אשת שאול - והמחוללות

מאמר זה בא כהמשך לסדרת מאמרים שדנה במאורעות פלגש בגבעה, ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים. בספר שופטים (יט-כא). מסופר על אכסנאי לוי שרצה להתארח בגבעת בנימין; הם לא רצו לארחו, ואף התעללו בפילגש שלו. בעקבות כך "בני ישראל" ניהלו מלחמה כנגד "בני בנימין". הפרשיה מדגישה בתחילתה ובסיומה שהיא התרחשה בתקופה ש"אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל"; אולם היא מכילה סתירות רבות והיא מרמזת שהדברים אינם כפשוטם, ואכן יש מסורת מאליהו (מובאת בהערת השולים¹) שהם התרחשו בראשית היאחזות ישראל בארצם, בזמן שיהושע היה בתוקף של מלך. במאמר הקודם "המלחמה במצפה" התבאר שתרגום יונתן מרמז שהמאורעות נכתבו על ידי עתניאל, שנקרא גם בשם "יהודה" ו"יעבץ"; ומדובר במלחמה רוחנית בין שתי דמויות של צדיקים; בין "יהודה הצדיק" ותלמידיו שפורשים מענייני העולם הזה ועוסקים בתורה ובתפילה בלבד, לבין "בנימין הצדיק" ותלמידיו שעוסקים במסירות נפש בענייני העולם הזה משום שלדעתם זהו רצון הבורא.

 

אליהו גילה שפרשיית פילגש בגבעה מוחה כנגד הדרך שיהושע והסנהדרין פיקחו על ביצוע התפקידים השונים שבעם ישראל. אך נראה שהפרשיה מוחה גם כנגד חלוקת התפקידים הזו. בתכנית של יהושע והסנהדרין היה שוויון חשיבות בין התפקידים, וכל אחד תורם לעם ישראל לפי תפקידו. הלווים הם "עוסקי התורה", ואילו שאר השבטים הם "המפרנסים". הקביעה שתפקיד "עוסקי התורה" מסור בידי ה"לויים" יצרה בעיות כאשר היה מדובר בלויים שנמשכים אחרי אכילה ושתיה ושאר תאוות העולם הזה, כמו האיש הלוי שבא לגבעה. בתכנית זו, "בני בנימין" החשיבו את עצמם ל"צדיקים ביותר" משום שהם עסקו במסירות נפש ב"ענייני הצבא"; ולכן הם הרשו לעצמם להעניש את הלוי התאוותן שבא לעירם.

עדותו של אליהו שמאורעות פילגש בגבעה אינם כפשוטם מצטרפת לעדותו נוספת שלו ביחס למלחמה שערכו "בני לוי" במדבר כנגד החוטאים בעגל, וכדלקמן.

 

מאורעות חטא העגל ופרשית פלגש בגבעה

במאמר "ההיתר של עגל הזהב" הובאה מסורת חז"ל שמשמעות חטא העגל היתה הדגשת הפן הלאומי הגשמי של עם ישראל. משה רצה שכל ישראל יסכימו לתכנית הראשונית של הקב"ה (שמות יט, ו): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". לפי הנהגה זו העוצמה הרוחנית שישראל יתעלו אליה - תגרש את אויביהם מפניהם. אך אם חס ושלום תרד העוצמה הרוחנית של ישראל והאויב יתקוף, אזי יש מקום לארגן צבא גשמי רגיל ולהשיב מלחמה; – כפי שארע במלחמת עמלק. אולם אין צורך ואין מקום להקמת צבא קבוע ולאימונים צבאיים.

