הסוסים של רבי יהודה הנשיא

במסכת בבא מציעא (דף פד, ב) מסופר שלאחר פטירת ר' אלעזר ברבי שמעון, רצה רבי יהודה הנשיא (רַבִּי) לשאת את אלמנתו, ובהמשך מסופר שרַבִּי קיבל עליו ייסורים, וז"ל הסוגיה בתרגום חופשי ובתוספת ביאור:

"שלח רַבִּי לדבר באשתו (שתסכים להינשא לו), שלחה לו: כלי שנשתמש בו קודש, ישתמש בו חול?! בארץ ישראל אמרו ששלחה לו תשובה בלשון אחרת: במקום שבעל הבית תלה את חרבו יתלה הרועה הבזוי את תרמילו?! שלח לה: ברור שהיה גדול ממני בתורה, אך האם היה גדול ממני במעשים טובים?! שלחה לו: בתורה אם גדול ממך איני יודעת, אך במעשים אני יודעת שהיה גדול ממך שהרי קיבל עליו ייסורים! מה הכוונה שר' אלעזר היה גדול מרבי בתורה? שכאשר ישבו רבן שמעון בן גמליאל ור' יהושע בן קרחה בבית המדרש על ספסלים ישבו לפניהם ר' אלעזר ברבי שמעון ורבי על הארץ והקשו ותירצו. אמרו (שאר התלמידים), מימיהן (תורתם של ר' אלעזר ברבי שמעון ורבי) אנו שותים והם יושבים (יחד איתנו) על הארץ?! עשו להם ספסלים והעלום. אמר להם רבן שמעון בן גמליאל: פרידה אחת יש לי ביניכם, ואתם מבקשים לאבדה הימני? הורידו את רבי. אמר להם רבי יהושע בן קרחה: מי שיש לו אב יחיה, ומי שאין לו אב ימות? הורידו גם את ר' אלעזר ברבי שמעון, חלשה דעתו. אמר: האם אתם סבורים שאנו שקולים בחכמה?! עד אותו יום כשהיה אומר רבי דבר – היה מסייע לו ר' אלעזר ברבי שמעון, מכאן ואילך, כשהיה אומר רבי יש לי להשיב, אמר לו ר' אלעזר ברבי שמעון: כך וכך יש לך להשיב?! זו היא תשובתך?! כעת היקפתנו חבילות של תשובות שאין בהן ממש! חלשה דעתו של רבי ובא ואמר לאביו. אמר לו: בני, אל ירע בעיניך שהוא ארי בן ארי, ואתה ארי בן שועל. וזהו שאמר רבי: שלשה ענוותנין הן, ואלו הן: אבא... רבן שמעון בן גמליאל ודאי ענוותן היה. אמר רבי חביבין ייסורים, קיבל עליו שלוש עשרה שנים של ייסורים... שומר הסוסים של בית רבי היה עשיר יותר ממלך פרס, כשהיה מחלק מספוא לחיות היה קול הצהלות מגיע למרחק שלוש מילין, היה מכוון לחלק את המספוא בשעה שרבי היה נכנס לבית הכסא ומתייסר שם, ואפילו כך היו זעקות רבי מתגברות על צהלות החיות, והיו זעקותיו נשמעות על ידי יורדי הים."

המעשה טעון ברור.

בסוגיה הקודמת מסופר (לפי אחד הפירושים ברש"י) שרבי כינה את אשתו של ר' אלעזר בשם 'רשעה'. מדוע שינה רבי את דעתו וסבר שהיא 'צדקת' שראוי לשאתה?

רש"י ביאר שרשב"ג חשש שעין הרע תשלוט בבנו אם יתכבד וישב על ספסל, ולכן הוא החזירו לשבת על הקרקע. אלא שצריך להבין מדוע הוא לא דאג גם לשלומו של ר' אלעזר? מדוע דווקא ר' יהושע בן קרחה ביקש שגם ר' אלעזר יחזור וישב על הקרקע?

