הפחד מההר

המאמר דן בפרשית מלחמת "חָרְמָה", שחוזרת ומופיעה הן בתורה והן בספר יהושע והן בספר שופטים. החזרה המרובה מעוררת קשיים, ותרגום יונתן מרמז לפתרון הקשיים. מפאת המקורות הרבים, המאמר יהיה ארוך מהרגיל, והוא יתחלק לשלשה חלקים.

 

חלק א – המשמעות החמורה של תחושה פסיכולוגית של תבוסה

כאשר המרגלים חזרו ממשימתם הם סיפרו לבני ישראל (במדבר יג, לג):

"... וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:"

המרגלים ספרו שכל האויבים גבוהים - "אַנְשֵׁי מִדּוֹת". הם הדגישו שיש שם גם אויבים גבוהים באופן קיצוני (הַנְּפִילִים, בְּנֵי עֲנָק, מִן הַנְּפִלִים). לסיום הם מוסיפים שלא מדובר רק ברגש נחיתות שלהם, אלא שגם האויב חש עליונות כלפיהם: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

 

דברי המרגלים הטילו מורך בעם, ובני ישראל לא רצו להיכנס לארץ. בתחילה הם התלבטו בין הישארות במדבר לבין חזרה למצרים. אך לבסוף הם הכריעו בעד החזרה למצרים. הדבר תמוה. המצרים העבידו אותם בפרך, ורצחו גם את הבנים שלהם. מדוע הם לא העדיפו להישאר במדבר.

מסתבר שמרוב פחד, הם חששו שבתוך זמן קצר יבואו הגויים הגבוהים מארץ כנען, וייטלו אותם בשבי ויהפכום לעבדים. הם העדיפו את בית העבדים שהיה מוכר להם במצרים - על פני בית עבדים מפחיד של גויים ענקיים.

 

עמק או הר? עמלקי וכנעני או אמורי?

בסופו של דבר נגזרו על עם ישראל נדודים במדבר; והקב"הציוה למשה להודיע להם זאת (במדבר יד, כה): "וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף". לאחר שמשה הודיע זאת לעם, הם התחרטו ו"עלו להר" כדי להילחם בעמלקי והכנעני (במדבר יד, מ-מה):

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ד’ כִּי חָטָאנוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה... אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ד’ בְּקִרְבְּכֶם... וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר... וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה:"

הפרשיה מדגישה מאוד את ה"עלייה" ל"הר", ואת הירידה של האויב מה"הר" על בני ישראל. אך הדבר תמוה, שהרי הקב"ה אמר: "וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק". כיצד ה"עמק" הפך ל"הר"?

 

סתירה נוספת היא כאשר משה מתאר את חטא המעפילים בנאומו ספר דברים (א, מג-מה):

"...וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה: וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה:"

לפי ספר במדבר האויב היה "הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי". אך לפי ספר דברים, האויב שנלחם בישראל היו "הָאֱמֹרִי", מה פשר כל הסתירות?

כדי להבין את עומק הכתוב, צריך לעיין במלחמה נוספת, שהתרחשה כעבור כמעט ארבעים שנה – במקום שנקרא גם כן "חָרְמָה", וכדלקמן.

 

וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל

אהרון הכהן מת בשנה הארבעים לנדודי בני ישראל, וסמוך למותו התרחשה מלחמה (במדבר כ- כא):

"וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר... וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר... ס וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַד’ וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ד’ בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: פ"

הכתוב מספר שהכנעני הצליח לשבות שבי מישראל. במלחמות דומות; כמו במלחמת אברהם להצלת לוט מן השבי, או במלחמת דויד להצלת הנשים והילדים שלו ושל חייליו מן השבי; הכתוב מספר שהצליחו להציל את השבויים [1]. אולם כאן, העיקר חסר מן הספר – ולכאורה יש התעלמות מהצלת השבויים.

רש"י במקום הביא מדרש אגדה, שהכנעני הצליחו לשבות רק שפחה אחת שהיתה כנענית שמשועבדת בידי ישראל. יתכן שמשום כך, לא היה צורך לציין את הצלתה מהשבי; והעיקר היה הנצחון על הכנעני. אולם בתרגום יונתן מבואר שהכנעני שבו מישראל שבויים רבים: "וְשָׁבָא מִנְהוֹן שִׁבְיָא רַבָּא". ואם כך קשה, מדוע הכתוב לא מציין את הצלת השבויים?

