ר' אלעזר וה'גנבים'

במסכת בבא מציעא (דף פג, ב) מובא מעשה בר' אלעזר ברבי שמעון שפגש בממונה מטעם המלך לתפוס גנבים, וייעץ לו כיצד לתופסם, וז"ל המעשה בתרגום חופשי:

"... 'תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה - זה העולם-הזה שדומה ללילה, בּוֹ־תִרְמֹשׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָעַר' - אלו רשעים שבו, שדומין לחיה שביער... ר' אלעזר ברבי שמעון פגש בממונה מטעם המלך לתפוס גנבים... אמר לו איך אתה יכול לזהותם והרי הם משולים ל'חַיְתוֹ־יָעַר'... בוא ואלמדך כיצד לזהות גנב. כנס בשעה רביעית (מההשכמה) לחנות, ואם תראה אדם ששותה יין ומחזיק את כוסו ומנמנם, שאל אודותיו. אם תלמיד-חכם הוא ומנמנם – הקדים מאוד לגרוס בתורה. אם פועל הוא – הקדים לעבודתו, ואם עבודתו בלילה – הוא עוסק ברידוד. ואם לא – גנב הוא, ותפוס אותו. נשמעו הדברים בבית המלך... ומינו את ראב"ש עצמו לתפוס את הגנבים. שלח לו רבי יהושע בן קרחה: 'חומץ בן יין', עד מתי אתה מוסר עמו של א-להינו להריגה! - שלח לו: קוצים אני מכלה מן הכרם. - שלח לו: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו..."

בדיני ישראל עונשו של הגנב הוא ממון, ולא הריגה, ותמוה מדוע מסר ר' אלעזר ברבי שמעון את הגנבים להריגה. בבית יוסף (חושן משפט סי' שפ"ח) מובאת תשובה של הרשב"א שלמד ממעשה זה, שאם בדיני המלכות דין גנב להריגה, מותר מעיקר הדין למסור גנב יהודי למלכות ולעונשו בהריגה, אלא שממידת חסידות ראוי להימנע מכך; וכן למדו ממעשה זה גם המאירי והריטב"א (בחידושיהם שם).

אולם מדברי הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (ח, יא) משמע, שאסור למסור גנבים למיתה, והרמב"ם מחלק שם בין דין 'מוסר' שרק אותו מותר למסור למיתה - לבין חוטא אחר, וכותב ששאר אדם המצער את הרבים מותר למוסרו רק לעונשים שאינם מיתה¹. נראה שהרמב"ם סבור – כפי שביאר בהקדמתו לפירוש המשנה – שפעמים רבות שאגדות חז"ל אינן כפשוטן, ואגדה זו היא אחת מהן. לשם כך יש להעמיק בקשיים נוספים שבאגדה, וכדלקמן.

 

מלאכת הרידוד

ר' אלעזר ברבי שמעון (=ראב"ש) קבע שמי שמלאכתו בלילה עוסק ב'רידוד', ודבריו קושרים אותה לכתוב במלאכת המשכן (שמות לט, ג):

"וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב:"

התרגומים מתרגמים את "וַיְרַקְּעוּ" בתור – "וְרַדִּידוּ". וכתב שם הרמב"ן:

"לא הוסיף בכל מלאכת הקדש לפרש דרך האומנות איך נעשה, זולתי בכאן... ויתכן שספר בכאן המחשבה שחדשו בחוטי הזהב, כי היה תמה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן".

הרמב"ן מבאר, שעושי המלאכה 'חידשו' מדעתם 'מלאכה' של ייצור חוטי זהב דקים הניתנים לטוויה, והכתוב ראה חשיבות לספר על 'חידוש' זה.

