רבי טרפון וה"שש"

 במשנה (בכורות דף מה, א) נחלקו חכמים ורבי יהודה. חכמים סבורים שאצבע יתרה נחשבת למום שפוסל כהן מלעבוד במקדש; ואילו רבי יהודה מכשיר. בסוגית התלמוד מובאת ברייתא שדנה בכך:

"תניא, אמר ר' יהודה: מעשה באדם אחד שבא לפני רבי טרפון יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע, אמר לו כמותך ירבו בישראל! אמר לו ר' יוסי: משם ראיה? כך אמר לו כמותך יתמעטו ממזירי ונתיני מישראל."

מדברי רבי יוסי משמע שרבי טרפון העליב את בעל-המום שבא לפניו. והדבר תמוה. בסוגיה בתענית (דף כ, ב) מסופר שתנא פגע באדם מכוער והעליב אותו, והמכוער אמר לו "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית". אותו תנא הבין שהוא חטא, והוא רץ אחר המכוער, וביקש את סליחתו. מדוע רבי טרפון מעליב את בעל-המום, ומדוע אין הוא מבקש את סליחתו. במה חטא אותו בעל-מום? ומדוע רבי טרפון כורך אותו עם "פסולי חיתון"?

 

הקושי שאנו נתקלים בו בהבנת המעשה, היא דרך של חז"ל לרמוז לנו להתבונן במבט מעמיק יותר. המשנה דנה בכשרות של אדם בעל "שש אצבעות" לעבוד במקדש. אגב כך סוגית התלמוד משלבת דברי אגדה שדרכם היא מלמדת זכות על הדמויות השונות שבעם ישראל. המעשה מרמז למחלוקת בין רבי יהודה לבין רבי יוסי ביחס להשקפת עולם שקשורה למספר "שש".

 

במסכת סנהדרין (דף כ, א) מובא - "אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה". אם מטרת האמרה הזו היא לשבח את אותו דור שעסק בתורה מתוך דחקות; מדוע תולים את שבח הדור ברבי יהודה ולא ברבי יוסי, והרי רבי יהודה ורבי יוסי חיו באותו הדור. ואם דווקא תלמידיו של רבי יהודה היו נוהגים להתכסות "שישה בטלית אחת", מדוע הם הקפידו על כך באדיקות? מדוע לא התכסו מדי פעם חמישה תלמידים גדולים בגופם - בטלית אחת? או שבעה תלמידים קטנים בגופם - בטלית אחת? וכי כל התלמידים היו בעלי גודל גוף אחיד?!

 

נראה שחז"ל מרמזים לנו, שרבי יהודה היה משבח השקפת עולם מסוימת שקשורה למספר "שש". "תלמידים" שלו, היו "מתכסים" ב"טלית שקשורה למספר שש", והיו למדים בה "תורה". ויתכן שלא כולם שיבחו את "הטלית" הזו, וגם לא את "התורה" שהיו למדים בה. נראה שהמעשה באיש בעל "שש האצבעות" חוזר על המחלוקת בהשקפת העולם. רבי יהודה שיבח את השקפת העולם הזו, ואמר - "כמותך ירבו בישראל!". אולם רבי יוסי פסל את השקפת העולם הזו, וקשר אותה ל"פסולי חיתון".

פעמים רבות שמעשים שמספרים חז"ל חוזרים בשפה סמלית על מעשים שמופיעים בתנ"ך. בסוף ספר שופטים מובא מעשה פילגש-בגבעה, ומסופר שבני ישראל נלחמו בבני בנימין, עד שנותרו רק "שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ" מבני בנימין; ובני ישראל ראו בהם "פסולי חיתון" – "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה". המעשה באיש בעל "שש האצבעות" שרבי יוסי ראה בו פסול-חיתון, ואילו רבי יהודה ראה בו איש רצוי ומכובד. מרמז להבנה מעמיקה יותר של מאורעות פילגש-בגבעה.

 

הפלגש - בתו של "מכניס האורחים"

פרשיית פילגש-בגבעה מדגישה בפתיחתה ובסיומה, שהיא התרחשה בתקופה שלא היה מלך בישראל. למרות זאת, תנא-דבי-אליהו מגלה שהיא התרחשה בראשית ההיאחזות של ישראל בארצם, בזמן שיהושע היה בתוקף ובסמכות של מלך. אליהו אמר, שיש במאורעות האלו ביקורת כלפי הסנהדרין ויהושע, שלא מילאו את תפקידם ולא הדריכו את ישראל לנהוג בדרך-ארץ (כמבואר בהערת השולים¹).

