הסבוב של שמואל

בפרק ז בספר שמואל מסופר ששמואל אסף את ישראל לכינוס של תשובה בַּמִּצְפָּה. הפלישתים שמעו על כך ובאו להילחם בם, אך הקב"ה הבהיל את הפלישתים וישראל רדפו אחריהם ונצחו אותם:

"וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה... וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַד’ וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה: וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים... וַיַּרְעֵם ד’ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד ד’ בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל: וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת וְאֶת גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי: וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו: וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה: וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַד’:"

הפרשיה מתארת הצלחה ממושכת של ישראל מול הפלישתים – "כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל"; והיא מספרת שהערים גת ועקרון חזרו והתיישבו על ידי ישראל. אך הדבר טעון בירור. לאחר מכן כאשר שמואל המליך את שאול מסופר שבאותה העת (שמואל א יג, יט): "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית". ומבואר שהיה שלטון מלא של הפלישתים בכל פינות ארץ ישראל, למרות שמדובר ב"יְמֵי שְׁמוּאֵל". גם בתקופה מאוחרת מעט יותר בימי שמואל, לאחר שדויד הכה את גלית, מסופר אנשי ישראל רדפו אחרי הפלישתים - "עַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן" (שמואל א יז, נב). ומכאן שאזור גת ועקרון היה מיושב בצפיפות בפלישתים. קשה להבין כיצד נאמר שאזור גת ועקרון חזר לידי ישראל; כאשר בהמשך הספר משמע להיפך?

רד"ק ומלבי"ם חשו בקשיים האלו, והסבירו שהכוונה ל"רוב ימי שמואל"; משום שבעת זקנתו, שמואל העמיד את בניו לשופטים על ישראל והם נטו אחר הבצע, ואז חזרו הפלישתים למשול בישראל. אלא שגם לפי פירושם עדין תמוה מדוע נאמר – "כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל" – אם הדבר אינו מדויק. נוסף על כך שבני שמואל היו שופטים רק בדרום באזור באר שבע, ושמואל המשיך לשלוט לבדו בשאר מרחבי ארץ ישראל.

לבד מכך, אם כששמואל העמיד את בניו לשופטים – הפלישתים נלחמו בישראל וחזרו וגרשו אותם מהערים גת ועקרון; מדוע לא מסופר דבר על המלחמה ההיא? מדוע בקשת ישראל משמואל שיעמיד להם מלך קשורה לתלונה סתמית – "אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם"? אם בעקבות שלטון בניו הפלישתים חזרו למשול בישראל – בני ישראל היו צריכים להתבסס על הטענה הצודקת הזו?

רד"ק ומלבי"ם אמרו שהכתוב – "כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל" – אינו כפשוטו. אולם מתבקש שיש להרחיב את היסוד הזה ולומר, שגם מה שמסופר שם על גרוש הפלשתים מעקרון ומגת עוד בימי שמואל אינו כפשוטו. מדובר בשפה מיוחדת של התנ"ך, וכדלקמן.

 

שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים

בתחילת הפרשיה מסופר, שישראל הוציאו את ארון הברית למלחמה נגד פלישתים, והפלישתים נצחו את ישראל ושבו את הארון. לאחר שהארון הגיע לפלישתים הם ניזוקו מהארון והשיבו אותו לבית שמש. גם אנשי בית שמש ניזוקו מהארון והם ביקשו מאנשי קרית יערים לבוא ולקחת אותו אליהם. ואכן כאשר הארון הגיע לקרית יערים, הוא הביא ברכה לישראל (שמואל א ז, ב): "וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ד’:". גם פרשיה זו מעוררת כמה קושיות:

א. מנין ידעו אנשי בית שמש שאנשי קרית יערים לא יינזקו? ומדוע אנשי קרית יערים לא פחדו לקחת אליהם את הארון? מה מיוחד בקרית יערים?

ב. לאחר חורבן שילה הקימו את המשכן בנוב. מדוע שמואל לא הורה לישראל להכניס את הארון למשכן שהוקם בנוב? והרי הארון נועד להיות במשכן? מדוע לשמור מצב זמני שהארון נמצא בקרית יערים – במשך זמן כה ארוך של לפחות עשרים שנה?

