הרמב"ם ו'יום תבר מגל'

 במסכת תענית (דף לא, א) ובמסכת בבא בתרא דנה הסוגיה בסיבות שט"ו באב היה נחשב ליום טוב. וז"ל הסוגיה (בבא בתרא דף קכא, ב) בתוספת ביאור ע"פ רש"י:

"רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה (ואין בה כוח לייבש את העצים), ולא היו כורתין עצים למערכה. אמר רב מנשה: וקרו ליה יום תבר מגל (שבירת הגרזן, שפסק החוטב מלחטוב עצים). מכאן ואילך, דמוסיף (לילות על הימים לעסוק בתורה) – יוסיף (חיים על חייו), שאינו מוסיף - יסיף. מאי יסיף? תני רב יוסף: תקבריה אמיה.

הסוגיה טעונה ברור מכמה סיבות:

א. לוח השנה העברי מקורב ללוח השנה השמשי, וט"ו באב חל בערך באמצע תקופת תמוז (חודשי תמוז-אב-אלול), ולכן הוא מסמל את היום הארוך בשנה, שממנו ואילך מתקצר היום ומתארך הלילה. מפשטות סוגיית הבבלי משמע שעד יום זה בלבד היו כורתים עצים לצורך האש שבמקדש. אולם קביעת רבי אלעזר שמשם מאילך תשש כוחה של חמה, והיינו שהימים פחות חמים ולכן העצים אינם מתייבשים היטב אינה ברורה. שהרי ידוע (יומא דף כט, א): "שילהי דקייטא קשיא מקייטא", והיינו שהחום שבסוף הקיץ קשה מאשר החום שבאמצע הקיץ, וכן כתב רש"י (שם): "אלול, שהוא סוף הקיץ... קשה חומו מחום הקיץ של תמוז". ואם כך אפשר היה להמשיך ולכרות עצים למקדש גם אחר ט"ו באב.

ב. המשנה (תענית דף כו, א) מונה תשעה ימים שבהם משפחות ידועות היו מביאות קרבן עצים למקדש, והיא מונה בינם את כ' באב וכ' באלול, ומונה גם את א' בטבת. וכתב הרמב"ם (כלי המקדש, ו, ט): "ומהו קרבן העצים, זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה". כ' באב וכ' באלול חלים אחר ט"ו באב, ובוודאי שא' בטבת חל בימות הגשמים ועץ שנכרת בו הוא לח. לכאורה יכול היה הרמב"ם לומר שבתאריכים אלו היו המשפחות מביאות מן הבית עצים ישנים שנקצצו בימות החמה עד ט"ו באב. אולם הרמב"ם קובע שבתאריכים אלו היו יוצאות להביא עצים מהיער, באופן שנראה כחולק על פשטות הסכמת הסוגיה, מדוע?

ג. רב מנשה אמר שיום ט"ו באב שבו הפסיקו לכרות עצים למערכה נקרא 'יום תבר מגל', וביאר רש"י שהכוונה לשבירת הגרזן שבו היו חוטבים עצים. והדבר תמוה. מדוע לנהוג ביזיון בכלי ששימש למצווה? והרי ראוי לחזור ולהשתמש בו בעת שיחטבו עצים בשנית?

 

השמחה שבט"ו באב – וה'עגול'

במאמר הקודם "ט"ו באב והרמב"ם" התבאר שבדברי חז"ל הוזכרו כמה סיבות לקביעת שמחה בט"ו באב, ומכולן הביא הרמב"ם בפרושו למשנה רק טעם אחד: "שבו פסקה המגפה ממתי מדבר בשנה האחרונה מן הארבעים, לפי שהיה המות מתרבה בהם כל תשעה באב, ובשנה האחרונה פסק, ונשארו מצפים עד חצי החדש ואז בטח לבם והבינו שכבר בא הרצון ונגמר החרון ונסתלק מהם, לכך עשו אותו מאז יום שמחה". והתבאר שכמה ממדרשי חז"ל מרמזים שחטא העגל לא היה עבודה זרה ממש, וה'עגל' היה 'אנדרטה' שסימלה את הדגשת הפן הלאומי הגשמי של עם ישראל, הפן שמזוהה עם משיח בן יוסף, הפן של ה'שור'. משה רצה שכל ישראל יסכימו לקבל כפשטותה את התכנית של (שמות יט, ו): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", בממלכה זו 'בית המדרש' הוא 'בית המקדש', ומקריבים בו 'חידושי תורה' ובזכותם מגיע השפע הרוחני והגשמי לעולם. אך רוב ישראל לא הצליחו להפנים בקרבם רצון עז לחיות בדרך חיים שכזו, והם רצו להדמות במקצת לאומות העולם. הם רצו להתפרנס מיגיע כפיהם ולהעמיד בראשם מלך שיש תחתיו צבא קבוע ומאורגן, ורצו להקריב קרבנות ולהקים מקדש; והם היו מוכנים לתמוך בקבוצה קטנה שתעסוק בתורה ובתפילה ובמקדש.