 

רידוד הזהב ל'פחים' נעשה באמצעות הכאה בפטיש, וכן שנינו בתוספתא (שבת, ליברמן, יא, ב). אלא שהכאה בפטיש משמיעה רעש רב, ותמוה מדוע קבע ר' אלעזר שפועל שמלאכתו ב'לילה' עוסק דווקא במלאכה מרעישה זו. רש"י נזקק לכך וכתב, שאין מדובר ביצירת פחים אלא במתיחת חוטי ברזל ונחושת באמצעות כלי מיוחד שאינו משמיע רעש. ולכן נעשית מלאכה זו בלילה². אך הדברים נותרו קשים. גם אם מדובר במלאכה שאינה מרעישה, אין זה מובן מדוע היא נעשית דווקא בלילה. והרי מלאכות רבות אינן משמיעות רעש והן נעשות ביום, כדרך בני אדם - שעובדים בשעות אור יום וישנים בלילה. ותמוהים דברי ראב"ש שמלאכה זו נעשית דווקא ב'לילה'. ולבד מכך, שפשטות מלאכת ה'רידוד' היא ביצירת פחים וטסים כמבואר בתרגומים שעל הכתוב שהובא לעיל, והיא נעשית באמצעות הכאה בפטיש, ואם כך בוודאי תמוה כיצד קובע ראב"ש שמי שמלאכתו ב'לילה' עוסק במלאכה מרעישה זו. ולבד מכך תמוה, מדוע בכלל נצרך ראב"ש לקביעה זו?

 

ובכלל היתכן שאפשר להרוג אדם 'מנומנם' רק משום שאינו 'תלמיד חכם' או 'פועל'?! ואולי הוא 'מנומנם' משום שבאותו לילה הוא חש בראשו או בשיניו ולא נרדם, ומדוע להורגו בתור גנב?!

נראה שהרמב"ם סבור, שתמיהות אלו הן מכוונות, ובאמצעותן מרמז התלמוד הבבלי ל'פתח' להבנת אגדה תמוהה דומה שבתלמוד הירושלמי.

 

המעשה שבירושלמי

מעשה שדומה במקצת הפרטים מופיע בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ד) שמספר שראב"ש היה 'אכלן', ובעוד שחכמים קבעו שאכילת תאנים מן העץ נחשבת ל'אכילת עראי' ופטורה ממעשר דוקא אם התאנים נלקטות ונאכלות באופן של 'אחת אחת', הרי שהוא קבע שאכילת-עראי היא אפילו 'שלש בימינו ושלש בשמאלו ושלש בפיו'. אגב כך מביא הירושלמי את המעשה הבא, וז"ל בתרגום חופשי:

"ר' אלעזר בי ר' שמעון הלך אצל ר' שמעון בי ר' יוסי בן לקוניא חמיו, היה מוזג לו כוס יין והוא שותה אותו בבת אחת, מוזג לו כוס יין נוסף והוא שותה אותו בבת אחת. אמר לו, האם לא שמעת מאביך בכמה פעמים צריך אדם צריך לגמוע מן הכוס. אמר לו כמות שהיא בגמיעה אחת, ואם מזוגה בצונן בשתי גמיעות, ואם מזוגה בחמין בשלש; אך לא שיערו חכמים לא ביינך שהוא נאה ולא בכוסך שהוא קטן ולא בכריסי שהיא רחבה. והיה רבי יהושע בן קרחה צווח לו 'חומץ בן יין'. אמר לו למה אתה צווח לי כן. אמר לו אצווח לך עד שתברח ותלך ללודקיא. אמר לו ולא קוצים כסוחים כיסחתי. אמר לו ולא היה לך לילך לסוף העולם להניח בעל הגינה שיקוץ את הקוצים."

מתחילת המעשה ניתן להבין שר' יהושע בן קרחה צעק לר' אלעזר ברבי שמעון שהוא 'חומץ בן יין' רק משום שהוא היה 'אכלן', אביו ר' שמעון היה בגדר 'יין' בהנהגתו בענייני האכילה והשתיה, ואילו הבן ה'אכלן' היה בגדר 'חומץ' ביחס אליו. אלא שמהמשך המעשה משמע שמדובר במעשה שמסופר עליו בבבלי, שר' אלעזר ברבי שמעון התמנה להרוג אנשים חוטאים. ולכאורה תמוה, שה'מינוי' שהוא מרכיב חשוב במעשה אינו מוזכר במפורש, וגם לא מובן מדוע מתייחסים ל'מינוי' זה בצמוד לסיפור על היותו 'אכלן'.

