ר' אלעזר ובני מעיו

במסכת בבא מציעא (דף פג, ב) מובא מעשה בר' אלעזר ברבי שמעון שהתמנה לתפוס גנבים, וז"ל המעשה בתרגום חופשי:

"ר' אלעזר ברבי שמעון פגש בממונה מטעם המלך לתפוס גנבים... אמר לו בוא ואלמדך כיצד לזהות גנב. כנס בשעה רביעית (מההשכמה) לחנות, ואם תראה אדם ששותה יין ומחזיק את כוסו ומנמנם, שאל אודותיו. אם תלמיד-חכם הוא ומנמנם – הקדים מאוד לגרוס בתורה. אם פועל הוא – הקדים לעבודתו, ואם עבודתו בלילה – הוא עוסק ברידוד. ואם לא – גנב הוא, ותפוס אותו. נשמעו הדברים בבית המלך... ומינו את ראב"ש עצמו לתפוס את הגנבים. שלח לו רבי יהושע בן קרחה: 'חומץ בן יין', עד מתי אתה מוסר עמו של א-להינו להריגה! - שלח לו: קוצים אני מכלה מן הכרם. - שלח לו: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו.

יום אחד פגע בו אותו כובס וקרא לו 'חומץ בן יין'. אמר, מזה שהוא חצוף כל כך, יש להסיק שהוא רשע, אמר לממוני המלך 'תפסוהו', ותפסוהו. לאחר שנחה דעתו, הלך אחריו כדי לפדותו ולא יכול היה. קרא עליו את הכתוב: 'שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ'. תלו אותו. קם תחת עץ התליה ובכה. אמרו לו: רבי, אל ירע בעיניך, שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים. הניח ידו על בני מעיו, אמר: שישו בני מעי, שישו! ומה ספיקות שלכם כך, ודאות שלכם על אחת כמה וכמה, מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם.

ואפילו כך, לא התיישבה דעתו, השקו אותו סם שינה, והכניסוהו לבית מצופה בשיש, וקרעו את כרסו והוציאו סלים מלאים חֵלֶב מעורב בבשר ודם, ונתנו אותם בשמש בחודשי תמוז ואב ולא הסריחו... קרא על עצמו את הכתוב: 'אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח'."

הספור מעורר קשיים:

1. הרמב"ם כותב בהלכות חובל ומזיק (ח, יא) שרק 'מוסר' מותר למסור למיתה בידי המלכות, אך שאר אדם המצער את הרבים מותר למוסרו למלכות רק לעונשים שאינם מיתה. כיצד מבאר הרמב"ם מעשה זה, שבו מסר ר' אלעזר ברבי שמעון (ראב"ש) גנבים להריגה?

2. מה מועיל המבחן שערך לעצמו ראב"ש. וכי אם בשלב מסוים בחייו החֵלֶב שהוצא מגופו לא הסריח בשמש, מוכיח הדבר שלא יחטא עוד עד יום מותו?! והרי ידוע שהצדיקים יראים עד יומם האחרון שמא יגרום החטא, והרי גם אצל דויד המלך מצאנו (שבת דף ל, ב) שכאשר הוא נפטר והיה מוטל בחמה חששו שמא יסריח, וכי ראב"ש מחזיק עצמו לצדיק יותר מדויד המלך?! לבד מכך, בהמשך האגדה (דף פד, ב) מסופר שבסופו של דבר נראתה תולעת שיצאה מאוזנו של ראב"ש, ואם כך, לשם מה הוא ערך לעצמו מבחן תמוה שלכאורה הוא חסר תועלת?!

 

המעשה שבירושלמי

מעשה שדומה במקצת הפרטים מופיע בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ד) וז"ל בתרגום חופשי:

"ר' אלעזר בי ר' שמעון הלך אצל ר' שמעון בי ר' יוסי בן לקוניא חמיו, היה מוזג לו כוס יין והוא שותה אותו בבת אחת, מוזג לו כוס יין נוסף והוא שותה אותו בבת אחת. אמר לו, האם לא שמעת מאביך בכמה פעמים צריך אדם צריך לגמוע מן הכוס. אמר לו כמות שהיא בגמיעה אחת, ואם מזוגה בצונן בשתי גמיעות, ואם מזוגה בחמין בשלש; אך לא שיערו חכמים לא ביינך שהוא נאה ולא בכוסך שהוא קטן ולא בכריסי שהיא רחבה. והיה רבי יהושע בן קרחה צווח לו 'חומץ בן יין'. אמר לו למה אתה צווח לי כן. אמר לו אצווח לך עד שתברח ותלך ללודקיא. אמר לו ולא קוצים כסוחים כיסחתי. אמר לו ולא היה לך לילך לסוף העולם להניח בעל הגינה שיקוץ את הקוצים."

