המפקד של דוד

המפקד של דוד

בספר שמואל ובספר דברי הימים מסופר שדוד ציוה על יואב לפקוד את ישראל, ושיואב ניסה לשכנע אותו להימנע מכך. בעקבות המפקד נגזרה גזרה על ישראל, שהתבטלה רק כאשר דוד קנה את גורן ארנן היבוסי. מדוע יואב לא פנה לסנהדרין ולזקני ישראל שיסייעו בידו למנוע את המפקד? והשאלה העצומה היא - מדוע הסנהדרין וזקני הדור והנביאים לא פנו מעצמם אל דוד? האם שתיקת הזקנים והנביאים מרמזת שדעתם היתה נוחה מהמפקד?

 

זו לשון הכתוב בדברי הימים (א כא, ב-יח):

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל... וַיִּתֵּן ד’ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ: וַיִּשְׁלַח הָאֱ-לֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה ד’ וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה... וַיִּשָּׂא דָוִד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ד’ עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם:... ס וּמַלְאַךְ ד’ אָמַר אֶל גָּד לֵאמֹר לְדָוִד כִּי יַעֲלֶה דָוִד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַד’ בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי:"

ב"תנא דבי אליהו" (אליהו רבה, איש שלום, פרשה ח) מובא מדרש תמוה על מה שארע שם:

"באותה שעה נשא דוד את עיניו וראה את עונותיהן של ישראל גדודים עד הרקיע, לכך נאמר - 'וַיִּשָּׂא דָוִד אֶת עֵינָיו וגו'. 'וַיִּפֹּל דָּוִד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם' - באותה שעה ירד מלאך משמי מרום והרג את גד החוזה ואת ארבעת בניו של דוד ואת הזקנים אשר היו עם דוד..."

פירוש זיקוקין-דנורא¹ הקשה על דברי המדרש. כיצד יתכן שגד החוזה נהרג באותה שעה, אם אחר כך גד הורה לדוד לבנות מזבח בגורן ארנן. כמו כן, מדוע הזקנים ובני דוד נהרגו, אם לפני כן כבר נאמר שד’ ניחם על הרעה. פירוש זיקוקין-דנורא אמר, שנראה שכוונת המדרש שהם לא נהרגו ממש, וצריך להבין את ה"הריגה" לפי דברי ר' שמעון בפרקי דר' אליעזר (מב):

" 'וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ'. ר' שמעון אומר לא נפל מישראל אלא אבישי בן צרויה בלבד, שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורתו כנגד שבעים אלף איש".

לשיטת זיקוקין-דנורא, המדרשים מרמזים - שהכתוב אינו כפשוטו! הכתוב מרמז, שמיתת אבישי כאבה לדוד כאלו מתו "שבעים אלף איש", ואליהו מוסיף ומרמז שהדבר כאב לדוד - כאלו מת גד החוזה והזקנים וארבעת בניו.

מה פשר הדברים, מדוע הכתוב אומר שנפלו "שבעים אלף איש" - אם מדובר רק ב"אבישי בן צרויה"? מדוע המדרש אומר ש"גד החוזה" נהרג – אם מוכח מהכתוב הסמוך שהדבר לא ארע ממש?

כדי לענות על השאלות האלו, צריך להוסיף ולברר, מדוע המדרש אומר, שדוד ראה "את עונותיהן של ישראל גדודים עד הרקיע"? המשמעות הפשוטה של המילה "גדודים" היא "כוחות צבאיים". מדוע המדרש קושר בין " עונותיהן של ישראל" לבין "גדודים"?

 

פרשיות היבוסי שבירושלים

בתנ"ך מצויים קשיים וסתירות בפרשיות שקשורות ליבוסי שבירושלים. המפקד התמוה שהסתיים בקניית גורן ארנן היבוסי שבירושלים - משתלב בשרשרת הקשיים האלו.

הקושי הראשון הוא בסתירה לכאורה בין ספר יהושע לבין ספר שופטים, בשאלה - "מי אשם" בהשארת היבוסי בירושלים. ספר יהושע מתמקד באשמת "בני יהודה", ואילו ספר שופטים מתמקד באשמת "בני בנימין". מה פשר ההתמקדות השונה?