כדי להבין את כוונתו, יש להקדים ולחזור בקצרה על עיקרי הדברים שהתבארו במאמר הקודם "הלוי שאהב לאכול". התבאר שם, שהסנהדרין ויהושע היו צריכים להדריך את בני ישראל ואת הלווים לנהוג בדרך-ארץ בתפקיד שהוטל על כל אחד מהם. על בני ישראל הוטל תפקיד "מכניס האורחים", שמתפרנס משדותיו והוא צריך לארח בנדיבות את הלויים. על הלויים הוטל תפקיד ה"אורח". הלויים הוצרכו להתארח אצל בני ישראל ולשוחח עימם בדברי תורה בזמן האירוח.

והתבאר שתרגום יונתן מרמז, שבזמן שהאורח שוהה בבית מארחו הוא זוכה שיתגלו לו שם חידושי תורה; ו"תורה" זו נחשבת ל"בתו" של "מכניס האורחים", ול"אשתו" הסמלית של ה"אורח". והתבאר שהלוי שהתארח בבית-לחם-יהודה התייחס ל"תורה" שהוא זכה לה, כאל "אישה ממדרגה שניה" כאל "פילגש"; ואילו אל העניינים הארציים של האכילה הוא התייחס כאל "אישה ממדרגה ראשונה". והתבאר שם, שבתנ"ך ובמדרשי חז"ל יש קשר בין המספר "שלוש" לבין העיסוק בגשמיות ו"הכנסת אורחים", ובין המספר "ארבע" לבין "דיבורי תורה". מספרים אלו מודגשים מאוד בפרשיית פילגש-בגבעה. ה"נערה" שהיא "חידושי התורה" שהלוי זכה להם ב"בית המארח", חזרה לבית אביה ל"יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים"; והכתוב מרמז בכך ש"אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים" הם הזמן הקצוב והמתאים להתחדשות בתורה. "הכנסת אורחים" קשורה ל"שלוש", ולכן "אבי הנערה" החזיק בו לאכול ולשתות "שְׁלֹשֶׁת יָמִים". המספר "ארבע" קשור לתורה, ולכן הם השכימו "בַּיּוֹם הָרְבִיעִי" כדי שהלוי יחזור לעירו, ויעסוק ב"תורה" שהיא "הנערה".

"מכניס האורחים" אמר ללוי – "סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ". המארח קיים בהידור רב את תפקידו, והכין בכל יום סעודות גדושות לאורחו. הלוי מצדו, היה צריך לקיים בהידור את תפקידו; לטעום רק מעט "פת שחרית" ולהפליג לדרכו. אך הוא לא נהג כך (שופטים יט, ה-ח):

 

המספרים "חמש" ו"שש" – בפילגש בגבעה ובפסל מיכה

"וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל חֲתָנוֹ סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ: וַיֵּשְׁבוּ וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וַיִּשְׁתּוּ וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הָאִישׁ הוֹאֶל נָא וְלִין וְיִטַב לִבֶּךָ: וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת וַיִּפְצַר בּוֹ חֹתְנוֹ וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם: וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד נָא לְבָבְךָ וְהִתְמַהְמְהוּ עַד נְטוֹת הַיּוֹם וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם:"

"פת שחרית" של הלוי היתה נמשכת יותר מחצי יום. "האכילה והשתיה" היו ה"אשה הראשונה במעלה" של הלוי; והוא התקשה להיפרד מהם לטובת ה"תורה" שהיתה רק כמו "פילגש" עבורו.

 

הלוי ש"נכשל" ולא הפליג לדרכו ביום "הרביעי"; היה צריך לראות את נגעי עצמו, ולהבין שהוא להוט אחר אכילה ושתיה. הוא היה צריך לנהוג במשנה-זהירות ביום "החמישי", אולם גם ביום הזה הוא חטא. המאורעות החמורים של פילגש בגבעה התרחשו בסוף היום "החמישי" ובתחילת ליל "הששי". כאשר הלוי הגיע בסוף היום "החמישי" לעיר "גבעה" שהיתה שייכת לבני "בנימין", אף אחד מבני בנימין לא רצה לארח אותו; חוץ מאיש מ"הר אפרים" (שמוצאו מבני "יוסף"). ובליל "הששי" בני בליעל מבני "בנימין" רצו להתעלל ב"לוי", ובסופו של דבר הם התעללו ב"פילגש" שלו.