מתחילת המעשה משמע שר' יהושע בן קרחה צעק לראב"ש שהוא 'חומץ בן יין' משום שהוא היה 'אכלן'. אלא שמההמשך משמע שראב"ש התמנה להרוג אנשים חוטאים. ולכאורה תמוה, שה'מינוי' שהוא מרכיב יסודי במעשה אינו מוזכר במפורש, וגם לא ברור הקשר שבין 'מינוי' זה להיותו 'אכלן'.

 

במאמרים הקודמים "הנעליים של ר' יהושע" ו"ר' אלעזר והגנבים" התבאר שלפי מסורת חז"ל ר' יהושע בן קרחה היה בנו של ר' עקיבא, והתבאר שלדעת הרמב"ם מסורת זו אינה כפשוטה והיא מרמזת למחלוקת ששורשה בהדרכות שהדריך משה בתורה, והמשכה מרומז גם ספרי יהושע ושופטים. והתבאר, שב'קברות התאווה' משה חינך את בני ישראל להתייחס לאנשים בעלי 'תאוות האכילה' כאל אנשים שנחשבים ל'מתים' בחייהם, ושבאופן דומה יש להתייחס גם כלפי 'תאוות העושר'. אך בסופו של דבר, רמז משה שצריך שיהיו בעם ישראל גם אנשים שרודפים אחרי התאוות והעושר. וחז"ל מבארים שהכתוב בנבואת ישעיה (נג, ט): "וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו" - מתייחס למשה¹, שלא ביקש שיעבירו את עצמותיו לארץ ישראל, ורצה שקברו יהיה בנחלת גד, נחלתם של הרודפים אחר העושר, ובכך הוא גילה שגם הם צדיקים. והתבאר שבספר שופטים ובמיוחד במאורעות פלגש-בגבעה מרומז שעתניאל המשיך את הראיה הרוחנית הראשונה של משה שהתייחסה אל האנשים שרודפים אחרי התאוות והעושר כמו לאנשים מסוג ג' וכמו ל'הרוגים'. אך יהושע קיבל את מה שגילה משה בסוף ימיו, שיש להתייחס גם אליהם כאל צדיקים.

ר' עקיבא היה ממשיך דרכו של עתניאל, ואגדות רבות מרמזות למחלוקת, האם ר' עקיבא קיבל בסופו של דבר את שיטת יהושע, או שמא יהושע קיבל בסופו את שיטת עתניאל, והראיה הרוחנית של עתניאל (=ר' עקיבא) היא דעת כולם. ובמעשים שר' יהושע בן קרחה מוזכר בם, הוא מייצג את הדעה שיהושע ביטל את דעתו וקיבל את שיטת ר' עקיבא.

 

פשעי יהודה ופשעי ישראל שבעמוס

הקשר שבין 'שתיית היין' של  ראב"ש לבין 'הריגת' ה'גנבים' שורשו בנבואת עמוס (ב, ד-יב):

"כֹּה אָמַר ד’ עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־מָאֳסָם אֶת־תּוֹרַת ד’ וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ... כֹּה אָמַר ד’ עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל־מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: הַשֹּׁאֲפִים עַל־עֲפַר־אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל־הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי:... וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין־זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם־ד’: וַתַּשְׁקוּ אֶת־הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל־הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ:"

עמוס מייחס לממלכת יהודה את חטא מאיסת התורה, שמוביל גם לכך שאינם שומרים את חוקי ד’. ואלו לממלכת ישראל (אפרים) הוא מייחס בראש ובראשונה את חטא מכירת העניים לעבדים בעבור 'נעליים'. ולכאורה תמוה, מדוע אין הוא מאשים את ממלכת אפרים בחטא מאיסת התורה, והרי לא מסתבר שבממלכת אפרים עמלו בתורה יותר מאשר בממלכת יהודה?!

 