הקושי השני הוא התיאורים השונים של גירוש היבוסי מירושלים בתחילת מלכות דוד. בספר שמואל, היבוסי מציבים בפני דוד דרישה תמוהה של הסרת "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים", וירושלים נכבשת על ידי "דוד וַאֲנָשָׁיו". מאידך בספר דברי הימים, ירושלים נכבשת על ידי "דוד וְכָל יִשְׂרָאֵל"; ויואב הוא גיבור הקרב. ספר שמואל מתעלם מחלקו של יואב, ואלו ספר דברי הימים מתעלם מפרשיית "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים". מה פשר ההתעלמויות האלו? ומה פשר הספורים השונים?

 

במאמר הקודם "דוד וגרוש היבוסי" התבאר שהפרשיות הקשות הללו מדברות בשפה סמלית, והן דנות בגרוש "היבוסי" מ"ירושלים של מעלה". לאחר עקידת יצחק הקב"ה ברך את אברהם (בראשית כב, יח): "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". משמעות הברכה היא, שעם ישראל יהיה "צדיק עליון" יותר מכל הגויים; ולכן השפע הרוחני והגשמי יגיע לעולם דווקא דרך בני ישראל.

"היבוסי" מוזכרים בכתוב בדרך כלל בסוף רשימת האויבים שצריך להכרית מהארץ. אך בשפה הסמלית הם מייצגים את "חסידי אומות העולם", שרוצים להמשיך ולהיאחז ב"ירושלים של מעלה". הם רוצים, שהשפע ימשיך להגיע לאומות העולם באמצעותם - ולא באמצעות בני ישראל. "הצדיק העליון" מייצג את עם ישראל, ובעקבות נצחונו על "היבוסי" (=חסידי אומות העולם) - עם ישראל זכו להיות "העם הנבחר" שנמצא ב"ירושלים של מעלה"; והם מהווים את מקור השפע לעולם.

 

תרגום יונתן רמז בספר שופטים שקיימות שתי דמויות של צדיקים, יהודה ובנימין. יהודה מסמל צדיק שעוסק בעיקר בקדושה ורק מחוסר ברירה הוא עוסק בגשמיות. לעומתו, בנימין מסמל צדיק שנכנע לרצון הבורא ועוסק לכתחילה בעניינים הגשמיים - מפני שלהבנתו זהו רצון הבורא! יהודה ובנימין חלוקים זה על זה - מהי הדרך הנכונה לכבוש את "ירושלים של מעלה"; וכל צד רוצה שה"מזבח" יבנה ב"חלקו". ספר שופטים (א, כא) הביא את גישת "יהודה הצדיק", שמאשים את "בני בנימין" שהדרך שלהם מותירה את היבוסי ב"ירושלים של מעלה"; ואלו ספר יהושע (טו, סג) הביא את גישת "בנימין הצדיק", שמאשים בכך את "בני יהודה".

החלוקה אינה מוכרחת להישאר שבטית, ולכן אפשר שאנשים משבט יהודה יתנהגו כמו "בנימין הצדיק"; וכן להיפך. העקרונות האלו מסבירים את הקרבות השונים לגרוש היבוסי מירושלים.

 

גרוש היבוסי מירושלים בתחילת מלכות דוד

לאחר שכל ישראל התאחדו סביב דוד, דוד הלך ובנה את ירושלים הגשמית שהיתה בסמוך להר המוריה. אך לדוד היתה גם ירושלים רוחנית, שהוא מתייחס אליה ולבניינה כאלו היא כאן בארץ. הכתוב מתאר את בנין ירושלים הגשמית, והוא משלב בכך גם תיאור של בנין ירושלים הרוחנית.

דוד עצמו היה נשמה כוללת שאיחדה את שני הצדדים, הן את הצד התורני והן את הצד הגשמי-המלחמתי. אך רוב האנשים מתקשים להכיל ולכבד דמות שמאחדת שני צדדים; ודוד נאלץ להוריד את עצמו למדרגת הצבור - ולהעדיף להבליט צד אחד על פני צד אחר.

