

 

"מילים סמליות" - של משה וירמיה

בספר במדבר (יב) מסופר שמרים ואהרון דברו אודות האישה הכושית של משה.

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:"

תרגום יונתן מספר שם, שכאשר משה ברח מפרעה - הכושים השיאו לו את מלכת כוש; ומרים ואהרון התלוננו על כך שמשה פירש ממנה. הספור קשה מאוד. אם משה ברח בתחילה לארץ כוש והשיאו לו את מלכת כוש, ומשם הוא ברח לארץ מדין; מדוע האישה הכושית אינה מוזכרת בכל המאורעות הללו? ומי הביא אותה פתאום אל המדבר?!

 

במאמר הקודם "הכושים שברחו ללוז" התבאר שהקושי הזה מצטרף לסדרת קשיים שמצויים בתרגום יונתן ביחס לאשתו של משה; והתבאר ש"האשה הכושית" שימשה במילון בית המדרש - כסמל לחיבור לא מומלץ לעיסוקים הגשמיים של העולם. מרים ואהרון לא הסכימו עם האופן הקיצוני שמשה התייחס לחיבור הזה; והם הביעו את ביקורתם על כך. אך הקב"ה נזף בהם, וגילה להם שמה שנראה לפי מדרגתם כ"חיבור רצוי" וכ"אשה יפה" – אינו נכון ביחס למדרגת משה.

 

ירמיה רמז לשר ברוך, שהוא נמצא בתפקיד שאינו מתאים לו מבחינת כישוריו, הוא יכול היה להמשיך ולהתפתח בבית המדרש; אך תחת זאת הוא הלך לעסוק בצד הגשמי של העולם. ירמיה השתמש לשם כך - במילון של התנ"ך; והוא רמז לשר ברוך, שהוא הפך מ"סוֹפֵר" (תלמיד חכם)  - ל"כּוּשִׁי"!

 

התוכחה הזו כוונה כלפי ברוך, אך מבחינת ירמיה היא נכונה גם כלפי אחיו שריה. המעשה ב"שני האחים הסופרים" שהפכו ל"כושים" מרומז באגדת חז"ל, וכדלקמן.

 

"שני הכושים" שנשלחו ללוז

במסכת סוכה (דף נג, א) מובא מעשה ב"שני כושים" שהיו "סופרים" ונשלחו לעיר "לוז" כדי להציל את חייהם – אך הם מצאו שם את "מותם". וזו לשון המעשה בתרגום חופשי:

"שני כושים ('כּוּשָׁאֵי') היו נמצאים לפני שלמה המלך – והם אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא סופרי שלמה. יום אחד ראה שלמה את מלאך המות שהיה עצוב. אמר לו: מדוע אתה עצוב? אמר לו: דורשים ממני שאפגע בשני כושים אלו שיושבים לפניך. מסר שלמה את שניהם לשעירים (שדים) כדי שיעבירו אותם למחוז של לוז. כאשר הם הגיעו למחוז של לוז הם מתו. למחרת ראה שלמה את מלאך המות כשהוא שמח. אמר לו: מדוע אתה שמח? אמר לו: למקום שבו רציתי אותם - לשם שלחתם. מיד פתח שלמה ואמר: רגליו של האדם הן הערבים שלו; למקום שהוא מתבקש - לשם הן מובילות אותו."

רבי אברהם בן הרמב"ם כתב במאמר על אגדות חז"ל (הדרך הרביעי, החלק הרביעי): "ואפשר כשיתבונן אדם היטב במלות המעשה הזה - ימצא עניין לכל מלה ומלה, ואין רצוני להאריך עתה בזה".

 

במאמר הקודם "הכושים שברחו ללוז" התבאר, שהעיר "לוז" מסמלת בתנ"ך את "העיסוק ביישובו של עולם"; ושיש "חיים" גם בעיסוק הזה – ולא רק בבית המדרש. כמו כן, "כושי" מסמל את "מי שעוסק ביישובו של עולם". המסקנה מכך היא, ש"לוז" נחשבת לעיר של "חיים" עבור "כושים". מאידך, אדם שהוא "סופר" באופיו, ונקלע ל"לוז"; כלומר, שהחל לעסוק כל-כולו ביישובו של עולם – לא יחוש בסופו של דבר סיפוק והנאה. לוז נחשבת "מקום של מות" - עבור "סופר".

 

"נשמת" האדם היא החלק העליון במהותו, והיא משתמשת ב"חכמה" - כ"חלק תחתון" (רַגְלָיִם) שמביא אותה למקום שהיא צריכה להגיע אליו. שלמה שהיה "החכם באדם" - מסמל במעשה הזה את ה"חכמה".

ברוך ושריה קיוו להגיע ל"מנוחה" ("נבואה") אצל ירמיה, והיא בוששה לבוא. החכמה אמרה להם (משלי יג, יב): "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב, וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה". אדם שמתאווה זמן ממושך לדבר מסוים ואינו משיגו - מזיק לבריאותו. מאידך, מי שמקבל את תאוותו – מאריך את ימיו. ה"חכמה" שלהם אמרה להם, שהם "כושים" שנקלעו בטעות ל"קרית ספר". ה"חכמה" שלחה אותם ל"לוז"; להיות בין שאר ה"כושים"; והם בחרו להיות "שרים" אצל "הכושי הגדול", אצל צדקיה.

