ראינוהו בזמנו

במשנה במסכת ראש השנה (דף כה, א) מובאים מעשים בעדויות שקיבל רבן גמליאל ולא התחשב בדעת החולקים עליו:

"מעשה שבאו שנים, ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל.             ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא נראה, וקיבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הורכינס: עדי שקר הן; היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה? אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר אלה מועדי ד' מקראי קדש אשר תקראו אתם - בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו..."

המעשה הראשון שבמשנה נידון בהרחבה במאמר הקודם "שחרית במזרח וערבית במערב", ובמאמר זה נדון במעשה השני. לא ברור למי מיוחסות שם המילים "ובליל עבורו לא נראה", ותיתכנה כמה אפשרויות:

א. רש"י וסיעתו נקטו שהעדים העידו רק על ראיית לילה אחד ואמרו רק את המילים "ראינוהו בזמנו", ורבן גמליאל קיבל את עדותם וקידש את החודש. והמשנה מוסיפה ומספרת שבלילה שלאחר מכן ציפו כל העם לראות את הירח, שהרי בתחילת החודש הירח גדל מלילה ללילה, ובכל זאת - "ובליל עיבורו לא נראה". אלא שבפירוש זה יש כמה קשיים. לכאורה צריכה היתה המשנה לסדר את המאורעות לפי התרחשותם, ולומר: "באו שנים ואמרו - 'ראינוהו בזמנו', וקיבלן רבן גמליאל, ובליל עיבורו לא נראה". ולבד מכך שלפי הסבר זה עיקר המחלוקת לא היתה משום ש"קיבלן רבן גמליאל" - אלא משום שרבן גמליאל לא ביטל את החלטתו לקדש את החודש. החולקים עליו סברו שמכיוון שהתברר לכל שהם עדי שקר – יש לבטל את קביעת בית הדין; ואילו רבן גמליאל לא ביטל את החלטתו, וזאת לפי המבואר במשנה ובברייתא שקידוש החודש חל גם באופן שבית הדין הוטעה על ידי עדי שקר. ואם כן לפי פירוש רש"י, לכאורה לשון המשנה חסרה וצריכה היתה המשנה להוסיף ולומר: "ולא ביטל רבן גמליאל...", או כעין לשון זו. וקשה שמפשטות לשון המשנה משמע שרבן גמליאל הוסיף לקבלם בתור עדי אמת.

ב. הרמב"ם וסיעתו נקטו שהעדים העידו על ראיית שתי לילות. הם העידו שבלילה של מוצאי כ"ט לחודש הקודם הם ראו את הירח החדש, ובלילה שלאחריו הם לא הצליחו להבחין בו. העדים הוסיפו לספר זאת מכיוון שהדבר הפליא אותם, שהרי בתחילת החודש הירח גדל מלילה ללילה, ואם הם הצליחו לראותו בלילה הראשון הם היו צריכים להבחין בו ביתר קלות בלילה שלאחריו. רבן גמליאל קיבל את עדותם וקבע שהלילה הראשון שבו הם הצליחו לראות את הלבנה נחשב למפרע לא' בחודש הבא¹. וביאר הרמב"ם שרבן גמליאל נקט שבלילה השני נחלשה ראייתם או שעננים כיסו את הירח, ודבר זה אינו פוגע בעדותם לגבי הלילה הראשון. אך גם בפירוש זה יש קשיים, משום שלכאורה צריכים היו העדים להמשיך בלשון בה העידו. וכשם שאמרו לגבי הלילה הראשון: "ראינוהו בזמנו" - כך היו צריכים להמשיך ולומר על הלילה השני: "ובליל עבורו לא ראינוהו". ותמוה מדוע שינו העדים בלשונם ונקטו בלשון החלטית: "ובליל עבורו לא נראה!".