נחלת יהודה ונחלת אפרים שבספר שופטים

עמוס אינו מאשים את ממלכת אפרים בחטא מאיסת התורה משום שהוא ממשיך בראיה הנבואית שמרומזת במאורעות שבסוף ספר שופטים, ולפיה יש חלוקת תפקידים בין אזור יהודה לבין אזור אפרים. ב'אליהו רבה' (איש שלום, יב) אומר אליהו: "...וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?!" – ובכך הוא מרמז שמאורעות פלגש-בגבעה אינם כפשוטם, ולא מדובר בפילגש בשר ודם, ושהמאורעות התרחשו בימי יהושע. במאמר "אשת שאול והמחוללות" הורחב רמז זה, והתבאר שמאורעות פסל-מיכה ופלגש-בגבעה נכתבו ברוח נבואה ע"י עתניאל, ומרומז שם שלכל אדם מישראל יש 'אשה רוחנית' סמלית שהיא ה'תעסוקה' שהוא מתחבר אליה ופעמים שאף מתפרנס ממנה. והתבאר שה'פילגש' היתה 'חידושי תורה' שהתגלו ללוי בבית מארחו בנחלת יהודה, ולכן הם נחשבים ל'בתו' של המארח מנחלת יהודה. אך האיש ה'לוי' היה 'אכלן' והתייחס ל'אכילה' ול'מתנות' שקיבל מחמיו כמו לאשה ממדרגה ראשונה, וכאילו היא 'אשתו'; ואלו ל'תורה' הוא התייחס כמו לאשה ממדרגה שניה – 'פילגש'. ומרומז שם שנחלת יהודה היא מקום בטוח ללומדי תורה כמו הלווים, אך לוי שנוטש את נחלת יהודה ומגיע להר-אפרים סופו להיכשל ב'תאוות אכילה וממון' - כמו שנכשלו אותו האיש הלוי ואותו הנער הלוי שהגיע להר אפרים.

בהמשך מאורעות פלגש-בגבעה מסופר על חטיפת 'בנות שילה' לצורכי נישואין, והתבאר שחז"ל מרמזים שאף שם מדובר ב'אשה רוחנית' שמולידים האנשים שקשורים למשכן שבשילה, ובני בנימין היו אמורים להתחבר אליה ולהוליד באמצעותה 'חידושי תעסוקה צבאית'. פרשית 'נישואין' זו מרמזת שרוב אנשי יהודה החשיבו את התורה לדבר החשוב ביותר, ולכן הם רצו שהמצוות והמעשים הטובים שלהם יולידו רק 'חידושי תורה', ומאידך רוב אנשי נחלת אפרים החשיבו את העמל בל"ט מלאכות המשכן ואת עבודת המשכן שבשילה יותר מאשר עמל התורה, ולכן מסתבר שהם יסכימו שהמצוות והמעשים הטובים שלהם יולידו 'חידושי תעסוקה צבאית².

חלוקה זו שמרומזת בסוף ספר שופטים ולפיה 'מוקירי התורה' היו מרוכזים בנחלת יהודה, ואילו 'מוקירי המלאכות' היו מרוכזים בנחלת אפרים, עומדת בבסיס נבואת עמוס; ולכן הוא מאשים דווקא את ממלכת יהודה במאיסת התורה, שהרי הם אלו ש'התחתנו' כביכול עם 'התורה'.

 

חטאי ממלכת ישראל (אפרים)

עמוס מייחד לממלכת ישראל את חטא מכירת ה'אביון' בעבור 'נעליים', והדבר תמוה. מדרך העולם שאנשים עשירים מוכרים אנשים אחרים לעבדים בעבור 'כסף' ולא בעבור נעליים, נבואה דומה שחוזרת בהמשך (ח, ד-ז) מבהירה ענין זה. הנביא עמוס מאשים שם את הסוחרים העשירים שכל מעייניהם ב'כסף'. הם אינם שמחים במנוחה שיש בראשי החודשים ובשבתות, מכיוון שהם רוצים ליטול את שארית ה'כסף' מאת העניים. ה'כסף' הוא ה'נעליים' שבאמצעותם הם דורכים על גבי העניים. אחיהם הדלים יהיו במעמד של 'כמו - עבדים' ויהיו כמי שקבורים תחת עפר; ואילו העשירים, מתקדמים ופוסעים ("שֹׁאֲפִים") על העפר שעל ראשי העניים באמצעות הנעליים (=כסף).

המילים "בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" מתורגמות ביונתן במילים "בדיל דיחסנון", שמשמעותן היא "כדי להנחיל". התרגום מרמז לנו שעמוס מוכן להכיר בכך שתאוות האכילה ותאוות העושר מפתחות את העולם, וצריך שיהיו בעם ישראל גם 'בעלי עסקים עשירים'. אך עמוס מאשים אותם שאם הם היו עוסקים בתפקידם 'לשם שמים', אזי בזמן שהיו משיגים את הכסף הנצרך להם עד סוף ימיהם לצורך אכילת המעדנות או למותרות אחרים שהם חפצים בהם, הרי שהיו חדלים מלצבור לעצמם את הכסף, והיו מחלקים חלק מן הרווחים לפועלים העניים שהם מעסיקים, שהרי גם הם היו שותפים בהשגת העושר, או לשכבות חלשות אחרות; אלא שתחת זאת הם ממשיכים בצבירת הכסף – "כדי להנחיל" את הכסף העודף הזה לבניהם.