 

ספר שמואל מתאר את השלב הראשון, שבו דוד החליט להציג את "הצדיק העליון" (שהוא דמות לחיקוי) בתור 'עוסק בתורה', שרק בדלית ברירה הוא מתעסק בענייני העולם הזה. תרגום יונתן ביאר שם ש"הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" שמונעים מדוד להיכנס לירושלים - הם "חטאיא וחיביא"; כלומר, "חוטאים ורשעים". היבוסי טענו, שגם בקרב עם ישראל יש אנשים שעוסקים בגשמיות לכתחילה; ורק אחרי שדוד יסיר את "החוטאים" האלו מקרב ישראל – הוא זכאי לדרוש מהיבוסי לפנות את "ירושלים של מעלה". בתחילה דוד הסכים עימם, ולכן רק "הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו" באו ל"ירושלים" הזו; ושאר ישראל נשארו מבחוץ יחד עם היבוסי.

ספר דברי הימים מתאר את השלב השני - "וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם". כאן דוד הכניס את כל ישראל ל"ירושלים של מעלה". בספור הזה דוד החליט להציג את "הצדיק העליון" (שהוא דמות לחיקוי) בתור יואב "שר הצבא", שמתעסק לכתחילה בצבא ובענייני העולם הזה. יואב יכנס בָּרִאשׁוֹנָה ל"ירושלים של מעלה" והוא יכניס עמו את מי שדומה לו בעיסוקיו; ואחריו יכנס דוד, שיכניס עמו את עמלי התורה.

 

מטרת המפקד של דוד

דוד מילא את תפקיד "יהודה הצדיק", ויואב מילא את תפקיד "בנימין הצדיק" - גם בפרשיית המפקד.

דוד רצה שכל ישראל יהיו מהסוג של "יהודה הצדיק". לשם כך הוא רצה למנות את ישראל כמו לפני מלחמה, אלא שבמקום יציאה למלחמה גשמית הוא תכנן להפנות אליהם פקודה שכולם יעסקו בתורה ובתפילה. הסנהדרין והנביאים תמכו בצעד הזה, וראו בו "מנין לצורך"; ולכן הם לא עצרו את דוד². יואב נבחר למלא את מלאכת המפקד, מפני שהוא היה ראש הצבא, ובידיו היו הכלים לבצוע המעשי של המשימה. מאידך, יואב היה סבור שאי אפשר להתעלם מכך שבעם ישראל יש צדיקים רבים כמוהו - מהסוג של "בנימין הצדיק". יואב טען, שדרישה מכולם לנהוג כמו "יהודה הצדיק" – לא תצליח; והיא רק תקטרג על ישראל.

 

המספר השונה של ישראל

בספר שמואל (ב כד, ט) מופיע הסכום הבא: "וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ". אך בספר דברי הימים (א כא, ה-ו) מופיע הסכום הבא: "וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִד וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב: וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב".

 

בספר דברי הימים מספר בני ישראל גדול ממספרם בספר שמואל בשלוש מאות אלף איש; ומאידך, המספר של יהודה קטן שם בשלושים אלף איש. ב"מדרש שמואל" (בובר, ל) נאמר "שני פתקין עשה יואב אחד מרובה ואחד מועט", אולם המדרש לא ביאר מדוע מספר בני ישראל גדול בספר דברי הימים ומדוע מספר בני יהודה קטן שם.

 

אברבנאל כתב, שעזרא הסופר ערך את ספר דברי הימים, ושעזרא רמז לסיבת השוני בכתוב הסמוך: "וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב". כלומר, עזרא מגלה לנו, שבספר שמואל כאשר יואב הגיש לדוד את המספר הכולל של בני ישראל, הוא הגיש את הפתק שלא כלל את שבט לוי ואת שבט בנימין. כאשר נצרף את מנין בני השבטים האלו למספר שמוזכר בספר שמואל – נגיע למספר הגדול שבספר דברי הימים, שהוא הפתק השני שהכין יואב.