הרמב"ם כתב (ת"ת ד, ב): "ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות", כיצד מבאר הרמב"ם סוגיה זו שמספרת שרשב"ג ור' יהושע בן קרחה ישבו על ספסלים ואילו תלמידיהם ישבו ע"ג הקרקע¹?

 

ר' יהושע בן קרחה – דמות סמלית

אגדה זו באה ברצף לאגדות קודמות, והבנת רמזי האגדות הקודמות היא הפתח למענה לשאלות דלעיל. ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים.

במאמר הקודם "ר' אלעזר ובני מעיו" הובאה אגדה שר' אלעזר היה לוכד 'גנבים' ומוסרם ל'הריגה', ור' יהושע בן קרחה מחה בו. והתבאר שהיתה תקופה שר' אלעזר התחבר לתאוות האכילה והעושר והוא שכנע כמה מבאי בית המדרש לחקותו, ולפרוש מבית המדרש ולהפוך לבעלי עסקים עשירים. והובאה מסורת שר' יהושע בן קרחה הוא בנו של ר' עקיבא, והתבאר שמסורת זו אינה כפשוטה, והיא מרמזת למחלוקת ששורשה בתורה, והמשכה מרומז גם בספרי יהושע ושופטים. והתבאר שר' עקיבא היה ממשיך דרכו של השופט עתניאל שסבר שכולם צריכים להישאר בבית המדרש; ואגדות רבות מרמזות למחלוקת, האם ר' עקיבא קיבל בסופו של דבר את שיטת יהושע, או שמא יהושע קיבל בסופו את שיטת עתניאל (=ר' עקיבא); ובאותה אגדה ר' יהושע בן קרחה מייצג את הדעה שכולם צריכים להישאר בבית המדרש. ולשיטתו, מי שפורש משם והולך 'לרדוף אחר העושר' נחשב כביכול ל'גנב' ול'מת', ולכן הוא מחה בר' אלעזר ששכנע כמה מבני בית המדרש לחקותו ו'לרדוף אחר העושר'.

לאחר מכן מרמזת אגדה אחרת שחל שינוי חלקי בשיטת ר' אלעזר, והוא המשיך לרדוף אחר העושר אולם הוא שכנע את בני בית המדרש שלא לחקותו, לשם כך משתמשת האגדה ברמזים מנבואת ישעיה (נג) על עבד ד'. במאמר "קבורת ר' אלעזר ברבי שמעון" התבאר שתרגום יונתן מרמז שעבד ד' היא קבוצת אנשים שסבורים שלימוד התורה הוא העיקר בחיים ושהוא מביא את השפע לעולם; אך למרות זאת הם 'מתייסרים' בתפקיד ה'חשוך' שנועד לגויים, ורודפים אחר העושר כמו הגויים. וישעיה מגלה שלימוד תורה שלא-לשמה גורם לכך שאנשים מישראל צריכים להתייסר בעול המלאכות שנועד לגויים, ומעיקר הדין ראוי היה שבני בית המדרש שלמדו שלא לשמה יישאו בעול זה בעצמם, אך עבד ד' גומל עימם חסד ומתייסר במקומם: "...כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַד' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ...". 'אשתו' של ר' אלעזר מסמלת את 'חכמתו', והאגדה מרמזת שבעת שר' אלעזר 'התייסר' עבור בני בית המדרש; 'אשתו' מנעה ממנו מלבוא לבית המדרש, משום שהיא חששה שהוא יפגוש שם בלימוד תורה נוסף שנעשה שלא-לשמה, והדבר עלול לדחוק אותו לקבלת 'ייסורים' נוספים.

