קנה גרדי

 במשנה במסכת שבת (פ"י, ה"ה) מסכימים חכמים ור' שמעון שמלאכה שיכולה להיעשות על ידי אדם אחד ונעשתה על ידי שנים – ששניהם פטורים. בירושלמי על משנה זו מובאת מחלוקת בין רבי לבין ר' אלעזר בנו של ר' שמעון, וז"ל הירושלמי בתרגום חופשי בתוספת ביאור:

"קנה גרדי (קנה של אורגים והוא דבר שאדם אחד מסוגל להוציאו) רבי פוטר, ר' אלעזר ברבי שמעון מחייב. אמר לו רבי כך שמעתי מאביך. אמר לו הזמן שלמדתי לפני אבי (ר' שמעון) בעמידה (בדרך עראי) גדול מהזמן שאתה למדת לפניו בישיבה. ורבי תלמידו של רשב"י היה? לא! תלמידו של ר' יעקב בר קודשי היה! אלא כך אמר לו (ר' אלעזר) הזמן שלמדתי לפני אבא בעמידה גדול מהזמן שאתה למדת לפני רבך בישיבה. כשהיה ר' אלעזר ברבי שמעון נכנס לבית הוועד היו פניו של רבי מקדירות (משום שר' אלעזר היה מקנטר אותו בדברי תורה) אמר לו אביו (רשב"ג): ויאות (אתה צריך לקבל את הקנטור בהכנעה) זה ארי בן ארי אבל אתה ארי בן שועל. כאשר נפטר ר' אלעזר שלח רבי לאשתו של ר' אלעזר שהוא רוצה לשאתה. אמרה לו: כלי שנשתמש בו קדש ישתמש בו חול?!"

הרמב"ם, בהקדמתו ליד החזקה, מונה את ר' שמעון בין רבותיו של רבי, ומאידך הוא אינו מונה את ר' יעקב בן קודשי. וצריך לברר מדוע מתעלם הרמב"ם מדברי הירושלמי שרבי לא קיבל תורה מר' שמעון - אלא מר' יעקב בן קודשי.

 

שיטת הרמב"ם בהבנת הירושלמי

הרמב"ם סובר שבזמן שנכתב התלמוד ידוע היה לכל שרבי היה תלמידו של ר' שמעון ולא של ר' יעקב בן קודשי, וכאשר הירושלמי נוקט בפשיטות להיפך מן הידוע, זו דרך של חז"ל לרמוז ללומדים להעפיל אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני, ומתוכו להתבונן ולהעמיק בכוונת הסוגיה.

 

מפשטות הסוגיה נראה שכוונת רבי היתה לפסוק דין הקשור לנאמר במשנה. דין זה נצרך באופן ששנים הוציאו 'קנה גרדי' (שאדם אחד מסוגל להוציאו) מרשות היחיד לרשות הרבים. ר' מאיר סבור ששנים שעשו יחדיו מלאכה שכל אחד יכול לעשותה בפני עצמו - שניהם חייבים (שבת דף צב, ב); ובא רבי ופסק שלא כר' מאיר אלא כדעת חכמים ור' שמעון שפוטרים באופן זה. אלא שבהבנה זו יש קושי משום שאם זו כוונתו - עיקר חסר מהספר! ורבי היה צריך לבאר שמדובר במלאכה שנעשתה על ידי שנים, וכלשון הברייתא שבענין זה (שבת דף צג, ב): "שנים שהוציאו קנה של גרדי – פטורין". ותמוה מדוע נקט רבי נקט לשון חסרה ביותר: "קנה גרדי – פטור"?

 

הירושלמי רצה לרמז, שאכן מחלוקת רבי ור' אלעזר לא היתה בדין שנים שעשו מלאכה, אלא בענין אחר. ל'קנה גרדי' יש משמעות סמלית שתתבאר לקמן, ונחלקו בה הדעות. רבי סבר שר' שמעון פוטר בענין זה, ואילו ר' אלעזר סבר שאביו מחייב! ולכן סיפר הירושלמי ספור שבזמנו ידוע היה לכל שאינו נכון, שרבי היה תלמידו של ר' יעקב בן קודשי ולא של ר' שמעון. ובכך רמז הירושלמי שהנאמר בענין 'קנה גרדי' אינו כפשוטו, ויש להבינו במשמעות סמלית, וכדלקמן.