 

נבואה על שם העתיד

כבושי אזור "עֲרָד ו"חָרְמָה" שבתורה, חוזרים ומופיעים בכיבושי יהושע (יב, יד): "מֶלֶךְ חָרְמָה אֶחָד מֶלֶךְ עֲרָד אֶחָד". כמו כן, כיבוש "חָרְמָה" - חוזר ומופיע בתחילת ספר שופטים (א, טז-יז): "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד... וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה".

הרמב"ן מקשה, מדוע בדור של יהושע וכן בדור שלאחריו - היה צורך לחזור ולכבוש מקום שכבר נכבש בימי משה. הרמב"ן מוסיף ומקשה, שהאזור הזה היה בתחומי ארץ כנען המובטחת (במדבר לג, מ); ואם כך קשה, מדוע משה לא הנחיל כבר אז את אזור חָרְמָה לאחד משבטי ישראל.

 

הרמב"ן מסיק, שתחילת הכתוב הוא כפשוטו; אך סיומו אינו כפשוטו! לשיטתו, משה נלחם וניצח את המלך שבאזור זה, ולאחריו יהושע נלחם וניצח את המלכים שבאזור זה; אך משה ויהושע לא כבשו את הערים של המלכים הללו. לאחר מכן, בימי השופטים, שבטי יהודה ושמעון הצליחו לכבוש את הערים עצמם. ואז הם קיימו את הנדר שנדרו ישראל בימי משה, והם קראו לעיר שהם כבשו בשם "חָרְמָה". לשיטת הרמב"ן, הכתוב שבתורה: "וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם" – התקיים כבר בימי משה; אך המשך הכתוב: "...וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה" – התקיים רק בימי השופטים. התורה כתבה כאן נבואה על שם העתיד, והיא התקיימה רק בימי השופטים.

תרגום יונתן מרמז גם הוא - שהכתוב אינו כפשוטו, אך באופן אחר; וכדלקמן.

 

הקשיים שבתרגום יונתן

המתיחות שהתרחשה לאחר מות אהרון מתוארת בתורה בשני מקומות. כאשר תרגום יונתן מבאר את התיאור הראשון (במדבר כא, א; הובא לעיל); הוא מספר שהמלחמה היתה קשורה לעמלק, והוא כותב (בתרגום חופשי לעברית):

"וישמע עמלק שהיה שוכן בארץ הנגב ובא ונִשׁתנה (לכנעני) ומלך בערד, כי נח נפשו של אהרן והִסתלק עמוד הענן שהיה מנהיג בזכותו לפני בית ישׂראל, וכי באו ישׂראל דרך מרגלים מקום שמרדו באדון עולם... ועקב כך בא ולחם בישׂראל ושבה מהם שביה גדולה"

 

בתיאור השני נאמר בתורה (במדבר לג, לט-מא):

"וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר: ס וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה"

תרגום יונתן כותב שם (בתרגום חופשי לעברית):

"וישמע עמלק הרשע והִתחבר בכנענים, וּמָלַך בערד ובית מושבו בארץ הנגב בזמן שבאו בני ישׂראל, ונִלחם בהם, ויחרימו (בני ישראל) אותם ואת עריהם"

התרגום בפרק לג משלים פרטים שהתורה החסירה שם, ומביא אותם מתוך התיאור שבפרק כא. התרגום מוסיף גם שם שעמלק היה מעורב במלחמה. אך תמוה מדוע התרגום משמיט את העובדה החשובה שבשלב הראשון - האויב הצליח לשבות שבויים מישראל. נוסף על כך קשה, שהתרגום לכאורה סותר את עצמו. בתיאור הראשון הוא כותב, ש"הכנעני מלך ערד" לא היו אלא עמלק שהתחפש לעם הכנעני. ואילו כאן, בתיאור השני, הוא כותב שמדובר היה בכנענים אלא שעמלק הרשע התחבר אליהם.