 

לכאורה העובדה שהמאורעות האלו התרחשו ב"חמישי" וב"ששי", אין בה שום חשיבות. אך המספרים "חמש" ו"שש" כמספרים שקשורים לחטא – מופיעים גם במאורעות פסל מיכה שמסופר עליהם לפני כן. בני דן חיפשו נחלה נוספת והם שלחו "חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם" לרגל את הארץ. הם מצאו את העיר ליש בצפון הארץ כמקום מתאים; והם שלחו "שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ" כדי לכבוש אותה. לאחר מכן, "חמשת האנשים" בחיפוי של "שש מאות האיש" - עברו דרך בית מיכה מ"הר אפרים", ונטלו משם "לוי" ו"פסל"; ששימשו את בני דן במשך דורות לעבודה זרה. חז"ל מוסרים לנו השוואה נוספת בין מאורעות פילגש-בגבעה לבין מאורעות פסל-מיכה; ומגלים שמיכה מ"הר אפרים" - היה "מכניס אורחים"².

מאורעות פסל-מיכה מקדימים ומרמזים ששילוב בין "חמש" ו"שש" לבין "לוי" ו"אירוח בהר אפרים" הם מסוכנים, ומובילים ל"עבודה זרה". ומייד בסמוך מובאים מאורעות פילגש-בגבעה שמרמזים שהשילוב בין "חמש" ו"שש" לבין "לוי" ו"אירוח בהר אפרים" הם מסוכנים, ומובילים גם לשתי העברות החמורות הנוספות שהן "גילוי עריות" ו"שפיכות דמים". מה הקשר של ה"חמש" וה"שש" ו"הר אפרים" - לבין ההסתבכויות הללו?

 

יוסף וה"חמש"

המספר "חמש" קשור ליוסף, והדבר בולט מאוד במעשי יוסף במצרים:

"יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע:" (בראשית מא, לד); "וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ:" (בראשית מג, לד); "לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת:" (בראשית מה, כב); "וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה:" (בראשית מז, ב); "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה" (בראשית מז, כו)

 

הכתוב אומר על יוסף (בראשית מט, כד) "מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל", ותרגום יונתן מבאר שם, שיוסף זכה להיות ה"פרנס" של ישראל. יוסף שקשור למספר "חמש" מסמל את האיש שמתחבר לארציות ומפרנס את אחיו; והוא זכה להיות לסמל בולט של "מכניס האורחים".

יוסף נתן לבנימין מתנות מיוחדות יותר משאר האחים; "חָמֵשׁ יָדוֹת", "חָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת". יש ללמוד משם, שבנימין הצדיק הוא התלמיד המובהק של יוסף הצדיק בענייני החיבור לארציות. יוסף לא רצה לתת לבנימין תלמידו המובהק מספר אחר שמסמל חיבור עמוק יותר לארציות; ולכן הוא נתן לו רק את המספר שמסמל את יוסף עצמו - את המספר "חמש". אילו יוסף לא היה חושש מכך, הוא היה נותן לבנימין "*שֵׁשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת", מפני שהמספר "שש" מסמל חיבור עמוק ביותר לארציות, וכדלקמן.

 

"שש" - והחיבור למקומות העמוקים והנדחים של הארציות

המספר "שש" מסמל את ה'תורה'. אך פעמים שהוא מסמל את ה"תורה" שטמונה ו'קבורה' בעניינים הגשמיים שנראים כנמוכים וכרחוקים מהקדושה. וכעין כך מרומז גם בזוהר חדש (תיקונים, כרך ב, דף סד ב), וזו לשונו בתרגום חופשי:

"קום עמוד האמצעי שאתה הוא ו' כלול שש ספירות... ובהם 'כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא'. אותו שהכל כלול בו, וזה הרועה הנאמן (משה רבינו) שנאמר בו 'וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ(א)'..."

בחיבור לגשמיות, "בנימין הצדיק" הוא "תלמיד" שעולה על רבו "יוסף הצדיק". בנימין הצדיק מגיע למקומות ארציים עמוקים, שנראים כנידחים מהקדושה. והוא מגלה שגם שם יש "תורה גנוזה". לפיכך, אחד המספרים שמסמל את בנימין הצדיק הוא המספר "שש".

לפי מה שהתבאר צריך להבין שכאשר "אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה" - כוונת האימרה לרמז, שרבי יהודה היה מחשיב גם אנשים שמתעסקים בעניינים ארציים נידחים – כמו תלמידים שמתעטפים בטלית ועוסקים בתורה. הוא היה רואה בהם צדיקים של "*שֵׁשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת"; הם מתעסקים בתורה ש"מכוסה" בתוך העניינים הגשמיים.