 

בספר חסידים סי' תנד מבואר שנפשו של המת קשורה באופן מיוחד ל'נעל'; והמלב"ים (רות ג, ד) כותב בענין מצוות היבום שה'גוף' הוא מעין 'נעל' של ה'נפש'. ה'נעל' מסמלת את מקום משכנה של ה'נפש', ולכן הכינוי 'נעלים' מתאים באופן מיוחד לסמל 'רכוש עודף' שנועד להורשה לבנים, שכן בעלי העסקים העשירים סבורים ש'נפשם' תשכון בתוך ה'רכוש העודף' שהם יורישו לבניהם.

 

וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל־הַנַּעֲרָה

הלך מחשבה זה שמתואר בעמוס מוזכר כבר בתהילים (מט):

"הַבֹּטְחִים עַל־חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ:... קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת:... תָּבוֹא עַד־דּוֹר אֲבוֹתָיו עַד־נֵצַח לֹא יִרְאוּ־אוֹר:"

המזמור מתאר את העשירים שצוברים עושר שמשמש אותם לצרכי פאר, וסבורים שנפשם תשכון לעולם בבתי הפאר שהם מורישים לבניהם. אך בסיום המזמור כתוב שהם טועים, ושהם למדו הלך מחשבה מוטעה זה עוד מאבותיהם שלהם, אך הם ואבותיהם לא יזכו לראות באור האמיתי.

עמוס משלב בין מה שמרומז בסיום ספר שופטים, שאנשי הר אפרים בחרו 'להתחתן' כביכול עם ה'נערה הסמלית' של העמל הגשמי, ובין המזמור בתהילים שמספר על עשיר ואביו שהם צוברי עושר מיותר, ואומר: "וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל־הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי". עמוס מרמז שאנשי ממלכת אפרים מתחברים ל'נערה הסמלית' של העמל הגשמי שלא לשם שמים.

 

וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן

בהמשך מאשים עמוס, שהקב"ה הקים מבחורי ישראל 'נזירים', אך בממלכת אפרים משקים אותם יין; ויונתן מתרגם: "ואקימית מבניכון לנביאין ומעולימיכון למלפין... ואטעיתון ית מלפיכון בחמרא". התרגום מגלה שמדובר בבחורים ש'התנזרו' מתענוגות העולם והיו בתפקיד 'מלמדי תורה', אלא שבממלכת אפרים הטעו אותם ביין. המעשה בראב"ש ושתיית היין שלו, מבאר כיצד התבצעה הטעיה זו.

 

ראב"ש היה בן של תנא, אך הוא היה 'אכלן' ושתה יין באופן שמוגדר תאוותני, ובפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, פיסקא יא, ויהי בשלח, כב) מסופר שהוא היה בעל חברת הובלות. אורח חייו היה 'מעשה רב' שפיתה כמה מתלמידי-החכמים לחקות אותו; ולחדול מלהתנזר מתענוגות החיים, ולפרוש מבית המדרש ולהפוך לבעלי עסקים עשירים שמעסיקים פועלים בעסקיהם. - לאותם אלו, שעמוס מתאר כ'גנבים' שמוכרים את אחיהם ל'כמו עבדים', ומשתמשים ב'כסף' שהם צוברים כ'נעלים' כדי לדרוך עליהם.

ר' יהושע בן קרחה ממשיך במעשה זה את נבואת עמוס; והוא מאשים את ראב"ש ששתיית היין התאוותנית שלו 'הורגת' כביכול את אותם 'לומדי תורה'; שהתפתו לפרוש בעקבותיו מ'ארצות החיים' - מבית המדרש; ולהיכנס לתפקיד של 'רשעים' שנחשבים ל'הרוגים' עוד בחייהם.

 

קבוצת התלמידים העיקרית של ראב"ש

ראב"ש עצמו לא הסכים עם ר' יהושע בן קרחה, וסבר כשיטה שמשה רבנו גילה בסוף ימיו שצריך שגם בעם ישראל יהיו בעלי עסקים שמתחברים לתאוות ולעושר, ושגם אנשים מסוג כזה הם צדיקים. בתחילה אגדת הבבלי מרמזת שראב"ש היה בוחר לתפקיד 'בעלי העסקים' רק אנשים 'מנומנמים' שלא מצאו סיפוק בתפקיד של 'פועל' או בתפקיד של 'לומד תורה', ושניכר עליהם שהם מחפשים תעסוקה שתמלא אותם בחיות; וכפי שהתבאר במאמר הקודם "ר' אלעזר והגנבים". הם היו באים לחנות לשתות יין, ושם היה ראב"ש מציג בפניהם את אורח חייו, ומשדל את ה'מנומנמים' הללו לנהוג כמוהו, להתחבר לתאוות היין האכילה והעושר – ולהפוך לבעלי עסק.