 

בני ישראל לא הצליחו להפנים בקרבם רצון עז לחיות בדרך חיים שכזו. הם רצו לכבוש את הארץ באמצעים צבאים רגילים, כמו כל הגויים. הם רצו להעמיד בראשם מלך שיש תחתיו צבא קבוע ומאורגן. ובזמן שמשה עלה להביא את הלוחות הם פנו לאהרון כדי שיעמיד להם מנהיג ('אֱלֹהִים') שמתאים להם. הם לא שללו לגמרי את העבודה הרוחנית והם הסכימו שתהיה גם קבוצה רוחנית שתעסוק בעבודת הקודש; והם הסכימו להקים משכן שאהרון יהיה בו הכהן הגדול, והם יוכלו להיות קשורים אל הקודש באמצעות המשכן ובאמצעות הכהן הגדול ובאמצעות אנשים רוחניים נוספים. אהרון נעתר לבקשתם וזו משמעות חטא העגל. כאשר משה ירד והלוחות בידו וראה את מה שארע הוא קרא לאנשים הרוחניים להיקבץ אליו - 'מִי לד’ אֵלָי'. בני לוי נקבצו אליו, ואז משה הורה להם "להרוג" את החוטאים. אליהו מגלה שאין מדובר בהריגה ממש (אליהו רבה, איש שלום, ד):

"מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שלא אמר לו הקב"ה למשה כך - לעמוד בשער המחנה ולומר: 'מִי לד’ אֵלָי', ולומר: 'כֹּה אָמַר ד’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל [שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ]' ".

רבים מחכמי ישראל דנו בשאלה, כיצד מעיד אליהו הנביא שמשה כתב בתורה דבר שאינו נכון. ובמאמר "המספד המסתורי על אהרון" התבאר שאליהו מרמז, ששאר השבטים החשיבו את מי שבחר לעסוק ברוחניות כמו "אנשים הרוגים" שאינם מחוברים לחיים האמיתיים. ובתגובה, אמר משה ל"אנשים הרוחניים" שהקב"ה הורה להם להתייחס בתור "אנשים הרוגים" דווקא לאלו שבחרו לאחוז בחרב גשמית ולא לעסוק ברוחניות.

והתבאר שם, שאליהו מרמז שהקב"ה הודיע למשה שמותר ל"קבוצה הרוחנית" להתייחס ל"קבוצה הגשמית" בתור "הרוגים" רק בתור "עזרה ראשונה"! אולם פעולה זו מזיקה לטווח הארוך. הקב"ה רוצה שהקבוצה הרוחנית תראה "חיים" גם בקבוצה הגשמית! אך משה גילה לבני לוי את "כל האמת" רק בשלב מאוחר יותר. ואליהו מעיד שבתחילה משה גילה ל"בני לוי" - רק "חצי מהאמת"; וכאלו רק מי שעוסק ברוחניות הוא קרוב לד’, וכאילו יש היתר גורף ותמידי להתייחס לחברי הקבוצה האחרת כמו ל"הרוגים".

 

מלחמת "בני ישראל" כנגד "בני בנימין" בגבעה שמסופר עליה בספר שופטים – דומה למלחמה הסמלית של "בני לוי" כנגד "בני ישראל" במדבר. אלא שבמדבר "בני לוי" ("עוסקי התורה") מופיעים בתור הקבוצה יוצאת הדופן, ואלו "אנשי הצבא" נקראים "בני ישראל". ואלו במאורעות פלגש-בגבעה "עוסקי התורה" נקראים "בני ישראל" ואלו "אנשי הצבא" נחשבים לקבוצת מיעוט ונקראים "בני בנימין". "תלמידי יהודה הצדיק" (שנקראו שם "בני ישראל") ניהלו נגדם מלחמה ו"הרגו אותם" באופן סמלי. משמעות הדבר היא שהם התייחסו למי שבחר להיות מאנשי הצבא של עם ישראל - בבוז גמור ובשלילה גמורה. זה היה שלב ביניים במאורעות; אך קדם לו שלב נוסף, וכדלקמן.