והתבאר שבליקוטי מוהר"ן (קנט) מובא 'חידוש' ולפיו, לימוד תורה שלא-לשמה אינו מביא בהכרח לקבלת ייסורי המלאכות, ואפשר לנצל את הכוח הרוחני שנוצר ממנו להתחדשות בתורה; וה'עשירים' שהחליטו לנצל את הכוח שנוצר מלימוד שלא-לשמה לצורך התחדשות בעמל המלאכות הם ה'אשמים' במצבם. וכאשר ר' אלעזר גילה 'חידוש' זה והתחבר אליו - 'אשתו' (=חכמתו) נפרדה ממנו והוא חזר לבית המדרש. באותה תקופה קיבל גם רַבִּי 'חידוש' זה, ולכן הוא כינה את 'חכמתו' (='אשתו') של ר' אלעזר בשם 'רשעה', משום שהיא מנעה מר' אלעזר מלבוא לבית המדרש.

במאמר "קבורת ר' אלעזר ברבי שמעון" התבאר של'חידוש' זה יש סיוע מנבואת הסיום של ספר ישעיה, שנראית לכאורה כחזרה מהנבואה הקודמת שראתה את חברי קבוצת עבד ד' כ'צדיקים' שמתייסרים עבור האחרים. נבואת הסיום מרמזת שה'עניים' שמתרחקים מן המלאכות ועוסקים בתורה הם אלו שיביאו את הגאולה, ואילו ה'עשירים' שרודפים אחר המלאכות נחשבים כמי שנידונים חיים בגיהנום וה'תולעים' אוכלים אותם ללא הפסק. אגדת ה'קבורה' של ר' אלעזר השתמשה בסמלים מנבואת הסיום, ורמזה שר' אלעזר חזר לבית המדרש ל'תפקיד' (='קבר') של אביו ש'תורתו אומנותו'². ולמעשה הוא נכנע וקיבל את שיטת ר' יהושע בן קרחה, שכולם צריכים להישאר בבית המדרש, ואין לחשוש לנזק מלימוד שלא-לשמה.

אולם ר' נחמן מברסלב כתב בסוף אותו 'חידוש': "אבל לא מצאתי מקרא או איזהו מארז"ל, למצוא בו דברים אלה". ובכך הוא גילה ש'חידוש' זה, שתולה את האשם ב'מקבלי הייסורים' עצמם, אינו מוכרח. דבר זה מרמזת האגדה הבאה, ולשם כך היא נוטלת כמה מן ה'סמלים' שהוזכרו באגדות הקודמות - והופכת אותם על פניהם! וכדלקמן.

 

הכבוד שהוחזר ל'אשתו' של ר' אלעזר

האגדה מספרת שרבי רצה להתחתן עם אשתו (=חכמתו) של ר' אלעזר, ובכך היא מרמזת שרבי חזר בו משיטתו הקודמת שהגדירה אותה בתור 'רשעה' משום שמנעה מר' אלעזר מלבוא לבית המדרש. האגדה מספרת שהחזרה נעשתה בשלבים.

מתחילה סבור היה רבי שכעת לאחר שר' אלעזר חזר לעמול בתורה כל היום ו'נקבר חיים' בבית המדרש ונפרד מאשתו (=חכמתו), היא פנויה כדי לדרבן את רבי לרדוף אחר העושר. האגדה מספרת שהיא דחתה את פנייתו של רבי, ואמרה לו שר' אלעזר היה 'קדוש' יותר ממנו. בכך היא רמזה לו שאין מעלה בעצם 'הרדיפה אחר העושר' אלא כאשר היא נעשית למטרות 'קדושות', ולא למרות 'חול'. רבי ענה לה שברור ר' אלעזר היה גדול ממנו ב'תורה', ולכן מן הסתם יכול היה לכוון את מעשיו 'לשם שמים' יותר מרבי. אולם מאידך רבי היה גדול ממנו ב'מעשים טובים', והיה מגדולי בעלי החסד והיה מפרנס עניים רבים ודואג לשאר צרכי ישראל; ולכן אם היא תסכים להתחבר אליו ולדרבן אותו לרדוף אחר העושר יביא הדבר לתועלת גדולה לכלל ישראל.