 

ראב"ש טען כלפי ר' יהושע בן קרחה, שהאנשים ה'מנומנמים' שהולכים בטל, הם כמו 'קוצים' בכרם, והוא מועיל לעם ישראל כאשר הוא משדל אותם להפוך ל'בעלי עסקים'. אך גם לכך לא הסכים ר' יהושע בן קרחה, ואמר לו שהקב"ה יוביל כל אחד לתפקיד שמתאים לו, ומוטב שלא להתערב בכך. ראב"ש עצמו היה אחד מאותם בעלי תאוות היין האכילה והעושר, והוא לא היה סבור שהוא ו'תלמידיו' נחשבים ל'קוצים'. הוא היה סבור שהם נחשבים ל'צדיקים', וכפי שגילה משה רבנו בסוף ימיו, ולכן הוא המשיך לשדל את ה'מנומנמים חסרי התעסוקה'  לעזוב את בית המדרש ולהפוך לבעלי עסקים.

 

התלמידים הנוספים של ראב"ש

המעשה ממשיך ומספר על 'אותו כובס'³ שקרא לעבר ראב"ש - 'חומץ בן יין', וראב"ש קבע על סמך זאת שהוא 'חצוף' ו'רשע' שיש 'להורגו'. ולכאורה תמוה, שהרי ר' יהושע בן קרחה הקדים וקרא לעברו – "חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של א-להינו להריגה!", והכובס בסך הכל חוזר על דברים שכבר נאמרו, ומדוע ראב"ש נקט שהוא 'חצוף' ונהג בו באופן שונה?

אלא שהכובס לא חזר באופן מלא על הדברים שנאמרו. ר' יהושע בן קרחה חש במלוא נימי נפשו שאלו שעזבו את בית-המדרש והפכו ל'אכלנים' ול'בעלי עסקים' הם כביכול 'הרוגים', ולכן הוא הוסיף וקרא לעבר ראב"ש – "עד מתי אתה מוסר עמו של א-להינו להריגה!". אך הכובס לא חש כך, הוא חש שיש 'חיים' גם אצל ה'אכלנים' ואצל 'בעלי העסקים'; אלא שהוא סבר שאין לפרוץ את הגדרים המקובלים, שמי שאינו 'מנומנם חסר תעסוקה' והוא מסוגל ללמוד - צריך להישאר מירב זמנו בבית המדרש. הוא ראה בראב"ש פורץ גדר, שכן ר' שמעון אביו היה תנא ש'תורתו אומנותו', ואילו ראב"ש היה 'אכלן' ו'בעל עסק' ולכן הוא קרא לעברו - 'חומץ בן יין'.

 

ראב"ש הבין מהמשפט המקוצר של הכובס, שהכובס חש שיש 'חיים' אצל ה'אכלנים' 'בעלי העסקים', אלא שהוא כופה על עצמו להישאר מירב זמנו בבית המדרש. והוא הסיק מכך שהכובס דומה לאותו 'איש לוי' ממאורעות פלגש-בגבעה. שהיה 'לכוד' בתפקיד של 'לומד תורה', אך בפועל הוא התייחס ל'אכילה' כמו ל'אשתו הראשונה במעלה' ואילו ל'תורה' הוא התייחס כמו ל'פילגש', והשתמש בה כדי להשיג ארוחות חינם ומתנות ממארחים שונים. או שהוא דומה לאותו 'נער לוי' ממאורעות 'פסל-מיכה' שנעזר בעובדת היותו 'לוי' כדי להתפרנס באופן שוודאי לא היה מתאים ל'לוי'. מאורעות אלו מרמזים שחלוקת התפקידים בעם ישראל אינה יכולה להישאר 'משפחתית'. 'לוי' אינו חייב להישאר בתפקיד 'תורתו אומנתו' רק משום שאביו היה 'לוי', ואם 'ממון חביב עליו' - ראוי לו שיעסוק בצבירת ממון. וכן אמרו חז"ל (בבא בתרא דף קי א) שדויד ראה "שממון חביב עליו ביותר" על אותו 'נער לוי', ומינה אותו לתפקיד 'שר האוצר'; ושהוא מילא תפקיד זה בנאמנות ונחשב אז ל'צדיק' – "ששב לאל בכל לבו".

 

כאשר ראב"ש אמר שמדבריו של הכובס ניכר שהוא 'חצוף' ו'רשע', הוא התכוון לומר שהוא מתאים לתפקיד של ה'אכלנים' ו'הרודפים אחר העושר', שבעיניו של ר' יהושע בן קרחה הם 'חצופים', 'רשעים' ו'הרוגים'. אך ראב"ש עצמו היה אז אחד מאותם אנשים, והוא עצמו סבר שהם 'צדיקים' ו'חיים'.

