פסל מיכה – השקפת עולם מתמידה

בסוף ספר שופטים (יז-יח) מסופר על מיכה מהר אפרים שקיבל מאמו כסף לעשות פסל. נער לוי שיצא מבית-לחם-יהודה הגיע לביתו, ומיכה מינה אותו לכהן במקדש שבו הציב את הפסל. לאחר זמן בני דן יצאו לנחול נחלה בצפון הארץ, וכשהם עברו דרך בית מיכה הם נטלו עימם את הנער הלוי ואת הפסל, והציבו את הפסל במקדש שהם הקימו בנחלתם. ובסיום הפרשיה מסופר (שם, יח, ל-לא):

"וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ: וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה:"

בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ט ה"ב, דפים סד-סה) מבואר ש"יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ" שמוזכר בכתוב כוונתו לגלויות שבסוף ימי בית ראשון, והירושלמי מספר שאותו נער לוי האריך ימים, וכשדויד ראה שהוא אוהב ממון, דויד שידל אותו לחזור בתשובה ומינה אותו על האוצרות. אך לאחר מכן שלמה העבירו מתפקידו, ולכן הלוי הזה חזר לסורו להיות כהן לעבודה זרה.

 

רד"ק ורלב"ג הקשו כיצד יתכן שדויד ושלמה ומלכים צדיקים נוספים לא ביערו את העבודה הזרה הזו,  ולכן הם פירשו שהכוונה לגלות מוקדמת יותר מאשר הגלויות שבסוף ימי הבית הראשון. אך בכל אופן בירושלמי מובאת מסורת שהכוונה לגלויות שבסוף ימי בית ראשון; וכן מובאת מסורת דומה בסדר עולם רבה (ליינר, כד). אלא שאם כך צריך להבין מדוע המלכים הצדיקים לא ביערו את העבודה הזרה הזו?

 

מדוע משה לא ביער את פסל מיכה

למעשה, קושיה חמורה זו יש להקשות על משה רבנו. במסכת סנהדרין (דף קג, ב) מובא שהפסוק בזכריה (י, יא): "וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים..." מתייחס לפסל מיכה שעבר בים סוף יחד עם בני ישראל. ובוודאי שיש להתפלא על משה רבנו, שטחן ושרף את עגל הזהב שהקימו בני ישראל, ותמוה מאוד מדוע משה לא ניסה להשמיד גם את פסלו של מיכה¹.

אלא שאמנם מסורת זו טעונה הבהרה, שהרי בספר שופטים מסופר שהפסל נעשה בימי מיכה מכסף שנתנה לו אמו, ורק כאשר שבט דן יצאו לחפש נחלה בצפון הארץ הם נטלו ממנו את הפסל הזה. ואילו לפי המסורת הזו הפסל היה מוכן עוד במצרים והוא עבר עם בני ישראל בים סוף. האם המסורת מתעלמת ממה שמסופר בספר שופטים?

קושיה דומה יש לשאול על הפייטן הקליר. בפיוטים לתשעה באב בפיוט "לך ד’ הצדקה באותות אשר הפלאת" הקליר מזכיר מאורעות שבני ישראל חטאו בהם בעבר, ובאופן יוצא דופן הוא מזכיר שם עוון שישראל חוטאים בו גם כיום: "ולנו בשת הפנים בצלם מיכה כי בו אנחנו פושעים". ולכאורה תמוה, פסל מיכה התבטל בימי "גְּלוֹת הָאָרֶץ", ובימי בית שני התבטל כבר יצר עבודה זרה מעם ישראל, מדוע סבור הקליר שאנו חוטאים בפסל מיכה גם כיום?!

 

מיכה ופסל העגל

מדרש תנחומא (ורשא, כי תשא יט) מרמז לפתרון הקשיים. המדרש קושר בין מיכה לבין חטא העגל, והוא מספר שכאשר משה העלה את ארונו של יוסף מתוך היאור הוא נטל לוח וכתב עליו "עלה שור", וכך עלה ארונו של יוסף. מיכה ראה זאת ונטל את הלוח הזה, וכאשר אהרון השליך את הזהב של ישראל לאש, מיכה השליך לאש את הלוח הזה וכך יצא העגל.