 

התכנית של עתניאל

בתחילה, לאחר שהאיש הלוי הציג בפני שומעיו את מה שארע לו בגבעה מסופר (שופטים כ, ט-י):

"וְעַתָּה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה לַגִּבְעָה עָלֶיהָ בְּגוֹרָל: וְלָקַחְנוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לַמֵּאָה לְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמֵאָה לָאֶלֶף וְאֶלֶף לָרְבָבָה לָקַחַת צֵדָה לָעָם לַעֲשׂוֹת לְבוֹאָם לְגֶבַע בִּנְיָמִן כְּכָל הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל:"

בשאר מלחמות ישראל אופן אספקת הצדה ללוחמים הוא פרט שולי ששומעים עליו כבדרך אגב, ובספר שמואל (א פרק יז, יז-יח) מסופר שהאספקה נעשתה בידי דויד שהיה בן משפחה צעיר ונחשב בתור מי שאינו כשיר להילחם. וכן מצאנו גם ברמב"ם (הלכות מלכים ז, ט) שאלו שאינם מתאימים להילחם הם אלו שמספקים את הצידה ללוחמים. מדוע ספור פילגש בגבעה מדגיש את אופן אספקת הצידה? מדוע האנשים שעשו זאת נבחרו בגורל? ומדוע לא נמסר התפקיד לידי אלו שפחות ראויים להילחם?

 

כזכור, אליהו גילה שפרשיית פילגש בגבעה נכתבה כדי למחות בתכנית שהיתה רצויה בעיני יהושע והסנהדרין. תכנית זו היא התכנית שאהרון הסכים לה בחטא העגל, שיש בה עשרה שבטים שעוסקים בתפקיד ה"מפרנסים" ורק שבט אחד (לוי) ש"עוסק בתורה", ושיש בה שוויון חשיבות בין התפקידים. עתניאל הציע לבצע תכנית שדומה לתכנית הראשונית שהקב"ה הציע למשה, התכנית שכל ישראל הם "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" שעוסקים בתורה. ואכן בעקבות "חטא העגל" נגזרה הגזרה וגם עם ישראל חייב לעמול לפרנסתו; אך לשיטת עתניאל צריך להשתדל ככל האפשר לשמור על התכנית המקורית. ולכן צריך לשאוף למצב הפוך, צריך שכמעט "עשרה" אנשים מבני ישראל יעסקו בתורה, ואלו רק אדם "אחד" יעסוק בפרנסה ויפרנס את האחרים שעמלים בתורה. כמו כן, בתכנית שלו אין שבט מיוחד של "עוסקי תורה" כדי שלא תחזור התקלה של אותו "לוי" שנאלץ לעסוק בתורה, אך למעשה הוא היה להוט אחר אכילה ושתיה והתייחס לתורה כמו ל"פילגש". וכמו כן אסור שיהיה שוויון חשיבות בין תפקיד ה"עוסק בתורה" לבין תפקיד ה"מפרנס". לפיכך, בתכנית של עתניאל ה"מפרנס" הוא רק אחד מעשרה, והוא גם חש את עצמו - כ"מוכה גורל".

 

הבנת ה"תכנית" של עתניאל, והבנת הקשר בין "חטא העגל" לבין המלחמה כנגד "בני בנימין". מסבירה גם מהלך המאורעות. בשלב הראשון "בני ישראל" (="עוסקי התורה") החליטו שיש להתייחס אל האנשים שיאלצו לפרנס אותם כמו  ל"מוכי גורל". בשלב השני הם החליטו שיש להתייחס בבוז מוחלט ל"אנשי הצבא" שעוסקים בכיבוש הארץ ובהגנת יושביה. משמעות הדבר היא שהם יצאו למלחמה ו"הרגו" באופן סמלי את "בני בנימין" (="אנשי הצבא"). אולם לאחר שהושלם השלב הזה שהיה בגדר "עזרה ראשונה" בלבד, הם שבו וראו נקודות זכות ב"בני בנימין" והחליטו לחפש להם "נשים".

 

נשים סוג א

במאמר "הנשים שהסיתו את יעבץ" התבאר שבתורתו של יַעְבֵּץ (=עתניאל =יהודה הצדיק) ה"נשים" מופיעות גם באופן סמלי. "האשה הכושית" שמוזכרת בתורה אצל משה מסמלת חיבור ל"חיים השחורים" - חיים שאינם רצויים בעיני משה; חיים של עיסוק בגשמיות² שמולידים בעולם "מעשים גשמיים". לעומת זאת "צפורה" מופיעה גם כ"אשה רוחנית" וכסמל לחיבור ל"חיים הרוחניים"; חיבור שמוליד "תולדות רוחניות" כמו תלמידים או כמו חידושי תורה. וכאן נשאלת השאלה מי מוליד את אותן ה"נשים"? מי מוליד "אשה לבנה" (=צפורה) שמסמלת "תעסוקה תורנית", ומי מוליד "אשה כושית" שמסמלת "תעסוקה גשמית" ו"פרנסה" וכדומה?