לבד מכך, שאם העדים העידו שלמרבה הפלא הם לא הצליחו לראות את הירח בלילה השני - אין זה מובן מדוע רבי דוסא מאשים אותם ב"עדות שקר". שהרי כשם שרבי דוסא תמה כיצד יתכן דבר שכזה, הרי גם הם תמהו כיצד יתכן דבר שכזה. ואכן, אילו היו באים עדים אחרים ומעידים שהיו עם העדים הראשונים באותו לילה שני, ובאותו המקום והזמן נראה הירח בשמים והעדים הראשונים הצליחו להבחין היטב בכל דבר מלבד הירח, היה הדבר מבסס את טענתו שהעדים הראשונים הם "עדי שקר". אך לא מדובר באופן שבאו עדים אחרים שמסייעים להבנה שכזו, ואם כן מסתבר שבמקום שבו שהו העדים בלילה השני היו קשיי ראות, או שבאותו לילה נחלשה ראייתם, ומשום כך הם לא הצליחו לראות את הירח, ומדוע קבע רבי דוסא בן הרכינס שהם "עדי שקר".

 

ובכל ענין, המשך לשון המשנה קשה לפי כל אחת מהשיטות. הלשון "הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר" היא תמוהה. אם הכוונה היא שרבי עקיבא הלך לרבי יהושע ומצא את רבי יהושע מיצר, צריכים היו הדברים להיכתב באופן אחר, כמבואר בהערת השולים² וכמבואר בסוגיית התלמוד שם³ המביאה ברייתא שבה הלשון נאותה להבנה זו: "הלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר". אולם לשון המשנה שונה מלשון הברייתא, ומלשון המשנה משמע שהמצטער העיקרי שבסיפור זה הוא רבי עקיבא, וצריך להבין, מדוע ניסחה המשנה את הדברים באופן שכזה?

 

קשיים מכוונים

המענה לקשיים שבמשנה נמצא בהבנה שבמשנה משולב פן הלכתי ופן סמלי. המשנה דנה בעדות ראיית 'הלבנה הגשמית' ואגב כך היא דנה בעדות ראיית 'הלבנה הסמלית' - שהיא כנסת ישראל שנמשלה ללבנה. שני המעשים שבמשנה מביעים השקפות עולם שחולקות זו על זו, וכדלקמן.

 

במעשה הראשון באו עדים שהעידו "ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב". לפי פשטות המשנה העדים העידו שהם ראו שתי מראות בהפרש זמן קצר יחסית, את הירח של החודש הקודם בבוקרו של היום ואת הירח של החודש הבא במוצאי היום, ודבר זה חורג ממנהגו של עולם. רבי יוחנן בן נורי טען שהם העידו על דבר שלא יתכן במציאות ולכן הם עדי שקר, ואילו רבן גמליאל טען שהדבר יתכן.

במאמר הקודם "שחרית במזרח וערבית במערב" הובאו דברי הרמב"ם בפרושו למשנה שכתב ש"כל מי שמבין ומשכיל ובעל הבחנה אנושית!" - יודע שדבר כזה לא יתכן! והובא שם האופן שבו ביאר הרמב"ם את מחלוקתם ההלכתית.

והתבאר שמפשטות הירושלמי משמע לכאורה שרבן גמליאל נקט שהדבר יתכן במציאות, אלא שברור היה לירושלמי מה שברור היה לרמב"ם - ש"כל מי שמבין ומשכיל ובעל הבחנה אנושית" - יבין שהדברים אינם כפשוטם ושזהו קושי מכוון שנועד לרמז שדבריהם נאמרו במשמעות סמלית. הבנה זו שעניינים תמוהים שאמרו חז"ל בחכמת התכונה (אסטרונומיה) אינם כפשוטם - כתובה כבר ברמח"ל במאמר על אגדות חז"ל (ועי' בהערת השולים⁴); והיא מבארת את הקשיים שבמשנתנו, וכדלקמן.

 