 

כוונת תרגום יונתן

כדי שלא תהיה סתירה בדברי התרגום, צריך להבין שהתרגום הולך בשיטת הרמב"ן – שהכתוב אינו כפשוטו. אך התרגום נוקט בקו שונה. התרגום סבור שנטילת השבויים על ידי מלך ערד אינה כפשוטה; ולפיכך, אפשר להשמיט את העובדה הזו. המלחמה שהתרחשה היתה מלחמה פסיכולוגית שאין לזלזל בערכה!

 

לשיטת התרגום, קריאת מקום הנצחון של ישראל בשם "חָרְמָה" - מרמזת לתיקון הפרשיה המכאיבה של תבוסת המעפילים ב"חָרְמָה" [2]. מלחמת התבוסה היתה כנגד - "הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי"; לפיכך מבחינת ישראל, מלחמת התיקון היא כנגד אותו האויב - "הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי"! התורה מזכירה אמנם רק את הַכְּנַעֲנִי, אך התרגום משלים את התמונה ומספר שמבחינת ישראל - עמלק השתלב בתוך הַכְּנַעֲנִי באופנים שונים.

 

המלחמה הראשונה שישראל נלחמו ביציאתם ממצרים היתה כנגד עמלק, והיא היתה זכורה לרעה בקרב העם. עמלק היה משולב גם במלחמת התבוסה של המעפילים כנגד - "הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי". התרגום מרמז שגם כעת, במלחמה של הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, היו אנשים בקרב ישראל שחששו שכל הכנענים הם בעצם עמלקים שהתחפשו לכנענים. והתרגום מרמז במקום השני, שהיו אנשים שחששו שעמלק הרשע הצטרף לכנעני, ושני העמים יצאו להילחם כנגד ישראל.

מכיוון שמדובר בתחושות, ולא במציאות אמיתית; לפיכך אין סתירה בין התיאורים השונים של תרגום יונתן. מטרת התרגום לרמז שישראל היו צריכים להתגבר כעת על הפחד הישן שהם חששו בימי המרגלים והמעפילים, הפחד מפני "הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי"!

 

המלחמה הפסיכולוגית הראשונה מול "הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי"!

רש"י כתב (דברים לג, כז): "לעולם אימת הגבוה על הנמוך". לכלל הזה יש השלכות פשוטות כמו:

א. מי שנמצא במקום גבוה (כמו הר) מטיל אימה על מי שנמצא במקום נמוך (כמו עמק).

ב. אדם גבוה מטיל אימה על אדם נמוך.

אך לכלל הזה יש גם השלכות עמוקות יותר מבחינה פסיכולוגית, כמו:

ג. מי שאחוז אימה מפני אדם אחר מצייר בדמיונו את הדמות המפחידה כמי שנמצאת על הר.

ד. מי שאחוז אימה מפני אדם אחר מצייר בדמיונו את הדמות המפחידה בתור אדם גבוה.

 

הכלל הפסיכולוגי הזה מסביר את הסתירות שבמלחמת המעפילים. התיאור שמופיע בדברי הקב"ה: "וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק" – מתאר את הדברים כהווייתם; מפני שלא היו הפרשי גובה בין המקום של מחנה ישראל לבין המקום של "הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי". מאידך, המעפילים היו אחוזי אימה מתיאורי המרגלים. המעפילים הכריחו את עצמם לצאת למלחמה, אך בליבם הם חשו אימה עצומה! מבחינתם הם חשו ש"הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי" נמצאים ב"הר"; והם לא האמינו באמת שיש להם סיכוי לנצח אותם. כאשר התורה מספרת - "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר... וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר" – התורה מספרת על התחושות שישראל חשו בזמן המלחמה ההיא; והיא מספרת על ה"הר הדמיוני" שהמעפילים "ראו" ו"הרגישו" בדמיונם.

זו גם משמעות תיאור "הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי" בספר דברים בתור "הָאֱמֹרִי". "הָאֱמֹרִי" היו עם של אנשים גבוהים וחסונים, וכן מבואר בדברי הנביא עמוס (ב, ט): "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים". מלחמת המעפילים היתה אמנם כנגד "הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי"; אך האימה שהיתה בלב המעפילים גרמה להם לראות את האויב בתור "העם של האנשים הגבוהים" - בתור "הָאֱמֹרִי".