 

שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים

ראב"ש פנה אליו ושכנע את אותו שהוא אינו צריך להיות 'לכוד' מירב זמנו בבית המדרש, והוא צריך ללכת אחרי נטיות נפשו, ולעזוב את בית המדרש ולהפוך ל'בעל עסק'; והוא אכן עשה זאת. אלא שראב"ש לא היה משוכנע לחלוטין שאותו אחד לא היה מסוגל להתאים לתפקיד של 'עוסק בתורה', ולכן הוא בא וניסה לשכנע אותו לחזור בו, אלא שהוא לא הצליח 'לפדותו', ואותו אחד העדיף להישאר בתפקיד של 'בעל עסק'. ראב"ש עדין חשש שמא טעה בהבחנתו, ולכן עמד ובכה בפתח ה'עסק' (=עץ התליה) של אותו איש, ואז באו והניחו את דעתו והעידו בפניו על אותו איש – "שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים".

עדות זו בנויה על ה'סמל' שבנבואת עמוס - "וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל־הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי". כזכור, עמוס מאשים בה את 'בעלי העסקים' מממלכת אפרים, שיש בם 'תכונה נפשית מושרשת' שהם מתחברים אל 'הנערה הסמלית' של העמל הגשמי - 'שלא לשמה'. אך טענה דומה אפשר לטעון גם כלפי אנשי ממלכת 'יהודה' (שבנבואה של עמוס הם אלו שקיבלו עליהם את 'עמל התורה'). והיינו, שגם אצלם יש אנשים בעלי 'תכונה נפשית מושרשת' של חיבור אל 'הנערה הסמלית' של עמל התורה - 'שלא לשמה'. נערה סמלית זו היא ה'תורה' שהיא 'הנערה' שהקב"ה 'אירס' לעם ישראל במתן הלוחות השניות ביום הכיפורים. והאגדה מרמזת שהעידו בפני ראב"ש, שאותו אחד שהוא שכנע לעזוב את בית המדרש ולהפוך ל'בעל עסק', היה בעל 'תכונה נפשית מושרשת' של לימוד תורה 'שלא לשמה', ובסמלי האגדה – "שהוא ובנו בעלו - 'נערה מאורסה ביום הכפורים' ".

 

שישו 'בני מעי'

עדות זו הניחה את דעתו של ראב"ש, משום שבאותה העת הוא היה סבור שמי שלומד תורה שלא לשמה, אלא לשם ממון או כבוד, פוגם בלימוד התורה; ואדרבה צריך לנצל את תאוות הממון והכבוד כדי להיות 'בעל עסק עשיר'. דבר זה מרמזת האגדה באומרה: "שישו בני מעי, שישו! ומה ספיקות שלכם כך, ודאות שלכם על אחת כמה וכמה, מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם". ולכאורה תמוה, מדוע מתייחס ראב"ש דווקא ל'בני מעיו'? ומדוע הוא לא פתח ואמר שהוא מובטח שלא תשלוט רימה ותולעה בכל בשרו?

כזכור, המעשה מרמז ששתיית התאוותנית של ראב"ש היא ש'לימדה' חלק מהאנשים ללכת בעקבותיו, ולהתחבר לתאוות האכילה והעושר. האנשים שהלכו בעקבותיו היו 'תלמידים' של 'מעיו' – תלמידים של 'כריסו הרחבה' שהזקיקתו לשתות את כוס היין בגמיעה אחת. וכשם שתלמידי הנביאים קרואים "בני הנביאים", כך תלמידי 'מעיו' של ראב"ש קרואים 'בני מעיו'.

 

בעיני ר' יהושע בן קרחה הם היו 'רשעים' שה'תולעים' יאכלו אותם; אך ראב"ש עצמו היה אחד מאלו שהתחברו לתאוות האכילה והעושר, והוא היה סבור שהם 'צדיקים'. הוא היה מובטח בתלמידי הקבוצה העיקרית שלו - באותם 'מנומנמים חסרי תעסוקה' שהוא הפך ל'בעלי עסקים' - שהם הגיעו לתפקיד שייעד להם הבורא, ושהם 'צדיקים' שלא תשלוט בהם רימה ותולעה. אך הוא לא היה מובטח בתלמידים הנוספים שהם ה'ספיקות' - באותם אלו שעמלו בתורה, אלא שחשו 'לכודים' בבית המדרש, וראו 'חיים' אצל 'בעלי העסקים'. הוא שידל כמה מהם להפוך ל'בעלי עסקים', אך הוא היה מסופק שמא בכל זאת הם היו צריכים להישאר בבית המדרש. כאשר נודע לו שאותם 'ספיקות' שנענו לקריאתו ושהלכו בעקבותיו, היו אלו שלמדו תורה שלא לשמה, מתוך תאוות ממון וכבוד, הוא היה משוכנע שטוב עשה כשהפכם ל'בעלי עסקים', ושהם הגיעו לתפקיד שייעד להם הבורא ולמקום ששם תסייענה להם תכונות אלו; ושאף הם 'צדיקים' שלא תשלוט בם רימה ותולעה.