 

אלחנן מיערי אורגים – ו'קנה גרדי'

בשמואל (ב כא, טו-יט) מסופר:

"וַתְּהִי־עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים... וַיָּעַף דָּוִד... וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת־דָּוִד: וַיַּעֲזָר־לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי־דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא־תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת־נֵר יִשְׂרָאֵל: ...וַתְּהִי־עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם־פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן־יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים:"

הכתוב מספר שדויד – שכידוע החל את פעילותו הצבאית כנער בעת שהרג ענק פלישתי בשם גָּלְיָת - התעייף בגיל מבוגר, ובאחת המלחמות הוא ניצל רק בעזרת אבישי, ואז אילצו אותו אנשיו לפרוש משדה הקרב; ובהמשך מספר הכתוב על קרב נוסף שנהרג בו ענק פלישתי בשם גָּלְיָת. הכתוב מרמז שהקרב כנגד הפלישתי היה קשור ל'אריגה', ביד הפלישתי היתה חנית שהעץ שבה היה גדול 'כִּמְנוֹר אֹרְגִים', ומי שהצליח לגבור עליו היה בן למשפחה של 'יַעְרֵי אֹרְגִים'. הכתוב סתם ולא הרחיב האם מדובר בקשר מילולי בלבד, או שהקשר הוא עמוק יותר, וז"ל תרגום יונתן שם:

"והות עוד קרבא בגוב עם פלשתאי וקטל דוד בר ישי מחי פרוכת בית מקדשא דמבית לחם ית גלית גתאה ואעא דמורניתיה כאכסן דגרדאין:"

התרגום מגלה ש'אֶלְחָנָן בֶּן־יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי' הוא דויד בן ישי מבית לחם, והוא הרג את גלית הגתי שהעץ שבחניתו היה כִּמְנוֹר אֹרְגִים - שנקרא בלשון התרגום "אכסן דגרדאין" ונקרא בלשון חז"ל 'קנה גרדי'¹. התרגום מוסיף ומספר שדויד היה אורג את הפרוכת של בית המקדש, וכן מצאנו גם במדרש. בדברי הימים (א ד, כא) נאמר: "...וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית־עֲבֹדַת הַבֻּץ...", וברות רבה (וילנא, ב, ב) אמר ר' שמואל בר נחמני שהכתוב הזה נאמר על דוד:

" 'וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית־עֲבֹדַת הַבֻּץ' זה דוד שהיה עוסק בפרוכת, הה"ד 'וַיַּךְ אֶלְחָנָן' זה דוד שחננו הקדוש ברוך הוא, 'בֶּן־יַעְרֵי' בן שהיה גדל ביער², 'אֹרְגִים' שעסק בפרוכת, ד"א 'אֹרְגִים' שהיו מעלין לו את ההלכה והוא אורגה. ד"א אלו סנהדרין שהיו אורגין עמו בדברי תורה"

בתלמוד (כתובות דף קו, א) מבואר שאריגת הפרוכת היתה מסורה לנשים שקיבלו על כך שכר, ולפיכך קשה להבין כפשוטה את המסורת שדויד היה אורג את הפרוכת, וצריך להבינה במשמעות שמובאת בסוף המדרש שהיו מעלים לדויד את ההלכה – "והוא אורגה". המסורת מרמזת שכנגד המשכן שבעולם הזה - יש גם משכן בשמים. וה'פרוכת' שבשמים עשויה מההלכות שנלמדות בבית המדרש. דויד זכה להיות מפוסקי ההלכה, ולכן הוא היה 'אורג' את ההלכות ב'פרוכת' שבשמים; וגם באותם מקומות שלא נפסקה הלכה כמותו הוא עסק במשא-ומתן בהלכה עם הסנהדרין, ויחדיו נארגה ההלכה ב'פרוכת' שבשמים.

