ט"ו באב והרמב"ם

 במשנה בסוף מסכת תענית (דף כו, ב) מסופר על הדברים הרעים שאירעו לאבותינו בי"ז בתמוז ובט' באב, ובסיומה מסופר על הימים הטובים שהיו לישראל בט"ו באב וביום הכפורים:

"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות... בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית... משנכנס אב ממעטין בשמחה... אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה (משלי לא): 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה ד' הִיא תִתְהַלָּל', ואומר (שם): 'תְּנוּ־לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ'. וכן הוא אומר (שיר השירים ג): 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ'. 'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ' - זה מתן תורה, 'וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ' - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו."

מפשטות המשנה משמע שכאשר במהרה יבנה במקדש, יחזרו לחוג את ימי השמחה האלו. ואם כך לכאורה צריך היה הרמב"ם להביא ב'יד החזקה' את ההלכות הקשורות בימי שמחה אלו, כגון שכל הכלים טעונים טבילה וכדו'. מדוע השמיט הרמב"ם הלכות אלו?

קשה להבין את מחול ה'שידוכים' שמתואר במשנה כפשטותו, מכמה סיבות, ונמנה שתים מהן:

א. יום הכיפורים הוא יום צום שמחליש את הגוף, וידוע שמאמץ גופני גדול ביום צום עלול לסכן חיים (עי' יומא דף סז, א בענין הסוכות שבהן מזון ומים למוליך את השעיר למדבר מחשש שמא יצטרך לכך). כיצד יתכן לתקן שבנות ישראל תחוללנה בכרמים ביום צום כפור כשהן מסכנות את חייהן או את האפשרות שלהן להשלים את הצום?! - "היכי קיימי רבנן ותקנו מילתא דאתי לידי סכנה"?!

ב. קשה להבין את מחול השידוכים גם בט"ו באב שאינו יום צום, משום שקשה להניח שנערה שמכבדת את עצמה היתה מחוללת בכרמים וקוראת בקול את שבחיה באזני הבחורים הצופים. וכן מצאנו שכתבו 'המכתם' (תשובות חכמי פרובינציה סימן ט, סא) וה'כלבו' (סי' סב) שהבנות שחוללו שם היו רק אלו שנותר להן סיכוי קלוש להינשא, וכלשון הכלבו (שם): "ואולי היו יושבות עד שתלבין ראשן אם לא על ידי המנהג הזה". אלא שהסבר זה הוא קשה שהרי בסוגיה (תענית דף לא, א) מובא כדבר פשוט ש"בת מלך" ו"בת כהן גדול" חוללו שם לכתחילה. וכי גם הן היו בעלות סיכוי קלוש להתחתן ונאלצו לחולל ולצעוק את שבחיהן בקול באזני הבחורים הצופים?!

 

ואולי מחמת כן ביאר ה'מגיד מקוזניץ' (עבודת ישראל דברים לט"ו באב) את המשנה והסוגיה במשמעות סמלית, וכתב ש'בנות ירושלים' שמוזכרות במשנה הכוונה ל'נשמות ישראל' וכו'¹, וע"ש בדבריו. נראה שגם הרמב"ם הבין משנה זו במשמעות סמלית, אלא שהוא ביאר את משמעות 'בנות ישראל' באופן שונה במקצת, וכדלקמן.

 

הרמב"ם וסיבת השמחה בט"ו באב

בסיבת השמחה בט"ו באב הובאו בבבלי (שם דף ל, ב; בבא בתרא דף קכא, א) ובירושלמי (שם פ"ד, ה"ז) ובמדרש איכה רבה (בובר פתיחתא לג) כמה טעמים; ומכולם בחר הרמב"ם להביא בקצרה רק טעם אחד. טעם זה מוזכר באופן מפורט במדרש איכה שם, וז"ל המדרש (בתיקוני לשון קלים ובתוספת ביאור):

"א"ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור. והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים. והיו עומדין ומוצאין עצמן שחמשה עשר אלף ופרוטרוט (=ומעט יותר) חסרו מכשש מאות אלף (=מנין הפקודים שנגזר עליהם למות במדבר לאחר חטא המרגלים). ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים, אמרו דומה שטעינו בחשבון, וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר, כיון דאיתמלא סיהרא (שהתמלאה הלבנה בט"ו באב) אמרו דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו, וחזרו ועשאוהו יום טוב. וגרמו עונותיהם ונעשה אבל בעולם הזה בחורבן הבית פעמים."