 

בתורה נאמר (ויקרא כו, ג-ה): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ... וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם... וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע...". וביארו בספרא (בחוקותי, א) שכוונת הכתוב היא "שיהו ישראל עמילים בתורה" - ומתוך כך יושפעו עליהם שאר הברכות כמו התעסוקה והפרנסות שמוזכרות שם וכדו'. ניתן לתלות בכתוב הזה ש"עמל התורה" מוליד את "הנשים הסמליות" לעולם. יש אנשים שיקחו את ה"נשים הסמליות" האלו כדי להתחדש באמצעותן בעמל התורה; ויש כאלו שייקחו אותן כדי להתחדש באמצעותן בעמל גשמי כמו דַּיִשׁ, בָּצִיר, זָרַע, וכדו'. לפי תורתו של יעבץ, אדם צדיק צריך לקחת את ההשפעה שמגיעה אליו (="אשה) כדי להתחדש בעמל התורה ובעמל התפילה, ומי שמבחירתו החופשית בחר לקחת את ההתעוררות הזו כדי להתחדש בעמל המלאכות נחשב לאדם שאינו כשר³.

 

עוסקי התורה (="בני ישראל") הסכימו בסופו של דבר למצוא נקודות זכות גם באנשי הצבא (="בני בנימין"). אך הם לא הסכימו שה"תורה" שהם עמלים בה תביא להתעוררות ולהתחדשות של אנשי הצבא בעיסוקים הצבאיים. משמעות הדבר היא שהם לא הסכימו לספק להם "נשים" משלהם. מאידך הם הסכימו לספק להם "נשים" ממקורות אחרים, וכדלקמן

 

"נשים" סוג ג'

לפי התכנית של אהרון (ב"חטא העגל") יש שוויון חשיבות בין התפקידים השונים בעם ישראל, ומי שעוסק בתפקיד "המפרנס" נחשב ל"צדיק" וכשווה ערך למי שנמצא במשכן ועוסק בעבודת הקודש. ואמנם גם בתכנית זו, מתייחסים בחוסר כבוד למי שהלך לרדוף אחרי העושר, כדוגמת בני גד ובני ראובן שבחרו להישאר ב"גלעד" ולהרבות את עושרם במקום להיכנס עם אחיהם לארץ כנען יחד עם המשכן. במאמר "האם משה נקבר אצל רשעים" התבאר שמשה חינך את בני ישראל להתייחס למי שרצה להישאר בעבר הירדן המזרחי ולהרבות את עושרו - כמו לרשעים, אך בסופו של דבר משה גילה שגם הם צדיקים, משום שצריך גם אנשים כאלו בעם ישראל; וכאות לכך משה ביקש להיקבר בנחלת בני גד. עקרונות דומים מצויים גם בתכנית להשגת נשים ל"בני בנימין".

 

כזכור, ה"צדיקים" הם אלו שמולידים באמצעות מעשיהם הטובים את ההשפעות עבור עם ישראל. בתורתו של עתניאל, מי שעוסק בתורה הוא צדיק במעלה עליונה והוא צדיק מסוג א', והוא לא מוכן שההשפעות שהוא הוריד לעולם (=נשים) תגענה לבני בנימין (=עוסקי הצבא). צדיק מסוג ב' הוא מי שמתפרנס מיגיע כפיו ואינו חש כ"מוכה גורל", אלא אדרבא רואה בכך מצוה ועבודת קודש. צדיקים אלו קשורים ל"משכן" שהיה באותה השעה בשילה. צדיק מסוג ג' הוא מי שרודף אחרי העושר, וצדיקים מסוג זה היו מצויים באותה תקופה בגלעד.