 

רבי יהודה תלה את הגישה האוהדת הזו גם בדעת רבי טרפון; ולכן הוא מספר שאיש בעל "שש אצבעות" בא לפני רבי טרפון, ורבי טרפון אמר לו: "כמותך ירבו בישראל!". אך לרבי יוסי היתה מסורת אחרת, והוא אמר שרבי טרפון ראה אותם כ"פסולי חיתון". רבי יוסי ממשיך בכך את רמזי מעשה פילגש-בגבעה, שראה את ה"שש מאות" שנותרו מ"בנימין" – כ"פסולי חיתון". המסורות הסותרות בשם רבי טרפון - קשורות למפגשים שבין רבי טרפון לבין רבי עקיבא.

 

רבי טרפון – ורבי עקיבא; "שש" – ו"ארבע"

במסכת קידושין (דף מ, ב) מובא מחלוקת בין רבי טרפון לרבי עקיבא:

"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה."

גם רבי טרפון סבור שאדם צריך ללמוד תורה, כדי שידע לקיים את מצוותיה. אך לדעתו, עיקר ההשתדלות צריכה להיות במעשים. לשיטתו, בתוך המעשים חבויה תורה גנוזה, ומי שמקיים את המעשה הוא כאילו לומד את התורה שגנוזה שם. מאידך, רבי עקיבא סבור, שהשתדלות האדם צריכה להיות רובה ככולה בתלמוד; ולשיטתו, לימוד התורה נחשב למי שעמל בה – כאילו קיים את המעשה. בין שתי הדעות הקיצוניות האלו מובאת הכרעת החכמים – שיש לשלב בין השיטות וצריך גם תלמוד וגם מעשה, אלא שהתלמוד קודם מפני שהוא מביא לידי מעשה.

 

רבי טרפון ניסה לשכנע את רבי עקיבא לקבל את שיטתו; ובויקרא רבה (לד, טז) מובא המעשה הבא (בתרגום חופשי):

"רבי טרפון נתן לרבי עקיבא שש מאות קונטרין (מטבעות חשובות) של כסף, אמר לו לך קנה לנו נחלה אחת שנהיה עמלים בתורה ומתפרנסים ממנה. לקח רבי עקיבא את הכסף וחילק אותו לסופרים שמלמדים תינוקות, ולאלו שמלמדים משניות, ולאלו שעמלים בתורה. לאחר ימים פגש בו רבי טרפון, אמר לו קנית לנו את אותה נחלה שאמרתי לך, אמר לו הן. אמר לו האם תראה לי אותה, אמר לו הן. לקח אותו והראה לו את הסופרים ואת מלמדי המשניות ואת עמלי התורה. אמר לו היכן שטר הראיה שזו הנחלה שלי, אמר לו אצל דויד מלך ישראל שכתוב בו (תהלים קיב, ט) 'פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד'."

לכאורה, רבי טרפון היה צריך להפוך את סדר הדברים ולומר: "קנה לנו נחלה אחת שנתפרנס ממנה ונהיה עמלים בתורה"; דהיינו שבזכות הפרנסה נוכל לעמול בתורה מתוך רגיעה. סדר הדברים – "קנה לנו נחלה אחת שנהיה עמלים בתורה ומתפרנסים ממנה"  - מרמז לשיטת רבי טרפון; שמי שעמל בקרקע ומתפרנס ממנה – נחשב למי שעמל ב"תורה" שחבויה וגנוזה בה. כדי להדגיש את המשמעות הזו, רבי טרפון נתן לרבי עקיבא "שש מאות" מטבעות. מפני שהמספר "שש" מסמל את התורה שחבויה בתוך הגשמיות והארציות. אך רבי עקיבא סבור שיש לעמול בתורה הגלויה, ולכן הוא השקיע את הכסף הזה במי שעמל בתורה הגלויה.

במעשה הזה אין הכרעה ברורה, וכל אחד שמר על שיטתו. כאשר רבי יהודה אומר, שרבי טרפון שיבח את האיש בעל "שש האצבעות"; הוא מסתמך על המעשה הזה.

 

אך במסכת כלה (א, כא) מובא מעשה דומה ששם רבי עקיבא ניסה לשכנע את רבי טרפון; והצליח:

"אמרו עליו על ר' טרפון שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים, פעם אחת מצאו עקיבא, אמר לו רבי רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים, אמר לו הן, מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב, נטלן ר' עקיבא וחילקן לעניים, לימים מצאו ר' טרפון, אמר לו, עקיבא, היכן העיירות שלקחת לי, תפסו בידו והוליכו לבית המדרש, והביא ספר תהלים והניחו לפניהם, והיו קורין והולכין עד שהגיעו לפסוק זה 'פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד'. עמד ר' טרפון ונשקו על ראשו, אמר לו רבי אלופי, רבי בחכמה, ואלופי בדרך ארץ."

