יהודה יעלה

בתחילת ספר שופטים (א, א-י) מצויים קשיים, ואף סתירות ביחס למסופר בספר יהושע.

"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּד’ לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר ד’ יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן: וַיַּעַל יְהוּדָה וַיִּתֵּן ד’ אֶת הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ: וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲדֹנִי בֶזֶק בְּבֶזֶק וַיִּלָּחֲמוּ בּוֹ וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַפְּרִזִּי: וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו: וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם לִי אֱ-לֹהִים וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת שָׁם: פ וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ: וְאַחַר יָרְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְהִלָּחֵם... וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן..."

הכתוב מעורר כמה קשיים:

א. בסיום הקרב עם אֲדֹנִי בֶזֶק הביאו אותו לירושלים, והוא מת שם. מדוע זה חשוב היכן מת השבוי הזה?

ב. בהמשך מבואר, שלאחר הקרבות האלו בני יהודה כבשו את אזור חברון. הקרבות של כבוש אזור חברון מופיעים גם בפרקים שבספר יהושע (י; יא; יד; טו); ושם מסופר שהם נעשו בחיי יהושע. כלומר, לפי סדר הזמנים שבספר שופטים - "בני יהודה" הכריתו את הגויים מירושלים (ומאזור חברון) עוד בחיי יהושע! ואם כך קשה, מדוע מסופר שהקרבות האלו התרחשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ"?!

מה פשר הסתירה לכאורה בין ספר יהושע לבין ספר שופטים?

 

דיוקים בתרגום יונתן בספר שופטים

העיון בתרגום יונתן מעורר קושי נוסף. כאשר התנ"ך מזכיר את השם "יהודה" וכוונתו לשבט יהודה, התרגום מתרגם "דְבֵית יְהוּדָה"; כלומר, "(האנשים) של בית יהודה". אולם בספר שופטים תרגום יונתן חורג מהרגלו, ובכמה מקומות הוא משאיר את השם "יהודה" ללא שינוי. כגון, בכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי" – מופיע בתרגום: "ואמר יהודה לשמעון אחוהי סק עמי". לעומת זאת בכתוב הסמוך: "וַיַּעַל יְהוּדָה וַיִּתֵּן ד’ אֶת הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם" – מופיע בתרגום כרגיל: "וסליקו דְבֵית יְהוּדָה ומסר ד’ ית כנענאה ופריזאה בידיהון". מה פשר המקומות שבהם תרגום יונתן חרג מהרגלו?

 

הסוגיה במסכת תמורה (דף טז, א) מרמזת לכוונת התרגום:

"תנא, הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו - יהודה אחי שמעון שמו".

הסוגיה מרמזת, שבמקומות שתרגום יונתן השאיר את השם "יהודה" ללא שינוי - מדובר באדם פרטי שנקרא גם בשם עתניאל. בסוגיה מבואר, שעתניאל היה אדם שלמד תורה, ולא התפתה לתאוות העולם; ושהוא פתח ישיבה, שתלמידיה פרשו מענייני העולם הזה והיו עמלים רק בתורה ובתפילה¹.

 

תרגום יונתן – והרמזים למחלוקת בהשקפה

חז"ל מרמזים, שלאחר השלב הראשוני של כבוש הארץ; נוצרה מחלקת בין יהושע לבין עתניאל כיצד יש להמשיך ולהוריש את הגויים מן הארץ. יהושע היה סבור יש להוריש אותם באמצעים גשמיים רגילים שהגויים משתמשים בהם - כמו מלחמה והתיישבות והיאחזות חקלאית בקרקע; ואילו עתניאל היה סבור שיש להוריש אותם באמצעות עמל התורה.

 

שרשי המחלוקת מרומזים בתורה. בספר מדבר (יא) מסופר, שכישראל החלו בדרכם מהר סיני לארץ ישראל; הם התאוו לאכול בשר. משה אמר לד’ שהוא אינו יכול לשאת אותם לבדו. ד’ נענה לו, וביקש ממנו לבחור שבעים זקנים שיעזרו לו. המספר "שבעים" מסמל את "שבעים הגויים" שיצאו מנוח (בראשית י); והוא מרמז להסכמת הקב"ה לכלול שימוש בתאוות ובאמצעים שהגויים משתמשים בהם – כדרך להבאת גאולת ישראל.