 

במאמרים הקודמים התבאר שתרגום יונתן רמז שבתנ"ך קיים מאבק בין שתי דמויות של צדיקים, יהודה ובנימין. יהודה מסמל צדיק שעוסק בעיקר בקדושה ובתורה ורק מחוסר ברירה הוא עוסק בגשמיות. לעומתו, בנימין מסמל צדיק שנכנע לרצון הבורא ועוסק לכתחילה בעניינים הגשמיים - מפני שלהבנתו זהו רצון הבורא! יהודה ובנימין חלוקים זה על זה - מהי הדרך הנכונה לכבוש את "ירושלים של מעלה"; וכל צד רוצה שה"מזבח שלמעלה" או ה"מקדש שלמעלה" יבנו ב"חלקו". היסודות האלו מסבירים את מה שמרומז בפרשיות דלעיל.

 

אנשי בית שמש היו שייכים לדמותו של "בנימין הצדיק". הם שמחו כאשר הארון הגיע אליהם, והשתחוו לכבודו; אך הם לא פסקו מקציר החיטים שהם היו עסוקים בו, מפני שהם ראו בעבודה ערך עליון וקדוש. חז"ל מרמזים לכך ואומרים עליהם (סוטה דף לה, א) "קוצרין ומשתחוים היו". לעומת זאת, בקרית יערים היה באותה התקופה בית מדרש ידוע של אנשים שפרשו מענייני העולם-הזה ועסקו בתורה; ומסורת זו מרומזת בתרגום יונתן לספר דברי הימים (א ב, נב)¹. בית המדרש זה היה הקרוב ביותר לבית שמש, ולכן אנשי בית שמש העבירו לשם את ארון הברית. הם הבינו שמקומו של "הארון הרגיל" צריך להיות במקום שמצויים בו "לומדי תורה פרושים", שהם נושאים על כתפיהם את "הארון הרוחני".

הימצאות "ארון הברית" בתוך "המשכן" מסמלת את השראת השכינה בתוך כלל ישראל. שמואל ראה ברוח נבואתו, שהימצאות "ארון הברית" הרגיל במשכן בזמן שאין מספיק לומדי תורה בעם ישראל – עלולה לקטרג על ישראל; ולכן הוא הורה שיש להשאיר את "ארון הברית (הרגיל)" אצל "לומדי התורה" שבקרית יערים, ולא להעביר אותו למשכן שהוקם בנוב.

 

וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ד’

במסכת זבחים (דף קיח, ב) מבואר שהכתוב - "מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ד’" – מתייחס לימי דויד, לאחר שכל ישראל באו לחברון ובקשו מדויד למלוך על ישראל. על אותה העת נאמר (דברי הימים א יג, ב-ג): "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכֹל קְהַל יִשְׂרָאֵל אִם עֲלֵיכֶם טוֹב... נִשְׁלְחָה עַל אַחֵינוּ הַנִּשְׁאָרִים בְּכֹל אַרְצוֹת יִשְׂרָאֵל... וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל:"

הכתוב שמשבח את ישיבת הארון במשך עשרים שנה בקרית יערים - מתייחס לתקופה מאוחרת לאחר מות שמואל; והוא רומז שהחלטת שמואל היתה צודקת. שמואל הורה להשאיר את הארון בקרית יערים, כדי להוכיח את ישראל על כך שאין בהם מספיק "דורשי ד’" ו"לומדי תורה" כפי שיש בקרית יערים. שאול לא חינך את העם לדרוש את ד’, ובימיו לא היו עדין מספיק דורשי ד’ בקרב העם; אולם בזמן שלטון דויד בחברון עלתה קרן לומדי התורה, והתרבו דורשי ד’ בקרב כל ישראל, ולכן אפשר היה להחזיר את הארון לתוך המשכן. הכתוב תולה הצלחה חינוכית שהגיעה בימי דויד – בהחלטה של שמואל להפריד את הארון מהמשכן כעשרים שנה קודם לכן.