הרמב"ם סבר שכוונת המדרש שבכל השנים מנין המתים בתשעה באב היה מרובה ממנין המתים בשאר ימות השנה, ו'מגפה' זו היתה 'אות' לחרון אפו של הקב"ה. ובשנה האחרונה לא היה מנין המתים בתשעה באב גדול באופן חריג, והיה בכך 'אות' שסר מהם חרון אפו של הקב"ה. וז"ל הרמב"ם (שם, פ"ד, ה"ז):

"ובחרו יום חמשה עשר באב לפי שבו פסקה המגפה ממתי מדבר בשנה האחרונה מן הארבעים, לפי שהיה המות מתרבה בהם כל תשעה באב, ובשנה האחרונה פסק, ונשארו מצפים עד חצי החדש ואז בטח לבם והבינו שכבר בא הרצון ונגמר החרון ונסתלק מהם, לכך עשו אותו מאז יום שמחה."

אלא שהמשך המדרש נותר קשה. משה רבנו ובית דינו קידשו את ראש-חדש אב של אותה שנה, וקביעתם קיימת ומתחשבים בה בשמים אפילו היו מוטעים או מזידים (עי' ראש השנה דף כה, א). וידוע (סנהדרין דף מ, א) שאדם מן השורה יכול לטעות בידיעת התאריך שבחודש ביום אחד אך לא יותר מכך, ובוודאי שכלל הצבור אינו יכול לטעות בכך; וברור שכולם היו מצויים בסמוך למשה ובית דינו ויכלו לדעת מה התאריך הנכון בחודש. נוסף על כך, שבוודאי כבר בליל י"ב לחודש, כעבור שלושה ימים, היה ברור מגודל הלבנה, שכבר חלף יותר משליש החודש, ובוודאי שחלף התאריך של ט' באב, ולא מובן מדוע המתינו עם שמחתם דווקא עד שנתמלאה הלבנה בט"ו באב. מדוע מביא הרמב"ם דווקא טעם זה, שלכאורה הוא תמוה מצד עצמו? ומדוע לא הביא את שאר הטעמים שהובאו בתלמוד ובמדרש בטעם שיום ט"ו באב נקבע ליום שמחה?

 

נראה שהרמב"ם סבור שקביעת החג דווקא ביום שהלבנה נתמלאה בו היא הסיבה העיקרית, ולכך מרמז המדרש. ושאר הטעמים נועדו להצטרף אליו, אך אינם עומדים בפני עצמם. וכן מצאנו שאחד הטעמים לשמחה בט"ו באב היא מפני שהוא "יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה" (תענית דף לא, א). והרי חורבן ביתר היה עשרות שנים לאחר חורבן בית המקדש, כאשר לא היו עוד מלך וכהן גדול. וכיצד יתכן שמאורע מאוחר יהיה טעם לתקנה שתוקנה בתקופה קדומה יותר. ועל כורחך 'טעם' זה מרמז לנו שה'מחולות' שבט"ו באב אינן כפשוטם. 'וטעם' זה מעיד על שאר ה'טעמים' שבסוגיה, שגם הם אינם כפשוטם². לפיכך, בחר הרמב"ם להביא את הטעם שבמדרש, שאמנם קשה להבין אותו כפשוטו, אך הוא מרמז לסיבת שמחה קדומה בחודש אב ביום שהלבנה נתמלאת, וכדלקמן.

 

'חג' ו'מחולות' - וחטא ה'עגל'

בני ישראל יצאו ממצרים כדי לחגוג בעבודת ד' (שמות י, ט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ד' לָנוּ". אלא שבמהות חג זה נפלה לאחר מכן מחלוקת. לאחר מעמד הר סיני עלה משה להר סיני למשך ארבעים יום, כשמשה בושש לרדת נקהלו בני ישראל על אהרון, והוא עשה להם 'עגל' זהב, והודיע על 'חג' שיהיה למחרת: "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַד' מָחָר". הקב"ה הודיע למשה שישראל עשו 'עגל' וזבחו לו, ומשה התחנן לד' שיסלח להם, וד' נענה לו וסלח להם: "וַיִּנָּחֶם ד' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". משה נטל את הלוחות וירד כדי להביאם לישראל אלא שלבסוף שינה משה דעתו ושברם: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת־הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". ה'מחולות' בשמחת ה'עגל' – ביום שאהרון קרא לו חַג לַד' – הם ששברו את לב משה, והם שהביאו לשבירת הלוחות!