שני אנשים, אֶלְדָד וּמֵידָד, התנבאו בנפרד מהאחרים. יהושע הציע למשה לכלוא אותם – אולם משה סרב. תרגום יונתן כתב שם, שאֶלְדָד וּמֵידָד היו אחים שנבאו על מלחמת גוג ומגוג שמתוארת ביחזקאל (לח-לט). במאמר הקודם "ברור ההורות על אלדד ומידד" התבארו באריכות פרטים נוספים שמופיעים שם בתרגום יונתן; והתבאר שמלחמת גוג ומגוג היא מלחמה סמלית², שמתארת את האופן של גאולת ישראל. גאולה זו תהיה בשני שלבים - שמתוארים גם בנבואת גוג ומגוג שביחזקאל. בשלב הראשון, ישראל יחושו "תאווה" להיות עם "כְּכָל הַגּוֹיִם" - ולהיגאל בדרך גשמית. מאווייהם יתמלאו; ישראל יתלכדו ויחזרו לארצם, הם ינצחו את אויביהם ויתעסקו בעניינים גשמיים: "יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם... עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן"³. לאחר מכן, גוג והגויים שעימו - באים כדי להשתלט על ישראל ועל רכושם.

 

אין מדובר בהשתלטות ממשית; אלא שגוג והגויים "באים" כדי לתבוע את נצחונם! האומה הישראלית שקמה בארץ ישראל דומה לגויים; היא אינה עוסקת ברוחניות באופן מיוחד - והגויים תובעים "בעלות" על האומה הזו ועל נכסיה. משמעות נבואת אלדד ומידד היתה, שכיבוש באמצעים גשמיים - דומה לכיבושי הגויים שנחשבים ל"מתים"; לפיכך, גם יהושע וחביריו נחשבים ל"מתים".

 

ספר עתניאל - תחילת ספר שופטים

עתניאל המשיך את השקפת אלדד ומידד. לשיטתו, יהושע ורוב ישראל טועים, ו"החשיבה הגויית" השתלטה עליהם. מבחינתו, יהושע ורוב ישראל נחשבים כמו "גויים" וכמו "מתים". עתניאל כתב ספר, והוא תיאר בו את מה שהתרחש – לפי ראייתו הרוחנית החולקת. כבוש אזור ירושלים  ואזור חברון התרחש בפועל בחיי יהושע – אך בתקופה שהוא נחשב ל"מת" בעיני עתניאל. לפיכך, עתניאל כותב שהמאורעות האלו התרחשו לאחר "מות יהושע".

שמואל הנביא כתב את ספר שופטים, והביא בו קטעים מהספר של עתניאל. המיתה של יהושע שמתוארת בכתוב הראשון שבספר שופטים היא "מיתה סמלית" כפי שהיא תוארה בידי עתניאל; ולכן אין שם תואר כבוד ליהושע. שמואל ראה צורך לספר בהמשך ספר שופטים על המיתה האמיתית של יהושע, ושם חולקים ליהושע כבוד (כמבואר בהערת השולים⁴).

 

לפי ראיית עתניאל, אלו שסבורים כמוהו, שהורשת הארץ צריכה להיעשות באמצעות "עמל התורה" - הם "בני ישראל (האמתיים)". עתניאל ומי שסברו כמוהו רצו לקבל אישור להשקפתם, והם באו ושאלו את דבר ד’ - ב"אורים ותומים". זו משמעות הכתוב: "וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּד’ לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ...". "בני ישראל (האמתיים)" קיבלו אישור לשיטתם, שהמלחמה הרוחנית קודמת למלחמה הגשמית⁵. תרגום יונתן מרמז לכך, והוא מבאר ש"יְהוּדָה יַעֲלֶה" – כוונתו לאדם פרטי שנקרא בשם "יהודה"; וחז"ל מרחיבים את דברי התרגום ומגלים שהכוונה לעתניאל.