 

וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא

בהמשך מסופר שראב"ש לא היה בטוח בעצמו, ובדק אם החלב של גופו מסריח בחמה, וכשראה שאינו מסריח, הוא היה בטוח שבשרו ישכון לבטח. כזכור, מבחן זה הוא תמוה, וכי אדם יכול להיות בטוח שלא יחטא עוד עד יומו האחרון? אלא שמבחן זה אינו כפשוטו, והוא מרמז למשמעות עמוקה בנבואת מלאכי (ג, יג-כ):

"חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם... אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱ-לֹהִים וּמַה־בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ד’ צְבָא-וֹת: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם־נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱ-לֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ד’ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ד’ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ד’ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ:... וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱ-לֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: כִּי־הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל־זֵדִים וְכָל־עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא... וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ..."

הנביא מתאר קבוצה של יראי ד’ שמתקנאים ברשעים שמצליחים. חז"ל מרמזים (חגיגה דף ט, ב) שההבדל בין הקבוצות השונות שמוזכרות בנבואה אינו כה גדול, מי ששנה פרקו 'מאה ואחד פעמים' נחשב ל'עֹבֵד אֱ-לֹהִים', ואילו מי ששנה פרקו 'מאה פעמים' בלבד נחשב ל'אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ'. לפי השקפת ר' יהושע בן קרחה שהתבארה לעיל, גם ה'רשע' שמוזכר כאן אינו רשע גמור, ומדובר במי שפרש מבית המדרש והפך ל'בעל עסק'. אותם שנשארו בבית המדרש משתדלים מאוד וחוזרים על פרקם 'מאה ואחד פעמים' ונחשבים לעובדי ד’, אך הם מתקנאים בחבריהם שפרשו ויצאו לרדוף אחרי העושר, והם נאלצים להודות שאותם אלו שמוגדרים כ'רשעים' מצליחים במעשיהם; והם שואלים מה ה'בצע' שהם יקבלו עבור הישארותם והשתדלותם בבית המדרש. הנביא משיב להם שבעת שהם נפגשים ומדברים ביניהם בדברי תורה, דבריהם נכתבים בספר זכרון, והם יקבלו שכר בעת שיגיע 'היום הבוער כתנור'. נבואה זו מתבארת ע"י ריש לקיש שאומר (עבודה זרה דף ג, ב): "אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר, רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה... דכתיב: 'כִּי־הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר...". דבריו של ריש לקיש מתבארים יותר לפי המובא בליקוטי מוהר"ן (תניינא, קיט):

"דיבר עמנו כמה פעמים מענין יסורי עוה"ז, שכל בני העולם כולם מלאים יסורים, אין גם אחד שיהיה לו עוה"ז ואפי' העשירים הגדולים... כי כולם נולדו לעמל ומלאים רוגז ויסורין. ואין שום עצה ותחבולה להנצל מעמל ויגון הזה, כי אם לברוח להש"י ולעסוק בתורה. ...ואמר רבינו ז"ל, הנה הכל אומרים שיש עוה"ז ועוה"ב. והנה עוה"ב אנו מאמינים שיש עוה"ב. אפשר יש גם עוה"ז גם כן באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא הגיהנם כי כולם מלאים יסורים גדולים תמיד. ואמר שאין נמצא שום עוה"ז כלל:"

ר' נחמן מברסלב מגלה שיש ראיה רוחנית גבוהה ולפיה ה'גיהנום' מצוי במידה מסוימת כאן וכעת בעולמנו, ויש לברוח משם לד’ יתברך ולעסוק בתורה. כאשר האדם מת ונפרד מגופו ומתאוות האכילה והעושר והכבוד וכדו' הוא מקבל יכולת להכיר ב'אמת' זו, אך בעבודת נפש מאומצת אפשר להגיע להכרה זו כבר כעת בעולמנו. כאשר האדם זוכה להכרה זו, הוא מבין שבזמן שהוא השקיע את כוחו בתורה או בתפילה או בעשיית חסד עם הנזקקים - הוא היה מצוי עם ד’ והיה במידה מסוימת ב'גן עדן'. ומאידך הוא מבין, שבזמן שהוא השקיע את כוחו בצבירת עושר מיותר – הוא היה מצוי במידה מסוימת ב'גיהנום', והוא עצמו היה 'מלאך חבלה' שייסר את עצמו בעמל מיותר. רעיון עמוק זה מרומז כבר בקהלת (ב, יא-יז): "וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל־מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ... וְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים..."; וזו גם כוונת מלאכי, שהקב"ה יוציא 'חמה מנרתיקה' ושה'רשעים' יהיו נידונים בה. כוונתו היא שה'עשירים' יבינו שבזמן שהם עמלו בהשגת עושר מיותר, הם היו נידונים ב'גיהנום' של "תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" – "וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא"!