 

תרגום יונתן מרמז, שהתבוסה היתה מסיבה פסיכולוגית טהורה. הכתוב משווה את המלחמה למרדף של דבורים אחרי ישראל (דברים א, מד): "וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים"; והתרגום מבאר "וּרְדָפוּ יַתְכוֹן הֵיכְמָא דְחַדִדַן וְחַיְישַׁן אוּרְעֲיָיתָא". המילה "וְחַיְישַׁן" היא מיותרת ומשמעותה "וסובלות". התרגום מוסיף אותה כדי לרמז שהאויב סבל מהמרדף – כמו שהדבורים סובלות כאשר הן עוקצות אדם. כוונת התרגום מתבארת במדרש אגדה שמובא ברש"י שם: "מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה, אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים".

התרגום מרמז, שהאויב נפגע במלחמה הזו יותר מישראל, מפני שהאויב מתו כמו דבורים; ואילו ישראל רק נפצעו [3]. אולם ישראל היו כה אחוזי אימה, והם חשו נחיתות כמו מי שנלחם נגד הר; ולכן הם ברחו והמלחמה נחרתה בתודעה הישראלית בתור תבוסה עד "חרמה".

 

חלק ב – כיצד זוכים לתחושה פסיכולוגית של עוצמה

מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל?!

כדי לנצח במלחמה, הלוחמים צריכים לחוש שהם אלו שחזקים כמו "הר". לבד מכך, מי שמשדר לסביבה שלו עוצמה של "הר" – האויב מתרחק מפניו.

בזמן שיבת ציון קמו מפריעים רבים לזרובבל ולשבי ציון, והנביא זכריה (ד, ו-ז) ניבא:

"... זֶה דְּבַר ד’ אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ד’ צְבָ-אוֹת: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר..."

מבחינה גשמית, המפריעים נחשבו כמו "הַר הַגָּדוֹל" לעומת זרובבל. אך הנביא גילה שהעוצמה הרוחנית של זרובבל גורמת לתחושה שזרובבל הוא "הר" שגבוה מהם בהרבה; ולכן המפריעים נחשבים כנגדו כמו "מִישֹׁר".

 

אהרון הכהן מילא את התפקיד שמילא זרובבל בנבואת זכריה. אהרון היה ברמה רוחנית גבוהה ביותר, והוא שידר תחושה של עוצמה כמו "הֹר הָהָר"; כלומר, "ההר הגבוה שמעל גובה ההר". לאהרון היה קשר אישי עם כל אחד מישראל, והוא העניק להם תחושה שכאשר הם קשורים אליו, גם הם חזקים כמו "הר". התחושה הזו הוקרנה בכל מחנה ישראל, ולכן אויבי ישראל פחדו להתקרב אליהם.

אמנם התחושה הזו היתה תלויה בכך, שבני ישראל יעריכו את אהרון הכהן ואת פעולותיו. בזמן המרגלים והמעפילים בני ישראל לא העריכו את אהרון; ולכן הם חששו להיכנס לארץ, והם חשו רגשי נחיתות בפני "העמלקי והכנעני" שכביכול ישבו ב"הר". אך לאחר מכן, במשך נדודיהם במדבר, בני ישראל החלו להעריך את אהרון. והתחושה שהם קשורים לאיש הזה שיש לו עוצמה של "הֹר הָהָר"     - הרתיעה את אויבי ישראל מלהתקרב למחנה.

 

מה קרה לאחר מות אהרון

הקב"ה רצה שאהרון ימות ויקבר ב"הֹר הָהָר", מפני שהמקום הזה סימל את אהרון, ואת התפקיד ההרתעתי שהוא סיפק לעם ישראל. לאחר שתמו ימי האבל על אהרון, בני ישראל חסרו את התחושה שהם חזקים כמו "הר". הם חשו שהם פגיעים כמו שהם חשו בזמן שהמרגלים חזרו והפחידו אותם.

 

מחנה ישראל ניזון מהמן שהקב"ה היה ממטיר להם מן השמים, אך בנוסף לכך, הם היו קונים מצרכים מסוחרים גויים שהיו מביאים אותם מהמקומות הסמוכים למדבר [4]. הסוחרים האלו היו מעבירים ליושבי ארץ כנען מידע על המתרחש במחנה ישראל; וכן להיפך. הסוחרים ספרו ל"כנעני מלך ערד" שבעקבות מות אהרון - בני ישראל מצויים בתחושה קשה כמו בזמן חטא המרגלים. הם מחכים שבכל רגע תבוא התקפה של האויבים המפחידים; וייטלו אותם בשבי ויהפכום לעבדים.