ואז הבהירה אותה אשה (=חכמה) לרבי את טיבה ומהותה. תחילה היא הסבירה לו שהיא אינה מסכימה עימו שר' אלעזר היה גדול ממנו ב'תורה'. והיינו, שרבי החשיב כל לימוד תורה של ר' אלעזר כ'תורה', ואפילו אם היה שלא-לשמה; ולכן סבר רבי שר' אלעזר היה גדול ממנו ב'תורה'; אך בעיניה לימוד תורה שכזה אינו נחשב ל'תורה', ולפיכך היא אינה יכולה להעריך מי מהם גדול מחבירו בתורה. ובהמשך היא הסבירה לו שהמעשים הטובים ביותר הם 'קבלת ייסורים' שמאפשרת לבני בית המדרש להמשיך ולהיות פנויים לעמל התורה, ורק התייחסות כזו נחשבת בעיניה ל'קדושה'. 'קבלת ייסורים' זו באה לידי ביטוי באופן גלוי כאשר הרודף אחר העושר, מפריש את חלק הארי שמרווחיו להחזקת בית המדרש ולומדי התורה שבו. בכך הוא מראה שלימוד התורה הוא הדבר החשוב ביותר בעיניו, אלא שהוא יצא להתייסר ברדיפה אחר העושר, במקום לומדי התורה.

 

החזרה של ר' יהושע בן קרחה משיטתו הקודמת

האגדה מספרת שרשב"ג ור' יהושע בן קרחה ישבו ע"ג ספסלים ותלמידיהם ע"ג הקרקע. ולאחר מכן בני בית המדרש העניקו כבוד לר' אלעזר ולרבי והושיבו אותם על ספסלים, ורשב"ג דאג לעתידו של בנו רבי והורידו בחזרה לקרקע, ותמוה מדוע הוא לא דאג גם לעתידו של ר' אלעזר.

הרמב"ם סבור שהמעשה אינו כפשוטו, שהרי כתב הרמב"ם (ת"ת ד, ב): "ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות". ובנוסף לכך, גם לולי דברי הרמב"ם האלו, אם אכן מדובר היה בחשש מעין הרע, רשב"ג היה דואג גם לר' אלעזר. אלא שהקשיים שבמעשה מרמזים שמדובר במעשה סמלי שדן בחשש מהנזק שנגרם מלימוד שלא-לשמה. כאשר אדם מקבל מעמד של כבוד בגיל צעיר בלא שהוא מוכרח לכך, הוא עלול ללמוד תורה שלא-לשמה, אלא רק כדי לשמור על מעמדו הגבוה³. רשב"ג חשש שהכבוד שבנו רבי קיבל יגרום לו ללמוד תורה שלא-לשמה, ולשטת רשב"ג ראוי שלומד שכזה יתייסר בעצמו בעמל המלאכות. וכדי לשמור את בנו רבי בבית המדרש הוא ביקש להורידו מן הספסל. אולם לשיטת רשב"י כולם צריכים להיות בבית המדרש ואפילו ילמדו שלא-לשמה, משום שלימוד שכזה אינו גורם בהכרח לנזק. ומכיוון שלשיטת רשב"י אין לחשוש אם בנו ר' אלעזר ילמד תורה שלא-לשמה, לפיכך הותיר רשב"ג את ר' אלעזר על הספסל.

הניגודיות שבין שיטת רשב"ג לבין שיטת רשב"י מובלטת בשימוש במילים 'פרידה אחת'. באגדה הקודמת אמר רשב"י לבני בית המדרש: "פרידה אחת יש לי ביניכם ואי אתם רוצים להביאה אצלי". ובמאמר "קבורת ר' אלעזר ברבי שמעון" התבאר שבדברים אלו רמז רשב"י שיש להתעלם מהשיטה שמתייחסת למקבלי 'ייסורי המלאכות' כ'צדיקים', וצריך להחזיר את ר' אלעזר לבית המדרש ל'תפקיד' של אביו ש'תורתו אומנותו'. ובאגדה זו נוקט רשב"ג לשון דומה במשמעות הפוכה והוא אומר: "פרידה אחת יש לי ביניכם, ואתם מבקשים לאבדה הימני?". והיינו, שלשיטתו לימוד תורה שלא לשמה גורם ליציאת הצדיקים מבית המדרש כדי לקבל עליהם את 'ייסורי מלאכות'.