 

שמואל ממשיך דרכו של עתניאל (=יהודה הצדיק)

לפי מה שהתבאר, גם הפרשייה שסיפרה על הצלחות של ישראל מול הפלישתים ועל חזרת הערים עקרון וגת לשלטון ישראל, תולה הצלחות שהושגו רק בימי דויד – בזכות דרכו הרוחנית של שמואל. דבר דומה מופיע כבר בספר שופטים. בפרק א בספר שופטים בפסוק יח מסופר: "וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ". הערים האלו נמצאות במישור (העמק), אולם מייד בסמוך משמע שהן לא נלכדו בפועל: "וַיְהִי ד’ אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם". תרגום יונתן מסביר את הסתירה. פסוק יח מתייחס לאדם פרטי בשם "יהודה"; ואלו פסוק יט מתייחס ל"שבט יהודה"². במאמר "האם יהושע מת פעמיים" התבאר ששמואל כתב את ספר שופטים והביא בו את ספור כיבוש דרום הארץ - כפי שעתניאל ראה אותו ברוח נבואתו. עתניאל היה צדיק מסוגו של "יהודה הצדיק" שסבור שאפשר להוריש את הארץ בעמל התורה. תרגום יונתן מרמז שעתניאל (שהוא "יהודה [הצדיק]") לכד בקרב הרוחני בשמים - גם את ערי העמק (עזה אשקלון ועקרון) ואת האזור הסמוך להם. אולם לאחר מכן שבט יהודה (=דבית יהודה) חטאו, ולכן הם לא הצליחו לממש את כל הנצחון שלו בפועל.

 

שמואל חזר בספר שמואל על היסודות האלו. הכתוב הראשון - "וַתְּהִי יַד ד’ בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל: וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת וְאֶת גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים..." - מספר על מלחמות שהתרחשו בשמים בזכות כינוסי התשובה ששמואל ערך בַּמִּצְפָּה (ובבתי מדרש נוספים). אלא שרוב ישראל "חטאו" ולא הלכו בדרכו הרוחנית של שמואל. עד ימי דויד, לא היו מספיק עמלי תורה שהיו מ"נושאי הארון הרוחני"; ולכן הם לא הצליחו לממש בפועל את כל הנצחונות הרוחניים של שמואל. לפיכך, המצב בפועל היה הפוך; ולאחר התבוסה של הפלישתים בקרב בַּמִּצְפָּה, הפלישתים חזרו ושלטו בכל ארץ ישראל.

רק לאחר שדויד הומלך על כל ישראל, הם הצליחו להביס את הפלישתים ולכבוש את עקרון וגת. אך דויד היה מ"דורשי הארון", והוא היה תלמידו של שמואל וקיבל ממנו את תורתו הרוחנית והנבואית³. חז"ל לימדונו (רש"י דברים לא) – "שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, שכל זמן שיהושע חי נראה למשה כאלו הוא חי". ואף כאן, כשדויד היה חי היה נראה לשמואל כאילו הוא חי. שמואל ראה ברוח נבואתו את כיבוש גת ועקרון שהתרחש בימי דויד תלמידו - והוא כתב את הדבר בספרו כאלו הדבר התרחש בימיו; שהרי הם באו בזכות "נושאי הארון הרוחני".

 

המסלול של שמואל

הפרשיה מספרת על המקומות ששמואל היה הולך אליהם: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה". מקומות אלו סמוכים זה לזה, והם מצויים במרכז ארץ ישראל. מדוע שמואל לא הלך בעצמו למקומות הרחוקים כמו באר שבע?

האברבנאל כתב: "והנכון שלא היה הולך כי אם באותם הערים אשר ישב שם הארון והשגחת השם היתה דבקה בהם". אלא שהאברבנאל נדחק לומר ש"בית אל" הכוונה ל"שילה" שהארון היה שם עד לחורבנה. אמנם לפי מה שהתבאר במאמר אין צורך להידחק ולומר שבית אל היא שילה, אלא שגם בבית אל ובגלגל היו בתי מדרש של נושאי "הארון הרוחני".