 

אך בסופו של דבר – הם לא חשו סיפוק. ה"נשמה" שלהם חשה תחושת מות. תפקיד שנחשב "יפה" עבור "הכושי הגדול" צדקיה – נחשב מכוער עבור נשמתם. הנשמה אמרה להם, שהקשיים אצל ירמיה היו קשיים זמניים שעמדו לחלוף! הם בעצם "סופרים", וחוסר הסיפוק שיש להם כעת ב"לוז" עלול לקצר את ימיהם. הנשמה גילתה להם, שה"חכמה" עמדה להם לרועץ; ופעלה עבורם כ"רַגְלָיִם" שהביאו אותם למקום שהתברר בתור "מות" עבורם.

 

לפי מסורת חז"ל (מגילה דף יד, ב) שני האחים חזרו בסופו של דבר לבית המדרש, וזכו להיות נביאים. חזרתו של ברוך לסביבת ירמיה התרחשה לאחר החורבן, והיא מתוארת בספר ירמיה עצמו⁸.

 

מקור המסורות שבתרגום יונתן

כפי שראינו, בתרגום יונתן על ספר ירמיה יש מסורות שידועות רק למי שחי באותה התקופה. התרגום יודע שצדקיה עצמו לא היה במשלחת שיצאה להביא מנחה לבבל; כנגד פשט הכתוב. התרגום יודע ש"עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס" לא היה עבד כושי סריס אלא שר חשוב; כנגד פשט הכתוב. ומאידך בכתוב (ירמיהו נב, כה) "סָרִיס אֶחָד אֲשֶׁר הָיָה פָקִיד עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה" – התרגום יודע שהוא היה גם "גוזא" (איש שאינו יכול להוליד); כנגד פשט הכתוב.

 

הרב מנחם כשר, חקר בזמנו את תרגום יונתן על התורה. בתחילה הוא פרסם שהתרגום חובר בתקופה מאוחרת מאוד, אולם אחר כך הוא חזר בו וכתב (תורה שלמה, כרך לה [בסוף כרך ט במהדורה החדשה] בהקדמה, בפרק א עמוד א, פסקה ג):

"התרגום המכונה היום יונתן... בו הכניסו עזרא ואנשי כנה"ג את הפירוש שאמרוהו בע"פ על פי המסורה שבידיהם ממשה רבנו. ... תרגום זה היה בבחינת 'מגילת סתרים'  דהיינו שלא היה מיועד לשם לימוד ברבים, אלא היה נועד לראשי העם ומוריו. ... ונחוץ לציין שגם מילים או ביאורים שהיו רשומים על הגליון חדרו סוף סוף אל תוך התרגום."

כפי שראינו, תרגום יונתן על התורה ותרגום יונתן על ירמיה מבינים באותו האופן את המשמעות הסמלית של "האשה הכושית" של משה. במאמר "גרשום - הגבר שבחבורה" התברר שתרגום יונתן על התורה ותרגום יונתן על ספר דברי הימים משתמשים באותה שפה סמלית ביחס ל"בנים" של משה.

 

ניתן לאחד בין כל המסקנות האלו ולומר, שהמסורות ההלכתיות והמסורות ההיסטוריות הגיעו אלינו באמצעות ברוך בן נריה. ברוך "הכושי" – הפך את עורו וחזר להיות "סופר" שצמוד לירמיה ומקבל ממנו את מסורת התורה; והוא גם זה שבקי במה שארע באמת בתקופת ירמיה. אך, ברוך ירד למצרים יחד עם ירמיה, ואלו עזרא עלה מבבל כעבור למעלה ממאה שנה. כיצד ניתן לגשר על המרחק הגיאוגרפי הזה ועל פער הדורות הזה?

ניתן לומר, שתלמידי ברוך הגיעו ממצרים לבבל ובידם המסורות האלו, ותלמידי תלמידיהם העבירו את המסורת לעזרא. אולם לפי מסורת חז"ל הפתרון פשוט בהרבה. ברוך עצמו עבר ממצרים לבבל, והוא האריך ימים ולימד באופן אישי את עזרא (מגילה דף טז, ב): "שכל זמן שברוך בן נריה קיים - לא הניחו עזרא ועלה"⁹.

 

_____________________________________________________________

 

1 "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים... וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר... וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת:". (כו, א-ח).

2 "וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ... לָקַחַת אֶת בָּרוּךְ הַסֹּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיַּסְתִּרֵם ד’:". (ירמיהו לו, כו).

3 כמבואר גם במסכת מגילה (דף טו, א): "במתניתא תנא: כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין, ופרט לך הכתוב באחד מהן לשבח...".

4 כעין כך מבוארת כוונת ברוך במכילתא (דרבי ישמעאל, בא, ד"ה לאמר)

5 "פתגמא די פקיד ירמיה נביא ית שריה בר נריה בר מחסיה כד אזל בשליחות צדקיה מלך שבטא דבית יהודה לבבל בשתא רביעתא לממלכיה ושריה רב תוקרבתא:" (תרגום יונתן שם).

6 תמורה דף טז, א

7 "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱ-לֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל: "(דברי הימים א ד, י).

8 "...וְכָל הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים אֹמְרִים אֶל יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר... כִּי בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה מַסִּית אֹתְךָ בָּנוּ...". (ירמיהו מג, ב-ג).

9 וברוך עצמו לא הקדים ועלה לארץ ישראל מפני ש"אדם גדול וישיש היה ואפילו בגלקטיקא לא היה יכול להטען". (שיר השירים רבה, ה, ה).