הקו ה'עגול' מסמל את עולם הטבע הגשמי שאומות העולם קשורים אליו; ואילו הקו ה'ישר' מסמל את העיסוק בתורה ובתפילה שהם מיוחדים לעם ישראל (כמבואר בהערת השוליים¹). אהרון היה סבור שד' מסכים ושמח בכך שרוב ישראל יעבדו אותו באופן של הקו ה'עגול' בדומה לגויים, ולכן הוא הכריז: "חַג לַד' מָחָר", וכמה ממדרשי חז"ל מרמזים שזו משמעות חטא ה'עגל' (='עגול'). ד' הודיע למשה על חטאם של ישראל והוא התפלל לד' שיסלח להם וד' סלח להם. לאחר מכן משה ירד וראה את שמחתם ב'עגל', ועלה בשנית והתפלל לד' שיסלח להם גם על שמחתם זו.

והתבאר שבכל אופן, שמחת בני ישראל הקדימה את זמנה, משום שבחירה בהנהגת 'עולם הטבע' פעלה לרעתם, שהרי לפי 'הטבע' דור העבדים שיצא ממצרים חושש ממלחמה, ורק בניהם יוכלו לכבוש את ארץ ישראל. דבר זה התברר לאחר מכן בט' באב כשהמרגלים שבו והפחידו אותם, ופקודי המלחמה בקשו למות במדבר. ומאז בכל ט' באב היה המוות מתרבה בפקודי המלחמה והיה בכך אות לחרון אף ד' על בחירתם לעבוד אותו באופן של 'הקו העגול' (=עגל).

בשנת הארבעים לא התרבה בהם המוות בט' באב, אך בני ישראל המתינו עם שמחתם לאמצע החודש, שאז ה'לבנה' מופיעה בשלמותה בתור 'עיגול שלם', והיא משמשת כסמל ל'מלכות ישראל' במדרגתה הגבוהה, וכן מצאנו בשמות רבה (וילנא, בא טו): "כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה שנאמר (דברי הימים א כט כג) – 'וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל־כִּסֵּא ד' לְמֶלֶךְ' ". ובאמצע החודש בט"ו באב, כשגם 'ביום העגול' לא התרבה בהם המוות, בטח ליבם שחרון אף ד' סר מהם, וקבעו את יום ט"ו באב כיום שמחה לדורות על הסכמת ד' שישראל יעבדו אותו באופן של 'הקו העגול'. והיינו בדומה לאומות העולם, באמצעות חיבור לעולם הגשמי כפרנסה מיגיע כפיים וכדו', ובאמצעות צבא מלחמה.

 

המערכה כנגד אומות העולם

המילה "מערכה" משמשת בלשון חז"ל בדרך כלל למערכת העצים שדלקה במזבח. אך בתנ"ך משמעותה בדרך כלל מחנה שמסודר למלחמה, כמו (שמואל א יז, כא): "וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה". ה'מערכה' מול אומות העולם אינה קיימת רק כשהיא מתפרצת במלחמה ממשית בחרב, אלא גם בחיי היום-יום. בתורה נאמר (דברים כח, יב-יג): "יִפְתַּח ד' לְךָ אֶת־אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת־הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר־אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל־מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה: וּנְתָנְךָ ד' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב...". עם ישראל נועד להיות עם עשיר ומוביל שמסוגל להלוות מעושרו לעמים אחרים, ולהיחשב בינם ל'ראש' שהם לווים ממנו ומשתעבדים לו. בכתוב מבואר שעשירות גדולה זו תגיע משילוב של ברכה ועמל; "וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל־מַעֲשֵׂה יָדֶךָ". מאחר ועם ישראל בחר בהנהגה של 'הקו העגול', הם יצטרכו לעמל הידיים, אלא שד' יברך את עמל ידיהם, ועם ישראל 'ינצח' ב'מערכה הכלכלית' ויהיה ל'ראש' על הגויים.

