רבי עקיבא וקברו שבקיסרי

במדרש משלי (בובר, פרשה ט) מסופר כיצד מת רבי עקיבא והיכן הוא נקבר:

"מעשה בר' עקיבה שהיה חבוש בבית האסורים ור' יהושע הגרסי תלמידו היה משמשו, ערב יום טוב נפטר ממנו והלך לביתו. בא אליהו ועמד על פתח ביתו, א"ל שלום עליך רבי, א"ל שלום עליך רבי ומורי, א"ל כלום אתה צריך, א"ל כהן אני ובאתי להגיד לך שר"ע מת בבית האסורים. מיד הלכו שניהם לבית האסורים ומצאו פתח שער בית האסורים פתוח ושר בית הסוהר היה ישן, וכל העם שהיו בבית האסורים היו ישנים, והשכיבו את ר"ע על המטה ויצאו, מיד נטפל אליהו זכור לטוב וטלו על כתפיו, וכשראה ר' יהושע הגרסי כך, אמר לאליהו, רבי הלא אמרת לי אני אליהו כהן, וכהן אסור לטמא במת, א"ל דייך ר' יהושע בני חס ושלום שאין טומאה בצדיקים ואף לא בתלמידיהם, והיו מוליכין אותו כל הלילה עד שהגיעו לטרפילון של קסרין, כיון שהגיעו לשם, עלו שלש מעלות וירדו ירידות, ונפתח המערה לפניהם, וראו שם כסא וספסל ושלחן ומנורה, והשכיבו את ר"ע על המטה ויצאו, וכיון שיצאו נסתמה המערה, ודלקה הנר על המנורה, וכשראה אליהו כך פתח ואמר אשריכם צדיקים, ואשריכם עמלי תורה, ואשריכם יראי א-להים שגנוז וטמור לכם ומשומר לכם מקום בגן עדן לעתיד לבוא, אשריך ר"ע שנמצא לך מלון ערב בשעת מיתתך, לכך נאמר (משלי ט, ב) 'אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ'."

אגדה זו סותרת תיאורים אחרים על מיתת רבי עקיבא. במסכת ברכות (דף סא, ב) מסופר שסרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל בנוכחות תלמידיו, ונשמתו יצאה באומרו את המילה 'אחד' שב'קריאת שמע'. אגדה זו סותרת גם את הבטחת התנא רבי אליעזר הגדול שרבי עקיבא יומת באופן אחר - "בשחיטה תהא מיתתו"¹. ואגדה זו סותרת גם את המסורת שרבי עקיבא לא הובא לקבורה - ובשרו נמכר בחנות². נוסף על כך, דברי אליהו כאן - "שאין טומאה בצדיקים ואף לא בתלמידיהם" - מנוגדים להלכה שהרי אף הצדיקים ותלמידיהם מטמאים במותם³. מה פשר כל הסתירות והקשיים הללו?

 

לפי פשוטם של דברים רבי עקיבא נהרג על קידוש ה' וכפי שמשמע במסכת ראש השנה (דף כג, א). אולם בפרקי-היכלות (ח, ג-ד) משמע שהוא לא מת בסופו של דבר על קידוש ד’⁴.  לפי המסורת של פרקי-היכלות מסתבר שהאגדות שמתארות את מותו באופנים אחרים, מתארות זאת תוך כדי שימוש ב"סמלים" שקיימים בתורת רבי עקיבא. נראה שהן מעבירות באמצעות התיאורים האלו מסר סמלי שקשור למחלוקת עתיקת יומין בין יהושע בן נון לבין עתניאל כיצד יש להתייחס לחלוקת התפקידים בעם ישראל, ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים.

 