 

מלחמת גוג ומגוג – ומלחמת אֲדֹנִי בֶזֶק" ו"שִׁבְעִים מְלָכִים"

בספר דניאל (י) מסופר שדניאל התענה והתפלל; ובזכות כך הוא עורר כוח רוחני בשמים שנלחם עם שרי אומות העולם. ומבואר שם, שאחרי שהקרב יוכרע למעלה בשמים – הוא יוכרע גם למטה בארץ. תרגום יונתן מרמז, שזה מה שמתואר בתחילת ספר שופטים. עתניאל מייצג את הקו של "שני האחים" שבתורה (אלדד ומידד); ואף אצלו "שני אחים"  מכריעים את הקרב בשמים; וכתוצאה מכך – מגיע הנצחון הגשמי בארץ.

בפסוק ג נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי...". התרגם מרמז שאדם פרטי שנקרא "יהודה" (עתניאל) ביקש מאחיו שנקרא בשם פרטי "שמעון" – להצטרף אליו למלחמה (בשמים) כדי להוריש את הכנעני מהארץ. "שני האחים" עמלו יחד בתורה - והכריעו את הקרב בשמים. לאחר מכן בפסוק ד מסופר ששבט יהודה ("דבית יהודה") קטפו את פירות הנצחון והכו עשרת אלפים⁶ איש (=רבבה) בבזק⁷.

 

"אֲדֹנִי בֶזֶק" שכפופים תחתיו "שִׁבְעִים מְלָכִים" הוא דמות רוחנית בשמים. דמות זו מקבילה בנבואת יחזקאל (לח-לט) לדמותו של "גּוֹג" שעומד בראש "עַמִּים רַבִּים" שבאים להילחם בעם ישראל. ההבנה שמדובר במלחמה שנערכת בשמים מסבירה, כיצד מלך כה חשוב באזור ירושלים – לא מוזכר כמעורב במלחמות בחיי יהושע. כשם שדניאל ניהל קרבות בשמים כנגד שרי הגויים – כך ניהלו יהודה (עתניאל) ושמעון אחיו מלחמה בשמים נגד "גּוֹג" (נשיא הגויים) שנקרא אצלם "אֲדֹנִי בֶזֶק".

עתניאל מרמז, ש"אֲדֹנִי בֶזֶק" הצליח להכניע תחתיו את "שבעים שרי האומות"; וממילא, האומות שכפופים לשרים האלו נטשו את הביטחון בבורא העולם ותלו את ביטחונם בהשתדלות גשמית. אֲדֹנִי-בֶזֶק רצה להשתלט גם על עם ישראל – ולהפוך גם אותו לעם ככל הגויים; אך יהודה (עתניאל) ושמעון אחיו נצחו אותו. הם קצצו את בהונות ידיו ורגליו – אך הבהונות שלהם נשארו שלמים. הדבר מסמל שיהודה ושמעון אחיו המשיכו לעסוק ברוחניות; וכפי שיתבאר לקמן.

 

הבוהן והפה בתורה

ה"בוהן" מסמלת בתורה את הכשרת ה"פה" - לעמל רוחני. כאשר אהרון ובניו עברו תהליך של הכנה לתפקידם ככוהנים, משה רבנו היזה מדם הקרבן על בהונותיהם. וכן כאשר המצורע נטהר מצרעתו, הוא עדיין מעוכב מלהיכנס למקדש ולאכול קודשים עד שהכהן יזה על בהונותיו מדם קרבנו ומן השמן שהוא מביא.

 

בשני המקרים מדובר בהכשרת ה"פה". הכוהנים צריכים לברך את עם ישראל וללמדם תורה, וגם לאכול מהקרבנות; וההזאה על בהונות הכוהנים, רוממה את רצונם של אהרון ובניו לפעול עם ה"פה" לשם המטרות הקדושות האלו. המצורע חטא בלשון הרע, וההזאה על "בהונות" המצורע משפיעה על רצונו להוציא מ"פיו" דבורים טובים; והיא גם מכשירה את פיו לאכילת קדשים מתוך קדושה ולא מתוך תאווה.