 

כריתת עצים ל'מערכה'

התורה מדריכה שלצורך ה'מערכה' במלחמה הרגילה יש להעדיף ולכרות עץ-סרק שאינו נותן פירות, ולא עץ-מאכל שנותן פירות (דברים כ, יט-כ):

"כִּי־תָצוּר אֶל־עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא־תַשְׁחִית אֶת־עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר־תֵּדַע כִּי־לֹא־עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל־הָעִיר אֲשֶׁר־הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:"

אמנם כאמור, 'המערכה' מול אומות העולם נערכת גם בשדה הקרב הכלכלי, ושם צריך לגייס 'אנשים' ולשלוח אותם לעמול בחקלאות ובתעשייה ובמסחר. התורה נמשלה לעץ החיים, ותלמידי החכמים המצויים בבית המדרש נמשלים גם הם לעצים חיים (תהלים צב, יד): "שְׁתוּלִים בְּבֵית ד' בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ". ומכיוון שבני ישראל בחרו לעבוד את ד' באופן של 'הקו העגול', צריך שחלק מהם יעזבו את בית המדרש ויתפרנסו מיגיע כפיהם. אולם מתברר, שרבים מאלו שפנו ל'מערכה' הכלכלית משקיעים בה את כל זמנם, וזאת מתוך המטרה הקדושה שעם ישראל ינצח במערכה הכלכלית, ואינם משקיעים אפילו זמן קטן בלימוד תורה.

לימוד התורה בצוותא מפרה הן את הרב והן את התלמידים. מידי פעם באים התלמידים להתייעץ עם רבם האם להמשיך בלימוד בבית המדרש או לצאת ולהתפרנס מיגיע כפים. מבחינת הרב, מי שעזב את בית המדרש ויצא לעמול ביגיע כפיו, עלול לעמול בכך במשך כל שעות היום; והוא עלול להפוך ל'עץ שנכרת' לצורך 'המערכה' (הכלכלית). והרב מצוי בהתלבטות איזה 'עץ' ראוי לכרות לצורך 'המערכה', ואיזה 'עץ' להשאיר. במסכת תענית (דף ז, א) מצוי רמז להדרכה בענין זה:

"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה', וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב 'כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת', וכתיב 'אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ'. הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא - 'מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת', ואם לאו - 'אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ'.

פעמים שבהחלטה גורלית זו הופך התלמיד להיות הרב של עצמו, והוא מחליט שהוא אינו 'עץ מאכל', והוא 'כורת' את עצמו לצורך 'המערכה'. בדרך כלל במערבולות החיים אחרי שאדם נקלע למקום ול'תפקיד' אותו הוא ממלא, קשה לו לשנות את החלטתו, ובכל יום הוא משכים ו'כורת' את עצמו למשך כל שעות היום לצורך 'המערכה'. אך יש זמן שמתאים לשינוי, וכדלקמן.

 

דמוסיף יסיף

בעבר שעות העבודה היו תלויות באור השמש, ורוב בני האדם היו עובדים כל שעות אור היום ונחים בלילה. אמנם, מאמצע החורף עד אמצע הקיץ היום התארך מיום ליום והלילה התקצר, וממילא התארכו שעות העבודה והתקצרו שעות המנוחה, והאדם ראה מיום ליום שהוא מסוגל לעמול קשה מהרגלו ולהסתפק במנוחה קצרה מהרגלו. מאידך, מט"ו באב ואילך היום התקצר והלילה התארך, והאדם חזר מעבודתו פחות יגע ואף היה לו יותר זמן פנוי בלילה. בליל ט"ו באב היו לו תנאים נוחים להחליט אם הוא רוצה לשוב ולהיות במידה מסוימת 'עץ מאכל' ולעסוק זמן מה בתורה, או שהוא מעדיף להישאר 'עץ סרק'.