במאמר "רש"י - והפסוק שלא קיים" התבאר שכמה ממדרשי חז"ל מרמזים שחטא העגל לא היה עבודה זרה ממש, וגם החוטאים לא נענשו ממש³. והתבאר שה'עגל' היה 'אנדרטה' שסימלה את הדגשת הפן הלאומי הגשמי של עם ישראל, הפן שמזוהה עם משיח בן יוסף, הפן של ה'שור'. משה רצה שכל ישראל יסכימו לתכנית הראשונית של הקב"ה (שמות יט, ו): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", בממלכה זו 'בית המדרש' הוא 'בית המקדש', ומקריבים בו 'חידושי תורה' ובזכותם מגיע השפע הרוחני והגשמי לעולם. אך רוב ישראל לא הצליחו להפנים בקרבם רצון עז לחיות בדרך חיים שכזו. הם רצו להיות דומים במקצת לאומות העולם, והם רצו להקים מקדש ובו עבודה בקרבנות. הם היו מוכנים לתמוך בקבוצה קטנה שתעסוק בתורה ובתפילה או בעבודת המקדש, אך רובם רצו להתפרנס מיגיע כפיהם כמו הגויים, ורצו להידמות לגויים ולהעמיד בראשם מלך שיש תחתיו צבא קבוע ומאורגן.

משה ידע זאת, והתורה מרמזת בסוף פרשת משפטים (שמות כד) שרק לאחר שמשה שיתף את בני ישראל בעבודת קרבנות, ורק לאחר שהוא כרת ברית בינם לבין ד' תוך כדי שימוש בָּאַגָּנֹת שהם כלי 'עגול', הסכימו בני ישראל לקבל עליהם את התורה ולהקדים נעשה לנשמע. אולם משה סבר שזה היה מעמד חד-פעמי, ובני ישראל יסכימו להתעלות ולוותר על שימוש ב'פן העגול' בעבודת ד'. אך אהרון נעתר לבקשתם גם לאחר מכן, וסברתו היתה כמבואר ברמב"ם במורה הנבוכים (ג, לב):

"אי-אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום... והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם... לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל..."

משה סבר שישראל מסוגלים להתרומם למדרגה גבוהה שאין בה צורך במקדש ובקרבנות ואין צורך במלך ובצבא מאורגן, ואהרון סבר שישראל אינם מסוגלים לכך וצריך לרדת למדרגתם ולשאיפתם להיות דומים במקצת לאומות העולם. הקו ה'עגול' מסמל את עולם הטבע הגשמי שאומות העולם קשורים אליו; ואלו הקו ה'ישר' מסמל את העיסוק בתורה ובתפילה שהם מיוחדים לעם ישראל (כמבואר בהערת השוליים⁴). אהרון היה סבור שד' שמח בכך שישראל עובדים אותו גם באופן של הקו ה'עגול', ולכן הוא הכריז: "חַג לַד' מָחָר", וכמה ממדרשי חז"ל מרמזים שזו משמעות חטא ה'עגל' (='עגול').

 

המחולות בחג – ושבירת הלוחות

במדרש תנחומא (ורשא, כי תשא, כב) מרומז שבדברי הקב"ה למשה בהר: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" מרומזת בקשה ממשה לרדת ממדרגתו הגבוהה שמקטרגת על ישראל: "לֶךְ רֵד... באותה שעה נתנדה משה מפי ב"ד של מעלה". משה נענה וירד במקצת, ומצד אחד הוא נשאר במדרגה גבוהה ולפיה עמל התורה היא העבודה העיקרית שנדרשת מכל אדם מישראל, ומצד שני הוא הביט בסלחנות גם על אלו שלא מסוגלים להתעלות למדרגה זו ורוצים לעבוד את ד' כמו הגויים בדרך של 'עגולים'. משה התחנן לקב"ה שיסלח להם, וד' נעתר לו וסלח להם. אולם משה ראה בהקמת מלך וצבא ובעבודת קרבנות במקדש דרך של עבודת ד' רק באופן של 'בדיעבד', ועל דעת כך הוא רצה להביא להם את הלוחות. אך כשהוא קרב למחנה וראה שישראל אינם מצטערים על ירידתם ממעלתם הגדולה, אלא אדרבא הם שמחים במצבם שהם קשורים לקו ה'עגול' (=עגל), ומבחינתם זה הוא יום 'חג' ו'מחולות' – הוא שבר את הלוחות.

 

וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי

משה קרא לבני לוי וביקש מהם להרוג את החוטאים. במאמר "רש"י - והפסוק שלא קיים" התבאר שמדרשי חז"ל רבים מרמזים שמדובר ב'הריגה' סמלית, שנועדה ל'הגנה עצמית'! בני ישראל התייחסו לאלו שרצו לעמול בעיקר בתורה ובתפילה כמו לאנשים שאינם מחוברים ל'חיים' - אנשים 'הרוגים'. הם חשו כלפיהם גם תחושת פטרונות, שהרי הם מפרנסים אותם ונלחמים עבורם בצבא. משה חשש שהלויים יאמצו השקפת עולם זו ולא יהיו מספיק 'תופשי תורה' בעם ישראל; ולכן הוא הורה ללווים להתגונן, ולהתייחס כמו לאנשים 'הרוגים' - דווקא לאלו שלא רצו בחיים הרוחניים⁵!