 

יהושע בן קרחה

כדי לענות על השאלות הקודמות צריך לברר מדוע דווקא ר' יהושע בן קרחה הוא זה שמחה בראב"ש. במאמר הקודם "הנעליים של ר' יהושע" הובאה מסורת חז"ל שר' יהושע בן קרחה היה בנו של ר' עקיבא, והתבאר שמסורת זו אינה כפשוטה. מסורת זו מרמזת למחלוקת בין יהושע בן נון לבין עתניאל בן קנז כפי שהיא מרומזת בספרי יהושע ושופטים.

במאורעות 'פלגש בגבעה' שבסוף ספר שופטים מסופר ש'ארון הברית' היה מצוי באותה העת בבית אל, והדבר נוגד את הדעה העיקרית של חז"ל שארון הברית יצא ממקומו שבמשכן שילה רק פעם אחת בימי עלי. ומסופר שם ש'בני ישראל' התכנסו למלחמה כנגד בני בנימין במקום שנקרא הַמִּצְפָּה, או בבית אל, והדבר מעורר פליאה מדוע לא התכנסו בשילה ששם מצוי היה המשכן.

במאמר "המלחמה במצפה" התבאר שחז"ל מרמזים שמאורעות 'פלגש בגבעה' נכתבו ברוח נבואה על ידי עתניאל, והם מרמזים ש'המקדש ו'ארון הברית' ה'רוחניים' נמצאים ב'בית המדרש' אצל 'עוסקי התורה' שהם כביכול 'בני ישראל' 'האמיתיים', ולא ב'משכן' ה'רגיל' שהיה מצוי בשילה. באותה העת בתי המדרש החשובים היו מצויים במצפה ובבית אל, ולכן 'עוסקי התורה' התכנסו דווקא שם. לפי ראייתם הרוחנית של עתניאל, המשכן שבשילה נועד ל'עמלי המלאכות' שהקשר שלהם אל הקודש והרוחניות מתבטא בחיי המעשה שלהם כשהם עמלים בימות החול בשלושים ותשע (ל"ט) מלאכות המשכן, ובקרבנות גשמיים ובעליה לרגל למשכן, והם כביכול - בני ישראל מסוג ב'.

במאורעות פלגש-בגבעה מסופר שהם התרחשו בתקופה שלא היה מלך בישראל, אך תנא דבי אליהו מספר שהם התרחשו בראשית התנחלות ישראל בארצם, בתקופה שיהושע היה בתוקף ובסמכות של מלך. והתבאר שיהושע ראה ברוח נבואתו בעין יפה חיבור של בני ישראל למלאכות גשמיות, ואלו עתניאל ראה ברוח נבואתו שתפקיד זה נועד לגויים ואילו כל ישראל צריכים לעסוק בתורה. יהושע לא ביטל את דעתו בפני עתניאל, ועתניאל ראה ברוח נבואתו כאילו אין מלך בישראל.

ר' עקיבא היה ממשיך דרכו של עתניאל, ואגדות רבות מרמזות למחלוקת, האם ר' עקיבא קיבל בסופו של דבר את שיטת יהושע, או שמא יהושע קיבל בסופו את שיטת ר' עקיבא (=עתניאל), ובמעשים שר' יהושע בן קרחה מוזכר בם, הוא מייצג את הדעה שיהושע ביטל את דעתו וקיבל את שיטת ר' עקיבא. וכאילו בסופו של דבר הראיה הרוחנית של עתניאל היא הדעה שמוסכמת על כל חכמי ישראל. אופן חשיבה זה בא לידי ביטוי גם בהתייחסות למלאכת הרידוד, וכדלקמן.