 

כאשר האגדה מספרת שראב"ש הוציא מגופו סלים מלאים חֵלֶב מעורב בבשר-ודם, ונתנו אותם בשמש הלוהטת והם לא הסריחו, אין הדברים כפשוטם. כוונתה שראב"ש התבונן ובדק כל אחד מתלמידיו - שהם 'בני מעיו' ו'בשר מבשרו' - וברר אם ה'אכלנות' ו'שתיית היין התאוותנית' ו'צבירת העושר' שלהם נעשים לשם שמים, והם צריכים להמשיך בדרכם; או שמא אינם נעשים לשם שמים, והוא מאותם אלו שנידונים ב'גיהנום' של "תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", והם צריכים לעזוב את דרכם. ולאחר שהעמיק בהתבוננות זו הוא הסיק שמעשיהם נעשים לשם שמים, והם מאלו שהשמש אינה מלהטת אותם; ואדרבא השמש היא 'רפואה' עבורם, וכדלקמן.

 

שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ

יש 'צדיקים' שרוצים לעמול רק בתורה ובתפילה ובעשיית חסד עם נזקקים; אלא שמצבם הכלכלי אינו 'בריא' דיו, והם נאלצים לעמול חלק כזה או אחר מזמנם לפרנסתם. אליהם מכוון מלאכי כשהוא ממשיך ואומר: "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ". פעולת 'השגת הממון' שנחשבת כ'שמש של גיהנום' ל'רשעים' שפועלים להשגת עושר מיותר, נחשבת ל'צדיקים' שפועלים להשגת ממון שנצרך - כ'שמש מועילה', – "שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ".

 

ראב"ש חלק על ר' יהושע בן קרחה, והיה סבור כשיטה שצריך שגם בעם ישראל יהיו אנשים שמתחברים לתאוות האכילה והעושר, ושגם הם צדיקים. אולם גם לפי שיטתו, העשירים אינם צריכים לרדוף אחר העושר באופן כפייתי, אלא שאם מזדמנת להם עסקה טובה, שבעקבותיה יהיה בידם מעט ממון מיותר (='נעליים') שלא ימנעו מכך⁴. והאגדה מרמזת שראב"ש בדק את עצמו ואת תלמידיו היטב היטב, ומצא שהם אינם רודפים אחר העושר באופן כפייתי, ושהם משתייכים לקבוצת העשירים שפועלים בצורה נאותה, שגם הם נצרכים לעם ישראל, ופעולתם מבריאה את כלל ישראל. ואם כך פעולת 'השגת הממון' נחשבת עבורו ועבור תלמידיו ל"שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ". והוא והם אינם נידונים כבר כעת ב'שמש של הגיהנום'. - וקרא על עצמו (ועליהם) את הכתוב: 'אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח'.

אולם, האגדה ממשיכה ומרמזת שבסופו של דבר, ראב"ש נקט בשיטה חינוכית אחרת, ועל כך ועל משמעות ה'תולעת' שיצאה מאוזנו, נאריך בעזהשי"ת במאמרים הבאים.

 

__________________________________________________________

 

1 רבי שמלאי במסכת סוטה (דף יד, א); זוהר (רעיא מהימנא ג, נשא דף קכה ב; כי תצא דף רפב א).

2 עיקרי תורה זו נידונים בליקוטי מוהר"ן סי' קנט.

3 אין כאן המקום להאריך במשמעות שמסמל 'אותו כובס', ויש להעיר בקצרה שאליהו הנביא מתואר במלאכי (ג, ב): "כִּי־הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים", ובמאמר "המחילות הגנוזות" התבאר שאליהו מופיע באגדות חז"ל גם בשם 'נקיי' (='נַקַּאי') שמסמל את מי שעוסק בניקיון ובכיבוס, ושמסמל 'אמת שמכילה סתירות פנימיות'. צריך לדעת כיצד לפעול למול לאמת שכזו, ולכן בבראשית רבה (וישלח עט, ו) מסופר שכאשר רשב"י יצא מהמערה הוא עשה את 'נַקַּאי' ל'גל של עצמות', וגם כאן ראב"ש מצא דרך משלו לפעול למול ה'אמת' שמטיח בו 'אותו כובס'.

4 שיטה זו רמוזה במסכת פסחים (דף קיב, א) שם מובא שר' עקיבא הורה לר' יהושע בנו שלא ימנע 'נעליים' מרגליו, ושישכים ויאכל בבוקר; והיא התבארה במאמר הקודם "הנעליים של ר' יהושע".