משה שב והתפלל תפילה נוספת לד', שיסלח לישראל על ה'חג' וה'מחולות' שעשו לכבוד עבודת ד' באופן של 'עגולים', וד' נענה לו ואמר (שמות לב, לד-לה): "הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם: וַיִּגֹּף ד' אֶת־הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן:". רש"י (במדבר יד, לג) ואברבנאל (שמות לב) כתבו שהעונש על חטא העגל התקיים בפועל כשבני ישראל נענשו על חטא המרגלים, ונגזר עליהם למות במדבר ולא להיכנס לארץ.

 

עונש זה על חטא המרגלים אינו עונש במובן הרגיל, שהרי מדובר בהסכמת הקב"ה לבקשת ישראל. בני ישראל פחדו לכבוש את הארץ במלחמה וביקשו שפקודי הצבא ימותו במדבר ולא יצטרכו להלחם, והקב"ה נענה לבקשתם (במדבר, כח-כט): "כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם...". למעשה, התברר שמדובר בהשתלשלות של חטא ה'עגל', בני ישראל העדיפו הנהגה של עולם ה'טבע' (הקו ה'עגול'), אלא שלפי ה'טבע' 'דור העבדים' אינו מתאים לכיבוש הארץ במלחמה, ורק בניהם יהיו בעלי 'טבע' מתאים, וכעין כך משמע ברמב"ם במורה הנבוכים (ג, לב).

"כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום... וכמו שהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה... ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות"

בליל ט' באב, כשהמרגלים שבו למחנה ובני ישראל פחדו מהמלחמה ובכו, התברר שהשמחה של העם ביום י"ז בתמוז - ביום שקבע אהרון חַג לַד' - היתה קודם זמנה. מבחינת דור העבדים שיצא ממצרים, בחירה בהנהגה של עולם ה'טבע' היא 'יום עצוב', מכיוון שהיא מצריכה ח"ו את החלפתם בדור חדש, וכך אכן התברר להם לאחר מכן בט' באב כשנגזר עליהם למות במדבר.

 

ה'לבנה' כסמל ל'מלכות' ישראל – ויום ט"ו באב במדבר

הופעת ה'לבנה' בשלמותה בתור 'עיגול שלם' משמשת כסמל ל'מלכות ישראל' במדרגתה הגבוהה, וכן מצאנו בשמות רבה (וילנא, בא טו): "כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה שנאמר (דברי הימים א כט כג) – 'וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל־כִּסֵּא ד' לְמֶלֶךְ' "; וכעין כך מתואר גם בזוהר (ויחי דף ריא, ב).

 

כזכור, הרמב"ם כתב שבכל שנה היה המוות מתרבה בהם בט' באב, אך בשנה האחרונה פסק, והיה בכך אות - שחרון אפו של הקב"ה סר מהם. ואכן כפי שנאמר לעיל, כבר בחלוף שלושה לילות נוספים היה ברור למי שהתבונן בלבנה שכבר חלף יותר משליש החודש, ובוודאי שחלף התאריך של ט' באב. אך אע"פ כן העדיפו בני ישראל לחגוג את 'חג הסרת חרון האף' דווקא באמצע החודש שאז נתמלא "דיסקוס של לבנה". ה'עגול המלא' של הלבנה סימל את שמחתם בהסכמת ד' בבחירתם לעובדו באופן של 'הקו העגול'; ומאותה השנה נקבע יום ט"ו באב כיום חַג לַד' על הסכמה זו. אך למעשה, מדובר ביום חג נוסף שנקבע כדי לחגוג הסכמה זו, וכדלקמן.

 

השמחה ביום כפור – יום מתן הלוחות-השניות

כזכור ד' סלח לישראל על חטא ה'עגל' עוד בהיות משה בהר, והוא נתן לו את לוחות-הברית כדי להביאם לישראל, אלא שראיית ה'מחולות' בשמחת ה'עגל' שברה את לב משה והוא שבר את הלוחות. לאחר מכן משה עלה והתפלל לד' שיסלח להם גם על כך, על השמחה והמחולות בבחירתם בעבודת ד' בדרך של הקו העגול (='עגל') - ושאע"פ כן הם יהיו ראויים לקבלת התורה ולוחות-הברית. הקב"ה נענה גם לבקשה זו של משה, ומשה ירד בשנית עם לוחות הברית בי' בתשרי, ביום כפור. בקרב בני ישראל היו שפירשו את מסירת לוחות-הברית בשנית ביום זה, כ'אות' שהקב"ה הסכים בדיעבד עם השמחה שלהם בבחירתם בעבודת ד' במדרגה נמוכה זו של 'הקו העגול'; ומאז הם ראו את יום כפור כיום שמחה על הסכמת ד' בבחירתם. ובשנת הארבעים כאשר לא התרבה בהם המוות ביום ט' באב, והם המתינו עם שמחתם עד מילוי הלבנה בט"ו באב, נקבעו הן יום כפור והן ט"ו באב כימי שמחה על הסכמת ד' בבחירתם לעובדו באופן של עולם הטבע ('הקו העגול'='עגל').