ה"כנעני מלך ערד" שמע זאת, והוא ניצל את המצב. הוא הודיע לסוחרים שהוא אכן ילחם בישראל וישבה אותם לעבדים. המידע על התכנית העתידית הגיע באמצעות הסוחרים למחנה ישראל; ומרוב פחד, ישראל הרגישו כאלו הם כבר שבויים בידי הכנעני מלך ערד.

 

הכתוב עצמו מרמז שלא היתה מלחמה ממשית. כדי להילחם במחנה ישראל יש צורך להתקרב אליו. כך מצאנו במלחמת עמלק (שמות יז, ח) – "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל"; כך מצאנו במלחמת סיחון (במדבר כא, כג) "וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה"; כך מצאנו במלחמת עוג (במדבר כא, לג) "וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה". אולם הפרט ההכרחי הזה ('וַיָּבֹא'/'וַיֵּצֵא') אינו מופיע כאן, ונאמר רק - "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". מלך ערד נלחם בם ושבה מהם שבויים – בלא לבוא אליהם! הוא עשה זאת בהבל פיו!

מדובר היה במלחמה פסיכולוגית. לפיכך, לא נפלו אנשים מישראל במלחמה; ולא מוזכר שהאויב הצליח לשבות אנשים שהיו נֶחֱשָׁלִים או שגרו בקצה המחנה.

 

הנדר של ישראל – והנדר של יעקב

עם ישראל ידע שאסור להם להישאר במצב הדיכאוני שהם היו שרויים בזמן המרגלים. הם ידעו שהם צריכים להביע את ביטחונם בהבטחות שהקב"ה הבטיח להם, ובכללן (דברים ז, א-ב) – "וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ... וּנְתָנָם ד’ אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם...".

הכתוב מספר: "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַד’ וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם". לשון הכתוב מזכירה כתוב דומה (בראשית כח, כ-כא) - "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ד’ לִי לֵא-לֹהִים". הפרשנים התלבטו האם הכתוב "וְהָיָה ד’ לִי לֵא-לֹהִים" – מהווה קיום הנדר של יעקב או שזהו המשך הבקשה של יעקב; ובכל כיוון פרשני קיים קושי. לעומת זאת, בעל "הכתב והקבלה" הסתמך על המכילתא, וביאר שהמלה "אם" נגזרה בנדר של יעקב מהמילה "אמן", שמסמלת בטחון ותפילה לקיום הביטחון.

 

הלשון הדומה בנדר של בני ישראל מרמזת, שהמלה "אם" מופיעה גם כאן - במשמעות של הבעת בטחון. בני ישראל הביעו בטחון שהקב"ה ייתן את העם הזה בידם, ושהם יצליחו להחרים את עריהם. לפי ההבנה הזו מסתבר, שעם ישראל נדר קרבנות והקריב אותם, כדי להביע את בטחונו בניצחון העתידי על "הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד".

 

הביטחון חלחל לכל בני ישראל; והם חש שוב - שהם חזקים כמו "הר". הם חשו כאלו הם כבר באו וכבשו והחרימו את הכנענים שתכננו להתקיף אותם; ולכן בני ישראל קראו לאזור שבו ישבו הכנענים "חָרְמָה". הסוחרים הגויים שחזרו ל"כְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד" ספרו להם על תחושת הבטחון והעליונות של עם ישראל; ואז המצב התהפך, ו"הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד" חשו כאלו בני ישראל כבר באו וכבשו והחרימו אותם. זו המשמעות הפשוטה של הכתוב בפרשת 'מסעי': "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מלחמת "הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד" היתה מלחמה פסיכולוגית של "הפרחת שמועות", והניצחון במלחמה הזו היה בידי ישראל. בשלב הסופי האויב "שמע" - שבני ישראל מרגישים כאילו הם כבר "באו" אליהם והחרימו אותם.