כמה ממדרשי חז"ל מרמזים שחטא העגל לא היה עבודה זרה ממש, והחוטאים לא נענשו ממש². במאמר "ההיתר של עגל הזהב" התבאר שהמדרשים מרמזים שמשמעות חטא העגל היתה הדגשת הפן הלאומי הגשמי של עם ישראל, הפן שמזוהה עם משיח בן יוסף, הפן של ה"שור". מדרש תנחומא מצטרף אליהם והוא מרמז שמיכה ומשה עשו מעשים דומים, ושניהם השתמשו באותו לוח שכתוב עליו "עלה שור", אך מה שנחשב למשה למצוה גדולה - נחשב למיכה לעבירה גדולה. מיכה חוטא משום שהוא מדגיש את הצד של השור - בזמן הלא נכון. נראה שזו כוונת הקליר באומרו שאנחנו פושעים בפסל מיכה גם כיום. גם כיום פעמים שאנו מדגישים את הפן של השור (הפן הלאומי) בזמן הלא נכון. ולדעתו תולים אנו את תקוותנו בתחיית הצד הלאומי הצבאי של עמנו במקום לתלות את תקוותנו בעמל התורה.

 

מדרשים אלו מרמזים למשמעות שונה מההבנה הפשוטה של חטא העגל. המדרשים מרמזים שמשה רצה שכל ישראל יסכימו לתכנית הראשונית של הקב"ה (שמות יט, ו): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". לפי הנהגה זו העוצמה הרוחנית שישראל יתעלו אליה - תגרש את אויביהם מפניהם. אם חס ושלום תרד העוצמה הרוחנית של ישראל והאויב יתקוף, אזי יש מקום לארגן צבא גשמי רגיל ולהשיב מלחמה; – כפי שארע במלחמת עמלק ברפידים. אך אין צורך ואין מקום להקמת צבא קבוע ולאימונים צבאיים. בני ישראל לא הצליחו להפנים בקרבם רצון עז לחיות בדרך חיים שכזו. הם רצו לכבוש את הארץ באמצעים צבאים רגילים, כמו כל הגויים. הם רצו להעמיד בראשם מלך שיש תחתיו צבא קבוע ומאורגן. הם רצו קשר עם אנשים קדושים שעובדים את הקב"ה במקום קדוש, אך הם לא רצו להיות אנשים קדושים כאלו בעצמם.

אהרון נעתר לבקשתם והוא הסכים להיות איש קדוש שעובד בבית המקדש ומתפלל עבורם וזו משמעות חטא העגל. מדרשים אלו מרמזים שה"עגל" לא היה פסל במשמעות הרגילה שלו, אלא "אנדרטה" שנועדה להדגיש את הפן הלאומי הגשמי של עם ישראל, הפן של ה"שור" שמזוהה עם משיח בן יוסף.

 

"פסל מיכה" = השקפת עולם קדומה ומתמידה

מדרשי חז"ל שאומרים שפסל מיכה עבר עם בני ישראל בים סוף, מרמזים גם הם שפסל מיכה לא היה פסל רגיל של עבודה זרה אלא אנדרטה שמדגישה את הפן הלאומי הגשמי של עם ישראל, הפן שמזוהה עם משיח בן יוסף. באותה שעה הפן הזה לא הודגש באופן מופרז כפי שהיה בחטא העגל, ולכן משה לא השמיד אותו שהרי לא מדובר בעבודה זרה ממש³.

 

השקפת עולם זו והאנדרטה שמסמלת אותה נחשבות על ידי האנשים הרוחניים כ"עבודה זרה" ול"פסל מיכה". אך דויד ושלמה ומלכים צדיקים אחרים לא ביערו את "פסל מיכה" מכיוון שלא מדובר בעבודה זרה ממש. כאשר הקליר אמר שאנו פושעים גם כיום "בפסל מיכה", הוא התכוון לומר שפעמים שגם אנו מדגישים את השקפת העולם הזו בזמן הלא נכון.