העיר "יָבֵשׁ גִּלְעָד" היתה ב"גִּלְעָד" מקומם של הרודפים אחרי העושר, ושמה "יָבֵשׁ" מזכיר מקום יבש ללא חיות. מסיבה זו היא מייצגת במאורעות פילגש-בגבעה את  ה"עיר הסמלית" של הרודפים אחר העושר. "יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד" מייצגים את האנשים ש"יושבים" היטב בתפקיד של המרדף אחרי העושר ואין להם זמן לבוא ל"בית המדרש" ואפילו לזמן קצר. במאמר "המלחמה במצפה" התבאר ש"הַמִּצְפָּה" היתה "בית מדרש" ידוע באותה התקופה, ושם נערך הכינוס הראשון כנגד "בני בנימין". בירור שערכו "בני ישראל" (=תלמידי עתניאל=עוסקי התורה) העלה שאנשי "יָבֵשׁ גִּלְעָד" שמסמלים את האנשים שרודפים אחרי העושר לא באו "אֶל ד’ הַמִּצְפָּה"; כלומר הם לא באים לבית המדרש ואפילו לזמן קצר. ולכן "בני ישראל" (="עוסקי התורה") הרגו אותם באופן סמלי (=התייחסו אליהם בבוז גמור), והם נטלו מהם "אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה" בתור נשים ל"בני בנימין". משמעות הדבר שהם הכירו בעובדה שגם צדיקים מסוג ג' מולידים השפעות (=נשים) לעולם. והם נטלו את ההשפעות האלו ל"בני בנימין" (=עוסקי הצבא), כדי שהללו יוכלו להוליד באמצעותם "מעשים צבאיים" חדשים.

 

נשים סוג ב'

הנשים מ"יָבֵשׁ גִּלְעָד" לא הספיקו ל"בני בנימין", ולכן הוחלט להציע ל"בני בנימין" לחטוף להם נשים מ"בְנוֹת שִׁילוֹ" שמחוללות בכרמים. לכאורה יש לתמוה. בכתוב משמע שרק אנשי "יָבֵשׁ גִּלְעָד" לא באו לכינוס במצפה, ומשמע ש"אנשי שילה" באו לכינוס במצפה. ואם כך, כיצד "אנשי שילה" לא שמעו על התכנית לחטיפת בנותיהם. אך כפי שהתבאר - מדובר בפרשיה שיש להבין אותה במשמעות סמלית.

הפרשיה מרמזת, שה"נשים" מסוג ג' לא הספיקו לבני בנימין. ולכן "עוסקי התורה" החליטו לתת להם "נשים" שמולידים בעולם הצדיקים מסוג ב'. כלומר, אלו שמתפרנסים מיגיע כפיהם ואינו חשים כ"מוכי גורל", אלא אדרבא רואה בכך מצוה ועבודת קודש. צדיקים אלו קשורים ל"משכן" שהיה באותה השעה בשילה, ולכן ההשפעות שהם היו מורידים לעולם נקראו בפרשיה "בְנוֹת שִׁילוֹ".

"עוסקי התורה" היו בטוחים שהצדיקים מסוג ב' דומים ל"עוסקי התורה" (שנחשבו בעיני עצמם לצדיקים מסוג א') וגם הם אינם מוכנים לתת מרצונם "נשים" ל"בני בנימין" (="עוסקי הצבא"). ולכן הם הציעו ל"בני בנימין" לחטוף את ה"נשים" שמחוללות בכרמים. ואם ה"אבות" יתלוננו על כך, הם יפעלו להרגעתם.

אולם לא מסופר שהאבות תושבי שילה התלוננו. והסיבה לכך היא משום שלפי השקפת עולמם של הצדיקים מסוג ב' יש להתייחס בכבוד רב לבני בנימין (=עוסקי הצבא) שאינם חושבים על ענייני הפרנסה, והם עוסקים במסירות נפש בענייני הצבא. ויסוד זה מרומז במדרש שמובא ברש"י וכדלקמן.

