התנאים והמטרונית

בפרק 'השוכר את הפועלים' מסופר שר' אלעזר ברבי שמעון התמנה ללוכד גנבים, ור' יהושע בן קרחה מחה בו. בהמשך (בבא מציעא דף פד א)  מובאת סוגיה תמוהה, וז"ל בתרגום חופשי בתוספת ביאור ע"פ רש"י:

"ואף ר' ישמעאל ברבי יוסי ארע לו כמו שארע לר' אלעזר ברבי שמעון, פגש אותו אליהו ואמר לו: עד מתי אתה מוסר עמו של א-להינו להריגה? אמר לו: מה אעשה? פקודת המלך היא! אמר לו: אביך ברח לאסיא, אתה ברח ללודקיא. כאשר היו נפגשים רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון פנים אל פנים היה נכנס צמד-בקר בין שניהם, ולא היה נוגע בהם. אמרה להם אותה מטרונית (גבירה נוכרית): בניכם אינם שלכם (שאינכם יכולין להזקק לנשותיכם)! - אמרו לה: שלהן גדול משלנו (תאוותן של נשותינו גדולה מתאוותינו). – אמרה להם: כל שכן (שבניכם אינם שלכם). יש אומרים שכך ענו לה: כי כאיש גבורתו; ויש אומרים שכך ענו לה: אהבה דוחקת את הבשר. ולמה ענו לה? והרי כתוב 'אַל־תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ'? - שלא להוציא לעז על בניהם. אמר רבי יוחנן: האבר של רבי ישמעאל [ברבי יוסי] כחמת בת תשע קבין. אמר רב פפא: האבר של רבי יוחנן כחמת בת חמשת קבין, ויש אומרים בת שלשת קבין. ושל רב פפא עצמו כמו הסלים שעושים בהרפניא."

הסוגיה מעוררת כמה קשיים:

1. במסכת שבת (דף טו א) מובא שר' יוסי היה מספר לבנו ר' ישמעאל עובדות היסטוריות חשובות. כיצד יתכן שר' ישמעאל לא שמע מאביו, שהוא ברח לאסיא כדי שלא למסור גנבים?

1. האפשרות שצמד-בקר עבר מתחת לכריסם של ר' ישמעאל ברבי יוסי (=ריב"י) ור' אלעזר ברבי שמעון (=ראב"ש) אינה נראית מציאותית, ולו רק מחמת גובה צמד-הבקר. מה כוונת הסוגיה?

2. וכי חסרים דברי בלע שדברו נכרים או נכריות על אנשים ישראל?! מדוע טרחה הסוגיה להביא את דברי המטרונית? ומדוע סיפרו התנאים למטרונית על נשותיהם? וכי לא היה עדיף לשמור על כבודן, ולא לערבן בדברי הבלע?

3. גם התיאורים שמובאים בהמשך נראים בלתי מציאותיים, לבד מכך שלכאורה הם נראים כפגיעה בכבודם של התנאים והאמוראים (ועי' תקנת השבין לר' צדוק הכהן מלובלין - עמוד קיב). מה פשר תיאורים אלו?

 

המענה לקשיים אלו נמצא בהבנה שסוגיה זו מובאת לאחר מעשים תמוהים אחרים, והבנת המעשים התמוהים הקודמים היא הפתח להבנת סוגיה זו. המעשים הקודמים נידונו באריכות במאמרים הקודמים ("ר' אלעזר והגנבים", "ר' אלעזר ובני מעיו"), ומי שעיין בם וזוכר את תוכנם יכול לעבור כבר עתה לחלקו השני של המאמר. לתועלת אלו שמתוודעים לראשונה לקשיים שבאותן סוגיות, ולתועלת אלו שרוצים לרענן את זכרונם, יש כאן בחלקו הראשון של המאמר סיכום של המאמרים הקודמים.

 

חלק א: סיכום המאמרים הקודמים

ה'גנבים' ו'שתיית היין' – ונבואת עמוס

בתחילה מסופר שראב"ש היה נכנס לחנות ה'יין', ואם היה רואה שם אדם 'מנומנם חסר תעסוקה' הוא היה קובע שהוא 'גנב', ומוסר אותו ל'הריגה' בידי ה'מלכות'. הקביעה שאדם 'מנומנם חסר תעסוקה' הוא 'גנב', אינה ברורה, שהרי יתכן שבאותו לילה הוא סבל מכאבים ושנתו נדדה מסיבה זו או אחרת, ותמוה כיצד הוא מסר להריגה על סמך השערה בלבד. לבד מכך, הרמב"ם כותב בהלכות חובל ומזיק (ח, יא) שרק 'מוסר' מותר למסור למיתה בידי המלכות, ולשיטתו גם אם היה מוכח בברור שמדובר ב'גנב' - אסור למוסרו להריגה. במאמר הקודם "ר' אלעזר והגנבים" התבאר שהרמב"ם סבור שהמעשה אינו כפשוטו, והוא מרמז למשמעות נבואת עמוס (ב, ו-יב):

כֹּה אָמַר ד' עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: הַשֹּׁאֲפִים עַל־עֲפַר־אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים... וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין־זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם־ד': וַתַּשְׁקוּ אֶת־הַנְּזִרִים יָיִן..."

עמוס מתאר 'גניבת' אדם ומכירתו 'בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם', ויונתן מתרגם זאת - "בדיל דיחסנון". והתבאר, שעמוס מכיר בכך שתאוות המעדנות ותאוות העושר מפתחות את העולם, וצריך שגם בעם ישראל יהיו 'בעלי עסקים עשירים'. אך עמוס מאשים אותם שאם הם היו עוסקים בתפקידם 'לשם שמים', אזי בזמן שהיו משיגים את הכסף הנצרך להם עד סוף ימיהם לצורך אכילת המעדנות או למותרות אחרים שהם חפצים בהם, הרי שהיו חדלים מלצבור לעצמם את הכסף, והיו מחלקים חלק מן הרווחים לפועלים העניים שהם מעסיקים, שהרי גם הם היו שותפים בהשגת העושר, או לשכבות חלשות אחרות; אלא שהם ממשיכים בצבירת הכסף – "כדי להנחיל" את הכסף העודף הזה לבניהם. הם משתמשים בכסף העודף כ'נעלים' כדי לרכוש מעמד נכבד על פני אחיהם העניים. הם כביכול 'גונבים' את אחיהם והופכים אותם למעמד של 'כמו עבדים' ובאמצעות ה'נעליים' (=כסף) הם כביכול דורכים עליהם – "הַשֹּׁאֲפִים עַל־עֲפַר־אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים".

 

בהמשך אומר עמוס: "וַתַּשְׁקוּ אֶת־הַנְּזִרִים יָיִן" - ויונתן מתרגם: "ואטעיתון ית מלפיכון בחמרא". התרגום מגלה שכוונת עמוס לאנשים שהתנזרו מתאוות העולם והיו אמורים להיות בתפקיד של 'מורי הוראה', אלא שאורח החיים התאוותני של העשירים ובמיוחד שתיית היין התאוותנית שלהם פיתתה 'עוסקי-תורה' רבים להידמות להם; ולעזוב את בית המדרש ולהפוך ל'בעלי עסקים עשירים'. נבואה זו של עמוס עומדת בבסיס המעשה ב'שתיית היין' של ראב"ש ולכידת ה'גנבים'.

 

שתיית היין של ראב"ש

במאמר הקודם "ר' אלעזר והגנבים" הובאה מסורת שר' יהושע בן קרחה הוא בנו של ר' עקיבא, והתבאר שמסורת זו אינה כפשוטה. מסורת זו מרמזת למחלוקת ששורשה בתורה, והמשכה מרומז גם ספרי יהושע ושופטים. והתבאר, שב'קברות התאווה' משה חינך את בני ישראל להתייחס לאנשים בעלי 'תאוות האכילה' כאל אנשים שנחשבים ל'מתים' בחייהם, ושבאופן דומה יש להתייחס גם כלפי 'תאוות העושר'; אך בסופו של דבר, רמז משה שצריך שגם בעם ישראל יהיו אנשים שרודפים אחרי התאוות והעושר, וגם הם צדיקים. והתבאר שעתניאל המשיך את הראיה הרוחנית הראשונה של משה שהתייחסה אל האנשים שרודפים אחרי התאוות והעושר כמו לאנשים מסוג ג' וכמו ל'הרוגים'. אך יהושע קיבל את מה שגילה משה בסוף ימיו, שיש להתייחס גם אליהם כאל צדיקים. ר' עקיבא היה ממשיך דרכו של עתניאל, ואגדות רבות מרמזות למחלוקת, האם ר' עקיבא קיבל בסופו של דבר את שיטת יהושע, או שמא יהושע קיבל בסופו את שיטת עתניאל (=ר' עקיבא), ור' יהושע בן קרחה מייצג בדרך כלל את הדעה שיהושע ביטל את דעתו וקיבל את שיטת ר' עקיבא, ומעתה זו שיטה מוסכמת.

 

הירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ד) מספר שראב"ש היה 'אכלן' והיה שותה 'יין' באופן תאוותני, ומייד מוסיף הירושלמי שר' יהושע בן קרחה מחה בו שהוא 'מוסר אנשים להריגה'. ובמאמר "ר' אלעזר והגנבים" התבאר שראב"ש היה 'בעל עסק' של חברת הובלות¹, וכוונת הירושלמי לרמז שלפי ראיית ר' יהושע בן קרחה, ראב"ש ממשיך את החטא שמתאר עמוס, משום שאורח חייו התאוותני מפתה לומדי תורה לעזוב את 'בית המדרש' ולהפוך ל'בעלי עסקים' כמוהו, והדבר נחשב כביכול ל'הריגה'. הירושלמי הוסיף שר' יהושע בן קרחה דרש מראב"ש לברוח ל'לודקיא', והתבאר שזו ארץ של ה'לודאים' שהם עם של 'אוכלי אדם' (עי' גיטין דף מו ב), וראב"ש נדרש להודיע ברבים שהוא נמצא אמנם בתפקיד של ה'אכלן' ו'בעל העסק' ה'עשיר', אך זה תפקיד של 'אוכלי אדם' שמנצלים את כוחם של הפועלים; שכן כך הם מתוארים בנבואת מיכה (ג, ג): "וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת־עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ...". - ושומר נפשו ירחק מתפקיד זה ויישאר בבית המדרש.

 

הבדיקה שערך ראב"ש – וה'גיהנום'

הבבלי סיפר שראב"ש המשיך ללכוד 'רשעים', ושהוא ערך לעצמו בדיקה לוודא שאינו חוטא בכך, ואין לחשוש שבבוא היום יסריח בשרו וישלטו בו תולעים. ובבדיקה הוציאו ממנו סלים מלאים חֵלֶב מעורב בבשר ודם, ונתנו אותם בשמש בחודשי הקיץ והם לא הסריחו. והדבר תמוה שהרי ידוע שהצדיקים יראים עד יומם האחרון שמא יגרום החטא, והרי גם אצל דויד המלך מצאנו (שבת דף ל, ב) שכאשר הוא נפטר והיה מוטל בחמה חששו שמא יסריח מחמת החום?! ואם כן, מה פשר הבדיקה?

 

ובמאמר הקודם "ר' אלעזר ובני מעיו" התבאר שהבדיקה מרמזת למענה של הנביא מלאכי (ג, יג-כ) ליִרְאֵי ד' שמתרעמים על שה'רשעים' מצליחים במעשיהם. והתבאר שאין מדובר שם ב'רשעים' ממש, אלא באותם שפרשו מבית המדרש ויצאו לרדוף אחרי התאוות והעושר, והם מצליחים במעשיהם. וחבריהם שמתנזרים מתאוות העולם ומשתדלים מאוד בלימודם בבית המדרש ונחשבים ל'צדיקים' מתקנאים בהם; ומלאכי עונה להם:

"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ד' אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ד' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו... וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע... כִּי־הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל־זֵדִים וְכָל־עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא... וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק:"

נבואה זו מתבארת ע"י ריש לקיש שאומר (עבודה זרה דף ג, ב): "אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר, רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה"; והיא מתבארת יותר לפי הליקוטי מוהר"ן (תניינא, קיט), שאמר שיש ראיה רוחנית גבוהה ולפיה ה'גיהנום' נמצא כאן בעולמנו, ויש 'לברוח ממנו' ולעסוק בתורה. והתבאר, שכאשר האדם זוכה להכרה זו, הוא מבין שבזמן שהוא השקיע את כוחו בתורה ובתפילה או בעשיית חסד עם הנזקקים - הוא היה מצוי עם ד' והיה ב'גן עדן'; ומאידך בזמן שהוא השקיע את כוחו בצבירת עושר מיותר – הוא היה מצוי ב'גיהנום', והוא עצמו היה 'מלאך חבלה' שייסר את עצמו בעמל מיותר.

 

תלמידי הנביאים נקראים 'בני הנביאים', ועל משקל זה אלו שקינאו בראב"ש ובאופן שהוא מילא את 'מעיו' באכילה ושתיה, והלכו בעקבותיו להיות 'בעלי עסקים' נקראים 'בני מעיו'. כוונת האגדה לרמז שראב"ש התבונן ובדק כל אחד מתלמידיו - שהם 'בני מעיו' - וברר אם ה'אכלנות' ו'שתיית היין התאוותנית' ו'צבירת העושר' שלהם נעשים לשם שמים, והם צריכים להמשיך בדרכם משום שצריך שיהיו בישראל גם 'צדיקים' מסוג זה; או שמא אינם נעשים לשם שמים, והוא מאותם אלו שנידונים בשמש הגיהנום הלוהט שמתואר במלאכי. ולאחר שהוא העמיק בהתבוננות זו הוא הסיק שמעשי 'תלמידיו' נעשים לשם שמים, והם מאלו שהשמש אינה מלהטת אותם.

גם הנביא מלאכי מכיר בכך שיש 'צדיקים' שרוצים לעמול רק בתורה ובתפילה ובעשיית חסד עם נזקקים; אלא שמצבם הכלכלי אינו 'בריא' דיו, והם נאלצים לעמול חלק כזה או אחר מזמנם לפרנסתם. אליהם כיון מלאכי באומרו בהמשך: "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ". פעולת השגת 'ממון שנצרך' נחשבת עבור ה'צדיקים' ל'שמש מרפאת'. אלא שראב"ש סבר שגם רדיפת העושר של תלמידיו היא נצרכת לטובת עם ישראל, ולכן גם הם אינם נידונים ב'שמש הלוהטת'.

 

חלק ב: הבנת המעשים בר' ישמעאל ברבי יוסי

הבריחה של ר' יוסי ל'אסיא'

אורח חייו של ר' ישמעאל ברבי יוסי (=ריב"י) דמה לאורח חייו של ראב"ש. בבבלי בכתובות (דף קה ב) מסופר שריב"י היה בעל קרקעות שהעסיק אריס בשדותיו. וביבמות (דף קה, ב) מסופר שהוא היה בעל בשר, ובפסחים (דף פו, ב) מסופר שריב"י היה שותה יין באותו אופן תאוותני ששתה ראב"ש. ולפיכך, בפרק 'השוכר את הפועלים' משלים הבבלי את התמונה ומרמז שגם אורח חייו של ריב"י פיתה כמה מיושבי בית המדרש להפוך ל'בעלי עסקים' שמעסיקים פועלים, ובשפת הסמלים של המעשים הקודמים ממשיך הבבלי ומספר שגם ריב"י התמנה ללכוד 'גנבים' ולמוסרם 'להריגה'.

 

ר' יוסי אביו של ר' ישמעאל היה 'פושט עורות' (שבת דף מט ב), וידוע שפרנסה זו אינה נחשבת למכובדת (פסחים דף קיג א). ר' ישמעאל סבר שאביו עסק דווקא במלאכה בזויה זו, כדי ללמד את הציבור שפרנסה מיגיע כפים היא חשובה, ושכל מלאכה היא מכובדת². ר' ישמעאל סבר שכשהוא עצמו הפך ל'בעל עסק' הוא המשיך את הקו החינוכי של אביו. אלא שאליהו נגלה אליו ואמר לו ש'אביו ברח לאסיא'. 'אסיא' בארמית משמעותה 'רפואה'; ואליהו הודיע לו שאביו לא ראה ב'מלאכה' ערך עליון, והוא 'ברח' אליה רק לצורך קיומו; והוא היה אחד מאותם 'צדיקים', שיוצאים חלק מזמנם לבית המדרש, כדי 'להתרפא' בעמל המלאכה. ור' ישמעאל שכביכול 'התקדם' והפך ל'בעל עסק' נדרש להודיע שאין בכך שום חשיבות ושהוא 'ברח' מבית המדרש למקום איום ונורא, משום ש'בעלי העסקים' הם 'אוכלי אדם'! – וזו משמעות האמירה: 'אביך ברח ל'אסיא'³, אתה ברח ל'לודקיא'. אליהו לא סיפר לר' ישמעאל עובדה שהוא לא ידע בקורות חייו של אביו, אלא שהוא פירש לו כיצד יש להתייחס אליהם. ולעיל בחלק א התבארה משמעות הדרישה לברוח ל'לודקיא'.

 

אך ר' ישמעאל לא הקשיב לפרשנות של אליהו, משום שהוא ידע שלאליהו יש בענין זה הדרכות סותרות. ההדרכות הסותרות מרומזות עוד במלחמות פילגש-בגבעה כאשר 'בני ישראל' התייעצו עם פינחס האם להילחם ב'בני בנימין', ובפעמים הראשונות שהוא הורה להם להילחם - הם הפסידו. במאמר "המלחמה במצפה" התבאר שהכתוב מרמז באופנים רבים שמדובר במלחמה סמלית בשאלה מי יותר צדיק, האם אלו שמתחברים לרוחניות או אלו שמתחברים לגשמיות, ולפינחס היו הדרכות סותרות, ואף כאן יש לאליהו – שהוא פנחס - הדרכות סותרות⁴.

 

צמד הבקר שעבר בין ראב"ש וריב"י

'צמד-הבקר' שעבר בין ראב"ש וריב"י כאשר הם היו נפגשים, קשור לנבואת מלאכי – "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק". המפרשים פרשו את המילה "וּפִשְׁתֶּם" מלשון ריבוי, וכפי שתרגם יונתן מילה דומה בחבקוק (א, ח) – "וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו". אלא שכאן תרגם יונתן מילה זו באופן יוצא דופן: "וְתִטְלוּן כעגלי רבקא", יונתן מבאר שכוונת מלאכי היא כאלו היה כתוב כאן 'וּנְשָׂאתֶם (בעול)' - כפי שנושאים עגלי המרבק. "עֶגְלֵי מַרְבֵּק" הם עגלים מקובצים יחד (רמב"ם פירוש המשנה עירובין ב, א), ויונתן מרמז שכוונת מלאכי שפעמים שגם העגלים נושאים בעול המלאכה. בדרך כלל היו מאלפים את העגלים הצעירים להרגלי עבודה במלאכת הדישה – "עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ" (הושע י, יא), משום שבמלאכת הדישה העגל היה אוכל מן התבואה בשעת הדישה והיא מלאכה שאינה כרוכה במאמץ גדול; ושם היו מצמידים שני עגלים זה לזה ומרגילים אותם לעבוד יחדיו.

הנביא מלאכי הקדים שיראי ד' הם אותם אלו שנדברים זה עם זה בדברי תורה, ושכרם יהיה שהשמש שמלהטת את הרשעים לא תלהט אותם, והוא ממשיך ומרמז שפעמים שגם יראי ד' נאלצים לצאת מבית המדרש לעמול במלאכה כדי להתפרנס (וִיצָאתֶם), אך גם כשהם 'תחת השמש' הם משתדלים למעט בעמל והם נושאים בעול מועט⁵, כפי שנושאים עֶגְלֵי מַרְבֵּק; ולכן השמש אינה נחשבת עבורם ל'גיהנום' אלא - "שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא".