 

חלק ג – הקשיים שבספר יהושע ובספר שופטים

כפי שהתבאר בחלק הראשון של המאמר, כבושי אזור "עֲרָד ו"חָרְמָה" שבתורה, התבצעו בפועל בימי יהושע (יב, יד): "מֶלֶךְ חָרְמָה אֶחָד מֶלֶךְ עֲרָד אֶחָד". אמנם הכתוב בתחילת ספר שופטים (א, א-יז) מעורר קושי:

"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּד’ לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר ד’ יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן... וְאַחַר יָרְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְהִלָּחֵם בַּכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה: וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן... וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם: וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה:

מפשטות הכתובים משמע, שהכיבוש שמתואר בספר שופטים הוא אותו אזור שנכבש כבר בחיי יהושע והוא מוזכר בספר יהושע. הדבר מעורר קושי, שהרי לפי פשטות תחילת ספר שופטים הכבוש הזה התרחש לאחר מות יהושע. כדי ליישב את הקשיים האלו צריך לעיין בקושי נוסף שמצוי בתרגום יונתן.

כאשר התנ"ך מזכיר את השם "יהודה" וכוונתו לשבט יהודה, תרגום יונתן מתרגם "דְבֵית יְהוּדָה"; כלומר, "(האנשים) של בית יהודה". אולם בספר שופטים תרגום יונתן חורג מהרגלו, ובכמה מקומות הוא משאיר את השם "יהודה" ללא שינוי. בכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי" – מופיע בתרגום: "ואמר יהודה לשמעון אחוהי סק עמי". וכן בכתוב: "וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי... וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה" - מופיע בתרגום: "ואזל יהודה עם שמעון אחוהי ומחו ית כנענאה... וקרא ית שמא דקרתא חרמה". לעומת זאת בכתוב: "וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן..." – מופיע בתרגום כרגיל: "ואזלו דבית יהודה לות כנענאי דיתבין בחברון...". מה פשר השינויים בתרגום?

 

עתניאל - יהודה אחי שמעון

הסוגיה במסכת תמורה (דף טז, א) מרמזת לכוונת התרגום:

"תנא, הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו - יהודה אחי שמעון שמו".

הסוגיה מרמזת, שבמקומות שתרגום יונתן השאיר את השם "יהודה" ללא שינוי - מדובר באדם פרטי שנקרא גם בשם עתניאל. בסוגיה מבואר, שעתניאל היה אדם שלמד תורה, ולא התפתה לתאוות העולם; ושהוא פתח ישיבה, שתלמידיה פרשו מענייני העולם הזה והיו עמלים רק בתורה ובתפילה.

 

חז"ל מרמזים, שלאחר השלב הראשוני של כבוש הארץ; נוצרה מחלקת בין יהושע לבין עתניאל כיצד יש להמשיך ולהוריש את הגויים מן הארץ. יהושע היה סבור יש להוריש אותם באמצעים גשמיים רגילים שהגויים משתמשים בהם - כמו מלחמה והתיישבות והיאחזות חקלאית בקרקע; ואילו עתניאל היה סבור שיש להוריש אותם באמצעות עמל התורה. לשיטת עתניאל, יהושע ורוב ישראל טועים, ו"החשיבה הגויית" השתלטה עליהם. מבחינתו, יהושע ורוב ישראל נחשבים כמו "גויים" וכמו "מתים". עתניאל כתב ספר, והוא תיאר בו את מה שהתרחש – לפי ראייתו הרוחנית החולקת. כבוש אזור ירושלים ואזור חברון והנגב התרחש בפועל בחיי יהושע – אך בתקופה שהוא נחשב ל"מת" בעיני עתניאל. לפיכך, עתניאל כותב שהמאורעות האלו התרחשו לאחר "מות יהושע".

שמואל הנביא כתב את ספר שופטים, והביא בו קטעים מהספר של עתניאל. המיתה של יהושע שמתוארת בכתוב הראשון שבספר שופטים היא "מיתה סמלית" כפי שהיא תוארה בידי עתניאל; ולכן אין שם תואר כבוד ליהושע. שמואל ראה צורך לספר בהמשך ספר שופטים על המיתה האמיתית של יהושע, ושם חולקים ליהושע כבוד (כמבואר בהערת השולים [5]).