 

מכה  בפטיש

בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) מסופר שר' יוחנן ור"ש בן לקיש מצאו ל"ט תולדות לכל אחת מל"ט אבות-המלאכה, וכל תולדה שלא הצליחו לשייך אותה לאב-מלאכה מסוים הם שייכו אותה לאב-המלאכה 'מכה בפטיש'. ויש לברר מדוע דווקא אליו.

כזכור, ה'הכאה בפטיש' קשורה למלאכה 'גשמית' שהתחדשה במשכן ביצירת חוטי הזהב. כנגד מתן החשיבות ל'חידוש' זה, רצו ר' יוחנן ור"ש בן לקיש להראות ש'עמלי התורה' שמחדשים חידושי-תורה נחשבים בעיני הקב"ה ל'חדשנים' ול'עמלים' ה'אמיתיים'. ולכן 'מכה בפטיש' נבחר להיות אב-המלאכה שאליו משייכים בני בית המדרש את 'חידושי התולדות' שלא נמצא להם אב.

 

יסוד זה מרומז גם כאן בבבלי בדברי ראב"ש. תחילה הוא מקדים ומספר על 'הפועלים בתורה' שהם 'תלמידי החכמים', ולאחריהם על 'הפועלים הרגילים' שעמלים במלאכות הגשמיות. לאחר מכן הוא מבדיל בין עוצמת אהבתם ל'מלאכתם', והוא מגלה שאף אם נראה שפעמים שה'תלמיד חכם' אינו שמח במלאכתו, שכן הוא נראה מתנמנם בבוקר, אין הדבר כן, אלא שכפי הנראה – הוא הקדים מאוד לגרוס בתורה, ולכן הוא התעייף ונראה מתנמנם. והוא מוסיף שאף אם נראה שהפועל הרגיל אינו שמח במלאכתו והוא נראה מתנמנם בבוקר, אין הדבר כן, אלא שכפי הנראה הקדים לעמול במלאכתו. אך ראב"ש משנה כאן בלשונו, ואינו אומר שהפועל הקדים מאוד, אלא הקדים בלבד, והוא מרמז בכך שאהבת הפועל את מלאכתו אינו כה גדולה כאהבת התלמיד-חכם את תורתו.

 

לאחר מכן הוא מרמז, שה'תלמיד-חכם' עובד כביכול באור יום, ואלו הפועל הרגיל עובד כביכול ב'לילה'. לשם כך הוא מוסיף שאם עבודת הפועל ב'לילה' הוא עוסק ב'רידוד' והיינו ב'הכאה בפטיש'. הדבר לא יתכן אם מדובר ב'לילה' כפשוטו, אלא שהאגדה מרמזת שראב"ש מבאר את הדרשה שמובאת בתחילת האגדה - " 'תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה - זה העולם-הזה שדומה ללילה". ראב"ש מבאר שהפועלים שעוסקים בל"ט מלאכות-המשכן הגשמיות עובדים בעניינים הגשמיים של העולם-הזה שדומה ללילה. ואם הוא עוסק ב'מלאכה' שלא ברור לאיזה 'אב מלאכה' היא שייכת, מן הסתם יש לשייכה לאב-המלאכה הכללי של 'המכה בפטיש', והיינו ה'רידוד' שהוזכר במשכן.

אלא שיש מי שנחשבים לגרועים יותר ממי שנטלו לעצמו את תפקיד ה'פועלים', והם אנשים מישראל שקיבלו עליהם את תפקיד ה'רשעים' או ה'גנבים' שמשולים ל'חַיְתוֹ־יָעַר'. וכדלקמן.