 

זמנם של מעשה "פסל מיכה" ומעשה "פילגש בגבעה"

בסדר-עולם (רבה, ליינר, יב) נאמר: "בימי כושן רשעתים היה פסלו של מיכה, שנאמר וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וגו', ובימיו היתה פילגש בגבעה...". הרד"ק (שופטים יז, א) תמה שאם נדייק בכתובים שסדר-עולם מביא נגיע למסקנה שפסל-מיכה ופלגש בגבעה ארעו בימי יהושע. אך בסופו של דבר הרד"ק קיבל את דברי סדר עולם שהם ארעו בימי כושן רשעתים בתקופת השופטים. אולם בתנא דבי אליהו (אליהו רבה, איש שלום, יב) מובאת מסורת מאליהו הנביא שדברי סדר עולם אינם כפשוטם:

"...ופילגש בגבעה בימי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם היתה?! וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?! אלא לפי שרחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובין על ישראל לעולם, אמר, שמא יאמרו אומות העולם, עדיין לא נכנסו ישראל בארצם אימתי קילקלו במעשיהן, לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל."

אליהו מגלה, שאירועי פילגש בגבעה התרחשו בתחילת התיישבות ישראל בארצם. אליהו מתייחס למסורת שבסדר-עולם שפילגש-בגבעה היתה בימי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם. אך הוא אומר, שמסורת זו נועדה לכבד את ישראל. ידוע היה שבתקופה מאוחרת גם הגויים יקראו בתנ"ך, ולא רצו שהם יוציאו דיבה על ישראל. לפיכך כתב סדר-עולם שמעשה פילגש-בגבעה ארע כביכול בימי השופטים בזמן כושן רשעתים.

דברי אליהו נאמרו במפורש ביחס לאירועי פלגש בגבעה אך הם נכונים גם ביחס לאירועי פסל מיכה. האפשרות שבני ישראל חטאו בעבודה זרה ממש כבר בראשית ההתיישבות בימי יהושע מוציאה דיבה על עם ישראל, ולכן סדר-עולם כתב שגם אירועי פסל-מיכה התרחשו כביכול בתקופה מאוחרת בימי כושן רשעתים שמוזכר בספר שופטים.

לכאורה דברי אליהו קשים, שהרי בפרשיות פילגש-בגבעה ופסל-מיכה נאמר שהם התרחשו בתקופה ש"אין מלך בישראל". אלא שאליהו מגלה שהדברים אינם כפשוטם. הם התרחשו בראשית ההיאחזות של ישראל בארצם בזמן שיהושע היה בסמכות ובתוקף של מלך; אך לפי הראייה הנבואית של הפרשיות, יהושע והסנהדרין לא נהגו כפי שנדרש מהם - ולכן "אין מלך בישראל".

 

מעשים סמליים

במאמרים הקודמים התבאר שהפרשיות הראשונות שבספר שופטים נכתבו בספר שכתב עתניאל עוד בחיי יהושע; והן מרמזות למחלוקת רוחנית בין "בית יוסף" ו"בנימין" לבין "בית יהודה" על דמותו של "הצדיק העליון". והתבאר ששמואל הנביא ערך את ספר שופטים והביא בתוכו כמה פרשיות מתוך הספר של עתניאל. יסוד זה נכון גם ביחס למעשי פלגש-בגבעה ופסל-מיכה שבסוף ספר שופטים.

והתבאר במאמרים הקודמים שכאשר אליהו משתמש בלשון - "וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?!", הוא מרמז שלא מדובר בפילגש ממשית של הלוי שבא להתארח בגבעה, אלא ב"פילגש" במשמעות סמלית. והתבאר שהכוונה להתייחסות של הלוי ל"ספר התורה" שהיה בידו כמו לאשה מדרגה שניה (פלגש), ואלו לתאוות העולם הזה (הארוחות הממושכות של הלוי) כמו לאשה ממדרגה ראשונה. יסוד זה עולה גם מפרשיית פסל מיכה.