ונמצא, שאהרון סבר מתחילה שהקב"ה שמח גם אם בני ישראל יעבדו אותו באופן של עולם הטבע ('הקו העגול'='עגל'), ומתחילה הוא קבע חַג לַד' על החלטה זו ביום י"ז בתמוז. אלא שבסופו של דבר נדחה יום החג והתפצל לשני ימי שמחה בי' בתשרי ובט"ו באב.

 

המחולות בכרמי שילו

חַג ד' ובו 'מחולות' מוזכר גם במאורעות פילגש-בגבעה שבספר שופטים (כא, יט-כא): "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ד' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה... וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים...". בתנא דבי אליהו מובאת מסורת⁶ שארועי פילגש-בגבעה אינם כפשוטם, ולמרות שנאמר בהם שהם התרחשו בתקופה שלא היה מלך בישראל - הם התרחשו בראשית היאחזות ישראל בארצם בזמן שיהושע היה בתוקף של מלך. במאמר "רש"י - והפסוק שלא קיים" הובא שרש"י ור' אברהם בן הרמב"ם מרמזים שיש במאורעות אלו חזרה סמלית על מאורעות חטא-העגל. והתבאר שמעשי פסל-מיכה ופילגש-בגבעה נכתבו ברוח נבואה על ידי עתניאל שנקרא גם בשם "יעבץ" ובשם "יהודה", וכאשר ערך שמואל את ספר שופטים הוא שילב בו כמה פרשיות שנכתבו בידי עתניאל. עתניאל הקים ישיבה שנקבצו אליה תלמידים מכל השבטים, ולאו דווקא משבט לוי, והוא חינך אותם שהם 'לויים מסוג חדש'; והם 'צאצאים רוחניים של משה' והם אינם צריכים להתגייס לצבא של יהושע משום שתורתם ותפילתם מועילה יותר מרכב ופרשים⁷.

 

ובמאמר "אשת שאול והמחוללות" התבאר שבראשית היאחזות ישראל בארצם שבט בנימין התמסרו מאוד לענייני הצבא והמלוכה ובמיוחד בני העיר גבעה⁸, והם היו הניגוד לתלמידי הישיבה של עתניאל שהתמסרו לעמל התורה. בשלב הראשון חינך עתניאל את תלמידיו להתייחס לעצמם בתור 'בני ישראל (האמיתיים)' ולהתייחס לשבט בנימין בתור 'הרוגים'; ובהמשך הוא חינך את תלמידיו שצריך להשאיר בעם ישראל גם אנשים שמתמסרים לענייני הצבא כמו 'בני בנימין'. בתורת עתניאל מרומז שהאנשים הצדיקים מולידים במעשיהם הטובים השפעות רוחניות שנקראות 'נשים', ואנשים מישראל 'מתחברים' להשפעות אלו ו'מולידים' מעשים טובים חדשים. ובתורת עתניאל עמלי התורה מחשיבים עצמם לצדיקים מסוג א', שמולידים השפעות רוחניות שנחשבות בעיניהם ל'נשים מסוג א', אלא שהם אינם מוכנים ש'בני בנימין' (='אנשי הצבא') 'יתחתנו' עימן. מאידך, הם מוכנים להתפשר ולהסכים ש'בני בנימין' יקחו ל'נשים' השפעות רוחניות שנחשבו בעיניהם לנחותות יותר וכ'נשים מסוג ב'.

לפי ראיית עתניאל, 'השפעות רוחניות' (='נשים') מסוג ב' נולדות לאנשים מישראל ששמחים בתכנית 'ממלכת הכהנים' שאהרון הסכים לה כבר מתחילה ('הקו העגול'). אנשים אלו עובדים את ד' בכך שהם מתפרנסים ביושר מיגיע כפיהם ועוסקים בחיי היום-יום בל"ט מלאכות המשכן, או שהם עובדים במשכן עצמו כמו הכהנים וכדו'. אולם עמלי התורה מחשיבים עבודה זו לעבודה במדרגה נמוכה שהקב"ה מסכים לה רק בדיעבד, וכן משמע ברמב"ם במורה הנבוכים (מובא בהערת השולים⁹). ולכן 'ההשפעות הרוחניות' שנולדות מאנשים אלו שקשורים למשכן שילה נחשבו בעיני עתניאל ותלמידיו כ'נשים' מסוג ב'.