 

תרגום יונתן מרמז למה שארע; והוא מרמז שאדם פרטי שנקרא בשם "יהודה" (עתניאל) ביקש מאחיו שנקרא בשם פרטי "שמעון" – להצטרף אליו למלחמה כדי להוריש את הכנעני מהארץ. הם לא נלחמו בחרב גשמית, אלא באמצעות עמל תורתם. שאר השבטים לא כבדו את השקפת עתניאל ושמעון אחיו; אולם שבט יהודה הוקירו וכיבדו אותם, וגם את שאר תלמידי הישיבה שלהם. עתניאל רמז בספרו, שעמל התורה שלו ושל אחיו סייע לשבט יהודה שנלחמו בחרב גשמית; והעניק להם את העוצמה הפסיכולוגית שהיתה דרושה להם כדי לנצח במלחמות.

בכיבוש חברון התרגום תרגם את - "וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן" – בתור "דבית יהודה"; כלומר, שבט יהודה. זאת משום שבכיבוש חברון אפשר היה להדגיש ולכבד את הצד של "שבט יהודה" שאחזו בחרב גשמית. אולם ידוע היה מהתורה שלצורך כיבוש "חרמה" יש צורך בעוצמה פסיכולוגית. לפיכך, יהודה (עתניאל) ושמעון אחיו הדגישו בכיבוש "חרמה"; שעמל תורתם - הוא זה שהעניק לשבט יהודה את "תחושת הגובה" שסייעה לנצחון. התרגום מפענח עבורנו את רמזי הפרשיה הזו, והוא תרגם:  "ואזל יהודה עם שמעון אחוהי ומחו ית כנענאה... וקרא ית שמא דקרתא חרמה".

 

תרגום יונתן מרמז לנו לפתרון הקשיים של הפרשיה העמומה של כבוש "חרמה". יהודה (עתניאל) ושמעון אחיו ספקו לשבט יהודה את "תחושת הגובה" שאהרון הכהן סיפק בזמנו לכל עם ישראל. עתניאל ושמעון אחיו - עמלי התורה - הם ממשיכי דרכו של אהרון הכהן; והם אלו שבזכותם נכבשה בסופו של דבר "חרמה" הידועה.

 

עתניאל - ותיקון חטא המרגלים

בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שפרשיית כבוש ב"חרמה" אומרת דרשני! הרמב"ן מסיק, שתחילת הכתוב הוא כפשוטו; אך סיומו אינו כפשוטו! והתורה כתבה כאן נבואה על שם העתיד, שהתקיימה רק בימי השופטים. תרגום יונתן מרמז גם הוא - שהכתוב אינו כפשוטו; אך לשיטתו, הכתוב כולו אינו כפשוטו.

 

לשיטת תרגום יונתן, פרשיית הכנעני מלך ערד היא פרשיית תיקון לחטא המרגלים.

המרגלים החדירו לעם ישראל רגש נחיתות; ובני ישראל חשו ש"הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי" נמצאים על "הר" ושהם גבוהים כמו "האמורי" - למרות שהדבר לא היה נכון. בני ישראל חשו כאלו האויב כבר בא ושבה אותם לעבדים, ולכן הם לא רצו להישאר במדבר והעדיפו לחזור למצרים. המעפילים יצאו למלחמה ב"הר" הדמיוני - בלא לתקן את רגש הנחיתות שלהם; ולכן הם חשו תבוסה עד "חרמה", למרות שהאויב נפגע יותר מהם.

כל עוד אהרון היה חי, הוא סימל עבור עם ישראל - עוצמה של "הֹר הָהָר"; והוא סיפק למי שהעריך אותו והיה קשור אליו תחושה שגם הוא חזק כמו "הר". לאחר מותו, בני ישראל חשו פחד ונחיתות כמו בזמן "חטא המרגלים". הם חשו כאלו הכנעני מלך ערד נלחם בם ושבה אותם לעבדים. ומלך ערד הצטרף לחששותיהם והודיע שבכוונתו לבצע זאת.