 

הנער הלוי – וסטייתו מהדרך החינוכית

מעשה פסל מיכה נכתב ברוח נבואה ויש בו ביקורת על הנער הלוי. הוא היה צריך לשמור על ערכיו ולבטוח בבורא עולם שיספק לו את פרנסתו, ואפילו אם לשם כך הוא צריך לצפות לשולחנם של אחרים ולחיות ללא הכנסה קבועה. אך הנער הלוי לא רצה בכך הוא רצה לחוש שהוא מתפרנס מיגיע כפיו, וכאשר מיכה הציע לו להיות כהן במקדש שלו תמורת "משכורת" הוא נענה להצעתו. הנער הלוי היה ל"כהן" שמפיץ את תורתו של מיכה, (את הפן של משיח בן יוסף), ולפיה רצון הבורא הוא שאדם יהנה מגיע כפיו, ואפילו אם הדבר יבוא על חשבון עמל התורה.

זו תורה הפוכה מהתורה שהלוי אמור לייצג במעשיו. שאר השבטים זכו לנחלת קרקע והם עלולים לטעות ולבטוח לגמרי בהשתדלותם הגשמית בנחלתם. הלוי צריך לחנך את בני שאר השבטים להקדיש חלק מזמנם לעמל התורה ולבטוח בבורא עולם, ובכך לאזן ולמתן את הנטיה הטבעית שלהם לעמל הגשמי. אך כאן הלוי חינך את בני שאר השבטים לדבוק בנטייתם הטבעית ובערכיהם, ולפיהם אדם צריך לעמול ולהתפרנס מיגיע כפיו ולהשתדל למצוא פרנסה קבועה; וכאילו "המארח" שמפרנס את הלויים הוא צדיק יותר מאשר "הלוי המתארח" שסמוך על שולחן אחרים.

 

הלויים החדשים

המגמה המשותפת למעשי פלגש-בגבעה ופסל מיכה היא תוכחה שנכתבה ברוח נבואה על ידי עתניאל. תוכחה זו מוחה נגד המציאות שבה החלוקה שבין "תופשי התורה" לבין "אנשי המעשה" היא חלוקה לפי שבטים; בני שבט לוי הם "אנשי הרוח והתורה" ואלו בני שאר השבטים הם "אנשי המעשה".

במעשי פסל-מיכה ופילגש-בגבעה מצויים גורמים משותפים.

א. בשניהם מעורבים לויים בעלי אופי תאוותני. בפילגש-בגבעה הלוי היה להוט אחר ארוחות שנמשכו מהבוקר עד הערב, ואילו בפסל-מיכה הלוי היה מוכן למכור את הערכים שלו עבור בצע כסף. ב. בשני המעשים בית- לחם-יהודה הוא מקום של אנשים טובים שמארחים את הלויים בנדיבות, וכל עוד הלויים מצויים שם הם אינם חוטאים. מאידך המקומות האחרים הם מקומות מועדים לפורענות. הלוי התאוותן בעל-הפלגש היה גר בירכתי הר-אפרים. מיכה שהיה גר בהר-אפרים בנה פסל ומקדש לעבודה זרה, והוא גם החטיא את הלוי שבא להר-אפרים. כמו כן, באזור בנימין התרחשה מלחמת אחים; ובדן הציבו פסל לעבודה זרה.

ג. בשני המעשים נשים עומדות בשורש המעשים הרעים. בפילגש-בגבעה, חטא אנשי הגבעה בפלגש הביא למלחמה כנגד בנימין. ובפסל-מיכה אמו של מיכה נתנה לו כסף כדי שיעשה ממנו פסל.