 

המלחמה בשמים בין "יהודה" (עתניאל) ואחיו שנקרא "שמעון" לבין "אדוני בזק" – הייתה בעיקר על השאלה מי יהיה "העם הנבחר", שיהיה "ממלכת כהנים" ויעסוק ברוחניות באמצעות ה"פה". הם הצליחו להכות אותו ולקצץ את "בהונותיו"; כלומר להפוך אותו לעם ככל הגויים שעוסק בגשמיות. הם הביאו אותו ל"ירושלים של מעלה", ושם מי שבהונותיו קצוצות (כלומר, מי שאינו עוסק ברוחניות) נחשב למת. מאידך, הוא לא ניצח אותם, ולא קיצץ את בהונותיהם; כלומר, הם נשארו "רוחניים", והמשיכו לעמול בפיהם בתורה. הכתוב מספר שירושלים הגשמית נכבשה רק לאחר מכן; וממילא, יש להבין שזוג האחים הביאו את אדוני בזק - ל"ירושלים הרוחנית" שנמצאת בשמים.

 

לאחר הקרב הרוחני שבשמים, בא שבט יהודה ("דְבֵית יְהוּדָה") וניצח במלחמה את הכנעני והפריזי שהיו בבזק שבארץ; ולכן תרגום יונתן כתב שם: "וסליקו דְבֵית יְהוּדָה ומסר ד’ ית' כנענאה ופריזאה בידיהון...". ואמנם שבט יהודה נלחמו בחרב גשמית כמו הגויים, אך הם כיבדו את עתניאל וחבריו לומדי התורה. לפיכך, גם "בני יהודה" נחשבים ל"אנשים רוחניים" – ש"בהונותיהם הסמליים" לא קוצצו. הכתוב מרמז לכך, ולכן הוא מחליף בין "יהודה הפרטי" שהוא עתניאל - לבין "יהודה הכללי" שהוא שבט יהודה; והוא קורא לשניהם בשם "יהודה". אך התרגום בא ומגלה את רמזי הכתוב, ומבאר מתי מדובר ב"יהודה הפרטי" ומתי מדובר ב"יהודה הכללי".

 

ההתייחסות של יהושע לספר של עתניאל

הספר של עתניאל נכתב ונודע עוד בחיי יהושע, ומרומזת בו ביקורת על שבטים מישראל שתולים את עיקר ביטחונם באמצעים גשמיים. יהושע הביע את התנגדותו להשקפת עתניאל ב"ספר יהושע", שהוא עצמו כתבו. בספר יהושע (כא) מרומז ששבט ראובן, לא כבדו את הלויים לומדי התורה. מסופר שם, ששבטי ישראל קיימו את אשר נצטוו בתורה ונתנו ללויים חלק מהערים שכבשו. שמות הערים מוזכרים שם, מלבד שמות הערים שניתנו על ידי בני ראובן, והחסרון בולט לעין.

כנגד ההתעלמות הזו, מצאנו מקום שבו יהושע מזכיר את ראובן באופן בלתי צפוי. בתיאור הגבול שבין נחלת יהודה לבין נחלת בנימין כתוב (טו, ו-ז): "... וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן". הדבר תמוה, מדוע מקום שנמצא בין נחלת יהודה לבין נחלת בנימין נקרא על שם מישהו משבט ראובן? ומפליא ביותר, מדוע לקרוא למקום הזה על שם הבוהן שלו?!

 

בני ראובן עמדו בראש החלוצים שנלחמו עבור עם ישראל; ויהושע קרא למקום מסוים "אבן בוהן בן ראובן" כדי לתעד מעשה גבורה שבני ראובן עשו באותו מקום. יהושע רוצה לתעד לדורות את מסירות הנפש הרוחנית שקדמה למסירות הנפש הצבאית. קריאת מקום בשם "בוהן", מזכירה בוהן קצוצה, ומרמזת על ה"פה הרוחני" שבני ראובן הסכימו להקריב עבור עם ישראל.

 

לפעולה הזו היתה גם השפעה מזיקה על בני ראובן. כל השבטים הכירו בכוח הרוחני של בני לוי (לומדי התורה) בהצלחות מלחמת הכיבוש, גם כאשר חלקם של בני לוי לא היה ניכר בגלוי, ונתנו לבני לוי ערים כדי שישבו בקירבם. אולם בני ראובן ציפו ששבט לוי יעשו כמוהם, ויאחז בחרב גשמית עבור כלל ישראל, ומשלא עשו זאת הם סירבו לתת ללויים ערים בקירבם. יהושע נאלץ לכפות אותם לתת את הערים, והן מוזכרות בספר דברי הימים (א, ו, סג-סד). אך מכיוון שהערים לא ניתנו מרצונם הטוב, יהושע "שותק" ואינו מזכיר את שמות הערים האלו.