במאמר הקודם "המקדש שבמצפה" הובאו דברי מדרש שמואל (בובר, יג, א) שאמר על "הַמִּצְפָּה": "כמין אסקופה יוצאה מתוך תחומו של יהודה לתוך תחומו של בנימן ועליה בית המקדש בנוי". והתבאר שהדבר לא יתכן כפשוטו מפני שלא היה מקדש באותה שעה. והתבאר ש"הַמִּצְפָּה" נמצאה אמנם בנחלת בנימין אך היא ישבה ב"רצועה (רוחנית!)" ששייכת ל"יהודה הצדיק"; מפני שהיה שם בית מדרש של לומדי תורה, ולפי ראיית שמואל זהו "בית המקדש (האמיתי)". במאמר הקודם התבאר שבזכות כינוס תשובה של קבוצה קטנה שנערך בַּמִּצְפָּה, שמואל הצליח ללבוש את חלוקן של כל ישראל ולהתוודות עבור כולם; והכינוס נחשב כתשובה גם עבור כל ישראל. לפי היסוד הזה ניתן להבין ש"בית אל" וה"גלגל" היו דומים ל"מצפה", וגם בהם היו בתי מדרש כאלו⁴. ושמואל היה סובב מדי שנה בין בתי המדרש האלו, ושופט ונותן תיקוני תשובה למבקשי ד’ שישבו שם.

בזוהר חדש (א, נח, דף לד ב) כתוב: "דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא או חדא כנישתא בזכותם יתכנש כל גלותא". היסוד הזה מרומז כבר כאן בספר שמואל. שמואל היה סובב בין בתי המדרש שהיו בגלגל ובבית אל ובַּמִּצְפָּה, ובזכות תיקוני התשובה שהוא הביא למבקשי ד’ שהיו שם; הוא היה מועיל לכלל ישראל, שלא היו במדרגה גבוהה.

 

בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ

הפרשיות שמעלות על נס את לומדי התורה שבבתי המדרש של בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה, מקטרגות במידת מה על שאול המלך ועל חייליו שהיו מוכנים למסור את נפשם במלחמות עבור כלל ישראל. במאמר "המפקד של דויד" התבאר שמגמה מקטרגת זו מרומזת בספר שמואל גם בפרשיית המפקד; וספר שמואל מביא כנגדה פרשיות שמשבחות ומהללות את אלו שהתגייסו לצבא. אף כאן, בהמשך הספר יש פרשיות שמשבחות ומהללות את שאול המלך ואת החיילים שהתגייסו לצבאו.

 

בהמשך מסופר (שמואל א יג, א): "בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל". חלקו הראשון של הכתוב לא יתכן כפשוטו; וביאר שם תרגום יונתן⁵, שהכוונה ששאול היה כמו תינוק בן שנה שאין בו חטא בזמן שהוא הומלך. לכאורה תמוה מדוע צריך להגיד זאת. אולם לפי מה שהתבאר, מכמה פרשיות בספר שמואל משתמע קטרוג על הצורך במלך ועל הצורך בצבא; ומשמע שאפשר לגרש את אויבי ישראל באמצעות לימוד תורה בלבד. אלא שהדברים אינם פשוטים. לא כולם מסוגלים ללכת בדרכו של "יהודה הצדיק" ולעמול בתורה מבוקר עד ערב. רבים בעם ישראל הם מסוגו של בנימין הצדיק, וצריך להעריך את מסירות הנפש שלהם במילוי תפקידם בנאמנות. לפיכך, באה הפרשיה הנגדית ומדגישה ששאול היה צדיק; וכשהוא נטל עליו את הקמת הצבא - הוא היה צדיק וטהור מחטא כמו תינוק בן שנה!

 

וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל

גם סיום הכתוב שנאמר בו "וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל" הוא קשה. ספר שמואל סיפר בפירוט על מלחמות שאול כנגד בני עמון וכנגד עמלק וכנגד הפלישתים, ובהמשך מסופר על מלחמות נוספות ששאול עשה (שמואל א יד, מז): "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ".. הרלב"ג והאברבנאל התקשו כיצד שאול הספיק לערוך את כל המלחמות האלו; ולכן הם כתבו ששאול מלך תקופה ארוכה, וכוונת הכתוב – "וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל" – לספר על מאורע שארע כעבור שתי שנים. אמנם זהו סגנון שאינו נפוץ בתנ"ך.