רבי טרפון לא נתן צדקה "רגילה" כראוי לפי עושרו. הוא חילק את הצדקה שלו לשני סוגים. הוא נתן צדקה רגילה לעניים חסרי כוח. אך ממי שכוחו במותניו, הוא דרש שיעמול לפרנסתו. כפי שהתבאר לעיל, המספר "ארבע" מסמל דיבורי תורה. רבי טרפון לא היה מוכן לפרנס תלמידי חכמים עניים שמתפרנסים מדבורי תורה שהם משמיעים. הוא רצה לקנות עיר; ולתת לתלמידי חכמים העניים הללו הזדמנות להיות דומים לו, ושגם הם יתפרנסו בכוחות עצמם מהמלאכות השונות שנהוג לעשות בעיר. לשיטתו, גם בתוך הגשמיות חבויים "דבורי תורה" ולכן הוא נתן "ארבע" גם עבור גשמיות ("ארבעת אלפים דינרי זהב").

המעשה דומה למעשה הקודם, וגם כאן רבי עקיבא חילק את עיקר הכסף לעניים שעמלים בתורה (כמבואר בכלה רבתי, ב, יג). ומטעם זה, רבי עקיבא הוא הוליך את רבי טרפון ל"בית המדרש" מפני שזו ה"עיר" שהוא קנה לרבי טרפון. אמנם לפי המעשה הזה ר' טרפון הפך בסופו של דבר ל"תלמיד" של רבי עקיבא; והוא הודה לו ש"העיר הרוחנית" שהיא בית המדרש, עולה על העיר הגשמית.

כאשר רבי יוסי אומר, שרבי טרפון גינה את האיש בעל "שש האצבעות" הוא מסתמך על המסורת הזו, שרבי טרפון חזר בו והודה לרבי עקיבא, ורבי טרפון הפך לחסיד של "ארבע".

 

"בני ישראל" ו"בני בנימין" – ה"ארבע" וה"שש"

כפי שהוזכר בתחילת המאמר, במעשה פילגש-בגבעה יש אריכות גדולה שקשורה למספרים. הפילגש חזרה לבית אביה ל"יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים". הלוי השכים לחזור לביתו "בַּיּוֹם הָרְבִיעִי"; והחטא של פילגש-בגבעה התרחש בסוף היום "החמישי" ובתחילת ליל "הששי". כמו כן, במאורעות פסל-מיכה "חמשת האנשים" בחיפוי של "שש מאות האיש" - עברו דרך בית מיכה מ"הר אפרים", ונטלו משם "לוי" ו"פסל"; ששימשו את בני דן במשך דורות לעבודה זרה.

 

לכאורה אלו פרטים שאין להם חשיבות, ולא מובן מדוע היה הכרח לספר אותם. אך בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שפרטים אלו מסמלים השקפות עולם שונות שקשורות למספרים "ארבע" ו"חמש" ו"שש". האריכות של ההקדמה הזו הוצרכה כדי להבין שמדובר במלחמה סמלית, וכפי שרמז תנא-דבי-אליהו. הקדמה זו מסבירה מדוע בהמשך, כשבני ישראל יצאו להילחם בבני בנימין, מספר הלוחמים מבני ישראל היה "אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף". ומדוע בני ישראל ראו ב"שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ" שנותרו מבני בנימין - "פסולי חיתון".

יסודות אלו שמופיעים בפרשיית פילגש-בגבעה, חוזרים ומופיעים בדברי חז"ל במפגשים שבין תורת רבי טרפון לבין תורת רבי עקיבא. במאמר הבא נדון בעזהשי"ת בעניינים נוספים שמוזכרים בפרשיית פילגש-בגבעה.

 

_________________________________________________________

 

¹           "ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה, ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל... וילמדו את ישראל דרך-ארץ בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם... הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי...ופילגש בגבעה בימי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם היתה?! וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?! אלא לפי שרחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובין על ישראל לעולם, אמר, שמא יאמרו אומות העולם, עדיין לא נכנסו ישראל בארצם אימתי קילקלו במעשיהן, לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל." (אליהו רבה, איש שלום, פרשה יב).

²           ולפי מסורת שמובאת ברש"י (סנהדרין דף קג, ב; ד"ה 'פתו מצויה לעוברי דרכים') הוא התמחה בהכנסת אורחים לויים.