מי שהחליט שהוא רוצה להיות ככל האפשר 'עץ מאכל', היה משקיע את הדקות שהתפנו לו בכל לילה ולילה, מט"ו באב ואילך, ללימוד תורה; ובכך הוא גילה היכן נמצא רצונו העיקרי והיכן הוא משווע להיות. בתהילים (קמה, יט) נאמר: "רְצוֹן־יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת־שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם". ד' היה רואה את רצונו להוסיף בלימוד תורה, והיה מגלגל לפתחו הזדמנויות להשתלב בעסקים שבהם יוכל למעט בעסק ולהרבות בתורה, ולא יהיה חייב לעבוד במשך כל שעות אור היום. לכך רמזה הסוגיה באומרה שמט"ו באב ואילך: "דמוסיף – יוסיף"; וכוונתה היתה שמי שמוסיף דקות לימוד תורה מלילה ללילה, הקב"ה יזמן לו להוסיף שעות לימוד ביום; והוא יזמן לו לחזור לבית המדרש לכמה שעות שבהן יהיה כביכול 'עץ חי', 'עץ מאכל' שנותן פירות.

 

אך מי שעיקר רצונו היה ב'מערכה הכלכלית' היה משקיע את הדקות שנוספו לו מלילה ללילה בשינה, כדי שיהיה עירני ובמלוא כוחו ביום העבודה שלמחרת. והוא היה ממשיך 'לכרות' את עצמו לצורך 'המערכה' הכלכלית. לכך רמזה הסוגיה באומרה: "שאינו מוסיף – יסיף", וכפי שיתבאר לקמן.

 

מאי יסיף? תני רב יוסף: תקבריה אמיה.

רב יוסף ביאר שמשמעות "יסיף" היא ש"תקבריה אמיה". אך דבריו טעונים ברור, שהרי הרבה אנשים אינם מוסיפים בלימוד התורה מליל ט"ו באב ואילך, ובכל זאת הם מאריכים חיים ושנים. אלא שהוא שולח אותנו לרמוז בפרשיית 'קבורת' אהרון. בספר במדבר מסופר שאהרון מת בהֹר הָהָר. אולם בספר דברים נמצא תיאור סותר שמשולב בסיפור על מקומות מים ובבחירת שבט לוי (דברים י):

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ד' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד' לַעֲמֹד לִפְנֵי ד' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:"

במאמר "הקבורה המסתורית של אהרון" התבאר שהתיאור הסותר מרמז שמדובר כאן ב'קבורה סמלית'. אהרון והלויים אהבו את המקומות השקטים שבהם הם התבודדו והתעלו במעלות הקדושה; ואילו בני ישראל אהבו מקומות של 'מים יפים'. במקומות אלו היה ניתן לשכשך במים, וכמו כן הם השיגו שם את האוכל שהם התאוו אליו. הדבר הביא לבירור התפקידים השונים. בני ישראל לקחו לעצמם את המקום הטוב (=התפקיד הגשמי) שהם רצו בו, והם הותירו לאהרון את המקום הרע (=התפקיד הרוחני) שהם לא רצו בו; כדי שאהרון יוכל 'להיקבר שָׁם' במשך שנות חייו; ובנו יהיה 'כהן' בתפקיד הזה תחתיו. אילו בני ישראל היו מתחרטים ומשתוקקים לעסוק בתפקידים הרוחניים - הקב"ה היה מבטל את הגזירה שדווקא שבט לוי יעסוק בהם. אולם כאשר הם הגיעו למקומות 'מים יפים' - הם שמחו על הגזירה שהקב"ה גזר עליהם. "בָּעֵת הַהִוא" - נחתם גזר דינם. – "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ד' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי".