 

האגדה מרמזת שגם ר' יהושע בן קרחה חזר בו - ואף הוא הכריע כשיטת רשב"ג. באגדה הקודמת מסופר שר' יהושע בן קרחה סבר מתחילה כשיטת רשב"י שלימוד תורה שלא-לשמה אינו גורם בהכרח לאנשים מישראל להתייסר בעמל המלאכות, ולכן הוא מחה בר' אלעזר ששכנע כמה מבני בית המדרש להפוך לבעלי עסקים, וקרא לו: "חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של א-להינו להריגה!". קריאה זו ביטאה שהאב רשב"י נחשב ל'יין' ואילו הבן ר' אלעזר נחשב ל'חומץ', משום שהוא מוציא אנשים לרדיפה אחר העושר והדבר נמשל ל'הריגתם'. אולם כעת חזר בו ר' יהושע בן קרחה, ולפי הבנתו החדשה רשב"י טועה כשהוא מתעלם מהנזק שעלול להיגרם מלימוד שלא-לשמה. לפי מסקנתו, לשיטת רשב"י 'אין בית אב'⁴, ולכן יש להציל את ר' אלעזר בנו ולהוריד גם אותו מהספסל. משום שמי שלומד שלא-לשמה ראוי שיתייסר בעצמו בעמל המלאכות, ויציאתו לעמל המלאכות נחשבת כביכול ל'מיתה'.

 

ארי בן ארי - וארי בן שועל

האגדה ממשיכה ומספרת על הנזק שנגרם מהכבוד שקיבל ר' אלעזר, וכיצד שינה הדבר את אופיו. לפני כן השתמש ר' אלעזר בגדולתו בתורה כדי לסייע לרבי, אולם לאחר שניתן לו הכבוד הזמני הוא השתמש בגדולתו בתורה ללימוד שלא-לשמה והיה מקנטר את רבי. התנהגות ר' אלעזר היתה מנוגדת להדרכת רשב"ג שלימוד שלא-לשמה גורם לנזק של 'ייסורי מלאכות', ולכן בא רבי לפני רשב"ג, והתלונן על התנהגות ר' אלעזר. אולם רשב"ג הודיע לרבי שר' אלעזר הוא 'ארי בן ארי', והיינו שיש משפחות שיש אצלן מסורת שהן 'אריות בני אריות', וכל בני אותן משפחות - 'תורתם אומנותם', והם רשאים להישאר בבית המדרש ואע"פ שהם לומדים שלא-לשמה.

לשיטתם, יישוב הסתירה בין נבואת הסיום של ישעיה לבין נבואתו על עבד ד' היא באמצעות הדימוי ל'מלך' ול'נושא כליו'. ה'מלך' אינו יכול לנצח במלחמה ללא עזרתו של 'נושא הכלים', ו'נושא הכלים' אינו יכול לנצח ללא יוזמות הקרב של ה'מלך'. לשיטתם, נבואת הסיום מורה שלכתחילה הדרך להבאת הגאולה היא באמצעות בני בית המדרש שלומדים תורה ומתנתקים מהמלאכות, והם צריכים להתעלם מן הנזקים שעלולים להיגרם מלימוד שלא-לשמה, וזו הדרך שנועדה ל'מלכים' שהם ה'אריות'. ואכן כפי שמרומז בנבואת עבד ד', לימוד שלא-לשמה גורם לנזק של קבלת 'עול ייסורי המלאכות', אך זהו תפקידם של 'נושאי הכלים', שהם יוצאים מבית המדרש כדי לקבל עליהם את 'ייסורי המלאכות' שהיו אמורים לבוא על בני בית המדרש שלמדו שלא לשמה; וביחס ל'אריות' הם נחשבים ל'שועלים'.

 

רשב"ג היה נשיא ישראל ומתוקף תפקידו הוא נשא בעול הציבור והשקיע מזמנו ב'ייסורי' הרדיפה אחר העושר, ולכן הוא הגדיר את עצמו כ'שועל'. ואף על פי שבנו רבי היה באותה העת רק בבית המדרש והיה נחשב ל'ארי', הוא אמר לבנו שאין אצלם מסורת משפחתית של התנתקות מוחלטת מן המלאכות, ורבי הוא 'ארי בן שועל'. ולכן, ר' אלעזר ברבי שמעון - שהוא 'ארי בן ארי' שבכל ענין אינו יוצא מבית המדרש להתייסר בעמל המלאכות שנגרם מלימוד שלא לשמה - רשאי להראות את מעלתו ולהראות לכולם שהוא מתיר לעצמו ללמוד על מנת לקנטר; ואילו רבי צריך לקבל את הקנטור בהכנעה, משום שהוא 'ארי בן שועל'.

 

האגדה ממשיכה שרבי סבר שאביו היה 'ענוותן'. משום שלפי השקפתו, מעלת נבואת עבד ד' גדולה מנבואת הסיום של ישעיה, ומי שיוצא להתייסר עבור בני בית המדרש שלמדו שלא-לשמה הוא ה'ארי', ואילו רשב"י שנהג כהדרכת נבואת הסיום של ישעיה ונמצא כל העת בבית המדרש הוא ה'שועל'.

 

קבלת הייסורים – והעושר

האגדה הקודמת סיפרה על ה'ספנים' שהביאו עושר לר' אלעזר בעת שהחליט לחזור לבית המדרש, ובמאמר הקודם "ר' אלעזר ברבי שמעון והתאנים" התבאר שהיא מרמזת לנבואת ישעיה (כג) "מַשָּׂא צֹר הֵילִילוּ אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ... כִּי לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי ד' יִהְיֶה סַחְרָהּ". לפי אותה נבואה כל העושר העולמי וכל הסחר העולמי שייך לבני בית המדרש, משום שהתורה שהם לומדים מורידה את השפע לעולם, והם אלו שמספקים את הפרנסות השונות לכל באי עולם.

האגדה הנוכחית באה להכהות מכוחה של אותה נבואה, ולומר שה'צדיק' הגדול שזכויותיו מספקות את השפע והפרנסה הוא דווקא עבד ד' שנוטל על עצמו את 'ייסורי המלאכות' שנגרמים מלימוד שלא-לשמה. אם הוא לא היה יוצא להתייסר ברדיפה אחר העושר, בני בית המדרש שלמדו שלא-לשמה היו צריכים להתייסר בעצמם, ובקושי היה נשמע קול התורה בבית המדרש. ולפיכך, ה'שועל' שהוא 'נושא הכלים' של אלו שנמצאים כל העת בבית המדרש, והוא מתייסר ברדיפה אחר העושר - הוא ה'צדיק' שבזכותו ניזון העולם.

 

האגדה מרמזת שקבלת הייסורים של רבי היתה קשורה לרדיפה אחר העושר, ולכן היא מספרת ששומר הסוסים של רבי היה עשיר יותר ממלך פרס. דימוי זה לא יתכן כפשוטו והוא מרמז לכתוב בחבקוק (ג, יג-טו): "יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ... דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים". סיום הכתוב נדרש באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק לג) על עם ישראל, וחז"ל מרמזים שה'סוסים' הם האנשים הפשוטים בעם ישראל. ה'משיח' רוצה לגאול את עם ישראל באמצעות לימוד תורה ותפילה ואמונה צרופה, אולם האנשים הפשוטים רוצים להיגאל בדרכים גשמיות, ובאמצעים חיבור לתאוות האכילה והעושר כמו הגויים; ובסופו של דבר המשיח 'נכנע' לרצונם ומספק ל'סוסים' את צרכיהם. שומר הסוסים של רבי הוא משל לרבי עצמו, והאגדה מרמזת ש'ייסורי המלאכות' של רבי הם אלו שספקו את הפרנסות השונות לכלל ישראל.