 

אולם ראב"ש וריב"י סברו כשיטה שצריך שיהיו בישראל גם בעלי עסקים עשירים שמרבים במלאכה, וכאשר הם היו נפגשים פנים אל פנים ודנים כיצד לפתח את עסקיהם, הם סברו שאפשר לקרוא גם עליהם את הכתוב – "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ד' אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ"; וגם בם לא תשלוט 'שמש הגיהנום'.

כאשר אנשים היו רואים ראב"ש שותה את היין באופן תאוותני לבדו, כמה מהם שהתלבטו האם לחקות את אורח חייו, נגשו אליו ושוחחו עמו על כך, והוא היה משתדל לבחור לתפקיד 'בעלי העסקים' רק 'מנומנמים חסרי תעסוקה' שלא התאימו לתפקיד אחר. אך כאשר אנשים ראו את ראב"ש וריב"י נפגשים פנים אל פנים ושותים את היין באופן תאוותני ומדברים בענייני עסקיהם, היו אנשים לומדים ממעשיהם והופכים לבעלי עסקים בלא להתלבט, ואפילו בלא לשוחח עימם על כך.

ה'תלמידים' ש'נולדו' ממפגשים אלו מתוארים כ'צמד בקר', משום שלהבדיל מעגלי המרבק, 'צמד-בקר' מורגל כבר בעבודה והוא משמש לחרישה שנעשית במשך כל היום. וזו כוונת הסוגיה כשהיא מספרת שבזמן שראב"ש וריב"י היו נפגשים היה נכנס ביניהם 'צמד-בקר' – 'בלא לנגוע בהם', והיינו שהיו לומדים מאורח חייהם, ואפילו בלא לגשת אליהם ולשוחח עימם על כך.

 

המטרונית הנכרית

במאמר "ר' יהושע בן ר' עקיבא ואשתו" התבאר שבתורתם של עתניאל  ושל ר' עקיבא יש לכל אדם שתי 'נשים סמליות'. האחת מושכת אותו לעמול ב'תורה', וכשהוא מתחבר אליה הוא 'מוליד' 'חידושי תורה' וגם 'תלמידים' לתורתו. והשניה מושכת אותו לעמול בענייני העולם הזה ובמלאכה גשמית, וכשהוא מתחבר אליה הוא 'מוליד' 'חידושי מלאכות' וגם 'תלמידים' למלאכתו. והתבאר שלפי ההשקפה הרשמית של ר' עקיבא (השקפת ר' יהושע בן קרחה) לא ראוי לאדם מישראל להתחבר ל'אשה הסמלית' שמושכת לענייני העולם הזה ולעושר, והיא ראויה להיות 'אשתו של טורנוסרופוס הרשע', שהיה הנציב הרומאי באותה העת. לפי השקפה זו מי שעזב את בית המדרש והפך לבעל עסק עשיר, הפך כביכול ל'בן רוחני' של 'מטרונית נכרית'. ולכן כנגד השקפת ראב"ש וריב"י מביאה הסוגיה את השקפת ר' יהושע בן קרחה; והשקפתו מיוצגת בדברי 'המטרונית הנכרית' שטוענת ש'בניהם' והיינו 'תלמידיהם' אינם שלהם – וכוונתה שהם 'בנים סמליים' שלה!

 

אך ראב"ש וריב"י התנגדו להשקפת עולם שכזו, והם סברו כשיטה שר' עקיבא חזר בו מדבריו, והודה ש'האשה הסמלית' שמושכת לענייני העולם הזה ולעושר נחשבת ל'בת ישראל', וראויה גם לאנשים מישראל, וכפי שמרומז במעשים ש'אשתו של טורנוסרופוס' 'התגיירה' ור' עקיבא 'נשא אותה והעשיר'. לכן הם ענו לה, שתאוותן של 'הנשים הסמליות' שלהן להוליד את 'התלמידים הסמליים' - גדולה מתאוותם של ראב"ש וריב"י להוליד תלמידים שכאלו.