 

ר' יהושע בן קרחה - והאכילה של ראב"ש

במאמר "האם משה נקבר אצל רשעים" התבאר שב'קברות התאווה' משה חינך את בני ישראל להתייחס לאנשים בעלי 'תאוות האכילה' כאל אנשים שנחשבים ל'מתים' בחייהם, ושבאופן דומה יש להתייחס גם כלפי 'תאוות העושר'. משה הודיע לבני ישראל שצריך אמנם אנשים שימלאו את התפקיד הזה בעולם, אך הגויים אמורים להיות 'קבורים' בתפקיד הזה, ולא בני ישראל. בשלב מאוחר יותר הודיע משה לבני ישראל, שיש להתייחס לבני גד ולבני ראובן שהתאוו לעושר, ורצו להישאר בעבר הירדן, כמו ל'רשעים'.

אמנם, בסופו של דבר, רמז משה שצריך שיהיו בעם ישראל גם אנשים שרודפים אחרי התאוות והעושר. וחז"ל מבארים שהכתוב בנבואת ישעיה (נג, ט): "וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו..." - מתייחס למשה³, שהסכים לתת את הקבר שלו בנחלת גד בצד של ה'רְשָׁעִים' - האנשים שמקומם בחיים הוא ב"קברות - בעלי התאוה", והוא הסכים להיות במותו ('בְּמֹתָיו') - יחד עם הרודפים אחרי 'העושר' ('וְאֶת עָשִׁיר'). אך זו דרך של עבודת ד’ שאין מדברים עליה לכתחילה.

 

במאורעות פלגש-בגבעה מרומז שעתניאל המשיך את הראיה הרוחנית הראשונה של משה שהתייחסה אל האנשים שרודפים אחרי התאוות והעושר כמו לאנשים מסוג ג' וכמו ל'הרוגים'. העיר "יָבֵשׁ גִּלְעָד" היתה ב"גִּלְעָד" מקומם של הרודפים אחרי העושר, ושמה "יָבֵשׁ" מזכיר מקום יבש ללא חיות. מסיבה זו היא מייצגת את ה"עיר הסמלית" של הרודפים אחר העושר, שאין להם זמן לבוא ל'בית המדרש' ואפילו לזמן קצר, וזו משמעות 'הריגתם' באותם מאורעות⁴.

 

גם באגדה זו ר' יהושע בן קרחה הוא  ממשיך דרכו של עתניאל. הירושלמי מספר שראב"ש התיר לעצמו בגלוי את 'תאוות האכילה', ועל כך יצא קצפו של ר' יהושע בן קרחה, והוא צעק לעברו 'חומץ בן יין'. אופן אכילתו ושתייתו של ראב"ש היו 'מעשה רב' של אדם גדול, ומן הסתם למדו מכך תלמידי ישיבה רבים שזו דרך ראויה בעבודת ד’, והתחברו לתאוות האכילה וממנה לתאוות העושר, ועזבו את ספסלי בית המדרש. שכן תאוות האכילה מתירה, ובשלב מסוים אף מצריכה, חיבור אל תאוות העושר, שהרי מי שירבה באכילה וירבה לאכול מעדנות, לא יוכל להתקיים על מלגה של אברך או על משכורת של פועל, ויחפש דרך להרבות את הונו ולהפוך ל'עשיר'. הוא יהפוך ל'בעל עסק' שמעסיק תחתיו פועלים אחרים. ויהפוך לאחד מאותם שמתייחסים אליהם כביכול כמו ל'רשעים'. כמו כן, בתורתו של ר' יהושע בן קרחה היחס ל'בעלי העסקים' הוא גם כמו ל'גנבים' שגונבים את אחיהם ומוכרים אותם ל'עבדים', וכדלקמן.

 

'גונבי האנשים' וה'נעליים'

בנבואת עמוס (ח, ד-ז) כתוב:

"שִׁמְעוּ־זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית ענוי־עֲנִיֵּי־אָרֶץ: לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה־בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה: לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר:"

במאמר הקודם "הנעליים של ר' יהושע" התבאר שהנביא עמוס מאשים את הסוחרים העשירים שכל מעייניהם ב'כסף'. הם אינם שמחים במנוחה שיש בראשי החודשים ובשבתות, והם מרמים במסחרם, כדי שיוכלו ליטול את שארית ה'כסף' מאת העניים והאביונים. ה'כסף' הוא ה'נעליים' שבאמצעותם הם דורכים על פני העניים. אם אחיהם הדלים יהיו חסרי כסף (="נעליים"), הדבר יוסיף להם כבוד, שכן באופן זה הם יגדל הפער בינם לבין אחיהם. הם מעסיקים את אחיהם הדלים כ'פועלים' בעסקים שלהם במעמד של 'כמו – עבדים'. והם מתקדמים ופוסעים ("שֹׁאֲפִים") על העפר שעל ראשי הפועלים העניים באמצעות הנעליים (=כסף).