 

היכן משכן שִׁלֹה – ומהו חַג ד' בְּשִׁלוֹ

בספר יהושע שִׁלֹה היא מקום מרכזי שאין צורך לציין היכן הוא נמצא. ישראל מתכנסים שם ומקימים משכן-קבע, ושם מחלקים את הנחלות בין השבטים. גם בספר שמואל שִׁלֹה היא מקום מרכזי שעולים אליו לרגל, ואין צורך לציין היכן הוא נמצא. אולם במאורעות פילגש-בגבעה שִׁלֹה מוזכרת באופן תמוה, כמקום נידח ובלתי ידוע שצריך ציוני מקום מרובים כדי למוצאו (שם, יט): "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ד' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית־אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית־אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה". הרד"ק התקשה וכתב: "ואני תמה מה צריך לכל זה כי שילה ידוע היה בלא סימנין"¹⁰. אמנם לפי מה שהתבאר, כוונת הפרשייה, שנכתבה בידי עתניאל, למעט בחשיבות עבודת המשכן שבשִׁלֹה לעומת עמל התורה שבבית המדרש, ולכן שִׁלֹה מתוארת כמקום נידח שצריך ציוני מקום רבים כדי למוצאו.

כזכור, תנא דבי אליהו גילה שמאורעות פילגש-בגבעה התרחשו בתחילת היאחזות ישראל בארצם בזמן שיהושע היה בתוקף של מלך. יהושע ראה את החיבור של בני ישראל לעבודת ד' באמצעות הגשמיות (='הקו העגול') באופן של 'לכתחילה'; והוא פעל במלוא התוקף להקים את המשכן בשִׁלֹה ולבסס את מרכזיותו; אך עתניאל חלק על השקפתו, ולכן הוא מתאר את יהושע באופן סמלי כאילו הוא 'מת' ואין מלך בישראל, ואת מקום המשכן שבשילה – כמקום נידח. התיאור של שִׁלֹה כמקום טפל ונידח מרמז שההשפעות הרוחניות (='בנות') שמולידים האנשים שקשורים למשכן שילה - הן 'נשים מסוג ב'. ולכן עתניאל ועמלי התורה הסכימו ש'בני בנימין' ('אנשי הצבא') יחטפו להם 'נשים' (=השפעות רוחניות) מסוג נחות זה.

 

הפרשיה מפרטת באופן תמוה את מקומה של שילה, אך במהות חַג ד' היא נוקטת קיצור, וכאילו מדובר בחג ידוע שאין צריך לפרט את מהותו. זאת משום שהפרשיה סומכת עצמה על התורה, שם מבואר שחַג ד' הוא היום שקבעו ישראל לחוג את הסכמת ד' עם החלטתם לעבוד אותו באופן של 'הקו העגול'. דור באי הארץ ידע שמתחילה קבע אהרון את היום הזה ליום י"ז בתמוז אך בסופו של דבר נדחה יום החג, והתפצל לשני ימי חג, האחד ביום כפור והשני בט"ו באב; ודור באי הארץ, שבימיו נכתבה פרשיה זו, ידע שמדובר בשני ימים אלו.

 

מדוע לא יצאו בת נשיא-הסנהדרין ובת אב-בית-הדין למחולות

הסוגיה במסכת תענית מזכירה את בנות גדולי הדור שהיו יוצאות לחולל בכרמים, ושהיו שואלות לשם כך בגדי לבן מחברותיהן (תענית דף לא, א): "תנו רבנן: בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה". ולכאורה תמוה שהרי במשנה במסכת חגיגה (דף טז, א) מוזכרים זוגות של גדולי תורה שחיו בזמן שהמקדש היה קיים, שאחד מהם היה נשיא הסנהדרין והשני לו היה אב-בית-דין. מדוע הסוגיה מתעלמת מבת הנשיא ומבת אב-בית-הדין?!