'המטרונית הנכרית' המשיכה לטעון, שאותן 'נשים סמליות' (שמסמלות את הרדיפה אחר העושר) הולידו את ה'תלמידים סמליים' - מדמויות שמתאימות לחיקוי יותר מאשר ראב"ש וריב"י; ו'תלמידים' אלו נולדו מתוך רצון לחקות את אורח חייהם של גויים עשירים שרודפים אחר העושר בלבד וכלל אינם לומדים תורה, ולא מתוך רצון לחקות את אורח חייהם של ראב"ש וריב"י ששילבו גם לימוד תורה ועשיית חסד במסגרת יום העסקים שלהם. אך ראב"ש וריב"י דחו את טענותיה, ואמרו לה שלמרות אהבתם המרובה לתורה יש בם גם אהבה למלאכות ולעושר; ולכן 'התלמידים הסמליים' שהלכו בעקבותיהם לרדוף אחר העושר - הם 'בנים סמליים' שלהם.

 

ביאור המשך הסוגיה

בביאור המשך הסוגיה כבר כתבו כמה ראשונים שאם מפרשים אותה כפשוטה נראה הדבר כפגיעה בכבודם של התנאים והאמוראים; ובתוס' תלמידי ר' פרץ מובא פירוש שכוונת הסוגיה באומרה 'איבריה' היא ל'אכילתו', והסוגיה מתארת את נפח סעודתם של אותם תנאים ואמוראים. לכאורה גם לפי פירוש זה עדין תמוה מדוע לא נקטה הסוגיה 'סעודתיה' שהיא הלשון המתאימה לכך. אמנם לעיל התבאר שתלמידיו של ראב"ש נקראים 'בני מעיו', משום שהוא 'נולדו' כביכול כתוצאה מתאוות האכילה של 'מעיו'; ואכן לפי הבנה זו שייך לנקוט לשון 'איבריה' על 'אכילתו', משום שאכילתו המרובה היא שהולידה אותם. ובאופן זה יש לפרש גם את מה שנאמר ביחס לשאר התנאים והאמוראים שמוזכרים בסוגיה, שהם ידועים ממקומות אחרים בתלמוד כ'בעלי בשר', ומן הסתם אכילתם היתה מרובה, ולא התאימה להדרכה הידועה (אבות ו, ד): "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה...". והסוגיה מרמזת שהיו שלמדו מהם, והרבו אף הם באכילתם, וסופם שעזבו את בית המדרש והפכו לבעלי עסקים.

 

אולם לא כל אחד יכול ללמוד ממעשיהם, וכבר כתב ר' צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבין - עמוד קיב): "...שהיה בשר גופם כולו קדוש לד', אצלם שייך לספר שהיו בעלי בשר שתוספת בשר הגוף הוא אצלם תוספת קדושה, ומה שהוא אצל כל אדם בעולם הזה לגנאי". ולפיכך, בהמשך הסוגיה מרומז שלאחר מכן חזר בו ראב"ש וחדל להדריך את 'תלמידיו הסמליים' לחקות אותו, ובעזהשי"ת נאריך בכך במאמרים הבאים.

 

___________________________________________________________

 

¹    עי' פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, פיסקא יא, ויהי בשלח, כב), הובאה במאמר הקודם "ר' אלעזר והגנבים".

²    הבנה כזו בהשקפת ר' יוסי התבארה במאמר "להתחבא בבית הכסא".

³    משמעות סמלית זו של 'אסיא' מרומזת גם בירושלמי (כלאים ט, ג) שמספר שר' מאיר נפטר ב'אסיא', והיא התבארה במאמר "המכוער וספר הגאולה".

⁴    ועי' במאמר "המחילות הגנוזות".

⁵    ועי' מורה נבוכים פ"ח במשל של עונש 'פינוי הזבל'.