 

ה'נמנום' המרשיע

כפי שהתבאר, ראב"ש לא התמנה ל'תופס גנבים' פשוטו כמשמעו, ולאמיתו של דבר ה'תפקיד' הזה מיועד גם לאנשים מישראל. אלא שהאגדה מתארת את מה שהתרחש מנקודת ראותו של ר' יהושע בן קרחה. מבחינתו, ראב"ש החליט לסייע ל'שר הרוחני' בשמיים שאחראי על ענייני ה'מלכות', הספירה התחתונה שקשורה לחיבור לעולם הגשמי, והוא מסייע בידו למצוא את האנשים שמתאימים להיות בתפקיד 'בעל העסק'.

ענין זה מרומז גם בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, פיסקא יא,ויהי בשלח, כב) שמספרת בתחילה שראב"ש היה 'אכלן', ובהמשך היא מספרת - "ר' לעזר בר' שמע' איתמני אנגרבטיס מפיק עבודה", ובהמשך דבריה מתברר שבסך הכל היתה לראב"ש 'חברת הובלות'. ולכאורה יש כאן סתירה פנימית, משום ש'אנגרבטיס' משמעותו מי שממונה להוציא אנשים בכפיה ל'עבודת המלך', ולא במי שיש לו חברת הובלות. אלא שסתירה זו מרמזת שאין הדברים כפשוטם. ראב"ש התמנה לנציג כביכול של השר הרוחני של ספירת 'המלכות', אלא שלמעשה היתה לו חברת הובלות, ובאמצעותה הוא היה 'מפיק עבודה', והיינו שהיה 'מספק עבודה' לאנשים שהוא העסיק בחברה שלו.

 

דמותו של ראב"ש שמצד אחד היה 'בן' של 'תנא', ומצד שני היה 'אכלן' שהפך ל'בעל עסק' הפכה דמות לחיקוי. ויתירה מזאת, ראב"ש עצמו עודד אנשים לנהוג כמוהו – ולהפוך ל'בעלי עסק עשירים'. לפי ראייתו הרוחנית של ר' יהושע בן קרחה מי שממלא תפקיד זה הם 'רשעים' ו'גנבים'. אך ראב"ש לא הסכים עמו.

הבבלי מרמז, שראב"ש פנה בנסיונות שכנוע רק למי שנראה לו מתאים למלא 'תפקיד' זה. אנשים שלא התחברו לתפקיד של 'תלמיד חכם' או לתפקיד של 'פועל'. אנשים אלו היו נכנסים בשעה רביעית לחנות ושותים את כוס היין שלהם כאשר הם 'מנומנמים' וחסרי סיפוק, ולמעשה חיפשו 'תפקיד' שיהלום את תכונות נפשם. באותה שעה היה נכנס לחנות ראב"ש, ובראותם אותו הם רצו לחקות את התנהגותו. ואף הוא מצידו, היה מברר אם מדובר אכן באדם 'מנומנם' שאין לו תעסוקה שתמלא אותו בערנות ובחיות, ורק אליהם הוא היה פונה בנסיונות שכנוע, לעשות כמוהו, ולפתוח 'עסק' שמעסיק פועלים.