 

שאול והמחוללות בכרמים

בספר שמואל מסופר שיהונתן בן שאול אישר לדויד לצאת לביקור אצל משפחתו בבית לחם, ושאול כעס עליו ואמר לו (שם א, כ, ל): "...הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ". ורש"י מביא שם בשם מדרש (שלא הגיע לידינו) - מעשה באשת שאול אמו של יהונתן:

"המרדות - ... כשחטפו בני בנימן מבנות שילה שיצאו לחול בכרמים, היה שאול ביישן ולא רצה לחטוף, עד שבאתה היא עצמה והעיזה פניה ורדפה אחריו:"

לכאורה תמוה שנערה צעירה מצליחה לרדוף אחר איש צבא, שהצליח לשרוד את כל המלחמות שנלחמו "בני ישראל" ב"בני בנימין". ולכאורה סותר המדרש הזה את המסורת של אליהו הנביא שמאורעות פילגש-בגבעה התרחשו בראשית היאחזות ישראל בארצם, בזמן שיהושע היה בתוקף של מלך; שהרי לפי מדרש זה מאורעות פילגש-בגבעה התרחשו מאות שנים אחר כך בדורו של שאול המלך. אמנם התמיהה היא רק אם מבינים את המדרשים האלו כפשוטם. אך כפי שהתבאר מדובר בפרשיה בעלת משמעות סמלית שנכתבה בידי עתניאל בראשית היאחזות ישראל בארצם, בזמן שיהושע היה בתוקף של מלך; אך המשמעות הסמלית שלה נכונה בכל הדורות וגם בדורו של שאול המלך.

 

המדרש מתכוון ל"אשתו הסמלית" של שאול, מדובר ב"השפעה רוחנית" שהוליד צדיק מסוג ב', צדיק שקשור למשכן שבשילה. שאול התחבר ל"השפעה הרוחנית הזו" (=אשה), והוליד באמצעותה את פעילותו הצבאית של יהונתן בנו. ה"השפעה הרוחנית הזו" (=אשה) לא ראתה פסול בעובדה ששאול נחשב ל"כלי מלחמה". אדרבא היא רדפה אחריו וחטפה אותו כדי להוליד באמצעותו "כלי מלחמה" נוסף – את יהונתן בנו.

מאידך, דויד בא מ"בית לחם יהודה" שמצטייר בפרשית פילגש-בגבעה כמקום שמתבטלים בו בפני לומדי תורה, ומתייחסים אליהם כאל צדיקים מסוג א'. דויד נולד מחיבור ל"אשה סמלית תורנית", והדבר התבטא בספר תהילים שהתחבר על ידי דויד, ובדברים נוספים.

שאול הסביר ליהונתן שכאשר הוא מעדיף את דויד על פניו, הוא מעדיף את ה"אשה הסמלית" מבית לחם יהודה (="הפלגש"="התורה") על פני האשה הסמלית שיש לצדיקים שקשורים למלאכות ולמשכן. וזו משמעות דבריו באומרו: "...הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ". שאול טוען כלפי יהונתן, שכאשר הוא מעדיף את דויד הוא מאשר כביכול - ש"בְנוֹת שִׁילוֹ" הן נשים מסוג ב'.

במשמעות הסמלית של פרשיית פילגש ופרשיית פסל-מיכה נרחיב בעזהשי"ת במאמר הבא.

 

_____________________________________________________

 

1 אליהו רבה, איש שלום, יב: "...ופילגש בגבעה בימי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם היתה?! וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?! אלא לפי שרחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובין על ישראל לעולם, אמר, שמא יאמרו אומות העולם, עדיין לא נכנסו ישראל בארצם אימתי קילקלו במעשיהן, לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל."

2 וכפי שמרומזת מסורת זו גם ברמב"ם (הלכות יסודי התורה ז, ו): "...ומשה רבינו לא חזר ל'אהלו הראשון' לפיכך פירש מן האשה לעולם - ומן הדומה לו - ונקשרה דעתו לצור העולמים...".

3 תורה זו מוזכרת בליקוטי מוהר"ן (קנט).