 

הכתוב עצמו מרמז לסיבת השמטת שבט לוי ושבט בנימין - "כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב". לפי מה שהתבאר במאמר, יואב המשיך את המגמה שמרומזת בספר יהושע ובספר שופטים. שבט בנימין מסמל את "בנימין הצדיק" שעוסק בגשמיות ובצבא לכתחילה; והם הדמות הניגודית לתכנית של דוד להפוך את כולם לעוסקי תורה. יואב רצה למחות נגד תכנית דוד; ולכן הוא לא כלל אותם בפתק הראשון שהוא הגיש לדוד. כמו כן, שבט לוי נבחר לעסוק בתורה עוד במדבר סיני³, ללא קשר לתכנית של דוד. לפיכך, יואב לא ראה הצדקה לכלול אותם יחד עם שאר השבטים – בפתק הזה.

 

המספר השונה של יהודה

לפי מה שהתבאר במאמר, ניתן לתלות את המספר השונה שמופיע אצל יהודה - בקבוצה שמוגדרת "יושב ירושלים"⁴. קבוצה זו מופיעה בנבואת זכריה בתור אלו מבני ישראל שכוחם בתפילתם, והם משפיעים את ההצלחה על השאר (זכריה יב, ה): "אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם בַּד’ צְ-בָאוֹת אֱלֹ-הֵיהֶם".

שבט יהודה היו ידועים כמי שנוטים לקדושה⁵; ויואב צרף אליהם את קבוצת "יושב ירושלים" שעסקה בתורה ובתפילה. "קבוצת קודש" זו מנתה בימי דוד "שלושים אלף איש", והיא התביישה לאחוז בחרב גשמית. צרוף שתי הקבוצות סייע ליואב להגיש לדוד את הפתק שדוד חפץ בו – "אִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ". בפתק הראשון הזה, שבספר שמואל, מושמטת מ"יהודה" ההגדרה "אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב"  (שהופיעה ביחס לקבוצה האחרת של "יִשְׂרָאֵל"). זאת מכיוון, שקבוצת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם נכללה בם; והיא לא אחזה בחרב גשמית באופן מוצהר.

 

אולם בספר דברי הימים, עזרא הסופר הוציא את קבוצת "יושב ירושלים" מתוך קבוצת "יהודה". קבוצת "יושב ירושלים" עסקה בכל מאודה בתורה - עוד לפני המפקד של דוד. מאידך, שאר אנשי יהודה אחזו גם בחרב גשמית, ורק אותם היה ראוי לכלול בתכנית של דוד לשינוי האופי של האנשים. לפיכך, המנין שבעזרא הוא קטן יותר; וזהו הפתק השני שיואב הכין. בפתק הזה, שנכללו בו רק אנשי יהודה שאחזו בחרב גשמית, יואב כתב – "וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב".

 

העוונות ה"גדודים" של ישראל

כפי שהתבאר, המפקד בדק גם אופיים של האנשים, והוא גילה שבעם ישראל יש מספר עצום של אנשים שמגדירים את עצמם כ"שֹׁלֵף חָרֶב". דוד הבין שהתכנית שלו לשינוי האופי של עם ישראל – לא תוכל להתבצע באמצעות פקודה שהוא יוריד מלמעלה. דוד הבין, שהתכנית שלו עוררה בשמים צפיות גדולות מעם ישראל - אולם בסופו של דבר היא לא תתבצע, והמפקד רק עורר קטרוג ח"ו על ישראל. ההבנה הזו מרומזת בדברי תנא דבי אליהו - "באותה שעה נשא דוד את עיניו וראה את עונותיהן של ישראל גדודים עד הרקיע". האנשים שרוצים להצטרף ל"גדודים" ולהילחם בחרב גשמית – אלו ה"עוונות" שדוד ראה כביכול בקרב עם ישראל.

לא מדובר בעוון ממש. בכמה מקומות בתנ"ך מרומז, שהקב"ה רצה שבעם ישראל יהיה צד גשמי – שהם יהיו דומים בו ל"שבעים האומות". אנשים מישראל שממלאים את התפקיד הזה מזוהים עם "בנימין הצדיק" או עם "משיח בן יוסף". אולם "בית דוד" ו"יושב ירושלים" מתקשים להשלים עם כך (כפי שמתבאר בהערת השולים⁶). המספר "שבעים" מסמל את הצד של אומות העולם; ומבחינת דוד התגלות הצד הזה בתוך עם ישראל נחשבת ל"נפילה". הכתוב אומר "וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ" אך התנא ר' שמעון מבאר שהמספר הזה הוא סמלי: "לא נפל מישראל אלא אבישי בן צרויה בלבד, שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורתו כנגד שבעים אלף איש".