אך ניתן לתרץ קושיה זו באופן אחר. ניתן לקבל כפשוטה את מסורת חז"ל ששאול מלך שנתיים⁶; ולומר שהפרשיה שספרה על מלחמות שערך שאול כנגד מואב ואדום ומלכי צובה – זקפה לזכות צדקותו של שאול את המלחמות האלו שנעשו לאחר זמן בימי דויד. שאול בנה את צבא ישראל, והוא עודד את בחורי ישראל להתגייס לצבא. ובזכות מורשת הקרב הזו המשיכו אנשים להתגייס גם בימי דויד; ולכן הם ניצחו באותן המלחמות.

 

הפרשיה שאמרה - "וַתְּהִי יַד ד’ בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל: וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל" – זקפה לזכות צדקותו של שמואל הצלחות שנעשו לאחר זמן בימי דויד. ומאידך הפרשיה שספרה על מלחמות שאול כנגד מואב ואדום ומלכי צובה זקפה לזכות צדקותו של שאול הצלחות שנעשו לאחר זמן בימי דויד.

 

המורשת של ה"נֵר".

צדקות הקבוצה של אנשי שאול שמקימים את הצבא ומתגייסים אליו מרומזת גם בהמשך (שמואל א יד, מז-נב):

"וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה... וְשֵׁם שַׂר צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן נֵר דּוֹד שָׁאוּל: וְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי אַבְנֵר בֶּן אֲבִיאֵל: ס וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל פְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שָׁאוּל וְרָאָה שָׁאוּל כָּל אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל בֶּן חַיִל וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו:"

הפרשיה מדגישה ששאול היה לוקח לצבאו את האנשים הגבורים ובני החיל; והיא מדגישה גם את הסמל של "נֵר". שר הצבא של שאול הוא "אֲבִינֵר בֶּן נֵר". משמעות השם "אֲבִינֵר" היא - האב של "נֵר"; כלומר שלשר הצבא הזה היה בן בשם "נֵר". גם אביו של שר הצבא קרוי "נֵר"; שהרי שמו המלא של שר הצבא הוא "אַבְנֵר בֶּן נֵר". מהכתוב כאן אנו יודעים שלסבא של שר הצבא קראו "אֲבִיאֵל". אולם בדברי הימים מבואר פעמיים (דברי הימים א, ח, לג; שם, ט, לט) שהסבא עצמו היה קרוי בשם נוסף "נֵר": "וְנֵר הוֹלִיד אֶת קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת שָׁאוּל"⁷. ארבעה דורות מדגישים ברציפות את השם "נֵר" – ומתוך קריאה להמשיך את מורשת ה"נֵר". הסבא-רבא שנקרא "נֵר" קורא לבנו בשם שהוא עצמו קרוי בו - "נֵר"! ובן זה (הסבא) קורא לבנו "אַבְנֵר" ומרמז לו שיקרא לבן שיוולד לו (הנכד) בשם "נֵר"! מה פשר הדבר?

 

כאשר הקב"ה התגלה לראשונה לשמואל מסופר (שמואל א ג, ג):

"וְנֵר אֱ-לֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ד’ אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱ-לֹהִים:"

אי אפשר להסביר את הכתוב הזה כפשוטו. שהרי אפילו הכהן הגדול היה נכנס לשם רק ביום כפור ולזמן קצר בלבד. לשמואל שהיה לוי היה אסור להיכנס לשם, וודאי שלא לשכב שם. במאמר הקודם "הארון הרוחני" התבאר שהכתוב מלמדנו שיש אנשים שבהיותם בעולם הזה – מחשבותיהם קשורות לעניינים הרוחניים שמצויים בשמים. שמואל שכב לישן ומחשבותיו היו נעוצות בעניינים הנשגבים של "הארון הרוחני שבשמים". חז"ל דורשים על כך: (בראשית רבה נח, ב): "עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל - וְנֵר אֱ-לֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ד’...". מחשבות שמואל היו במקום ששם נמצא הארון הרוחני; והוא זכה להיות "שם". הכתוב בחר לתאר זאת כאלו "הֵיכַל ד’ אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱ-לֹהִים" – בא כביכול אל שמואל. שמואל הפך להיות מנושאי הארון הרוחני, והוא חינך את העם שאפשר לכבוש את הארץ באמצעות לימוד התורה בלבד.

מאידך הכהן הגדול עֵלִי היה קשור ל"מנורה הרוחנית שבשמים". מחשבותיו היו נעוצות שם – וה"נֵר הרוחני שבשמים" בא אליו. עֵלִי היה בבחינת ה"נֵר" שבאותו הדור. עֵלִי היה סבור כשיטת יהושע בן נון, שכיבוש הארץ צריך להמשיך ולהיעשות באמצעות צבא רגיל. והוא חינך את בחורי ישראל (שאינם משבט לוי) להתגייס לצבא. ה"נֵר" מסמל השגת הצלחות צבאיות בכוח החרב, וכן משמע במלחמה שדויד התקשה לגבור בה על יִשְׁבִּי מִילִידֵי הָרָפָה (שמואל ב כא, יז): "וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל:".

 

שמואל שהיה מנושאי הארון הרוחני קרא לכל בחור וטוב להתגייס לבתי המדרש וללמוד בם תורה. ומאידך, שאול שהיה מנושאי הנר הרוחני קרא לכל בחור וטוב להתגייס לצבא – "וְרָאָה שָׁאוּל כָּל אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל בֶּן חַיִל וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו". בסופו של דבר – "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים", אלא שהם שונים, יש צדיקים שהם נושאי ה"ארון" ויש צדיקים שהם נושאי ה"נר"⁸.

 

________________________________________________

 

1 וכפי שהתבאר במאמר הקודם "המקדש שבמצפה".

2 "וכבש יהודה ית עזה וית תחומא וית אשקלון וית תחומא וית עקרון וית תחומא: והוה מימרא דד’ בסעדיה דבית יהודה ותריכו ית יתבי טורא, ובתר כן דחבו לא יכילו לתרכא ית יתבי מישרא ארי רתיכין דברזלא להון". (תרגום יונתן שם)

3 "וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ... בְּנָיוֹת בָּרָמָה:" (שמואל א יט, יח-יט)

4 בתחילת פרק ב בספר שופטים נאמר: "וַיַּעַל מַלְאַךְ ד’ מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים ס וַיֹּאמֶר... וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי... וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ: וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים". במאמר "צרעה! או מלאך?!" התבאר שיהושע כינס את העם לכינוס בשכם מתוך הודעה (יהושע כג, יד): "...כִּי לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ד’ אֱ-לֹהֵיכֶם עֲלֵיכֶם הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם לֹא נָפַל מִמֶּנּוּ דָּבָר אֶחָד". אולם היתה קבוצה שחלקה עליו, והיא הדגישה את הדברים שלא התקיימו; ולפי הבנתה הם לא התקיימו מפני שלא כבשו את הארץ בכוח התורה, ולכן הם בכו והצטערו על כך. והתבאר ש"הַבֹּכִים" נקרא בתורה (בראשית לה, ח) "אַלּוֹן בָּכוּת" והוא סמוך לבית אל ("מִתַּחַת לְבֵית אֵל"). ספר שופטים מרמז שם שבאותה תקופה הוקמו בגלגל ובבית אל בתי המדרש שחלקו על השקפת יהושע; ולכן מַלְאַךְ ד’ (=נביא) עלה מבית המדרש שבגלגל לבית המדרש שבבית אל (=הַבֹּכִים). האופי של בית המדרש שבַּמִּצְפָּה היה דומה לשתי בתי המדרש האלו ולכן המסלול של שמואל כלל גם את בית המדרש הזה.

5 "כבר שנא דלית ביה חובין כן שאול כד מלך, ותרתין שנין מלך על ישראל".

6 לפי הסוגיה בתענית (דף ה, ב) זמן זה היה קצת מעט יותר משנתיים - "שתי שנים ומחצה". וראה עוד בהערה בסוף המאמר.

7 וכן כתב הרד"ק (שמואל א, ט, א): "אביאל היה שמו גם כן 'נֵר', ושני שמות היו לו כמו שמצאנו כמוהו רבים בדברי הימים. והיו לו שני בנים האחד קרא שמו קיש והאחר קרא שמו 'נֵר' כשמו, והוא - הבן שנקרא כשם אביו 'נֵר' - היה אבי אַבְנֵר".

8 במאמר עצמו התבאר ששאול מלך "שְׁתֵּי שָׁנִים" כפשוטו, והמלחמות כנגד מואב ואדום ומלכי צובה היו מלחמות שהתקיימו על ידי דויד לאחר מות שאול, והכתוב מייחס אותן לשאול מפני ששאול הקים את הצבא המאורגן והקבוע לעם ישראל. אמנם בכתוב מתוארות בפרוש מלחמת שאול כנגד בני עמון ומלחמתו כנגד עמלק והכתוב מפרט עוד שלוש מלחמות שלו כנגד הפלישתים, ויתכן שיש צדק בטענות רלב"ג ואברבנאל ששאול מלך יותר מאשר "שְׁתֵּי שָׁנִים" מפני שגם את חמש המלחמות האלו שהצריכו גיוס מילואים קשה לדחוס בתוך פרק זמן קצר כזה. לפיכך, ניתן לומר שהמספר "שְׁתֵּי שָׁנִים" מופיע אצל שאול במשמעות סמלית, שהרי קושי דומה מצאנו גם ביחס לבנו של שאול (שמואל ב ב, י-יא): "בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלָךְ אַךְ בֵּית יְהוּדָה הָיוּ אַחֲרֵי דָוִד: וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה דָוִד מֶלֶךְ בְּחֶבְרוֹן עַל בֵּית יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים". כיצד יתכן ששני המלכים מלכו במקביל, דויד מלך "שֶׁבַע שָׁנִים" ואילו אִישׁ בֹּשֶׁת מלך רק "שְׁתַּיִם שָׁנִים"? ומה פשר הכתיב המוזר "שְׁתַּיִם שָׁנִים"? מדוע הן שאול והן בנו מולכים פרק זמן תמוה שקשור למספר "שְׁתַּיִם"?

במאמרים הקודמים התבאר שהמספרים האלו מופיעים בתנ"ך ובאגדות חז"ל במשמעות סמלית; כאשר "שבע" מסמל את הטבע וגאולה בדרך גשמית, ואילו "שתים" מסמל את התורה וגאולה בדרך התורה. ולפי יסודות אלו מתבקש שהכתוב מרמז, שלמרות ששאול ובנו נראים מבחינה חיצונית כאישיות שקשורה לגשמיות וכמי שקשורים למספר "שבע"; הרי שבתוך פעולותיהם גנוזה "תורה" ולכן מבחינה פנימית הם קשורים בעצם ל"שתים". הכתוב מרמז לכך ומספר על כל אחד מהם שהוא מלך "שְׁתַּיִם שָׁנִים"; למרות שהדבר אינו נכון כפשוטו. רמז להבנה הזו יש בסיפורי חז"ל על "שמואל הקטן", ובירושלמי (סוטה פ"ט הי"ג) מבואר שאחת הסיבות שהוא נקרא כך היא לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי; כלומר שהוא היה ממשיך דרכו של שמואל הנביא. בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) מובא מעשה ברבן גמליאל שרצה לעבר את השנה, וקרא ל"שבעה" לעלות לעליה; ו"שמואל הקטן" בא ושיבש את הכינוס ההוא ורבן גמליאל אמר ששמואל הקטן הוא "שנים". במאמר "הגג שהפיל את אגג" ובהערת הסיום שמובאת שם התבאר, שרבן גמליאל היה סבור שהגאולה צריכה לבוא באמצעות חייליו של משיח בן יוסף שקשורים למספר "שבע", ואלו "שמואל הקטן" רצה שהיא תבוא באמצעות חייליו של משיח בן דויד שקשורים למספר "שנים". רבן גמליאל לא הסכים עם "שמואל הקטן" מפני שהוא היה סבור שבתוך אנשי ה"שבע" האלו גנוזה תורה, ולכן הם בעצם "שתים". והיסודות של מה שהתבאר שם מרומזים בספר שמואל שמייחס לשאול ולבנו את המספר "שתים" למרות שמבחינה חיצונית הם היו קשורים ל"שבע".