המעשים הסמליים

במאמר הקודם "ראינו שחרית" התבאר שהעדות "ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב" מרמזת לברייתא מופלאה שמובאת בסוגיית הירושלמי במעשר שני (פ"ה, ה"ב) ובה חישובי מרחק וזמן, שמפליא לכאורה שהסוגיה אינה יודעת שהם לא יתכנו במציאות שהיתה מוכרת גם להם. בברייתא מסופר, שבנות ציפורי היו עולות ושובתות בבית המקדש ולא היה אדם קוצץ את התאנים לפניהן, ובנות לוד היו לשות עיסתן ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו. ובמאמר "המחילות הגנוזות" התבאר שהעובדה הברורה שהדבר לא יתכן במציאות היא אמצעי מכוון שמרמז שהסוגיה מדברת בשפה סמלית, והסוגיה והברייתא מלמדות זכות על הדמויות השונות שבעם ישראל. יש הסוברים שכדי לקצר את הדרך לגאולה צריך להשתדל מאוד בעמל המלאכות; ויש הסוברים להיפך שכדי לקצר את הדרך לגאולה צריך להשתדל מאוד בעמל התורה והתפילה. כל דמות מצדיקה את עצמה ומקטרגת במידה מסוימת על חבירתה. אך בראייה נכונה ניתן לראות כל אחת מהן כמי שמקצרת את הדרך לגאולה. ולפי אותה 'ראיה זכה' אפשר להחשיב את ההשכמה לקציצת התאנים - להשכמה ל'שביתה בבית המקדש', ואת לישת הבצק - ל'תפילה' באמצעות 'עמל הכפים'; משום שרצונם הפנימי של אותם עמלים הוא לקצר את הדרך אל הגאולה.

העדות המפליאה - "ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב" מרמזת שהעדים מעידים שהם ראו את 'עם ישראל' (שנמשל ל'ירח') בתפארתו! שכן אותם אנשים שיוצאים לעמול בשדותיהם מבוקר עד ערב, הם בעצם אנשים ש'מתפללים' באמצעות 'עמל כפיהם'. ומי שמשכים בשחר לעמול בשדהו במזרח, הוא 'באופן סמלי' מתפלל תפילת 'שחרית' במזרח, וכשהוא ממשיך לעמול בשדהו בערב במערב הוא 'באופן סמלי' מתפלל תפילת 'ערבית' במערב. וזו המשמעות הפנימית של דברי רבן גמליאל שקיבל עדות זו: "כך מקובלני מבית אבי אבא: פעמים שבא בארוכה, ופעמים שבא בקצרה". והיינו, שריבוי 'עמל המלאכות' נחשב לריבוי 'תפילה', והוא יקצר את הדרך לגאולה.

 

דמוסיף - יסיף

המעשה השני שבמשנה חולק על קודמו, והוא מרמז שככל שהאדם ממעט בעבודה ומרבה בתורה גדולה מעלתו. שיטה זו רמוזה באמרה שמשבחת את מי שמוסיף בלימוד תורה בלילות שמט"ו באב ואילך (תענית דף לא, א): "...מכאן ואילך, דמוסיף – יוסיף".

בעבר שעות העבודה היו תלויות באור השמש, ורוב בני האדם היו עובדים כל שעות אור היום ונחים בלילה. מאמצע החורף עד אמצע הקיץ מידי יום ביום התארכו הימים והתקצרו הלילות, וממילא התארכו שעות העבודה והתקצרו שעות המנוחה, והאדם ראה מיום ליום שהוא מסוגל לעמול קשה מהרגלו ולהסתפק במנוחה קצרה מהרגלו. מאידך, מט"ו באב ואילך מידי יום ביום התקצרו הימים והתארכו הלילות, ולכן האדם חזר מעבודתו פחות יגע ואף היה לו יותר זמן פנוי בלילה. מליל ט"ו באב ואילך היו לו תנאים נוחים להחליט אם הוא רוצה להיות מעוסקי התורה.

מי שהחליט שהוא רוצה להיות מעוסקי התורה, היה משקיע את הדקות שהתפנו לו בכל לילה ולילה ללימוד תורה; ובכך הוא גילה היכן נמצא רצונו העיקרי והיכן הוא משווע להיות. הקב"ה היה רואה את השתדלותו ושומע שוועתו והיה מגלגל לפתחו הזדמנויות להשתלב במקומות עבודה שבהם יוכל למעט בעסק ולהרבות בתורה, ולא יהיה חייב עוד לעבוד במשך כל שעות אור היום, אלא יוכל להיכנס לבית המדרש לכמה שעות. ובמשך הזמן יתרבו שעות אלו עד שיתכן ואולי יתאפשר לו ללמוד כל היום. יסוד זה נמצא בבסיס העדות שבמעשה השני, וכדלקמן.

 

ובליל עיבורו לא נראה

ידוע מאמר החכם – ההכרח לא ישובח ולא יגונה. העדות שבמעשה השני רואה בעמל הכפים הכרח, ולפיכך היא אינה מגנה אותו, אך גם אינה משבחת אותו ואינה מחשיבה אותו ל'תפילה'; וזו כוונת תחילת העדות השניה באומרה "ראינוהו בזמנו". והיינו, שראינו את עם ישראל (-שנמשל ל'ירח') עמל בחוץ בשדות ובשווקים בזמן שבו הוא היה חייב לעמול לצרכיו ההכרחיים; כל אחד "בזמנו" הקצוב לו, שהרי הצרכים ההכרחיים של כל אדם אינם דומים זה לזה. וסוף העדות השניה נאמר בלשון של קביעה – "וב'ליל' עבורו לא נראה". כלומר, שהעדים העידו שהם ראו את עם ישראל (שנמשל לירח) בתפארתו, והיינו שעם ישראל "לא נראה" ב'ליל' בחוץ כשהוא מוסיף לעמול. וזאת משום שצריך להקדיש את הלילה לריבוי והוספה בלימוד תורה, ורבוי זה 'יוליד' כביכול את האדם במציאות חדשה שבה לא יהיה חייב עוד להרבות בשעות המלאכה, ויוכל להרבות בתורה. ואמנם המשמעות הפשוטה של 'ליל עבורו' היא מוצאי יום ל' לחודש, משום שיום הל' הוא היום שנוסף ל'חודש מעובר'. אולם הקשיים שבמעשה השני מרמזים ש'ליל עבורו' מופיע שם בעיקר ב'משמעות סמלית', והיינו שה'לילה' הוא הזמן שבו מתאפשר לאדם ל'התעבר' ולחזור ולהיוולד כביכול במציאות חדשה, שבה יוכל להרבות בתורה.

 

שיטת רבי דוסא בן הרכינס

העדויות הסותרות כיצד נראה עם ישראל בתפארתו הן למעשה גם עדויות סותרות על ביאת המשיח. ידועים דברי הזוהר חדש (פרשת נח דף מ, א): "דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא או חדא כנישתא בזכותם יתכנש כל גלותא". העדות שבמעשה הראשון סבורה ש'חזרה בתשובה' משמעותה להחשיב את 'עמל הכפיים' ולהתייחס אליו כמו ל'תפילה', ומכיוון שנראתה קהילה שנוהגת כך, אפשר להעיד שראינו את המשיח בא. ומאידך העדות שבמעשה השני סבורה שאדרבא יש להרבות ב'תורה' וחזרה בתשובה משמעותה להתייחס ל'עמל הכפיים' כמו ל'הכרח' שיש לברוח ממנו ולמעט בו, ומכיוון שנראתה קהילה שנוהגת כך, אפשר להעיד שראינו את המשיח בא.

במעשה הראשון קיבל רבן גמליאל את השיטה הראשונה. אך במעשה השני קיבל רבן גמליאל את השיטה שמעלה על נס את הממעטים במלאכה ומרבים בלימוד התורה, ועל כך חלק רבי דוסא בן הרכינס. לשיטתו, מצב זה שבו יכול כל מי שחפץ בכך למעט במלאכה ולעמול בתורה יהיה רק באופן שמתואר ברמב"ם (מלכים יב ד-ה): "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה... ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר". וטען רבי דוסא בן הרכינס שמכיוון שיד ישראל עדיין לא תקיפה על כל אויביהם ועדין לא ראינו ש"הטובה... מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר" – מוכח שהעדים שהעידו שכביכול המשיח כבר בא הם עדי שקר. וזהו עומק משמעות דבריו: "עדי שקר הן; היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה?". אם אכן 'המשיח בא' - מדוע עדין יש מחסור ורעב?