 

אבישי בן צרויה

אבישי בן צרויה הציל את דוד במלחמה (שמואל ב כא, טו-יז):

"וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל... וַיָּעַף דָּוִד: וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה... וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד: וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל:"

מאז שאבישי הציל את דוד, דוד החל לעסוק בתורה בכל מאודו; אולם אבישי המשיך "לבטל את זמנו" במלחמות ההכרחיות האלו. בזמן שדוד ערך את המפקד שנועד לגייס את כולם לתורה; דוד היה סבור שגם אבישי יכול לעסוק בתורה, ושהקב"ה אינו חפץ שיהיו שולפי חרב גשמית בעם ישראל. אבישי היה גדול בתורה ובתפילה⁷, ומבחינת דוד השהות של אבישי בשדה הקרב נחשבה כמו "נפילה של שבעים אלף".

גם הזקנים והנביאים היו סבורים כך, ולכן הם לא מחו בדוד בעת שהוא ערך את המפקד. אולם לאחר המפקד, המלאך המשחית התגלה בפני קבוצת "יושב ירושלים" והודיע להם, שבכל אחד מישראל קיים גם צד גשמי-מלחמתי כמו אצל הגויים. גם "עוסקי התורה" צריכים להקדיש חלק מזמנם לצבא למלחמה גשמית רגילה.

המדרש מרמז שזו משמעות הכתוב: "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם". כלומר, חַרְבּוֹ שְׁלוּפָה גם על "אנשי קבוצת יְרוּשָׁלִָם", והוא דורש גם מהם להיות ארציים - ולאחוז בחרב גשמית בחלק מזמנם. מבחינת הזקנים הדבר היה נחשב ל"מיתה" שלהם; והמדרש מרמז לכך, ואומר: "באותה שעה ירד מלאך משמי מרום והרג את גד החוזה ואת ארבעת⁸ בניו של דוד ואת הזקנים אשר היו עם דוד...". הם לא נהרגו ממש, שהרי בכתוב הבא מסופר שגד החוזה הורה לדוד לבנות מזבח בגורן ארנן. אך מבחינתם, הגזרה הזו היתה נחשבת להריגה ח"ו.

 

תרגום יונתן (דברי הימים א כא טו) מגלה כיצד סרה הגזירה מעל ישראל: "...טול אבישי רבהון מביניהון ופסוק מחתך מן שיר עמא". הסוגיה בברכות (דף סב, ב) מרחיבה את כוונת התרגום ואומרת: "באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין". לפי מה שהתבאר, ניתן לומר שה"מיתה" של אבישי דומה ל"מיתה" של גד החוזה – ואצל שניהם מדובר ב"מיתה סמלית". הזקנים וחכמי הסנהדרין והנביאים הכירו בעובדה שאבישי בן צרויה מוציא אותם ידי חובת האחיזה בחרב גשמית. אבישי בן צרויה "מת מבחינה סמלית" במקום גד החוזה ובמקום חברי הסנהדרין.

 

הגורן של ארנן – וצורת חשיבה של גויים

ד’ הורה לדוד לבנות מזבח בגורן ארנן היבוסי. במקום הזה ארנן הגוי וארבעת בניו עשו פעולה ארצית של דישת חיטים. הם עשו את הפעולה הזו כדי לקיים את רצון הבורא שרצה שהאדם יעסוק בגשמיות. לפיכך, למרות שהם לא עסקו בתורה ובתפילה, הם זכו להשגה רוחנית⁹ וראו מלאך (דברי הימים א כא, כ): "וַיָּשָׁב אָרְנָן וַיַּרְא אֶת הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת¹⁰ בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאָרְנָן דָּשׁ חִטִּים".