פילגש בגבעה – שיטת עתניאל בן קנז

בסיום ספר שופטים מסופר על המעשים החמורים של פסל-מיכה ופלגש-בגבעה שהתרחשו בימים שבהם "אין מלך בישראל". למרות זאת תנא דבי אליהו מעיד שמעשה פלגש-בגבעה התרחש בראשית ההיאחזות של עם ישראל בארץ בזמן שיהושע היה במעמד ובתוקף של מלך⁵. במאמרים  הקודמים התבאר שחז"ל מרמזים שמעשים אלו נכתבו ברוח נבואה על ידי עתניאל וכאשר שמואל ערך את ספר שופטים הוא שילבם בו. במעשי פסל-מיכה ופלגש-בגבעה מופיעים לויים תאוותניים שאינם מתאימים לתפקיד "מורי התורה", והמעשים מרמזים שאי אפשר לבחור את תפקיד מורי התורה לפי ייחוס שבטי. והתבאר שבתורתו של עתניאל מודגש שלכל אדם יש שתי נשים רוחניות סמליות, אחת מושכת אותו לעמול בתורה ואילו השניה מושכת אותו לעמול בענייני העולם הזה. והתבאר שה"פילגש" של הלוי היתה "ספר חידושי תורה" שלו שהוא התייחס אליו כאל אשה מדרגה שניה (="פילגש"), ומאידך אל העניינים הגשמיים של האכילה והשתיה הוא התייחס כאל "אשה מדרגה ראשונה".

בהמשך מסופר שהתעללו בפלגש של הלוי ובעקבות כך "בני ישראל" יצאו למלחמה ו"הרגו" כמעט את כל "בני בנימין". בתיאורי המלחמה קיימים קשיים וסתירות רבות והתבאר שה"הריגה" המתוארת שם אינה כפשוטה, אלא משמעותה התייחסות לצד השני בביטול גמור, וכאלו הצד השני הוא "הרוג" ואין בו צורך. בסיום המלחמה מצאו דרך לספק "נשים" לבני בנימין, ובמאמר "אשת שאול והמחוללות" התבאר שמדובר ב"נשים" במשמעות סמלית - והכוונה ל"תפקידים" ש"בני בנימין" כביכול "התחתנו" איתם. "לומדי התורה" התייחסו ל"תפקידים הגשמיים" האלו – בתור נשים מסוג ב' ומסוג ג' ולכן הם סיפקו אותם ל"בני בנימין" בדרכים עקלקלות.

אולם יהושע בן נון ורוב ישראל שהיו באותו הדור ראו את הדברים באור אחר, וכדלקמן.

 

שיטת המרגלים של יהושע בן נון

בתחילת ספר יהושע מסופר שהמרגלים באו לבית רחב הזונה (=פונדקית) והיא ביקשה מהם שיתנו לה "אוֹת אֱמֶת", והם נתנו לה את "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי". בזוהר (ויחי דף רמא, ב) מבואר שהמרגלים רמזו לרחב שתקופת ההנהגה של משה חלפה וכעת יהושע מנהיג את ישראל.

 

והתבאר שמשה רצה בכל מאודו שכל שבטי ישראל יהיו "כהנים" מסוג אחד בלבד ושיעסקו בתורה ובתפילה, ושאר אומות העולם יעסקו בגשמיות עבור העולם וגם עבורם. אך בני ישראל לא רצו להיות כהנים מסוג כזה בלבד. הם העדיפו לעסוק בגשמיות בעצמם, והם הסכימו שתהיה קבוצה מסוימת שתעסוק בתורה, קבוצה שהתבררה לבסוף כ"שבט לוי". השילוב הזה נראה כמו "קו אדום ישר" (=תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי). מצד אחד עם ישראל דומה לגויים ועוסק בגשמיות והוא "אדום", אך מאידך שבט לוי עמל בתורה וקשור ל"קו הישר" שמסמל את הרוחניות שמשפיעה על השאר. לפי הנהגת יהושע יש בעם ישראל "כהנים" משני סוגים. "כהנים" שמחוברים לרוחניות ועוסקים "בתורה ובתפילה" – והם בעיקר "בני לוי", ו"כהנים" שמחוברים לגשמיות ועוסקים "בצבא ובפרנסה" – והם בעיקר בני שאר השבטים. בתורתו של יהושע, כולם הם "כהנים" - והתפקידים השונים שלהם (="נשים") הם "כוהנות". מעשה פילגש-בגבעה שנכתב ברוח נבואה לא ראה את הדברים באור זה; אולם יהושע שהיה נביא ראה כך את הדברים ברוח נבואתו, וזקני דורו הסכימו עמו.

 

המשנה בסוף מסכת יבמות – ושיטת רחב

במשנה בסוף מסכת יבמות (דף קכב, א) מובאת מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים בענין היתר אשה שבעלה מת, ומרומזת שם המחלוקת עתיקת היומין בין עתניאל לבין יהושע וחכמי דורו:

"אמרו לו: מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים, וחלה אחד מהם והביאוהו בפונדק, ובחזרתם אמרו לפונדקית: איה חברנו? נומית (אמרה) להם: מת וקברתיו, והשיאו את אשתו; ולא תהא כהנת כפונדקית? אמר להם: לכשתהא כפונדקית נאמנת, הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו."