יחס זה שחשו בני ישראל, כאילו אהרון בני לוי כביכול 'קבורים' בתפקיד שבני ישראל לא חשקו בו, היה קיים גם מן העבר השני. אהרון ובני לוי חשו שבני ישראל כביכול 'קבורים' ב'תפקידים הגשמיים' שאהרון ובני לוי לא חשקו בם. 'כנסת ישראל', שהיא ה'אמא' של כלל ישראל, מצאה שכל אחד מבניה 'נקבר' כביכול ב'תפקיד' שאותו הוא אוהב. רוב ישראל שחשקו לעבוד את ד' באמצעות העמל הגשמי באופן של 'הקו העגול', נמצאו 'קבורים' בתפקידים הגשמיים, ואלו הכהנים והלויים שחשקו לעבוד אותו ברוחניות באופן של 'הקו הישר' נמצאו 'קבורים' בתפקידים הרוחניים. רב יוסף מרמז לנו שכוונת ר' אליעזר באומרו 'שאינו מוסיף יסיף' היתה שאותו אחד יעסוק בקביעות ב'תפקיד' שבעיני עמלי התורה נחשב ל'מוות' ול'קבר'.

 

יום תבר מגל

כפי שמרומז בפרשיית 'קבורת אהרון', גזר-הדין נחתם משום שכל אחד שמח בתפקיד שהוא נטל עצמו, וחש עצוב אילו הוטל עליו התפקיד שאינו חפץ בו. במידה מסוימת גזר-דין זה עדיין תלוי בשמחה ובעצב אלו. ולכן מי שחש שמח בלימוד התורה יותר מאשר בעיסוקו בתפקידו הגשמי, מט"ו באב ואילך כשהוא מרבה בלימוד התורה מלילה ללילה, בסופו של דבר הקב"ה יבטל ממנו את הגזרה שנגזרה עליו, ויעזור לו להרבות בשעות לימוד התורה גם בשעות היום.

בליל ט"ו מחליטים אנשים רבים 'לשבור את הכלים', לשבור את הכלי שבו הם כורתים את עצמם. כזכור, לכאורה היה ראוי לקרוא לט"ו באב 'יום תבר גרזן' או 'יום תבר כשיל' וכדומה, שהם הכלים שמשמשים בדרך כלל לחטיבת עצים מן היער; ולא 'יום תבר מגל' שהרי ה'מגל' משמש בדרך כלל לקצירת תבואה. אך המגל הוא כלי עגול, והוא מסמל את הקו העגול שמתאים להנהגה הטבעית של אומות העולם². לפיכך, יום זה, שבו החליטו אנשים רבים לשבור את הכלי שבו הם 'כורתים' את עצמם, נקרא 'יום שבירת הקו העגול', וזו כוונת רב מנשה שיום זה נקרא 'יום תבר מגל'.

 

בסכום המאמר נמצאנו למדים שהרמב"ם פסק שהיו כורתים עצים למערכה גם אחר ט"ו באב, ולדעתו סוגית כריתת העצים עד ט"ו באב אינה כפשוטה והיא מצטרפת לסוגיות הנוספות שקשורות לט"ו באב ודנות בהחלטת בני ישראל לעבוד את ד' באופן של 'הקו העגול'.

 

_________________________________________________________

 

¹    כמבואר בספר מבוא לחכמת הקבלה מאת הרה"ג המקובל שמואל טולידנו (חלק א, שער ג, פרק ד): "...ובליקוטיו שבסוף ספד"צ, ל"ח ב', ביאר הגר"א ז"ל שההבדל בין שתי בחינות אלו הוא כי ספירות דעיגולים רומזות אל הנהגתו ית' הכללית וספירות דיושר אל הנהגתו הפרטית: הראשונה הנהגה הכללית, היא הנהגת הטבע, ובה אין הפרש בין עבודה לעבודה, והשפע נשפע לכולם בשוה לקיום הנבראים... הוא ית"ש נותן חיים לכולם בשוה לקיימם כפי ערכם ומהותם, לא לפי עבודתם... ובחינת היושר היא הבחינה התכליתית בשביל הבחירה והעבודה... אשר מטעם זה העיגולים נמשכים אחר היושר, כי גם הטבע תלוי ועומד על פי הנהגת היושר... כי לאומות העולם אשר לא ניתן להם תורה ומצוות, קיומם בסוד העיגולים, בחינת הטבע... והיא בחינה מאד חיצונית".

²    וכן מצאנו (סוכה דף לב, א) שלולב שהוא עקום מאוד עד שדומה ל'מגל' – פסול.