אמנם כפי שהתבאר בתחילת המאמר, קשה להבין את המחולות שמתוארים בסוגיה כפשוטם, הן משום שלא יתכן לחולל בכרמים ביום צום בלא לסכן את הנפש, והן משום שמסתבר שבת שמכבדת את עצמה לא היתה מחוללת וקוראת בקול את שבחיה בפני הבחורים שצופים בה. תיאור מחולות ה'בנות' בכרמי ירושלים שבדברי חז"ל - חוזר על תיאור מחולות ה'בנות' בכרמי שילה שבפרשיית פילגש-בגבעה. מדובר במחול סמלי של 'השפעות רוחניות' (='בנות') שנולדות לאנשים ששמחים בהקמת מלך וצבא ובעבודת הקרבנות שבמקדש, ולכן מוזכרות שם בת-מלך ובת-כהן-גדול וכדו'. 'בנות' (='השפעות רוחניות') אלו רוצות שאדם מישראל 'יתחתן' עימם, ויוליד באמצעותן 'מעשים טובים' נוספים. אך בעיני  עמלי התורה 'בנות' (=השפעות רוחניות) אלו נחשבות ל'בנות' מסוג ב', ועמלי התורה אינם רוצים שההשפעות הרוחניות ('בנות') שנולדות מלימוד התורה שלהם תחוללנה יחד עימן; ולכן 'בת-נשיא-הסנהדרין' ו'בת אב-בית-הדין' אינן מוזכרות בין המחוללות.

 

לפי מה שהתבאר, מובן מדוע נאמר במשנה (תענית דף כו, ב): "ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים", ואילו בסוגיות התלמוד נאמר (שם, דף לא, א; ירושלמי, שם פ"ד ה"ז): "בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים". ולכאורה ענין זה היה צריך להיות נידון בתלמוד עצמו, האם דווקא 'בנות ירושלים' היו מחוללות בכרמים, או שבכל עיר וכפר 'בנות ישראל' יוצאות ומחוללות בכרמים. אמנם, לפי מה שהתבאר לא מדובר ב'בנות' ממש, אלא ב'השפעות רוחניות' שנמשלו ל'בנות', שאותן מולידים רוב אנשי ישראל שקשורים לעמל ל"ט המלאכות ולעבודת המקדש והמשכן. בספר שופטים, בעת שהמשכן היה בשילה, השפעות אלו מיוחסות למשכן שילה ומדובר על "בנות שילה"; אך לאחר שירושלים נקבעה לנצח כמקום המקדש, השפעות אלו של רוב אנשי ישראל מיוחסות לירושלים, ומדברת המשנה על "בנות ירושלים".

 

וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה?

לפי מה שהתבאר במאמר, הקמת מלך וצבא מאורגן והקמת מקדש ובו עבודת קרבנות, הם עבודת ד' באופן של 'הקו העגול', והן נחשבות כנחותות ביחס לעמל התורה והתפילה שמיוחסות ל'קו הישר'. משה רבנו לא ראה מקום לשמחה בהסכמת ד' שיעבדו אותו גם באופן זה, ואף פרשיית פילגש-בגבעה מרמזת שזו שמחה מסוג ב', ואף מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים משמע שזה אופן של עבודת ד' 'בדיעבד'¹¹. אך רוב ישראל אינו מסוגל להתעלות למדרגת 'הקו הישר', ועבורם זו עבודת ד' באופן של 'לכתחילה', וזו היתה שיטת אהרון הכהן מלכתחילה. בסופו של דבר התרצה משה, והתרצה הקב"ה למשה והסכים לקבל את שיטת אהרון, ולפיכך, מונה הרמב"ם כמצוות לדורות את הקמת המלך לישראל ואת הקמת המקדש ושאר המצוות הנוהגות בעבודתו.

כאשר המשנה בסוף מסכת תענית מתארת את יום כפור ואת ט"ו באב כימים טובים שלא היו כמותם בישראל, היא מגלה שזו שמחה של כלל ישראל ואף של עמלי התורה. בט"ו באב בשנת הארבעים כאשר ישראל חגגו את הסכמת הקב"ה שיעבדו אותו באופן של 'הקו העגול', משה רבנו כבר לא מחה בהם אלא הצטרף לשמחתם, ואז - כשהוא שמח בשמחתם - חזר אליו הדיבור הנבואי במדרגתו העליונה (עי' תענית דף ל, ב). המשנה מרמזת, שגם עמלי התורה צריכים להיות מעורבים בדעת עם הבריות, ולשמוח בשמחתם של ישראל, ואז יזכו למדרגות גבוהות.

בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שלאמתו של דבר ה'בנות' שמוזכרות במשנה מופיעות במשמעות 'סמלית', ולא היו 'מחולות' של 'בנות' ממש, ולפיכך לא היה חשש 'פיקוח נפש' בעריכת המחולות ביום צום כפור וכו'. וכבר הוזכר בתחילת המאמר שבאופן דומה ביאר ה'מגיד מקוזניץ' (עבודת ישראל דברים לט"ו באב) את המשנה והסוגיה. ונראה שהרמב"ם מבארם באופן סמלי דומה, אך לפי היסודות שהובאו כאן מתוך דבריו ב'מורה הנבוכים'. ונראה שמשום כך לא הזכיר הרמב"ם את ה'ההלכות' הקשורות במחולות אלו כמו הטבלת כלי הלבן השאולים וכו'.

ובמשמעות הסמלית של 'בגדי הלבן השאולים' ושאר העניינים שמוזכרים בסוגיה, נראה שהרמב"ם מבארם באופן שביארם ה'מגיד מקוזניץ' (עבודת ישראל דברים לט"ו באב), ועי' שם.

 

_____________________________________________

 

¹     ועי' גם ב'תפארת ישראל' (יכין, תענית, פרק ד, סג).

²     ועי' ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק דברים לחמישה עשר באב): "והנה איתא בגמרא ששה טעמים על יום טוב של ט"ו באב ומכל הטעמים אין בהם טעם מספיק שעבור זה יהיה נקבע בתמידות ליום טוב".

³     "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב'אזניכם' שנאמר (יחזקאל טז, יב) 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ', ואת מכעסת אותי ב'אזנים' שנאמר (שמות לב, ג) 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם]". (ילקוט שמעוני, תורה, תשלב).

⁴     כמבואר בספר מבוא לחכמת הקבלה מאת הרה"ג המקובל שמואל טולידנו (חלק א, שער ג, פרק ד): "...ובליקוטיו שבסוף ספד"צ, ל"ח ב', ביאר הגר"א ז"ל שההבדל בין שתי בחינות אלו הוא כי ספירות דעיגולים רומזות אל הנהגתו ית' הכללית וספירות דיושר אל הנהגתו הפרטית: הראשונה הנהגה הכללית, היא הנהגת הטבע, ובה אין הפרש בין עבודה לעבודה, והשפע נשפע לכולם בשוה לקיום הנבראים... הוא ית"ש נותן חיים לכולם בשוה לקיימם כפי ערכם ומהותם, לא לפי עבודתם... ובחינת היושר היא הבחינה התכליתית בשביל הבחירה והעבודה... אשר מטעם זה העיגולים נמשכים אחר היושר, כי גם הטבע תלוי ועומד על פי הנהגת היושר... כי לאומות העולם אשר לא ניתן להם תורה ומצוות, קיומם בסוד העיגולים, בחינת הטבע... והיא בחינה מאד חיצונית".

⁵     ואמנם כמה מן הערב-רב שעלו עם ישראל ממצרים התייחסו ל'עגל' בתור עבודה-זרה ממש, והם מתו באותו יום; אך כלל ישראל לא התייחס אליו בתור עבודה-זרה ממש.

⁶     "...ופילגש בגבעה בימי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם היתה?! וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?! אלא לפי שרחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובין על ישראל לעולם, אמר, שמא יאמרו אומות העולם, עדיין לא נכנסו ישראל בארצם אימתי קילקלו במעשיהן, לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל". (אליהו רבה, איש שלום, יב).

⁷     כמבואר בתרגום יונתן על דברי הימים א' ב, נה: "תלמידיא דיעבץ הוא עתניאל... דאתין מזרעית משה רבהון דטב להון זכותיה מפרשין וארתיכין". גם הסוגיה בתמורה (דף טז, א) מרמזת למחלוקת שבין יהושע ועתניאל, והיא מספרת שעתניאל יעץ וריבץ תורה בישראל, ואילו יהושע 'טרד' את בני ישראל במלחמות.

⁸     ועי' תרגום יונתן להושע (י, ט): "מִימֵי הַגִּבְעָה חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל..." שכתב: "מיומי גבעתא חטיתון בית ישראל תמן קמו מרדו במימרי למנאה עליהון מלכא ואף לא זכיאו דתתקים להון מלכותא בגבעתא תמן אתו עליהון עבדי קרבא לקטלא אבהן עם בנין סליקו". רש"י בפירושו שם סבר שכוונת התרגום להמלכת שאול והקשה על כך, אך נראה שכוונת התרגום להתמסרות של אנשי גבעת בנימין לענייני הצבא והמלוכה של יהושע. וכנגדה יצאו תלמידי עתניאל (שמכונים בפרשיה "בני ישראל") להילחם, ו'הרגו' באופן סמלי כמעט את כל 'בני בנימין', ובמאמר "רש"י - והפסוק שלא קיים" התבאר שבפירושו לתלמוד רמז רש"י להבנה כזו של המאורעות.

⁹     "והושם בית אחד אל המקום אשר יבחר ד', ואין מקריבין בזולתו... ולא יהיה כהן אלא זרע המיוחד, כל זה הענין למעט זה המין מן העבודות שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי". (מורה הנבוכים ג, לב).

¹⁰   שִׁלֹה מוזכרת במאורעות פילגש-בגבעה תוך ציון מקום שאומר דרשני כבר לפני כן (שופטים כא, יב), וגם שם תמה הרד"ק.

¹¹   עי' בדברי הרמב"ם בהערות השולים לעיל.