התרגום והמדרש מגלים שהפרשיה מרמזת שאע"פ שדויד נאלץ לפרוש משדה הקרב הוא המשיך לנצח על הנעשה בו ממקום מושבו בבית המדרש. דויד הפך ל'כלי קודש', והוא היה 'קנה גרדי רוחני' שהיה 'אורג' הלכות ב'פרוכת' שבשמים. ובזכות 'קנה הגרדי הרוחני' (=דויד) היכה חייל בשדה הקרב את גָּלְיָת הנוסף שעץ חניתו היה כ'קנה גרדי גשמי'.

בספר דברי הימים (א כ, ה) מתבאר שגלית הנוסף נקרא "לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי", ומתוך השוואת הפרשיות מתבאר שספר שמואל מרמז שזכותו של דויד שבא ממשפחת 'בֵּית הַלַּחְמִי' היא שהביאה לנצחון על לַחְמִי בן למשפחת הענקים שבניה נתכנו בשם גָּלְיָת על שם גובהם ועוצמתם הגופנית. הכתוב והמדרשים מרמזים שיש משפחות שעוסקות באריגת 'הלכות' בפרוכת שבשמים, ומי ששייך אליהן הוא 'כלי קודש', והוא מעין 'קנה גרדי רוחני' שמצוי בבית המדרש ומביא את ההצלחות הצבאיות והגשמיות עבור אלו שנחשבים "כְּלֵי מִלְחָמָה" ונמצאים מחוץ לבית המדרש.

 

'קנה גרדי רוחני', - ו'ארי בן ארי'

הירושלמי רצה לרמז שהמחלוקת שבין רבי לר' אלעזר בענין 'קנה גרדי' אינה כפשוטה, ולכן הוא אמר דבר שבזמנו ידוע היה לכל שאינו נכון - שרבי היה תלמידו של ר' יעקב בן קודשי ולא של ר' שמעון. בכך רמז הירושלמי שצריך להבין את הסוגיה באופן סמלי, ושרבי ור' אלעזר ברבי שמעון נחלקו בענין מי שהוא 'קנה גרדי רוחני', והיינו שהוא בן למשפחת 'כלי קודש' שמצויים בבית המדרש ואינם עוסקים במלאכות גשמיות רגילות. רבי סבר שהוא 'פטור' מהחובה להישאר בבית המדרש, ואם חשקה נפשו לצאת ולרדוף אחר המלאכות והעושר או להתגייס לצבא וללחום בשדה הקרב הגשמי - הוא רשאי לעשות כן. אך ר' אלעזר סבר שהוא 'חייב' להיות נאמן למסורת משפחתו ולהישאר בבית המדרש.

במאמר הקודם "הסוסים של רבי יהודה הנשיא" התבאר ששורש המחלוקת נמצא בסתירה לכאורה שבין שתי נבואות בישעיה ובתרגום יונתן עליהן. בפרק נג מרומז ש'עול המלאכות' וה'רדיפה אחר העושר' נועדו מלכתחילה לגויים בלבד, אלא שלימוד תורה שלא-לשמה גורם לכך שאנשים מעם ישראל צריכים 'להתייסר' בעול זה. מן הראוי היה שאלו שלמדו שלא-לשמה יתייסרו בעצמם, אלא שעבד ה' נושא על עצמו את העוון הזה, ומתייסר במקומם, והוא 'נקבר חיים' כמו הרשעים ב'רדיפה אחר העושר': "...כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ... וַיִּתֵּן אֶת־רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת־עָשִׁיר בְּמֹתָיו...". בתרגום יונתן על נבואה זו מרומז שחברי קבוצת עבד ה' הם אלו שיביאו את הגאולה בדרך גשמית וה' יסייע להם בניסים. לעומת זאת נבואת הסיום של ישעיה נראית כסותרת את נבואת עבד ה' ומבואר בה שדווקא העניים שחרדים על דבר ה' ומתרחקים מן המלאכות, הם אלו שיביאו את הגאולה, והיא תגיע בדרך ניסית ופלאית; ואילו אלו שרודפים אחר העושר נחשבים כמי שבוערת בהם אש הגהנום והתולעים אוכלים אותם ללא הפסקה.