 

לודקיא - אוכלי אדם

ר' יהושע בן קרחה רצה שמספר הנוהים אחרי דמותו של ראב"ש ימעט, ורק מעט מאוד אנשים יעזבו את בית המדרש וילכו לתפקיד 'בעל העסק'. ולכן הוא דרש מראב"ש להתייחס לדרך חיים זו בשלילה, כפי שהתייחס לכך משה כמעט עד סוף ימיו. דרישה זו מתבטאת בדרישה מראב"ש לברוח ל'לודקיא'.

 

 'לודקיא' היא ארץ של ה'לודאים' שהם עם של 'אוכלי אדם' (עי' גיטין דף מו ב), וראב"ש נדרש להודיע ברבים שהוא אינו מזדהה עם ה'תפקיד' שהוא נמצא בו. הוא נמצא אמנם בתפקיד של ה'אכלן' ו'בעל העסק' ה'עשיר', אך זה תפקיד של 'אוכלי אדם'. שכן לפי ראיית ר' יהושע בן קרחה 'בעלי העסקים' מפתים אנשים להיות 'פועלים' בעסק שלהם, ומנצלים את כוחם כדי להרבות עושרם, והם 'טורפים' כביכול 'בני אדם'⁵; וכפי שמופיע דימוי דומה בנבואת מיכה (ג, א-ג): "...רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל... וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת־עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת".

 

קוצים כסוחים

הירושלמי מגלה שגם לכך לא הסכים מתחילה ראב"ש, והוא טען כלפי ר' יהושע בן קרחה – "ולא קוצים כסוחים כיסחתי?!". בעיני ר' יהושע בן קרחה 'בעלי העסקים' היו משולים ל'קוצים', וראב"ש טען כלפיו שלכל אחד יש תפקיד שמתאים לאופיו, ואם אחד נוטה באופיו להיות בתפקיד 'בעל עסק', הוא אינו מתאים להיות בבית המדרש, וסופו שיעקור את עצמו וייפלט משם. עוד בהיותם בבית המדרש הם נחשבים בעיני ר' יהושע בן קרחה כ'קוצים' שהם כבר 'כסוחים', ולכן לא הבין ראב"ש מדוע כועסים על כך שהוא מעודד אותם לצאת מבית המדרש ולהיות 'בעלי עסק', שהרי רק מי שאינו מתאים להיות בבית המדרש הוא זה שהלך לחקותו ולהיות 'בעל עסק עשיר'.

אלא שר' יהושע בן קרחה לא ויתר ואמר לראב"ש: "ולא היה לך לילך לסוף העולם להניח בעל הגינה שיקוץ את הקוצים". ר' יהושע בן קרחה אמר לראב"ש, שאסור לו להתערב ולסייע לעזיבתם את בית המדרש, והקב"ה ימצא את הדרך להוביל כל אחד לתפקידו הראוי לו.

 

בעלי העסק - צדיקים

אגדת הירושלמי מסתיימת בשלב זה, ומהמשך אגדת הבבלי שנדון בה בעזהשי"ת במאמרים הבאים משמע שבאותו זמן, ראב"ש לא קיבל אף את דבריו האחרונים האלו של ר' יהושע בן קרחה, והוא המשיך ללכוד 'גנבים'; והיינו שהוא המשיך לשכנע אנשים שלא מצאו את ספוקם בבית המדרש לצאת משם ולהיות 'בעלי עסק'. באותה שעה ראב"ש היה סבור כדעה שיש לפרסם ש'בעלי העסק' הם 'צדיקים', ובזכות היוזמות העסקיות שלהם הם יש 'פרנסה' ל'פועלים' ואף 'מלגות' ל'תלמידי החכמים', ואדרבא, ירבו 'בעלי זכויות' כמותם בישראל.

דעה זו היא דעתו של רבי יהודה בן בתירא שמובאת בברייתא ביומא (דף כח ב) שסובר שבבית המקדש היו מאריכים בשאלה האם הגיע כבר זמן שחיטת קרבן התמיד, והיו שואלים: "האיר פני כל המזרח עד בחברון, ויצאו כל העם איש איש למלאכתו", ומבאר שם התלמוד שכוונתו היתה האם השכימו 'בעלי העסק' למלאכתם שהיא 'שכירת הפועלים'. והתלמוד מרמז 'בין השורות', שרבי יהודה בן בתירא סובר שהיו מאריכים בשאלה ומזכירים את העיר 'חברון' כדי להזכיר 'זכות אבות', וכמו כן היו מזכירים את 'בעלי העסק', משום שהם בעלי זכויות כדוגמתם של אבותינו הקדושים.