דוד מילא אחר ציווי ד’, והוא ראה את הגורן, מקום העיסוק הגשמי של ארנן וארבעת בניו, – כמקום קדוש שראוי להקמת מזבח; וממילא סר הקטרוג מגד החוזה וארבעת בניו של דוד, שעד אז היו נחשבים ל"הרוגים".

 

בניית המזבח בגורן של ארנן הראתה שמה שנראה מבחינה חיצונית כ"חשיבה גויית"; כלומר, ראיית קדושה בחיבור לארציות - אינה פסולה. דבר זה מרומז במדרש (ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפו):

"אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ - זה דוד כשתפס הגורן מיד אֲרַוְנָה (ארנן) היבוסי ומצא גלגלתו של אֲרַוְנָה נתונה תחת המזבח ולא פסל המקום (הקב"ה) קרבנות ישראל."

המדרש מפליא, מדוע דוד לא הוציא את הגולגולת הזו? מדוע להקריב קרבנות במצב שמועיל רק בדיעבד?! וכיצד דוד קונה את הגורן מאדם חי והוא מוצא את הגולגולת שלו מתחת למזבח?! האם כשארנן מכר את הגורן הוא היה חסר גולגולת?!

 

המדרש משתמש בגולגולת של ארנן כסמל ל"חשיבה גויית". דוד חשב מתחילה, שהקב"ה רוצה שיהיו בעם ישראל רק אנשים רוחניים שעוסקים בתורה ובתפילה. אולם כשהקב"ה ציווה עליו להקים מזבח בגורן של ארנן, התברר לו שהקב"ה רוצה שיהיו בעם ישראל גם אנשים שיש להם "גולגולת של ארנן"; כלומר, שיש להם "חשיבה גויית" והם רואים קדושה בחיבור לגשמיות ולארציות¹¹. מתחילה הדבר היה נראה לדוד כ"מוות" (גולגולת של ארנן), אולם התברר לו, שהקב"ה לא פוסל את הגישה שלהם.

 

________________________________________________________

 

1 וזו לשון זיקוקין-דנורא (ס"ק ה): "תמוה מאוד דהא... כתוב אח"כ ויבוא דוד אל גד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם... משמע מכאן שנפסק הדבר ועדין גד היה חי. וכן... אחר שכתוב בפסוק וינחם ד’ על הרעה ויאמר למלאך המשחית הרף ידך כתוב אח"כ ויפול דוד  והזקנים... משמע מכאן שעד עתה עדיין הזקנים חיים וגם מבני דוד וממשפחתו עדין לא מת כלום, וכבר נתנחם הקב"ה על הרעה... אבל במסכת ברכות בפרק הרואה וכן בפרקי רבי אליעזר הגדול כתיב בהדיא... באמת לא מת כלום רק אבישי בן צרויה שהיה שקול כשבעים אלף איש וכרובה של סנהדרין נקראים הזקנים. ואפשר שגם התנא דבי אליהו אינו אומר רק לרמז שהיה קשה בעיני דוד מיתת אבישי בן צרויה כאלו מתו שבעים אלף איש וגד החוזה וארבעת בניו והזקנים שהם חביבים לו..."

2 וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן ג - קונ' מפקד תושבים פרק ד): "ברם האוה"ח שם סובר גם זאת דמיהת ע"י שקלים מועיל אפילו במנין שלא לצורך... אך לא תירץ האוה"ח את זאת דמדוע א"כ לא מנה מיהת המנין הזה שמנה ע"י מחצית השקל, ומדוע לא עשו כן יואב והסנהדרין בדורו, אם לא שנאמר שבזה טעו גם הם וחשבו שמספיק בע"י דבר אחר בלבד, וזה קשה מאד לומר כן, ועוד דאם גם הם טעו בכך מדוע א"כ היה נתעב כ"כ דבר המלך בעיני יואב". ולפי מה שמתבאר במאמר - הסנהדרין ראו במנין של דוד מנין לצורך!

3 "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". (דברים לג, י).

4 גם האברבנאל נטה לומר, שסיבת ההבדל במנין אנשי יהודה - קשורה לשאלה האם לכלול את אנשי ירושלים יחד עם אנשי יהודה; אולם האברבנאל בחר בסיבה אחרת שאינה מובנת דיה.

5 "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם... הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו". (תהלים קיד, א-ב).

6 הנביא זכריה (יב, י) מספר על מישהו ש"בֵּית דָּוִד" ו"יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם" - "דקרו" אותו: "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו...". רבי דוסא מגלה במסכת סוכה (דף נב, א) ש"הנדקר" הזה הוא "משיח בן יוסף שנהרג"! במאמר "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים" התבאר שמדרשי חז"ל מרמזים שהקבוצה שמשייכת עצמה ל"בית דוד" ול"יושב ירושלים" "הִבִּיטוּ אֵלַי" (אל הקב"ה) ודקרו לשם-שמים את "משיח בן יוסף" - כדי לנסות ולהעיר אותו "לתחיה", וכדי שיהיה דומה להם. "הדקירות" לא עוררו אותו להיות דומה להם; ולכן הם הספידו את בני "קבוצת משיח בן יוסף"; והגדירו אותם בתור "הרוגים".

7 "וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה - אמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפלה. אמר אבישי שם ואחתיה". (סנהדרין דף צה, א)

8 אברהם אבינו נקרא "אַרְבַּע - הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים", מפני  שהמספר "אַרְבַּע" מסמל את הרחבת הדעת על ידי התורה; וכפי שהתבאר באריכות במאמר "יהושע והכיבוש הרב-פעמי של חברון". כאשר אליהו מדבר על "ארבעת" בניו של דוד; הוא מתכוון לבנים שעוסקים בתורה.

9 "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו". (אליהו רבה (איש שלום) פרשה י). אמנם מדרגת רוח הקודש הזו פחותה ממדרגת רוח הקודש של עוסקי התורה כמבואר בכתבי ר' צדוק הכהן מלובלין (ישראל קדושים אות ו): "ויש מדריגה אחרת ברוח הקודש שאין נמשך בכח התורה וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה, דגם גוי...".

10 לפי מה שהתבאר בשתי ההערות הקודמות, הכתוב מרמז כאן שבתוך העיסוק הגשמי של דישת החיטים מסתתר "ארבע". כלומר גם בתוך העיסוק בגשמיות מסתתרת "תורה".

11 בספר דברי הימים (ב' ל) נאמר שחזקיה המלך דחה את הקרבת הפסח בחודש; ובירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) מובא שהסיבה לכך היתה טומאה שהתגלתה - "גולגולת אָרְנָן היבוסי מצאו תחת המזבח". בירושלמי משמע שהגולגולת הזו מעכבת גם בדיעבד, והדבר תמוה; שהרי מימי דוד ידוע שהקב"ה לא פסל את הקרבנות למרות הגולגולת הזו. הירושלמי קשה מסיבה נוספת, מה פשר ה"מציאה" של גולגולת שקיומה "ידוע" עוד מימי דוד?   הספור של הגולגולת הזו הוא תמוה ביותר, מפני שהיא שבה והתגלתה גם בתחילת ימי בית שני. הנביא חגי (ב, יד) הוכיח אז את הכהנים על עבודת המקדש ואמר להם: "וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא". בירושלמי (סוטה פ"ה ה"ב) מובא שגם הפעם התגלתה אותה הטומאה - "גולגולתו של אָרְנָן (=אֲרַוְנָה) היבוסי מצאו תחת המזבח". הדבר תמוה ביותר, מאחר שהגולגולת הזו "טופלה" כבר בימי חזקיה - מדוע הנביא חגי חוזר ו"מוצא" אותה שם בימי הבית השני?   אולם לפי מה שהתבאר, הגולגולת הזו מסמלת "חשיבה גויית". חזקיה רצה להגדיל ככל האפשר את מספר מקריבי הפסח, אולם רבים מישראל סבלו מ"חשיבה גויית" וזלזלו בהקרבת הפסח, וחזקיה רצה תוספת של זמן כדי להחזיר אותם בתשובה. כמו כן בתקופה מאוחרת יותר, חגי הנביא תקף את הכהנים, שלמרות שהם עוסקים בקדושה ובמקדש - גם הם סובלים מ"חשיבה גויית".