 

מגמה זו משתלבת במסורת חז"ל שעתניאל שנקרא גם בשם יעבץ הקים ישיבה בנחלת שבט יהודה. במאמר "הנשים שהסיתו את יעבץ" התבאר שבתורתו של יעבץ שהוא עתניאל לכל אדם יש שתי "נשים סמליות רוחניות", ובמעשים שמובאים בתנ"ך על הנשים הגשמיות שהיו קשורות ליעבץ מרומזת גם התייחסות ל"נשים הסמליות הרוחניות". אשה רוחנית אחת מושכת אותו לתורה, ואלו האשה הרוחנית השניה מושכת אותו אל העניינים הגשמיים של העולם הזה, ותפקידו של האדם לגבור על פיתויי העולם הזה ולעסוק בתורה. שתי נשים אלו יכולות להופיע באופן סמלי גם בתור "האמהות הסמליות הרוחניות" שלו. ומרומז בתנ"ך ש"אמו" של יעבץ הסיתה אותו לעסוק בענייני העולם הזה, אך הוא לא הקשיב לדבריה ובחר להקים ישיבה ולעסוק בתורה.

לישיבה של יעבץ (=עתניאל) נקבצו תלמידים מבני כל השבטים ואף גרים מצאצאי יתרו. לפי מסורת חז"ל ענין זה מרומז בתחילת ספר שופטים (א, טז): "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם". והתבאר שעתניאל אמר לבני ישיבתו שהם "צאצאים רוחניים" של "צפורה הרוחנית" (אשתו הסמלית הרוחנית) של משה. הם "לויים מסוג חדש", ולכן גם הם אינם צריכים ללחום כלוחמים מן המנין בצבאו של יהושע, ותורתם ותפילתם מועילה לעם ישראל יותר מרכב ופרשים.

בני שבט יהודה קבלו ביתר הבנה את השקפת עולמו של עתניאל ושל תלמידיו, ולכן עתניאל הקים בנחלתם את ישיבתו. יחס הכבוד של בני שבט יהודה ל"נושאי דגל התורה" מופיע גם בפרשיות פלגש-בגבעה ופסל-מיכה שבסוף ספר שופטים, ומרומז שם שכל עוד הלויים התאוותניים נמצאו ב"בית-לחם-יהודה" ששייכת לשבט "יהודה" הם זכו ליחס של כבוד בתור נושאי דגל התורה, והם היו שמורים מחטא.

 

במעשי פסל-מיכה ופילגש-בגבעה מרומז שאין לבחור את "נושאי דגל התורה" לפי ייחוס שבטי כפי שעשה יהושע. שהרי יש לווים תאוותניים שאינם מכבדים תורה וכנגדם יש אנשים משבט יהודה שהם מכבדי תורה. עתניאל מרמז בפרשיות האלו שיש לבחור את נושאי דגל התורה לפי נטיית האנשים. מי שחשקה נפשם בתורה הם "הלווים החדשים" ואפילו שיהיו בני גרים. ומעשה פסל-מיכה מדגיש את הקיצוניות ההפוכה, הנער הלוי, שלפי מסורת חז"ל היה נכדו של משה, הוא אמנם צאצא שלו, אך הוא אינו ממשיך דרכו של משה, והוא נחשב לכהן ל"עבודה זרה".

 

ההבנה שמעשי פסל-מיכה ופילגש-בגבעה הם מעשים סמליים מרומזת גם בדברי רש"י ובדברי רבי אברהם בן הרמב"ם ונאריך בכך במאמר הבא בעזהשי"ת.

 

______________________________________________________________

 

1 וכן בספר מדבר (יא, א) מסופר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה", ותרגום יונתן כותב שם (בתרגום לעברית): "ותכלה מִן הרשעים שבקצה המחנה של בית דן שהיה פסל עִמהם", בפשטות נראה שכוונת התרגום לפסל מיכה עצמו או לפסל דומה שהיה מצוי כבר אז בידי שבט דן. ותמוה מדוע משה השמיד את עגל הזהב ולא השמיד את הפסל הזה.

2 "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב'אזניכם' שנאמר (יחזקאל טז, יב) 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ', ואת מכעסת אותי ב'אזנים' שנאמר (שמות לב, ג) 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם]". (ילקוט שמעוני, תורה, תשלב).

3 ולכך התכוון תרגום יונתן (הובא לעיל) כשאמר שפסל-מיכה היה מצוי בידי שבט דן עוד במדבר; אך בוודאי שאם היה מדובר ב"פסל" ממש משה היה משמיד אותו.