 

אמנם בסופו של דבר, ראב"ש מצא שיטת ביניים שמשלבת בין השיטות השונות. בין שיטת ר' יהושע בן קרחה הרואה את 'בעלי העסקים' בתור 'רשעים', 'גנבים', ו'אוכלי אדם', לבין שיטת ר' יהודה בן בתירא הרואה בהם 'צדיקים' כמו האבות שבחברון, ובעזהשי"ת נאריך בכך במאמרים הבאים.

 

 

__________________________________________________________

 

1 וכן משמע גם בתשובת הרא"ש (כלל יז סי' ח) שאסור ליהודים למסור יהודים לעונש מיתה בידי המלכות, אף אם זהו העונש שהמלך מעניש על עבירה מסוימת (אלא שהוא מתיר בהוראת-שעה חד-פעמית בלבד).

2 "רדודי רדיד - תרגום (שמות לט) וירקעו את פחי - ורדידו, מותח חוטי נחושת וברזל לעשות מחטין, ואומנותו בלילה לפי שמושכו בכלי אומנותו בנקבים דקים, זה דק מזה, ואין קולו נשמע בלילה, ואפילו לא נשמע קול פטיש בביתו באותו לילה - אין לך לתופסו על כך, דלמא רדודי רדיד". (רש"י שם).

3 רבי שמלאי במסכת סוטה (דף יד, א); זוהר (רעיא מהימנא ג, נשא דף קכה ב; כי תצא דף רפב א).

4 וכפי שהתבאר במאמר "אשת שאול והמחוללות".

5 זו גם משמעות האגדה בגיטין (דף מז א) שמספרת שריש לקיש מכר את עצמו ללודאי (='אוכלי אדם'), והדבר תמוה לפי פשוטו, שהרי אדם שפוי בדעתו לא ימכור עצמו ל'אוכלי אדם' אלא אם כן הוא רוצה לאלץ את הקהל לפדותו, ומבואר שם שריש לקיש לא ביקש זאת מהקהל. אלא שהאגדה מרמזת בשפת הסמלים הזו, שריש לקיש רצה להשיג ממון ראשוני לפתיחת עסק, ולשם כך הוא השכיר עצמו לתקופה ארוכה לאחד מבעלי העסקים. וביום האחרון כשעמד לקבל את המשכורת שהצטברה בתוספת מתנת פרידה לפי דרישתו, גמלה בלבו ההחלטה לבוז לדרך חיים זו. הוא התייחס אל תפקיד 'בעל העסק' כאל תפקיד של 'אוכלי אדם', והוא ייחס אליהם את הכתוב (איוב כב, טז): "אֲשֶׁר־קֻמְּטוּ וְלֹא־עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם", ואת דברי התלמוד (חגיגה דף יג ב) על אלו שנהר דינור נשפך על ראשם בגיהנם. וזו משמעות מה שמסופר שם שב'יום האחרון' ריש לקיש 'קימט' את 'אוכלי האדם' והיכה על 'ראשם' ו'הרגם'. ומרומז שם בהמשך האגדה שריש לקיש ניצל את הכסף שהוא קיבל מהם לאכילה ושתיה, אך הוא לא פתח עסק, והעדיף בסופו של דבר להיות בתפקיד של 'חסר רכוש'. גם כאן באגדה על ראב"ש ולכידת ה'גנבים' מתייחסים אליהם כבר מתחילה כאל 'אוכלי אדם', ובתחילת האגדה מייחסים אליהם את הכתוב (תהלים י, ט): "יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי יַחְטֹף עָנִי בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ".