קבורת ר' אלעזר ברבי שמעון

בבבא מציעא (דף פד, ב) יש תיאור פלאי של הסתלקות ר' אלעזר ברבי שמעון, וז"ל הסוגיה בתרגום חופשי:

"כאשר נחה נפשו (של ר' אלעזר), אמר לה לאשתו: יודע אני שהחכמים כועסים עלי, ולא יתעסקו בי כראוי, הניחי אותי בעליה ואל תפחדי ממני. אמר ר' שמואל בר נחמני: סיפרה לי אמו של ר' יונתן שסיפרה לה אשתו של רבי אלעזר ברבי שמעון: לא פחות משמונה עשרה ולא יותר מעשרים ושתים שנה הנחתי אותו בעליה. כאשר הייתי עולה לשם הייתי מעיינת בשערותיו, כאשר היתה נתלשת שערה היה יוצא דם. יום אחד ראיתי תולעת שיוצאת מאוזנו, וחלשה דעתי. נראה לי בחלום ואמר לי: לא כלום הוא, אלא שיום אחד שמעתי שזלזלו בכבוד תלמיד-חכם ולא מחיתי כראוי לי. כאשר היו באים שנים לדין היו עומדים לפני הפתח, אמר זה את דבריו ואמר זה את דבריו, ויצא קול מן העליה ואמר: איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי. יום אחד רבה אשתו עם שכנתה, אמרה לה (השכנה): תהא כבעלה שלא ניתן לקבורה! אמרו החכמים: כל כך הרבה ודאי אין זה דרך ארץ! ויש אומרים שר' שמעון בן יוחאי נראה להם בחלום ואמר להם: פרידה (יונה מצמד יונים) אחת יש לי ביניכם ואי אתם רוצים להביאה אצלי. הלכו החכמים להתעסק בו, ולא הניחו להם בני עכבריא משום שכל השנים שהיה ר' אלעזר ברבי שמעון ישן בעלייתו לא נכנסה חיה רעה לעירם. יום אחד, ערב יום כפור היה, היו טרודים, שלחו החכמים לבני מירון¹, והעלו את מיטתו והביאוהו למערה של אביו. מצאו נחש שמקיף את המערה. אמרו לו נחש נחש, פתח פיך ויכנס בן אצל אביו. פתח להם.

מדוע הורה ר' אלעזר לאשתו שלא תקבור אותו, והרי יש מצווה לקבור את המת? המהרש"א תירץ שר' אלעזר רצה לעכב את קבורתו עד שהחכמים יראו שהוא אינו מרקיב ומסריח בעלייה, וכאשר הם יווכחו לדעת שהוא צדיק, הם ינהגו בו כבוד בקבורתו. אלא שתירוצו קשה, שהרי חכמים היו יכולים להיווכח בעובדה זו כעבור זמן קצר, והמעשה מספר שקבורתו התעכבה כעשרים שנה.

תמיהה נוספת היא, כיצד באו אנשים לדון בפניו בזמן שהיה מת, ומדוע הם לא באו לדון לפני החכמים שחיו באותה תקופה? ואם תיתכן מציאות לדון בפני תנא שמת (ועי' מהר"ץ חיות), מדוע הם לא באו לדון בפני אביו שהיה גדול ממנו בתורה?

 

ייסורי ר' אלעזר ברבי שמעון

המענה לשאלות נמצא בנבואת ישעיה (נב, יג – נג, יב) על עבד ד' שמקבל ייסורים עבור אחרים:

"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי... כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן־מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם... אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱ-לֹהִים וּמְעֻנֶּה... כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ... כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים... וַיִּתֵּן אֶת־רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת־עָשִׁיר בְּמֹתָיו..."

במאמר הקודם "ר' אלעזר ברבי שמעון והתאנים" הובאו דברי תרגום יונתן שמבאר שה'רַבִּים' הם קבוצה מעם ישראל שמחשיבה את עצמה לכלל-ישראל והיא תמהה על בני הקבוצה האחרת (=עבד ד'), על שהם עוסקים בתפקיד ה'חשוך' שעוסקים בו הגויים, והכוונה למרדף אחר העושר. התרגום מרמז שגם חברי הקבוצה האחרת (עבד ד') סבורים שהרודפים כמו הגויים אחרי עושר מיותר, הם 'רשעים' שמקומם ב'גיהנום' שבעולמנו. אך למרות זאת, גם הם 'קוברים עצמם חיים' ברדיפה אחר העושר. ישעיה מסביר את התופעה המוזרה, ומאשים דווקא את חברי הקבוצה המרכזית (בני בית המדרש) שהם לומדים תורה 'שלא לשמה', אלא לתועלתם העצמית – "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ". חטא זה, מעכב את הגאולה וגורם לכך שהחוטאים צריכים ליטול על עצמם את 'עול הגויים' ולהתייסר בעצמם במלאכות. ייסורים אלו אינם מגיעים בפועל אל החוטאים, משום שעבד ד' גומל עימם חסד, ונוטל על עצמו את הייסורים שלהם. בני בית המדרש בזים לו, אך למעשה הוא צדיק שנושא עליו את עוונותיהם, והולך במקומם 'להיקבר חיים' ברדיפה אחר העושר יחד עם שאר ה'רשעים'.

ישעיה מתאר זאת באומרו – "וַיִּתֵּן אֶת־רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת־עָשִׁיר בְּמֹתָיו". אבן עזרא הביא פירוש שהמילה "בְּמֹתָיו" דומה במשמעותה למילה "וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ", והכוונה למבנה שנבנה על גבי דבר אחר ומעלים אליו דברים. כאשר משלבים בין הסמלים שישעיה משתמש בהם, לבין האופן שיונתן מבאר את כוונתו, נמצא שעבד ד' קבור בחיים יחד עם העשירים במבנה שמעלים אליו דברים.

ה'עליה' שימשה בתקופת חז"ל כמקום שבו היו צוברים רכוש, וכן מצאנו בכמה מקורות כמו ביוסף מוקיר שבת (שבת דף קיט א, וברש"י) שמכר את המרגלית תמורת "שלוש עשרה עליות מלאות בדינרי זהב", וכמו בבבא מציעא (דף מו, ב) – "גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה". הסוגיה מרמזת שר' אלעזר היה עבד ד' ש'נקבר חיים בעליה', והיינו שהוא פרש מבית המדרש והפך ל'בעל עסק עשיר', ובכך הוא נשא עליו את עוונות בני בית המדרש שלמדו תורה שלא-לשמה. בני בית המדרש אינם מודים שלימוד שלא-לשמה גורם בהכרח לנזק², ולכם הם אינם מצדיקים את מעשיו, ובזים לו ומתארים אותו כאדם 'מת'. אך אשתו (=חכמתו) של ר' אלעזר מרמזת לשיטתו. ידוע שמה שמעבר לאות העשרים ושתים (ת') נחשב למוות³, וידוע שהמספר שמונה עשרה הוא בגימטריה ח"י; ואשתו (=חכמתו) מרמזת שהוא היה לא פחות מ'חי' ולא הגיע לשערי מות; - "לא פחות משמונה עשרה ולא יותר מעשרים ושתים".

 

בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק

בהמשך הנבואה נאמר: "...בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל". ויונתן מתרגם: "בחוכמתה יזכי זכאין בדיל לשעבדא סגיאין לאוריתא, ועל חוביהון הוא יבעי". יונתן מרמז שחברי קבוצת עבד ד' ישמשו כמו דיינים ובחוכמת החיים שלהם הם יזכו את הזכאי (ויחייבו את החייב); ובכך הם ישמשו כחוליה מקשרת בין שתי קבוצות נגדיות, בין קבוצת בית המדרש שספונה כל היום על התורה, לבין הקבוצה שרודפת כל היום אחר העושר ומזלזלת בלומדי התורה. מצד אחד עבד ד' סובר כבני בית המדרש שלימוד התורה הוא ערך עליון, אך מצד שני בפועל הוא רודף אחרי המלאכות והעושר כמו הקבוצה שמזלזלת בלומדי התורה. אמנם מכיוון שהוא נוהג בפועל כמו הקבוצה שרודפת אחרי העושר, הם מכבדים אותו, ולכן הם רוצים לבוא ולהישפט בפניו, ולשמוע ממנו את דעת התורה, ואגב כך במשך הזמן הם גם מתקרבים לתורה. כמו כן מכיוון שעבד ד' מעורב ביניהם, הוא חש אליהם קירבה ומתפלל עליהם שד'  יסלח לעוונותיהם.

האגדה על ר' אלעזר מתארת אותו כפי שמתאר תרגום יונתן את עבד ד', והיא מרמזת שאנשים היו באים לדון בפני ר' אלעזר - ולא בפני חכמים שהיו ספונים כל היום על התורה - משום שהקול של ר' אלעזר היה נשמע להם מתוך ה'עליה'; והיינו שמתוך העיסוק שלו בצבירת הממון ב'עליה' הוא היה נראה להם כאחד משלהם, וכבקיא בהויות העולם, וכמי שידע לפסוק בצדק מי זכאי ומי חייב.

 

גם הספור על החיוּת שהיתה ניכרת בשערות ראשו של ר' אלעזר לאחר מותו אינו כפשוטו. שַׂעֲרוֹת הראש מיוחסות באופן סמלי לתאוות ממון (ליקוטי מוהר"ן, קמא, סט). בעיני בני בית המדרש העיסוק שלו בתאוות הממון שקול כ'מיתה'. אך אשתו (=חכמתו) מרמזת שהעיסוק שלו בתאוות הממון – תאווה שמיוחסת לשערות הראש – מראה על סימני חיים.

 

עבד ד' – וחבלי המשיח

מהמשך נבואת ישעיה ומתרגום יונתן עליה מתברר שחברי קבוצת עבד ד' יעשו את הפעולות שהמשיח נדרש לעשותן. ישעיה מנבא: "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ", ויונתן מתרגם: "והוא יבני בית מקדשא דאתחל בחובנא אתמסר בעויתנא, ובאולפנה שלמא יסגי עלנא, וכדנצית לפתגמוהי חובנא ישתבקון לנא". יונתן מרמז - שלפי אותה נבואה - קבוצת עבד ד' הם הצדיקים שבזכותם יבנה המקדש, שחולל בעוונות אנשי ישראל האחרים, ולכן נמסר להיחרב (בדורות שלאחר תקופת ישעיה). עבד ד' ממליץ לבני בית המדרש לנהוג על פי תורתו ("אולפנה"), ולבוא ולהתייסר גם הם במלאכות ולנקות באופן זה את עוון לימוד תורה שלא-לשמה, ויש צדק בדבריו ("וכדנצית לפתגמוהי חובנא ישתבקון לנא"). יונתן ממשיך ומרמז בהמשך שקבוצת עבד ד' תקבץ את הגלויות ותגרש את שלטון הגוים מארץ ישראל, והקב"ה יסייע להם בניסים ("מיסורין ומפורענות יקריב גלותנא ופרישן דיתעבדן לנא ביומוהי מן יכול לאשתעאה ארי יעדי שולטן עממיא מארעא דישראל חובין דחבו עמי עד לותהון ימטו"). אלא שלישעיה יש נבואה שלכאורה שסותרת את הנבואה על עבד ד', וכדלקמן.

 

הנבואה הסותרת

בסיום ספרו מנבא ישעיה (סו):

"...אֵי־זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ־לִי... וְאֶל־זֶה אַבִּיט אֶל־עָנִי וּנְכֵה־רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי: שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה־אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב... שִׁמְעוּ דְּבַר־ד' הַחֲרֵדִים אֶל־דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ד'... בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה... כִּי בָאֵשׁ ד' נִשְׁפָּט... לְקַבֵּץ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם... וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל־הַגּוֹיִם...  וְהֵבִיאוּ אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶם מִכָּל־הַגּוֹיִם מִנְחָה לַד'... וְגַם־מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר ד'... וְהָיָה מִדֵּי־חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל־בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ד': וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל־בָּשָׂר:

ישעיה מתאר קבוצה ששונאת ומנדה את קבוצת אחיהם "הַחֲרֵדִים אֶל־דְּבָרוֹ", שהם ה'עניים' שמנותקים מן המלאכות וספונים בבית המדרש וחרדים לעיסוק בדברי ד'. קבוצת העשירים טוענת שהם קרובים אל ד' יותר מהם, משום שהם מפרישים מעושרם תרומות לבדק הבית של בית המקדש וקורבנות לבית המקדש; וכמו כן הם מקדשים את שם ד' בגויים (לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ד'), משום שבאמצעות מסחרם הבינלאומי, הגויים שומעים את שם ד' ומתקרבים אליו. אך ישעיה מגלה שהם טועים, והקב"ה מעדיף ומחפש דווקא את האנשים העניים שרודפים אחר דבר ד' ולא אחר העושר. הקרבן של הרודף אחר העושר אינו רצוי; וכשהוא מקריב שור, הקרבן דחוי כאילו הוא מכה איש, וכשהוא מקריב כבש, קרבנו דחוי כאלו ערף כלב.

בנבואה זו מגלה ישעיה שהם טועים, משום שעמל התורה הוא שיביא את הגאולה, ובאופן פתאומי יבואו גויים מרחוק לארץ ישראל, ויראו שכל העמל הגשמי הוא שקר, ועמל התורה הוא זה שמחייה את הכל, ומי שרודף אחר העושר הוא בוער באש של תאוות (כִּי בָאֵשׁ ד' נִשְׁפָּט). גויים אלו יהיו 'פליטים' שיפיצו את האמת הזו בגויים, והגויים ישלחו את היהודים שהתפזרו ביניהם בחזרה לארץ ישראל, כדי שהיהודים יעמלו בתורה ויורידו שפע לעולם. ישעיה מרמז שהמקדש העיקרי נמצא בשמים והוא נבנה בעמל התורה. במקדש זה הייחוס המשפחתי אינו מעכב, ולכן גויים שיעסקו בתורה - בשבע המצוות שלהם - יוכלו להיות בו 'כהנים' ו'לויים'. עדין יהיה צורך לעמול במלאכות, אולם האנשים לא יראו בכך ערך עליון, אלא כורח המציאות, ולכן הם ישתדלו לפנות להם ימי חופש שיהיו מיוחדים לעמול בתורה וברוחניות. ימי העיסוק ברוחניות יהיו בדרך כלל השבתות וראשי החודשים, ובימים אלו האנשים 'ישתחוו' באמצעות השעות הרוחניות שלהם לפני ד'. האנשים שיתפנו בשבתות ובראשי החדשים להכיר באמת הזו, יביטו בזלזול על העשירים שרואים ברדיפה אחר העושר ערך עליון, והם יתייחסו אליהם כמו ל'פגרים' שבוערת בהם אש של תאוות, וכאלו ה'תולעים' אוכלים אותם ללא הפסק.

 

לפי נבואה זו, מי שיביא את הגאולה הם לומדי התורה; ונבואה זו סותרת לכאורה את הנבואה הקודמת ולפיה חברי קבוצת עבד ד' הם אלו שיביאו את הגאולה. האגדה על קבורת ר' אלעזר בעליה מתייחסת לסתירה זו בשני אופנים, וכדלקמן.

 

התולעת של ר' אלעזר

האופן הראשון הוא בהסכמה מסוייגת. אשתו (=חכמתו) של ר' אלעזר מרמזת, שלפי השקפת ר' אלעזר הנבואה על ה'תולעים' שאוכלים את הרודפים אחר העושר - מתייחסת רק לקבוצת העשירים שמזלזלת בלומדי התורה; שהם אינם מבינים שאדרבא לימוד התורה הוא זה שמוריד את השפע לעולם, והוא זה שמביא לעשירים את עושרם. אך ר' אלעזר כיבד לומדי תורה ולכן צבירת העושר שלו אינה נחשבת לתולעים שמייסרים אותו בגיהנום. אמנם פעם אחת הוא לא מחה כראוי במי שביזה לומדי תורה, ולכן נראתה תולעת יוצאת מאוזנו.

כדי להבין דימוי זה ראוי להביא את דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות: "ואמרו (גיטין דף נז, ב), 'כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת', ואין לך צואה רותחת גדולה מן הכסילות, אשר השיאתו להלעיג". הרמב"ם מגלה שכאשר האדם מבין איזו סכלות היתה בו בעת שלעג לדברי חכמים, אזי הוא מתייחס למחשבות הלעג שלו שהיו לו - כאילו הן היו צואה רותחת. ולפי יסוד זה של הרמב"ם יש להבין אף אגדה זו בענין התולעת. ר' אלעזר שמע באוזניו זלזול בתלמיד חכם, והוא לא מחה כראוי, ובכל פעם שהוא היה נזכר באותו רגע, הוא היה חש שהמילים שהוא שמע הן כמו תולעת שיוצאת מאוזנו.

 

דֵרָאוֹן – די ראינו

באופן השני, האגדה מסכימה שנבואת סיום ישעיה קובעת הלכה למעשה עבור 'בני בית המדרש', שהם הולכים בדרכו של רשב"י ש'תורתו אומנותו'. ולכן האגדה מוציאה את ר' אלעזר מ'קברו' שב'עליה' – מה'תפקיד' אלו שקבורים ברדיפה אחר העושר - ומעבירה אותו ל'קבר' של אביו ר' שמעון, והיינו לתפקיד של מי ש'תורתו אומנותו. לשם כך משתמשת האגדה בסמל נוסף מתרגום יונתן. ישעיה מסיים את נבואתו בכתוב: "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל־בָּשָׂר", ויונתן מתרגם: "ויפקון ויחזון בפגרי גבריא חיביא דמרדו במימרי, ארי נשמתהון לא ימותון ואשתהון לא תטפי, ויהון מתדנין רשיעיא בגיהנם עד דיימרון עליהון צדיקיא מיסת חזינא". יונתן מתרגם את המילה דֵרָאוֹן במשמעות של שני מילים – 'די ראינו', והיינו שכאשר יאמרו הצדיקים די לראייה שמוזכרת בתחילת הכתוב - יצאו הרשעים מן הגיהנום. יונתן מרמז שה'ראייה' הרוחנית של הצדיקים נעשית בשתי רמות. הרמה הרוחנית הראשונה שמוזכרת בתחילת הכתוב היא באופן המובא בתולדות יעקב יוסף (ויצא, ג):

"שמעתי ממורי (הבעש"ט) כשבא נשמה מאצילות אל עולם עשיה, ורואה איך שם נתגבר הקליפ', ואיך נקל כבוד המלך רב ושליט בעיניהם, אז הוא מעורר את עצמו ליתן יותר שבח לכבוד המלך מלכו של עולם שאין הוא כאחד מהם וכו' ודפח"ח".

 ה'ראייה' שבתחילת הכתוב מוצאת יתרון בהתייחסות לרודפים אחר העושר כאילו הם מצויים ב'גיהנום'; משום שהיא גורמת לעמלי התורה להודות לקב"ה על כך שזכו לעסוק בתורה ואינם מצויים ב'גיהנום'. אך יש 'ראיה' גבוהה יותר והיא מוזכרת בדגל מחנה אפרים (ויגש, ד"ה או יאמר):

"... ויש עוד בחינה גדולה מזה אפילו כשרואה אחרים בעלי עבירה... ומתבונן בזה שתאוות שלהם באים מחמת ה'חסד' הגדול שנפל לעמקי הקליפות רחמנא ליצלן וירא וחרד על זה וחס ומרחם על 'חסד אל' מדה יקרה וקדושה כזה שנפלה לשפלות וגריעות ועבירה מאוד כנ"ל, פועל גם כן שמעלה ה'חסד' לשורשה וגורם חסד ורחמים מלא כבודו ואת כל הארץ..."

ב'ראיה' גבוהה זו הצדיקים מבינים שהתאווה של הרודפים אחר העושר מקורה במידת ה'חסד' העליונה, והיא נועדה להביא את כולם לתאווה אל העניינים הרוחניים; אלא שהיא נפלה ממדרגתה וכעת היא גורמת לקבוצה האחרת תאווה לעושר וכדו'. והצדיקים מתפללים לראות את מידת החסד כתיקונה, ושהרודפים אחר העושר יחזרו מדרכם, וישתמשו במידה זו כדי להתאוות לדברי תורה ולתפילה וכדו'; ושאף הם יחזרו לבית המדרש.

 

ספור המריבה בין ה'שכנה' לבין 'אשת ר' אלעזר' מרמז ל'ראיה' הראשונה. ה'שכנה' שמסמלת את ה'חכמה' של בני בית המדרש 'התכבדה' בכך שהיא אינה גרועה כמו ה'חכמה' (=אשתו) של ר' אלעזר שגרמה לו להיכנס לתפקיד של הרדיפה אחר העושר. דבר זה לא רצו החכמים לאשר, משום שמדובר בכוחות הרוחניים עצמם, וה'חכמה' של בני בית המדרש מסמלת את מידת החסד בשורשה, וה'חכמה' של ר' אלעזר מסמלת את מידת החסד בנפילתה. וכאשר מדובר במידות עצמן, יש להביט על המצב ב'ראיה' העליונה, ולהתפלל שמידת החסד שנפלה תעלה לשורשה.

לאחר מכן מספרת האגדה שרשב"י נגלה לחכמים בחלום, וביקש מהם להוציא את ר' אלעזר מה'עליה' ו'לקבור' אותו בסמוך לו. ולכאורה קשה, מדוע החלום התמהמה זמן רב כל כך. אלא שכאמור, יונתן רמז שצריך להמתין עד שהצדיקים יאמרו 'די ראינו' (='דֵרָאוֹן'='מיסת חזינא'), וכאשר הגיע הזמן הזה, 'חכמים' (='צדיקים') התוודעו לראיה הרוחנית הגבוהה, וביקשו להוציא את ר' אלעזר מן ה'עליה' ולהחזירו לתפקיד 'תורתו אומנותו' בסמוך לאביו.

 

בני עכבריא או בני גוש-חלב

באגדה בבבא מציעא מסופר שבני עכבריא התנגדו להוצאת ר' אלעזר מן ה'עליה' משום שכל אותם השנים שהוא היה שם לא נכנסה חיה רעה לעירם. מאידך בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, יא, ויהי בשלח, כג) וכן בקהלת רבה (וילנא, יא, ב) מסופר שהוא היה טמון בעיירה גוש-חלב, ושהם אלו שהתנגדו להוצאתו. לכאורה מדובר במחלוקת בין האגדות היכן הוא היה טמון. אולם לפי מה שהתבאר מדובר ב'תקופה' שבה ר' אלעזר רדף אחר העושר, ויש שהתייחסו לתקופה זו כאילו הוא קבור חיים ב'עליה', אין סתירה בין האגדות, וכדלקמן.

 

גוש-חלב היתה ידועה כמקום שאנשיו עשירים שרואים בעבודה ערך עליון, וכן מצאנו במנחות (דף פה, ב), שאנשי לודקיא נזדקקו לייבא שמן רב מארץ ישראל, ובא נציגם לגוש-חלב ומצא אדם שעוזק בעצמו תחת הזיתים, ולא רצה למכור לו עד שיסיים מלאכתו, ובדרכו חזרה לביתו היה מנצל כל רגע נוסף לעבודה "והיה מסקל ובא בדרך", ובסופו של דבר כשהגיעו לביתו התברר שהוא עשיר שמסוגל לספק שמן לתצרוכת של ארץ שלמה. לכאורה היה מן הראוי שאדם עשיר זה, יחדל מהעיסוק הכפייתי שלו במלאכות, ויעסוק את מירב זמנו בתורה; אלא שהוא ראה בעבודה 'ערך עליון' יותר מן התורה, והיה סבור שזו הדרך הנכונה לעבודת ד'.

הדמות הניגודית לעשירי 'גוש-חלב' היא רשב"י ממירון, וכן משמע בתנחומא (בובר, פקודי, ז):

"מעשה בתלמיד אחד של ר' שמעון שיצא לחוצה לארץ ובא עשיר, והיו התלמידים רואין אותו והיו רוצין לצאת לחוצה לארץ, ידע ר' שמעון והוציאם לבקעה שעל פני מרון עירו, ונתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, ונתמלאת הבקעה דינרי זהב, אמר להם מי שמבקש ליטול יטול, אלא היו יודעים שכל מי שהוא נוטל עכשיו, מתוך חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכרה בעולם הזה, אלא לעולם הבא, הוי - וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן"

האגדה בבבא מציעא שמספרת שבני עכבריא לא הסכימו להוציא את ר' אלעזר מן העליה ולהעבירו למירון, משום שכל עוד הוא היה שם לא נכנסה לעירם 'חיה רעה', משתמשת בדימוי של 'עכברים' ושל 'חיה רעה' כ'סמלים'. במאמר הקודם "ר' אלעזר והגנבים" התבאר שבני בית המדרש התייחסו לעשירים שמנצלים את הפועלים שבעסקיהם כמו ל'חַיְתוֹ־יָעַר'.  ובסנהדרין (דף כט, ב) מסופר על אדם שהיה מכונה "עכברא דשכיב אדינרי", וכתב שם היד רמ"ה: "דרך עכבר שממון חביב עליו ביותר, וכשמוצא ממון גונבו ומכניסו בחורו אף על גב שאין צריך לו, ולפיכך היו קורין לזה עכבר ששוכב על דינרי זהב, כלומר שהיה לו ממון הרבה שלא היה צריך לו". בני מירון היו מכנים את עשירי גוש-חלב בכינוי 'עכברים', משום שלדעתם הם היו צריכים להסתפק בממון שכבר צברו, ולעמול בזמנם הפנוי בתורה, אך תחת זאת הם המשיכו לצבור ממון מיותר. אולם בני גוש חלב (שכונו 'בני עכבריא') השתבחו בכך שבנו של רשב"י נוהג לפי אורח חייהם, וכשם שהכינוי 'חיה רעה' אינו מתאים לו כך הוא אינו מתאים להם; וכל עוד הוא נהג כמנהגם – לא נכנסה 'חיה רעה' לעירם⁴.

 

אולם בסופו של דבר בני מירון שכנעו את ר' אלעזר לחזור בו מאורח חייו, והוא חזר ונכנס לבית המדרש להיות כמו אביו - בתפקיד של 'תורתו אומנותו'. וזו המשמעות הסמלית של הוצאתו מה'קבר' שבגוש-חלב (=עיר ה'עכברים') והעברתו ל'קבר' אביו שבמירון, והיינו ל'תפקיד' שהיה ממלא אביו⁵. יסוד זה של החזרת ר' אלעזר לבית המדרש ל'אומנות אביו' מופיע באגדות נוספות, ובפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, יא, ויהי בשלח, כב) מסופר שאליהו הנביא הוא זה ששכנע אותו לחזור ולעסוק באומנות אביו. ובתנחומא (בובר, וירא לח) מסופר שר' יוסי הוא זה שפנה לר' אלעזר בתמיהה: "אתה מ'שורש צדיקים' ואין אתה בן תורה?!", ור' יוסי הוא זה ששכנע אותו לחזור לבית המדרש.

 

בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שבערוב ימיו נקבר ר' אלעזר במירון בסמוך לאביו כבר מלכתחילה, והאגדות על קבורתו ב'גוש חלב' או ב'עכבריא' והעברתו ל'מירון' משתמשות ב'קבר' במשמעות סמלית, והכוונה לתפקיד שהאדם 'קבור' בו במשך חייו. האגדה בבבא מציעא משתמשת ב'סמלים' מתוך תרגום יונתן, והיא דנה בסתירה לכאורה שבין נבואת ישעיה על עבד ד' (שמקבל עליו את ייסורי המלאכות) שהוא הצדיק שמביא את הגאולה, לבין נבואת החיתום של ספר ישעיה ולפיה בני בית המדרש הם המביאים את הגאולה. האגדה החזירה את ר' אלעזר לבית המדרש. אולם השיטה שעבד ד' שמקבל עליו את 'ייסורי המלאכות' הוא הצדיק האמיתי לא נדחתה, והאגדה שבה ומקבלת אותה בהמשך, ובעזהשי"ת נאריך בכך במאמרים הבאים.

 

_______________________________________________

 

1   כן הוא בספר כפתור ופרח פרק יא, וכעין כך בערוך ערך מרניא, ובדומה בכמה כת"י.

2   במאמר הקודם "ר' אלעזר ברבי שמעון והתאנים" הובאו דברי הליקוטי מוהר"ן (קנט) שמבארת את שיטתם, והתבאר שהיה שלב שר' אלעזר קיבל את שיטה זו, ופרש מעסקיו וחזר לבית המדרש, אך התבאר שהליקוטי מוהר"ן חזר והעיר שיש קושי מסוים בשיטה זו. הסוגיה הנוכחית מרמזת שר' אלעזר חזר וקיבל שיש קושי בשיטה זו, ולכן הוא חזר ופרש מבית המדרש וחזר והפך ל'בעל עסק עשיר'.

3   "אות ת סוף המדריגות, ששם רגליה יורדות מות" (צפנת פענח, פרשת משפטים).

4   ניגודיות זו בין גוש-חלב למירון מרומזת במדרשים נוספים. בשמות רבה (ה, א) מספר ר' פנחס על אח שהיה בגוש-חלב ונפלה דליקה בביתו, ובאה אחותו ממירון ונישקה אותו ושמחה שניצל מן הדליקה, ואילו בשיר השירים רבה (ח, א) מספר ר' פנחס סיפור הפוך על אח שהיה במירון ונפלה דליקה בביתו ובאה אחותו מגוש-חלב ונישקה אותו ושמחה שניצל מן הדליקה. הספורים הסותרים מרמזים שכל עיר היתה סבורה שהיא ה'זכר' שמוריד את השפע לעולם, וכמו כן ש'הגהנום הבוער' נמצא באורח החיים של העיר הניגודית שלה, אולם לאמיתו של דבר, בשימוש ב'אהבת אחים' אפשר לראות יש 'חיים' בכל אורח חיים, ושהעיר הניגודית היא ה'זכר' שמוריד את השפע לעולם, ובכך מצילים את אנשי העיר מן ה'דליקה'.

5   ההבנה ש'קבורת' ר' אלעזר בסמוך ל'קבר' אביו ר' שמעון משמשת כמשל לחזרתו של ר' אלעזר לתפקיד של 'כלי קודש' כמו אביו, יסודה בתורה. בתורה יש תיאורים סותרים בענין מקום 'קבורת אהרון' האם בהֹר הָהָר או במוֹסֵרָה ובמאמר "הקבורה המסתורית של אהרון" ובמאמר "הניגון של אברהם אבינו" התבאר שחז"ל מרמזים לנו בכמה מקומות שהקבורה שב'מוסרה' היא 'קבורה סמלית'. ומשמעותה שבני ישראל בחרו לעצמם את מקומות 'מים היפים' שבהם ניתן להימשך אחר תאוות העולם והרדיפה אחר העושר, והם הותירו לאהרון את תפקיד ה'כלי קודש' – את תפקיד ה'כהן הגדול' - כדי שמבחינתם יהיה 'קבור בו חיים' במשך חייו, ובנו יהיה כהן גדול אחריו בתפקיד (='קבר') זה.