אין זה פשוט לתקן רגש נחיתות באופן אמיתי, וצריך לכך סיוע מאת הקב"ה. לפיכך, בני ישראל נדרו נדר שהביע בטחון ותפילה – כמו הנדר של יעקב אבינו. הקב"ה סייע בידם, והעניק להם תחושת בטחון כאלו הם כבר כבשו והחרימו את ערי הכנעני מלך ערד. קריאת שם האזור "חרמה" מלמדת שהניצחון הפסיכולוגי הזה – תיקן את התבוסה הפסיכולוגית בימי המרגלים ב"חרמה". תרגום יונתן מצטרף למגמה של התורה, והוא מרמז שמבחינת ישראל זה היה האויב הישן - "הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי".

 

המלחמות לא התבצעו בפועל, ואף אחד לא נשבה בפועל; ולכן לא כתוב שהכנעני בא למחנה ישראל, ולא כתוב שלאחר מכן הצילו את השבויים. משה רבנו לא הנחיל את האזור שנכבש לאחד משבטי ישראל – מפני שהאזור לא נכבש בפועל. האזור נכבש בפועל רק לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ. ההבנה שמלחמת הכנעני מלך ערד היא מלחמה פסיכולוגית מרומזת במקום נוסף בתרגום יונתן, כמבואר בהערת השולים [6].

כבוש חרמה נעשה בימי יהושע, והוא נעשה בפועל על ידי שבט יהודה. הפרשיה שבתחילת ספר שופטים מרמזת שעתניאל ותלמידי הישיבה שלו, הם ממשיכי דרכו של אהרון הכהן. ועמל תורתם סיפק לשבט יהודה שהעריך אותם - את תחושת ה"גובה" שנצרכת כדי לגבור על האויב.

1 "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד, טז); "...כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד" (שמואל א ל, יט).

2 מהעיון בתרגום בשני המקומות שמתארים את תבוסת המעפילים מתברר, שהמקום נקרא אז בשם "חָרְמָה" על שם התבוסה של ישראל.

3 בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" מובא דיוק בפרשיה: "שרדפו אחריהם בהכה ופצוע אבל לא הרגום כדי שלא יגדילו פיהם ונמצא שם שמים מתחלל. ותדע, שלא מנה בכאן הנופלים במלחמה כדרך בשאר מלחמות".

4 כמבואר בסוגיה ביומא דף עה, ב

5 התיאור הראשון משמיט מיהושע את התואר "עֶבֶד ד’ ", שמופיע במקומות אחרים דומים ובהמשך. "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ד’ " (דברים לד, ה); "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ד’ " (יהושע א, א); "וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ד’ " (יהושע כד, כט, שופטים ב, ח).

6 בספר דברים (י, ו) נאמר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו". לפי פשטות הכתוב הזה, אהרון מת בתחילת המסעות (כמבואר ברס"ג שם) במקום שנקרא מוֹסֵרָה; אך הדבר סותר את התיאור שבספר במדבר שאהרון מת בשנה הארבעים ב"הֹר הָהָר". תרגום יונתן בספר דברים מוסיף לספר על מלחמה שעמלק מלך ערד נלחם בישראל במוסרה. לכאורה, התרגום סותר את עצמו מפני שהתרגום כתב בספר במדבר שהמלחמה הזו היתה בסביבות הֹר הָהָר. במאמר "המספד המסתורי על אהרון" התבאר שהתורה מרמזת שאהרון לא מת ממש במוסרה, אלא שהיה שלב שישראל לא החשיבו את התפקיד של אהרון הכהן, והחשיבו אותו כאלו הוא מת. התרגום מוסיף ומרמז, שישראל עצמם נפגעו מכך, מפני שתחושת הביטחון שלהם נפגעה; ומה שארע כעבור ארבעים שנה בעקבות מיתתו האמיתית של אהרון – ארע גם אז. עמלק מלך ערד שמע על הפחד של בני ישראל, והוא הודיע שהוא מתכנן להילחם בהם ולשבות אותם לעבדים. בשני המקרים מדובר במלחמה פסיכולוגית; ובשני המקרים מדובר בתשובה מבחינה פסיכולוגית. במוסרה, עם ישראל החליט לחזור ולהחשיב את אהרון, וממילא חזרה אליהם תחושת הבטחון. בהֹר הָהָר בני ישראל החליטו להביע את אמונם בהבטחות הטובות של הקב"ה, ומילא חזרה אליהם תחושת הבטחון.