 

במאמר "להתחבא בבית הכסא" התבאר שאגדות חז"ל משתמשות ב'בית הכסא' כמשל לעיסוק במלאכות. בני בית המדרש מתייחסים לעיסוק במלאכות כעיסוק בזוי, אולם יש כאלו שמתייחסים אליו כפעולה הכרחית, וכשם שאדם חייב לצאת ולעשות את צרכיו ב'בית הכיסא' כך חייב אדם לצאת ולהתפרנס 'מיגיע כפיו'. ואף אגדה זו קושרת בין 'ייסורי המלאכות' של רבי לבין 'בית הכסא'. והיא מרמזת ש'ייסורים' אלו היו נחשבים למעשה 'צדיקות' שמוריד את השפע לעולם, ואפילו הספנים הגויים היו מתפרנסים בזכות 'ייסורים' אלו. וכשהיה רבי נכנס ל'בית הכסא' היו זעקותיו נשמעות על ידי יורדי הים. ונמצא שכנגד האגדה הקודמת שרמזה שגם הספנים הגויים מתפרנסים בזכות חזרתו של ר' אלעזר לבית המדרש, מרמזת אגדה זו שגם הם מתפרנסים בזכות יציאתו של רבי לרדוף אחר המלאכות והעושר.

 

בסכום המאמר נמצאנו למדים שהאגדות הקודמות נועדו לחזק את השיטה שכולם צריכים ללמוד בבית המדרש ולא נגרם נזק מלימוד שלא-לשמה, שיטה שמתאימה לנבואת הסיום של ישעיה ול'חידוש' שכתב ר' נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן (קנט). ואילו האגדה הנוכחית נועדה לחזור מכך, ולתפוס לעיקר את נבואת ישעיה (נג) על עבד ד', ולפיה נגרם נזק מלימוד שלא-לשמה, ומי שמקבל עליו את 'ייסורי המלאכות' שנגרמו מלימוד שלא-לשמה הוא ה'צדיק'. ואף ר' נחמן מברסלב חזר בו לכאורה בסוף דבריו, וכתב שהוא לא מצא ל'חידוש' שלו מקור בתורה. בהמשך הסוגיה ממשיכה האגדה לדון בנושא זה, ובעזהשי"ת נאריך בכך במאמרים הבאים.

 

_________________________________________________________

 

1 ועי' כס"מ ולח"מ שם.

2 ההבנה ש'קבורת' ר' אלעזר בסמוך ל'קבר' אביו ר' שמעון משמשת כמשל לחזרתו של ר' אלעזר לתפקיד של 'כלי קודש' כמו אביו, יסודה בתורה. בתורה יש תיאורים סותרים בענין מקום 'קבורתו' האם בהֹר הָהָר או במוֹסֵרָה ובמאמר "הקבורה המסתורית של אהרון" ובמאמר "הניגון של אברהם אבינו" התבאר שחז"ל מרמזים לנו בכמה מקומות שהקבורה שב'מוסרה' היא 'קבורה סמלית'. ומשמעותה שבני ישראל בחרו לעצמם את מקומות 'מים היפים' שבהם ניתן להימשך אחר תאוות העולם והרדיפה אחר העושר, והם הותירו לאהרון את תפקיד ה'כלי קודש' – את תפקיד ה'כהן הגדול' - כדי שיהיה 'קבור בו חיים' במשך חייו, ובנו יהיה כהן גדול אחריו בתפקיד (='קבר') זה.

3 וכעין כך מצאנו במנחות (דף קט, ב): "תניא, אמר ר' יהושע בן פרחיה: בתחלה כל האומר עלה לה (לגדוּלה), אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה, וכשעלה בקש להרוג את דוד."

4 ועי' ירושלמי שבת (דף פז, א): "כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה"; ועי' ליקוטי מוהר"ן שהובא לעיל שכתב בסיום ה'חידוש' שלו: "אבל לא מצאתי מקרא או איזהו מארז"ל, למצוא בו דברים אלה".