 

והתבאר שאפשר ליישב סתירה זו בכמה אופנים. בליקוטי מוהר"ן (קנט) מובא 'חידוש' ולפיו, לימוד תורה שלא-לשמה אינו מביא בהכרח לקבלת ייסורי המלאכות, ואפשר לנצל את הכוח הרוחני שנוצר ממנו להתחדשות בתורה; וה'עשירים' שהחליטו לנצל את הכוח שנוצר מלימוד שלא-לשמה לצורך התחדשות בעמל המלאכות הם ה'אשמים' במצבם. לפי 'חידוש' זה ניתן לומר שנבואת הסיום של ישעיה היא הכרעתו של ישעיה להלכה, ומי שמשמש כעת בתור 'קנה גרדי רוחני' 'חייב' להישאר בבית המדרש, ואפילו אם הוא לומד תורה שלא-לשמה.

מאידך, ר' נחמן מברסלב כתב בסוף אותו 'חידוש': "אבל לא מצאתי מקרא או איזהו מארז"ל, למצוא בו דברים אלה". ובכך הוא גילה ש'חידוש' זה, שתולה את האשם ב'מקבלי הייסורים' עצמם, אינו מוכרח; ואפשר שנבואת הסיום של ישעיה עדיין מצדיקה את עבד ה', שנוטל על עצמו את עוונות הלומדים שלא-לשמה, ו'מתייסר' במקומם ברדיפה אחר העושר. והתבאר שלפי שיטה זו יישוב הסתירה בין נבואת הסיום של ישעיה לבין נבואתו על עבד ה' הוא באמצעות הדימוי ל'מלך' ול'נושא כליו'. ה'מלך' אינו יכול לנצח במלחמה ללא עזרת 'נושא הכלים', ו'נושא הכלים' אינו יכול לנצח ללא יוזמות הקרב של ה'מלך'. נבואת הסיום מורה שלכתחילה הדרך להבאת הגאולה היא באמצעות בני בית המדרש שלומדים תורה ומתנתקים מהמלאכות, והם צריכים להתעלם מן הנזקים שהם עלולים לגרום בלימוד שלא-לשמה, וזו הדרך שנועדה ל'מלכים' שהם ה'אריות'. ואכן כפי שמרומז בנבואת עבד ה', לימוד שלא-לשמה גורם לנזק של קבלת 'עול ייסורי המלאכות', אך זהו תפקידם של 'נושאי הכלים', שהם אלו שיוצאים מבית המדרש כדי לקבל עליהם את 'ייסורי המלאכות' שהיו אמורים לבוא על אלו שלמדו שלא לשמה; וביחס ל'אריות' הם נחשבים ל'שועלים'. ולפי שיטה זו מי שהוא 'קנה גרדי רוחני' פטור מלהישאר בבית המדרש, והוא רשאי לקבל עליו את 'ייסורי המלאכות' שהיו אמורים לבוא על אלו שלמדו שלא-לשמה, ולהיות 'שועל' ולצאת ולרדוף במקומם אחר העושר. שהרי ללא ה'שועלים' ש'מתייסרים במלאכות' לא היו ה'אריות' יכולים להישאר בבית המדרש.

 

רבי סבר ש'קנה גרדי רוחני' 'פטור' מלהישאר בבית המדרש, ור' אלעזר ברבי שמעון סבר שהוא 'חייב' להישאר. ואמר לו רבי שהוא שמע מר' שמעון, שאע"פ שהוא דורש ברבים שבזמן שישראל עוסקים בתורה הקב"ה מפרנסם ע"י הגויים, ואין שום הכרח שישראל יעסקו בפרנסה ובענייני העולם הזה, ולכאורה לא נגרם נזק מלימוד שלא-לשמה. הרי שהוא גילה לו שהעיקר להלכה כנבואת עבד ה', ונגרם נזק מלימוד שלא-לשמה, ולפיכך גם ר' שמעון מודה ש'קנה גרדי רוחני' פטור מלהישאר בבית המדרש, והוא רשאי לצאת ולהתייסר ברדיפה אחר העושר במקום אלו שלמדו שלא-לשמה. אולם ר' אלעזר ענה לו שהוא הבקיא בתורת אביו, והוא יודע שדעת אביו שהוא 'חייב' להישאר.

 

ר' יעקב בר קודשי – והרדיפה אחר העושר

במאמר "הנעליים של ר' יהושע" הובאה מסורת שר' יהושע בן קרחה הוא בנו של ר' עקיבא, ו'קרחה' הוא כינוי לר' עקיבא, והתבאר שמסורת זו אינה כפשוטה. ואכן היה תנא בשם ר' יהושע בן קרחה, ובכמה משניות מופיעות הלכות בשמו. אולם כאשר 'יהושע בן קרחה' מופיע בחלק המעשיות של חז"ל הוא מופיע בתור דמות סמלית, כאשר 'יהושע' מסמל את יהושע בן נון שראה בעין יפה שילוב של תורה עם חיי המעשה, ואילו שם אביו 'קרחה' מסמל את ר' עקיבא שרצה רק בעמל התורה. ובמאמר הקודם "הסוסים של רבי יהודה הנשיא" התבאר כיצד 'יהושע בן קרחה' מופיע בבבלי כדמות סמלית במחלוקת שבין רבי לבין ר' אלעזר בענין הנזק שעלול להיגרם מלימוד תורה שלא-לשמה. הרמב"ם סובר שגם ר' יעקב בן קודשי שמוזכר במחלוקת שבינם בירושלמי הוא 'דמות סמלית'. ואמנם היה תנא בשם זה והוא מוזכר בויקרא רבה (וילנא, ג, א) כתנא של משנה באבות (ד, יז), אולם כאשר ר' יעקב בן קודשי מופיע בחלק המעשיות של חז"ל הוא מופיע כדמות סמלית שמסמלת את יעקב אבינו בנם של אבותינו הקדושים.

ואכן, רבי מופיע במדרשי חז"ל כתלמיד של יעקב אבינו. בבראשית רבה (עה, ה) מסופר שרבי אמר לרבי אפס לכתוב איגרת משמו לאנטונינוס ובסופו של דבר הוא הורה לו לכתוב: "מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס", וכשרבי אבא שאל אותו מדוע הוא מבזה את עצמו ומתרפס בפני אנטונינוס הוא ענה לו: "מה אנא טב מן סבי? לא כך אמר – 'כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב'?!".

 

רבי למד מיעקב אבינו בנם של אבותינו הקדושים שפעמים שאדם צריך לפעול שלא כפי האמת הרוחנית אלא מתוך השתדלות גשמית, וכשם שהוא למד מיעקב אבינו כיצד יש לנהוג בפנייה לשליט הרומאי, כך הוא למד מיעקב אבינו כיצד יש לנהוג גם בענין השגת העושר. יעקב אבינו נשאר בגלות בבית לבן שש שנים נוספות כדי לטרוח ולהשיג עושר, והוא השיג עושר כה גדול עד שהוא נאלץ לברוח בגלל הקנאה בעושרו הגדול. יצחק זרע בארץ וטרח עבור העושר, ובבראשית רבה (סד, ז) מסופר שיצחק טרח יותר מעבד כדי להשיג את עושרו, ועושרו היה כה גדול – "עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך". רבי למד מיעקב אבינו בנם של אבותינו הקדושים שמותר לטרוח כדי להשיג את העושר. באמצעות העושר הגדול שלו שיחד יעקב אבינו את עשיו הרשע ופייס את דעתו, ובאמצעות העושר הגדול הצליחו עשירי ישראל לבטל גזירות במשך דורות נוספים (כמבואר בברכות דף כז, ב). הרמב"ם סובר שכאשר הירושלמי בשבת מזכיר את ר' יעקב בן קודשי בתור 'רבו' של רבי, כוונת הירושלמי למשמעות סמלית והכוונה ליעקב אבינו בנם של אבותינו הקדושים; והרמב"ם סובר שבאופן דומה יש לבאר מקומות נוספים המספרים מעשים הקשורים בר' יעקב בר קודשי (עי' בהערת השולים³).

 

מדוע קדרו פניו של רבי

הירושלמי מספר שכאשר היה נכנס ר' אלעזר לבית המדרש קדרו פניו של רבי, והבבלי (בבא מציעא דף פד, ב) מרחיב בענין זה ומספר שר' אלעזר ברבי שמעון היה מקנטר את רבי בבית המדרש בדברי תורה. ולפי מה שהתבאר צריך לפרש שרשב"ג אמר לבנו רבי, שעליו לקבל את הקנטור הזה בהכנעה משום שר' אלעזר ברבי שמעון שייך למשפחה של 'ארי בן ארי'; וכוונת רשב"ג היתה שהם ובניהם משמשים כ'כלי קודש' (='קנה גרדי רוחני'); ומסורת היא במשפחתם שאע"פ שפעמים שהם לומדים שלא-לשמה הם פטורים מלצאת מבית המדרש. ואילו רבי נחשב ל'ארי בן שועל', שאמנם רבי שהיה מצוי באותה העת בבית המדרש הוא בבחינת 'ארי', אך אביו הוא גם 'שועל' שמתעסק בעניינים הגשמיים וברדיפה אחר העושר עבור כלל ישראל; ולכן צפוי שבבוא היום יצא גם רבי מבית המדרש לרדוף אחר העושר עבור כלל ישראל, ויהפוך גם הוא ל'שועל'.

 

פטירתו של ר' אלעזר

בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, יא, ויהי בשלח, כב) מסופר שהיתה תקופה שר' אלעזר יצא מבית המדרש והיה בעלים של חברת הובלות; עד שאליהו נגלה אליו ושכנע אותו לחזור ל'אומנות אבותיו'. ובתנחומא (בובר, וירא לח) מסופר שר' יוסי הוא זה שפנה לר' אלעזר בתמיהה: "אתה מ'שורש צדיקים' ואין אתה בן תורה?!", ור' יוסי הוא זה ששכנע אותו לחזור לבית המדרש. בכל אופן, במאמר הקודם "קבורת ר' אלעזר ברבי שמעון" התבאר שהתקופה שר' אלעזר עזב את בית המדרש וטרח בהשגת העושר מתוארת בסוגיית הבבלי (בבא מציעא דף פד ב) כתקופה שר' אלעזר קיבל עליו 'ייסורים' עבור בני בית המדרש. וכאשר בהמשך הסוגיה מתוארת 'קבורתו' של ר' אלעזר בסמוך ל'קבר אביו ר' שמעון – הכוונה לחזרתו לתפקיד של אביו ש'תורתו אומנותו'⁴.

 

הירושלמי מצטרף למה שמרומז בבבלי ובפסיקתא, שר' אלעזר שבר את המסורת המשפחתית שלו ויצא מבית המדרש לרדוף אחר העושר, אלא שבסופו של דבר הוא חזר לבית המדרש לתפקיד (='קבר') של אביו ש'תורתו אומנותו'. במאמר הקודם "הסוסים של רבי יהודה הנשיא" התבאר ש'אשתו' של ר' אלעזר משמשת כמשל ל'חכמתו' שדירבנה אותו לרדוף אחר העשירות. וכאשר ר' אלעזר חזר לבית המדרש (='נקבר') 'אשתו' (='חכמתו') התפנתה, ורבי רצה להתחבר אליה כדי שהיא תדרבן גם אותו לרדוף אחר העושר. הירושלמי מספר שהיא ענתה לרבי: "כלי שנשתמש בו קדש ישתמש בו חול?!", ואינו מרמז רמז נוסף למשמעות הסמלית של כוונתה. אולם הבבלי ממשיך את השיחה ביניהם, ובמאמר הקודם התבאר כיצד מבאר הבבלי את כוונתה. בפסיקתא דרב כהנא ובקהלת רבה מובא המשך שונה במעט מן ההמשך שבבבלי, וכדלקמן.

 

הפסיקתא וקהלת רבה

וז"ל הפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, יא, ויהי בשלח, כד) וקהלת רבה (וילנא, יא, ב) בתרגום חופשי:

"כשהיה ר' אלעזר ברבי שמעון נכנס לבית הוועד היו פניו של רבי מקדירות, אמר לו אביו: אתה צריך לקבל זאת בהכנעה, שהוא ארי בן ארי אבל אתה ארי בן שועל. כאשר נפטר ר' אלעזר שלח רבי לאשתו של ר' אלעזר שהוא רוצה לשאתה. אמרה לו: כלי שנשתמש בו קדש ישתמש בו חול?! אמר לה מה הוא עשה שאיני יכול לעשות כמוהו? אמרה לו כאשר היה עמל בתורה כל צורכו, היה הולך לישון ואומר כל יסוריהם של ישראל יבואו עלי, והם באו עליו. וכאשר היה מגיע הזמן לעמול בתורה היה אומר כל אחד מהייסורים יחזור לפינתו, והם היו הולכים להם. אמר לה אף אני אעשה כן. קרא להם ובאו, רצה שילכו להם ולא הלכו להם. ויש אומרים ששלוש עשרה שנים כאבו לו שיניו. שלחה ואמרה לו שמעתי שמעלין בקודש ולא מורידין."

ספור זה מציג את תקופת רדיפת העושר של ר' אלעזר כפי שהיא מוצגת בבבלי (בבא מציעא דף פד, ב), והיינו שר' אלעזר חילק את זמנו, חלק מהזמן הוא עמל בתורה וזמן זה היה נחשב ל'אור יום', וחלק מהזמן הוא קיבל עליו את הייסורים של כל בני בית המדרש שלמדו שלא-לשמה, והיה רודף אחר העושר, וזמן זה היה נחשב בעיניו ל'לילה' ול'שינה'. חיים אלו נחשבו בעיני 'אשתו' (=חכמתו) של ר' אלעזר לחיים של 'קודש'. אולם חיים של ייסורי רדיפה אחר העושר שאינם משולבים בשעות של לימוד תורה נחשבו בעיניה לחיים של 'חול' והיא לא רצתה להתחבר לאדם שחי חיים כאלו. רבי סבר שגם הוא יכול לחיות חיים כאלו, והוא יצא מבית המדרש וקיבל עליו ייסורי רדיפה אחר העושר, ורצה לשלב בהם שעות של לימוד תורה; אך הוא לא הצליח, ובמשך תקופה ארוכה הוא התייסר ברדיפה אחר העושר במשך כל שעות היום - ולא עסק בתורה. המדרש מרמז שתקופה זו נמשכה שלוש עשרה שנה, שבהם 'כאבו שיניו', והיינו שבאותה תקופה לא הצליח רבי לדבר בדברי תורה ולקיים את ציווי התורה (יומא דף יט, ב): "וְדִבַּרְתָּ בָּם - בם ולא בדברים אחרים".

ולאחר שרבי לא הצליח לעמוד במבחן, שלחה לו 'חכמתו' (='אשתו') שהיא אינה רוצה להתחבר אליו. ובכך היא רמזה לו, שלפי 'השקפתה' רק מי שיוכל לשלב שעות של תורה במהלך 'ייסוריו' ברדיפתו אחר העושר, רשאי 'לקבל ייסורים' ולצאת מבית המדרש; ואם הוא אינו בטוח בעצמו, עדיף שיישאר 'קנה גרדי רוחני' בבית המדרש⁵.

 

_______________________________________________________

 

1           ועי' פי' ר"ש למשנה (אהלות, יג, ד).

2           הייחודיות של דויד בתור 'איש היער' התבארה במאמר "אלישע ופקיחת עיני השונמית".

3           סיוע להבנה שר' יעקב בן קודשי מופיע במעשי חז"ל בתור דמות סמלית יש בגרסת הסוגיה בסוף מסכת הוריות כפי שהיא מופיעה בבה"ג (סי' נח) שמסופר שם שר' מאיר 'נתן עיניו' בר' יעקב בר קודשי 'והמיתו'. הרמב"ם סובר שהנאמר באותה סוגיה הוא במשמעות סמלית, והכוונה שר' מאיר המית את השקפת העולם שאותה ייצג באותה סוגיה סמלית 'יעקב אבינו בנם של אבותינו הקדושים'. וכמו כן סוגיית הירושלמי בפסחים (פ"י ה"א) מספרת שרבי לא היה אוכל בערב הפסח לא חמץ ולא מצה. בתחילה סברה הסוגיה שרבי נהג כך משום שהוא חשש גם לשיטת ר' יהודה בן בתירא שקשורה לכך. ודחתה הסוגיה שאי אפשר לומר כן שהרי ידוע שרבי לא היה תלמידו של ר' יהודה בן בתירא אלא של ר' יעקב בר קודשי, ולכן צריך לומר שרבי לא אכל בערב הפסח משום שהיה בכור והבכורים נהגו להתענות בערב הפסח. כאמור, למרות דברי הירושלמי האלו הרמב"ם לא מנה את ר' יעקב בן קודשי בין רבותיו של רבי, ונמצא שהרמב"ם מפרש גם סוגיה זו במשמעות סמלית. ונראה שהרמב"ם סובר שהירושלמי מרמז שרבי היה תלמידו של יעקב אבינו בנם של אבותינו הקדושים, וראוי לאנשים קדושים כמו רבי (שנקרא גם 'רבינו הקדוש') לחוש למובא במסכת סופרים (כא, א) שהבכורות מתענים בערב הפסח.

4           ההבנה ש'קבורת' ר' אלעזר בסמוך ל'קבר' אביו ר' שמעון משמשת כמשל לחזרתו של ר' אלעזר לתפקיד של 'כלי קודש' כמו אביו, יסודה בתורה. בתורה יש תיאורים סותרים בענין מקום 'קבורת אהרון' האם בהֹר הָהָר או במוֹסֵרָה ובמאמר "הקבורה המסתורית של אהרון" ובמאמר "הניגון של אברהם אבינו" התבאר שחז"ל מרמזים לנו בכמה מקומות שהקבורה שב'מוסרה' היא 'קבורה סמלית'. ומשמעותה שבני ישראל בחרו לעצמם את מקומות 'מים היפים' שבהם ניתן להימשך אחר תאוות העולם והרדיפה אחר העושר, והם הותירו לאהרון את תפקיד ה'כלי קודש' – את תפקיד ה'כהן הגדול' - כדי שיהיה 'קבור בו חיים' במשך חייו, ובנו יהיה כהן גדול אחריו בתפקיד (='קבר') זה.

5           יש להעיר שהמדרשים חלוקים בהצגת דמותו של ר' אלעזר בתקופת רדיפתו אחר העושר. לפי הבבלי (בבא מציעא דף פד, ב) והפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, יא, ויהי בשלח, כד) ומדרש רבה קהלת (וילנא, יא, ב) הוא שילב שעות של תורה בין השעות של רדיפת העושר; אולם לפי הפסיקתא דרב כהנא (שם, כב) ומדרש תנחומא (בובר, וירא לח) הוא שכח אז את תורתו, והוא היה צריך לעמול קשה בתורה כדי לחזור ולהיכנס לבית המדרש.