אולם יהושע ידע להתייחס לשבט ראובן ביחס כפול. מצד אחד הוא העביר עליהם ביקורת שמרומזת בהתעלמות משמות הערים שהוא כפה עליהם לתת ללווים. אך מצד שני, יהושע טרח לשבח את שבט ראובן על מסירות הנפש שלהם; ועל כך שהסכימו לקצץ את "הבוהן הרוחנית שלהם" – עבור ניצחון עם ישראל במלחמה גשמית. ה"בוהן" שעתניאל רמז בספרו לגנאי – מרומזת בספרו של יהושע לשבח⁸!

 

_______________________________________

 

[1][1]      ספר שופטים (א, טז) מרמז בהמשך על תלמידים שהצטרפו לישיבה: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד...". התרגום היה אמור לתרגם שם לפי דרכו, שבני קיני עלו ל"מַדְבְּרָא דְבֵית יְהוּדָה די בדרום ערד". אך באופן יוצא דופן התרגום השאיר את "מִדְבַּר יְהוּדָה" – כפי שהוא בכתוב עצמו. התרגום מרמז ש"מִדְבַּר יְהוּדָה" שבכתוב הזה - אינו מִדְבָּר רגיל; הכוונה ל"ישיבה" של "יהודה" (עתניאל) - שהיתה מקום יבש ומנוגב מגשמיות.

2 כך מבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל (גליון 'החברותא' מס' 173): "הבריאה נראית בעיני בני האדם (המוגבלים) כמבנה המורכב - מכסה את המציאות האמיתית (שהיא) 'תוהו ובוהו'... הכרת ה'תוהו ובוהו' הכרחית לתיקון הבריאה, ובה גם ענין מלחמת גוג ומגוג. רמז וסמל להתנתקות מההשפעה של הטבע החומרי, אשר הכרחית להיות לפני ביאת גואל צדק...". בהבנה הזו מתורצת גם קושיית ה"פרי צדיק" (פרשת שמיני - אות ט), שכתב במסקנתו דברים דומים.

3 יחזקאל לח, יב

4 התיאור הראשון משמיט מיהושע את התואר "עֶבֶד ד’ ", שמופיע במקומות אחרים דומים ובהמשך. "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ד’ " (דברים לד, ה); "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ד’ " (יהושע א, א); "וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ד’ " (יהושע כד, כט, שופטים ב, ח).

5 מבחינה רוחנית יש מקום לשתי הגישות, הן של יהושע והן של עתניאל; והתשובה שניתנת על ידי "האורים ותומים" – "יְהוּדָה יַעֲלֶה" - היא קצרה ואינה נותנת את המידע המלא. כעין כך מבואר בהמשך ספר שופטים (כ, יח) ביחס לתשובה דומה שניתנה בענין אחר - "יְהוּדָה בַתְּחִלָּה". התרגום תרגם גם שם באופן יוצא דופן "יהודה בקדמיתא", והוא מרמז שהכוונה לעתניאל; ובעזהשי"ת נאריך במקום אחר - בכוונת התרגום שם.

6 בסדר "אליהו רבה" (איש שלום, יב) מבואר שהמספר "שנים" מסמל הצטרפות של עוסקי התורה זה לזה - ובזכות כך הם מניסים "רבבה": "אף על פי שאין בהן דברי תורה אלא מדרך ארץ ורדפו מכם חמשה מאה, אבל אם תעשו את התורה ותעדיפו עליה, אחד מכם ירדף אלף ושנים ינוסו רבבה".

7 וכן בהמשך, בפסוק יח התרגום מתרגם את יהודה בתור שם פרטי, ואלו בפסוק יט הוא מתרגם "דבית יהודה" – סיבת השוני התבארה במאמר הקודם "האם יהושע מת פעמיים".

8 "קיצוץ הבוהן" כסמל למוכנות להקרבת "הבינה התורנית" עבור כלל ישראל – חוזר ומופיע באגדות חז"ל. כמו באגדה על "הלויים בני משה" שקיצצו את הבהונות שלהם, וכמו באגדה על לוחמי בר כוכבא שקצצו את בהונותיהם, וכפי שהתבאר במאמר "הלויים ולוחמי בר כוכבא קצוצי האצבעות".