במשנה מוזכרים פרטים שנראים כטפלים. ובמאמר הקודם "הפונדקית הנאמנת" התבאר שבמשנה יש שני פנים. פן אחד גלוי שמתייחס לפן הלכתי של נאמנות כדי להתיר "אשה רגילה" להינשא. אך יש במשנה פן נוסף נסתר שמתייחס לפן השקפתי של נאמנות כדי להתיר "אשה סמלית" להינשא, ובפן זה יש חשיבות לפרטים הטפלים. ובפרטים אלו מרומזת המחלוקת עתיקת היומין בין יהושע לבין עתניאל.

 

כזכור, המרגלים רמזו לרחב הפונדקית על התפקידים השונים והשווים בחשיבותם שקיימים בעם ישראל. אך דעת רחב לא נחה, מבחינתה "אות אמת" היא התורה, והיא רצתה להתגייר ושצאצאיה יזכו לעסוק בתורה. במסכת מגילה (דף יד, ב) מסופר שרחב התגיירה וזכתה שבמשך הדורות יצאו מצאצאיה שמונה נביאים שהיו גם כהנים. אך אם צאצאי רחב זכו לקבל לידם תפקיד של "עוסק בתורה" - הוא נלקח מ"בן לוי" כלשהו. המעשה בפונדקית שהעידה על מותו של בן-לוי מרמז - כיצד ארע הדבר.

 

במאמר הקודם התבאר באריכות ש"ספר התורה" שהיה בידי אותו "בן לוי" מסמל את "האשה הסמלית הרוחנית" שלו. מאידך ה"המקל ותרמיל" שמוזכרים במעשה מסמלים את "האשה הסמלית הגשמית" שלו, ה"מקל" מסמל כלי נשק שמשמש את הלוחם בצבא, ואילו ה"תרמיל" מסמל כלי לאיסוף רכוש. הפונדקית (=רחב) העידה שהיא ראתה "בן לוי" שספר התורה "היה" בידו אך הוא איננו שם עוד. הוא נטש את "ספר התורה" שהיא "אות אמת", וכעת הוא אוחז בידו "מקל ותרמיל". לפי ראייתה הוא "מת" והוא "קבור" בתפקיד של "לוחם וצובר ממון". ומעתה, התפקיד של "עוסק בתורה" הוא פנוי, והיינו ש"אשתו הסמלית" של אותו "בן לוי" היא פנויה; והפונדקית (=רחב) וצאצאיה יכולים לזכות ב"תפקיד" זה בתורה.

 

המעשה - והמחלוקת שבין חכמים לרבי עקיבא

חכמים שבמשנה מייצגים את שיטת יהושע, שבעם ישראל יש "כהנים" משני סוגים; "כהנים" שמחוברים לרוחניות ועוסקים "בתורה ובתפילה", ו"כהנים" שמחוברים לגשמיות ועוסקים "בצבא ובפרנסה". לפי שיטתם צריך לקבל עדות גם בכיוון ההפוך, ואם אחד מבני השבטים עזב את תפקידו כ"לוחם וצובר ממון" והוא עוסק בדברים אחרים (ואפילו שהוא מקדיש את כל זמנו לתורה ולתפילה) - ה"תפקיד" שלו שהוא "אשתו הסמלית" דומה ל"אשה עגונה". ואם אחד מ"הכהנים הגשמיים" ראה שחבירו חדל מלתפקד כראוי, הוא יכול "להעיד" שחברו כביכול "מת" ולהתיר את "אשתו" (=תפקיד) - כדי שמי שרוצה בכך "יתחתן" עם התפקיד של "לוחם וצובר ממון". חכמים רוצים להקל בדיני "עדות" גם עבור "כהנת" מסוג כזה, כפי שמצאנו שהקלו אצל רחב הזונה (=פונדקית); אך רבי עקיבא מתנגד לכך.

רבי עקיבא מוכן לקבל עדות כזו רק כאשר "תפקיד" של "לומד תורה" מחפש מישהו שיתחתן איתו. אך כאשר "תפקיד" של "לוחם וצובר ממון" מחפש מישהו שיתחתן עמו הוא אינו מוכן להקל ולהתיר לו להינשא. לכאורה, רבי עקיבא מעדיף שאיזשהו גוי יתחתן עם התפקיד הזה⁶, כך שבסופו של דבר יהיו בעם ישראל רק "כהנים" מסוג אחד; דהיינו שכל ישראל יהיו עמלים בתורה כפי שרצה משה רבנו.

 

המעשה בקבורת רבי עקיבא על ידי אליהו משתמש ב"סמלים" שמוזכרים במשנה – "כהנת", "מיתה", "קבורה", והוא מוסיף פן נוסף בתורת רבי עקיבא. לשם כך הוא משתמש בסמל נוסף של "בית האסורים", וכדלקמן.

 

המשיח שנמצא בבית האסורים

בפסיקתא רבתי (פרשה לד) מסופר על המשיח:

" 'צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא' זה משיח שמצדיק דינו על ישראל, כששחקו עליו כשיושב בבית האסורים".

מבואר כאן ש'ישראל' הם אלו שצוחקים על המשיח שיושב בבית האסורים. ולכאורה הדברים תמוהים, מדוע 'ישראל' עצמם צוחקים על המשיח?

מתבקש מאליו שלא מדובר בבית האסורים במובן הרגיל. 'ישראל' שמוזכרים שם הם קבוצת תלמידי החכמים שסבורים שהם "בני ישראל" האמיתיים, ובכל תקופה כל ישראל יכולים לנהוג כמוהם ולעמול בתורה, והגויים הם אלו שיפרנסו אותם. לפי ראייתם, אדם מישראל שעזב את בית המדרש והלך לעמול בעמל הגשמי לפרנסתו, הוא אדם שכלוא מרצונו ב"בית האסורים"; ולכן הם שוחקים עליו. הפסיקתא באה ומגלה שלאמתו של דבר אדם זה הוא מחייליו של המשיח, משום שצריך שיהיו בעם ישראל גם אנשי עמל. אדם זה הולך למלא במסירות נפש את התפקיד הפחות-מכובד למרות שיש כאלו שלועגים לו שהוא "כלוא" ב"בית האסורים". "סמל" זה מרומז באגדות נוספות וכדלקמן.

 

המשיח שנמצא בשוק של רומי

במסכת סנהדרין (דף צח, א) מסופר שאליהו גילה לר' יהושע בן לוי שהמשיח יושב חולה בפתח העיר רומי בין עניים סובלי חולאים. אגדה זו מופיעה באופן דומה באוצר המדרשים (אייזנשטיין, זרובבל, עמוד 159):

"ויאמר ד’ אלי לך אל בית התורף (נ"א בית הלצות) מקום השוק, ואלך כאשר צוני... וראיתי איש נבזה ופצוע, ויאמר אלי האיש הפצוע ונבזה: זרובבל! מה לך פה. ואען ואומר... ושאלתי לו מה שם המקום הזה, ויאמר אלי זו היא רומא רבה שאני אסור בה בכלא עד בא קיצי... ואומר שמעתי שמעך כי משיח א-להי [יעקב] אתה, ומיד נדמה אלי כנער מכלול יופי ונעים אין כמותו.  "

באגדות אלו ה"משיח" הוא מישהו "נבזה ופצוע" ש"אסור" ב"כלא" שנמצא ב"שוק" של "רומי"; או שהוא "חולה" ב"פתח" של "רומי" בין שאר ה"חולים", כאשר ידוע ש"פתח העיר" שימש באותה תקופה כמקום שווקים⁷. גם באגדות אלו, מדובר ביחס של לומדי התורה כלפי חבריהם שעוסקים במסחר בשוק. לומדי התורה סבורים שהם "היהודים הַיָּפִים", הם "בני ישראל האמיתיים" והם חייליו של המשיח, ולימוד התורה שלהם הוא זה שיקרב את ביאת המשיח. הם שוחקים על חברם שבמקום להיות "בריא ומכובד" בחר להיות "נבזה ופצוע", ול"כלוא את עצמו" בעיסוק במסחר ב"שוק". לדעתם, זה התפקיד של אויבי ישראל - שבאותה תקופה היו הרומאים.

אך האגדה ממשיכה ומרמזת שהם אלו שטועים. הקב"ה רוצה שב"ממלכת הכהנים" של המשיח יהיו גם "סוחרים בשוק", ומי שעוסק בכך הוא מחייליו של המשיח והוא מקרב את ביאתו. ומי שמוכן לבטל מתורתו ולעסוק בתפקיד הפחות מכובד הזה, הוא ביחידת העילית של המשיח. הוא אינו "פצוע ונבזה", אדרבא הוא "נער מכלול יופי ונעים אין כמותו".

 

התורה השלימה של רבי עקיבא

המעשה בקבורת רבי עקיבא נוטל את הסמלים שמוזכרים במשנה בענין היתר אשה שבעלה מת ומצרף אליהם את הסמלים שמוזכרים באגדות על המשיח. מהמשנה משמע שרבי עקיבא חינך את תלמידיו שרק לומדי התורה נחשבים ל"כהנים" חשובים; ואילו מי שבחר לעסוק במסחר נחשב ל"מת" ש"קבור" ב"תפקיד" של הרומאים; וכידוע, ה"מת" מטמא ורצוי להתרחק ממנו.

אולם גם רבי עקיבא יודע שיש צדק בשיטת יהושע בן נון וחכמי ישראל, שגם אדם מישראל שעוסק במסחר נחשב לאדם "חי" ול"כהן" חשוב. בשלב הראשון, אי אפשר לגלות את האמת הזו לתלמידי רבי עקיבא הרגילים שעוסקים בתורה, שהרי רבי עקיבא רצה לחדד בקרבם את ההכרה שרק הם עושים את רצון ד’. אך אפשר לגלות את "התורה השלימה" הזאת לרבי יהושע הגרסי, שלפי שמו יש להסיק שהוא אינו עוסק כל היום בתורה בלבד, אלא שהוא עוסק לפרנסתו בטחינת תבואה לגריסים⁸.

 

בשלב הראשון האגדה מספרת שרבי עקיבא קיים את "התורה השלימה" הזו – בעצמו, ובלא שתלמידיו ידעו הוא הלך ועסק במסחר בשוק. רבי יהושע הגרסי נמצא עמו שם, ואולי הוא אף מספק לו גריסים כדי שרבי עקיבא ימכרם בשוק. בשלב הראשון אמר רבי עקיבא על עצמו - שהוא עוסק במסחר רק באופן זמני; והוא בעצם "כלוא" ב"בית האסורים" אך בקרוב הוא ישתחרר ויחזור לעסוק בתורה.

 

בשלב השני מגיע אליהו ליהושע הגרסי ומודיע לו שרבי עקיבא החליט לעסוק בקביעות ב"תפקיד" של ה"סוחר בשוק". כזכור, לפי תורת רבי עקיבא שמרומזת במשנה בסוף מסכת יבמות, רק לומדי התורה הם "כהנים" שנחשבים לאנשים "חיים"; ולפי משנה זו משמעות הדבר היא שרבי עקיבא החליט כביכול "למות" ב"בית האסורים", ולהיות "קבור" ב"שוק", ב"תפקיד" של הרומאים. בשלב זה אליהו מודיע על עצמו שהוא "כהן", ולפיכך הוא אמור להתייחס למצב חדש כאלו רבי עקיבא "מת" ב"בית האסורים". ל"כהנים" אסור להיטמא ל"מתים"; ולפיכך אליהו מבקש מיהושע הגרסי שיעסוק ב"קבורתו" של רבי עקיבא. הם הולכים לשם, ומן האגדה מתברר שזהו בית אסורים יוצא דופן. השער פתוח, שר בית הסוהר ישן ואף האסירים ישנים. האגדה מרמזת שזהו בית סוהר סמלי שמסמל את החיים של עבדי הזמן. מי ששוהה בו נמצא בו רק משום שהוא עדין לא התעורר להכיר שהוא יכול להיות בן חורין ולעסוק בתורה בלבד.

 

בשלב השלישי הם מוציאים משם את רבי עקיבא ואז אליהו שהוא "כהן" נושא את רבי עקיבא על כתפו, והוא מודיע לרבי יהושע הגרסי "שאין טומאה בצדיקים ואף לא בתלמידיהם". אי אפשר להבין זאת כפשוטו, שהרי וודאי שתלמידי הצדיקים שמתו מטמאים בטומאת מת. אך כפי שהתבאר לא מדובר כאן במי שמת ממש, אלא במי שבחר לעסוק בקביעות בתפקיד גשמי, שחבריו שנותרו בבית המדרש מגדירים אותו כ"מת". אליהו מגלה אז לרבי יהושע הגרסי שאין הדבר כך. גם העוסקים במסחר אינם "מתים" ואינם "מטמאים" – גם הם אנשים "חיים" וגם הם "צדיקים".

 

ואכן שכשיאיר בוקר הגאולה תתקיים בנו נבואת ישעיהו (סא, ה-ו): "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם: וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ד’ תִּקָּרֵאוּ...". אולם לעת עתה אנו נמצאים עדין בשלב ה"לילה" של הגאולה, ובשלב הזה צריך גם אנשים מישראל ללכת ל"שוק" - למרות שזה ה"מקום" וה"תפקיד" של ה"רומאים". ולכן אליהו ויהושע הגרסי - "היו מוליכין אותו כל הלילה עד שהגיעו לטרפילון של קסרין".

 

בכמה כתבי יד עתיקים הגירסה היא טטרפילון של קיסרי, והכוונה למבנה בעל ארבעה פתחים או שערים שהיה במרכז העיר קיסרי, והוא מוזכר גם בתוספתא (אהלות, צוקרמאנדל, יח, יג). קיסרי היתה מקום השלטון הרומאי והיתה מיושבת בעיקר על ידי גויים והיתה נחשבת לטמאה בטומאת ארץ העמים. האגדה מרמזת שלמרות זאת רבי עקיבא בחר לעסוק במסחר דווקא שם. רבי עקיבא בחר להיות "קבור בחייו" ב"תפקיד" של "סוחר בשוק" במקום "טמא" שנחשב למקום "הכי רומאי", במקום שלכאורה הוא המתאים ביותר דווקא לרומאים.

 

קבר אשתו של טורנוסרופוס הרשע

אגדה זו מופיעה במדרש אגדה (בובר, ויקרא כא) בתוספת הבאה:

"...נתנוהו על המטה והיו יוצאין. נשא ר' יהושע את עיניו וראה מטה אחרת נאה הימנה, באו לצאת ולא היה ר' יהושע מבקש לצאת, אמר לו (ר' יהושע הגרסי לאליהו) רבי לא אצא מכאן עד שתודיעני למי זאת המטה, אמר לו לאשתו של (טיטוס) [טורנוסרופוס⁹] הרשע, על כל הטובה שעשתה עם ר' עקיבא כשהיה חבוש בבית האסורים. וכשיצאו מן המערה נסתם פיה, והודו ושבחו למי שאמר והיה העולם."

אגדה זו משלימה פרט נוסף בקשר שבין "קבורת רבי עקיבא" לבין המשנה בסוף מסכת יבמות. כזכור ה"כהנת" שמוזכרת שם מרמזת ל"תעסוקה גשמית" שמחפשת אדם מישראל ש"יתחתן" עמה. אך לדעת רבי עקיבא אין להקל בהיתר הנישואין של "תעסוקה גשמית", והוא מעדיף שגוי רשע "יתחתן" עמה. רבי עקיבא רמז במשנה שמבחינתו – התעסוקה הגשמית היא "אשתו" של טורנוסרופוס הרשע שהיה הנציב הרומאי בתקופתו.

אך האגדה על קבורת רבי עקיבא באה לגלות על הפרק הנוסף בתורת רבי עקיבא. בסופו של דבר רבי עקיבא קיבל את דעת חכמים שבמשנה ש"התעסוקה הגשמית" נחשבת ל"כהנת"; ורבי עקיבא עצמו הלך והתפרנס ממסחר במקום מרכזי בשוק של קיסרי. משמעות הדבר היא שרבי עקיבא "התחתן" עם ה"תעסוקה" הזו, והיינו שהוא התחתן עם "אשתו" של טורנוסרופוס הרשע. זו משמעות ה"טובה" שהיא עשתה עם רבי עקיבא ב"בית האסורים", וזו משמעות מה שמסופר במסכת נדרים (דף נ, ב) על העושר שהכניסה "אשתו של טורנוסרופוס" לרבי עקיבא.

 

הבנה זו עונה על השאלה הזועקת, היתכן שיש בקבר רבי עקיבא מיטה ל"אשתו של טורנוסרופוס הרשע", ואין שם מיטה  ל"רחל" אשתו הידועה שמסרה עצמה על לימוד התורה של בעלה. אלא שהאגדה מרמזת לנו שאם נעמיק היטב נבין שמדובר באותה "אשה סמלית". "רחל" מסמלת את השקפת מי ש"אין לו אלא תורה"¹⁰. אך אם מתבוננים היטב מבינים שגם בתוך "העמל הגשמי" מסתתרת "תורה", ומי שעוסק בעמל הגשמי עוסק ב"תורה" שחבויה שם. רבי עקיבא קרא לתורה הגנוזה הזו - "אשתו של טורנוסרופוס", אך בהתבוננות מעמיקה מתברר שזו בעצם "רחל" מדובר גם כן ב"תורה" אלא שהיא גנוזה שם¹¹. זו משמעות מה שמסופר במסכת עבודה זרה (דף כ, א) ש"אשתו של טורנוסרופוס" "התגיירה", וזו משמעות הבכיה של רבי עקיבא על "יופיה" שבלה ב"עפר".

 

בסיכום המאמר נמצאנו למדים שהאגדות על קבורת רבי עקיבא ב"שוק של קיסרי" ועל "אשת טורנוסרופוס" שנישאה לו הן בעלות מסר סמלי. מדובר במחלוקת עתיקת יומין בין יהושע בן נון לבין עתניאל, מחלוקת שמרומזת בספר יהושע ובספר שופטים. מחלוקת זו מרומזת במשנה בסוף מסכת יבמות, והאגדות על קבורת רבי עקיבא מרמזות לפן נוסף של המחלוקת הזו.

 

___________________________________________________________________

 

1  "אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, בשחיטה השבתני - בשחיטה תהא מיתתו!", (פסחים דף סט, א).

2 "ראה ששוקלין בשרו במקולין" (מנחות דף כט, ב)

3 וגם אם יש מחכמי ישראל שהקלו ולמדו מכאן שקברי צדיקים אינם מטמאים, ואין הלכה כמקילים אלו, ודאי שאין להבין כפשוטו את מה שהוסיף אליהו ואמר שגם תלמידי הצדיקים אינם מטמאים.

4 מסורת זו הובאה גם ברבנו בחיי בפירושו לתורה (בראשית, מד, יז), ובשו"ת משנה-הלכות (חלק טז סימן לג) כתב שצריך להביא מסורת זו לידיעת הציבור.

5 תנא דבי אליהו (אליהו רבה, איש שלום, יב): "ופילגש בגבעה בימי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם היתה?! וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?! אלא לפי שרחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובין על ישראל לעולם, אמר, שמא יאמרו אומות העולם, עדיין לא נכנסו ישראל בארצם אימתי קילקלו במעשיהן, לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל."

6 ויסוד דומה מופיע בליקוטי מוהר"ן (קמא, כג): "כי הפרנסה הוא בחי' אשה, כמ"ש חז"ל 'היורד לפרנסת חבירו כאלו בא על אשתו'. ופרנסה שהוא בעצבון, היא בחי' 'מוצא אני מר ממות את האשה'... וע"כ להיפך בפרנסה דקדושה כתיב - מצא אשה מצא טוב'." .

7 "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר... ושמואל אמר: שווקים תיקן להם" (שבת דף לג, ב)

8 כפרוש השני ברש"י בעירובין (דף כא, ב).

9 כך הגירסה באוצר המדרשים (אייזנשטיין, עשרה הרוגי מלכות, עמוד 447)

10 כך מרומז בתורה וכפי שהתבאר במאמר "מדוע השונמית לא בקשה בן", ואף בתו של רבי עקיבא שנישאה לבן עזאי ושלחה אותו ללמוד תורה מכונה בשם "רחל" -  "רחילא בתר רחילא אזלא" (כתובות דף סג, א).

11 רעיון זה מרומז גם בתרגום יונתן (שמות ב, כא) שמספר שמשה הושלך ל"בור" למשך עשר שנים ו"צפורה" היתה "מפרנסת" אותו בסתר. במאמר "הבור שמשה הושלך לתוכו" התבאר שמדובר ב"בית אסורים" סמלי, ו"צפורה" מסמלת את ה"תורה" שגנוזה בתוך העמל הגשמי. ומה שמספר תרגום יונתן על משה רבנו מספרת האגדה על רבי עקיבא.