 

ה'עדויות' של ר' עקיבא

 מחלוקת דומה בשאלה כיצד יראה ה'קץ' רמוזה במשנה בסוף מסכת יבמות ב'מעשה' ב'קבלת עדות' להיתר אישה עגונה שמוזכרים בו 'מקל ותרמיל' וגם 'ספר תורה'. במאמר "הפונדקית הנאמנת" צוינו הקשיים שבמשנה והתבאר שגם שם מרמזת המשנה בדבריה למחלוקת בהשקפת עולם. והתבאר ש'מקל ותרמיל' מסמלים תכונות שמשותפות לישראל ולאומות. ה'מקל' משמש כ'כלי נשק' וה'תרמיל' משמש כ'כלי לצבירה'. יש אנשים בעם ישראל שאוחזים ב'מקל ותרמיל' והם ממלאים את תפקיד הפן הגשמי-לאומי של עם ישראל, פן שקיים גם באומות העולם, והם עוסקים בצבא ובצבירת רכוש. ומאידך, יש אנשים שאוחזים ב'ספר תורה' והם ממלאים את התפקיד התורני-רוחני שמיוחד לעם ישראל. ר' עקיבא נקט שה'קץ' יהיה כאשר ירבו בעם ישראל האנשים שעוסקים בעיקר בתורה, ולכן הוא היה מוכן לעודד את אלו שעוסקים בצד התורני ולא הסכים לעודד את אלו שבחרו לעסוק בענייני הצבא ובצבירת כסף, את אלו שאחזו ב'מקל' וב'תרמיל'. אך חכמים סברו שה'קץ' יראה כאשר יהיו בעם ישראל אנשים משני הסוגים.

 

מחלוקת זו שבין ר' עקיבא ובני מחלוקתו בשאלת ה'קץ' רמוזה גם מסכת ראש השנה (דף כב, א) ב'מעשה' בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלים, הוא ובנו ועבדו משוחרר, ובאופן תמוה באו הכהנים והתערבו בענין שאינו בסמכותם! ופסלו את מי שכשר בעיני בית הדין! ובמאמר "טוביה הרופא ומשה רבנו" התבאר שאגב הנושא ההלכתי מרומזת מחלוקת סמלית, וה'ירח' מסמל בה את עם ישראל ונחלקו ר' עקיבא וחכמים כיצד הוא צריך להיראות. לדעת ר' עקיבא עם ישראל (=ה'ירח') צריך להיראות כמו 'בן' שמטרתו העיקרית היא לנהוג כמו 'אביו' 'טוביה הרופא' (=משה רבנו) ולהיות דומה למשפחות ה'כהנים' שעוסקים ברוחניות ובתורה. ואילו לדעת חכמים עם ישראל צריך להכיל מכל סוגי האנשים, וצריך שיהיו בו גם אנשים שדומים ל'עבד משוחרר' שמטרתו העיקרית בחיים היא לצבור כסף ולהיות עשיר, וגם אנשים שמטרתם העיקרית בחיים היא לעסוק ברוחניות כמו 'טוביה הרופא' (משה רבנו). והתבאר שבאותה משנה התקבלה 'עדות' שהתאימה לשיטת חכמים ונדחתה דעת ר' עקיבא. אמנם, מחלוקת זו שבין ר' עקיבא לחכמים רמוזה גם בשתי העדויות שקיבל רבן גמליאל, וכדלקמן.

 

שיטת חכמים ושיטת רבי עקיבא

ב'מעשה' הראשון בעדות של "ראינוהו 'שחרית' במזרח ו'ערבית' במערב' התייחס רבן גמליאל ל'עמל הכפים' כמו ל'תפילה' שתקרב ותגלה את הקץ. ובכך הוא המשיך את המגמה של קבלת שיטת חכמים. מאידך שיטת רבי עקיבא לא נדחתה והיא התקבלה ב'מעשה' השני בו קיבל רבן גמליאל את העדות של "ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה". עדות זו מרמזת שבמשך היום יש למעט בעמל הכפיים, ולקראת הלילה יש להשתדל לעמול בתורה, ובכך לנסות 'להתעבר' ולהיוולד מחדש  כ'עוסק בתורה', ובאופן זה יתגלה הקץ.

לכאורה, מדובר בסתירה, אלא שאין הדבר כך. מדובר בלימוד זכות על הקבוצות השונות שבעם ישראל, וב'ראיה זכה' ובהבנה שכל אחד מנסה לקרב את הגאולה לפי הבנתו. וגישה 'כפולה' זו מרומזת באותה ברייתא מופלאה שבירושלמי במעשר שני (פ"ה, ה"ב) וכפי שהתבאר במאמר "המחילות הגנוזות".

 

אך רבי דוסא בן הרכינס לא הסכים שרבן גמליאל יקבל את שיטת ר' עקיבא. הוא היה סבור כשיטת חכמים, ש'תהליך התשובה' שיקרב את הגאולה הוא כאשר יתייחסו אל 'עמל הכפיים' כמו ל'תפילה'. וכל עוד אין יד ישראל תקיפה על אויביהם ואין שפע כלכלי עצום צריך לעודד את אלו שאוחזים ב'מקל' ונלחמים באויבים ואת אלו שאוחזים ב'תרמיל' וצוברים בתוכו 'מעות'. ולכן הוא טען שמדובר ב'עדי שקר'. ר' יהושע קיבל את שיטת רבי דוסא, והורה לשומעי לקחו שכדי לעשות תשובה ראויה (='יום הכפורים') - יש להמשיך ולאחוז ב'מקל" ולאחוז ב'תרמיל' ולצבור בתוכו 'מעות'.

רבן גמליאל רצה שגם שאר החכמים יקבלו את שיטת רבי עקיבא, ולכן הוא הורה לרבי יהושע לבוא אליו ב'יום הכפורים' באותם 'מקל' ו'מעות' סמליים. והיינו שהוא הורה לו לבוא ב'תשובה ראויה' לפי השקפת ר' עקיבא, ולהפקיד בידי רבן גמליאל את אותם 'מקל' ו'מעות', ומעתה צריך הוא להורות לשומעי לקחו לאחוז ב'ספר התורה' ולהרבות בלימוד התורה.

דעתו של ר' יהושע לא היתה נוחה מכך, משום שקבלת שיטת ר' עקיבא מקטרגת במידה מסוימת על אלו שמרבים במלאכה מה'שחרית' ועד ה'ערבית', ולכן הלך ר' עקיבא לפייסו. אולם המצטער העיקרי היה ר' עקיבא, ששיטתו עדין לא מצאה חן בעיני ר' יהושע. ודבר זה מרמזת המשנה באומרה: "הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר".

בסיכום המאמר נמצאנו למדים שהקשיים הלשוניים שבמעשה השני מרמזים שמדובר ב'מעשה סמלי' שמצטרף ל'מעשה הסמלי' הקודם שבמשנה, ומדובר בלימוד זכות על הדמויות השונות שקיימות בעם ישראל.

 

______________________________________________________

1   בדרך כלל, בית הדין ממתין במשך כל יום הל' לחודש הקודם, כדי לקבל עדות עדים שהבחינו בירח החדש בליל ל' שהוא מוצאי כ"ט. ואם מסיבה כלשהיא השתהו העדים או שלא הספיק בית הדין לקבלם ולקבוע שיום זה הוא א' לחודש הבא, אין מקדשים את החודש החדש למפרע, והחודש הקודם נחשב לחודש מעובר ובו ל' יום, ומונים מלמחרתו את ימי החודש החדש. כך מבואר במשנה (ראש השנה דף כה, ב), וכך פסק הרמב"ם (קדוש החודש ב, ח). אולם לדעת הרמב"ם (קדוש החודש ג, טו-יח) ועוד פוסקים יש מקרים יוצאים מן הכלל שבהם מקדשים את החודש למפרע.

2  בדרך כלל מוזכר ה'הולך' בין פעולת ההליכה לבין פעולת המציאה, וכמו: "פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים" (שבת דף קכה ב); "הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה" (דברים רבה עקב, ג, ג); וכן במקומות רבים נוספים, ואכמ"ל.

3   "איבעיא להו: מי מיצר? רבי עקיבא מיצר, או רבי יהושע מיצר? תא שמע, דתניא: הלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר". (ראש השנה דף כה, א).

4   "צריך שתדע שדברים רבים מעיקרי הסודות ירמזום חז"ל בעניינים מן הטבע או התכונות... ואמנם אין העיקר להם העניין ההוא הטבעיי או התכוניי, אלא הסוד שרצו לרמוז בזה. ועל כן לא יוסיף ולא יגרע על אמיתת הענין הנרמז היות הלבוש המשליי ההוא אשר הלבישוהו אמיתי או לא. כי הכוונה היתה להלביש הסוד ההוא במה שהיה מפורסם בדורות ההם בין החכמים". (מובא בהקדמה למדרש רבה).