טוביה הרופא – ומשה רבנו

במסכת ראש השנה (דף כב, א) מובאת משנה בענין עדים שראו את הירח החדש וכשרותם להעיד על כך בפני בית הדין, ויש בה כמה קשיים, ז"ל:

"אב ובנו שראו את החדש - ילכו. לא שמצטרפין זה עם זה, אלא שאם יפסל אחד מהן - יצטרף השני עם אחר. רבי שמעון אומר: אב ובנו וכל הקרובין - כשרין לעדות החדש. אמר רבי יוסי: מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלים, הוא ובנו ועבדו משוחרר, וקבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו. וכשבאו לפני בית דין - קבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו."

לכאורה צריכה היתה המשנה לנקוט בפתיחתה "קרובים שראו את החודש", שהרי אין דין מיוחד ב"אב ובנו" יותר מבשאר הקרובים? וכן בהמשך צריך היה ר' שמעון לנקוט "קרובין כשרין לעדות החודש", מדוע הוא האריך: "אב ובנו וכל הקרובין - כשרין לעדות החודש"?

לבד מכך, קבלת עדות ראיית הלבנה וקביעת ראשי החודשים אי-אפשר שתהיה נתונה ביד כל בית-דין, וצריך שבית-דין אחד בלבד יהיה ממונה על כך, וכן מבואר ברמב"ם (קדה"ח ה, א): "כל שאמרנו מקביעות ראש החדש על הראייה... אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות". ואם כן מדוע התערבו הכהנים וקבלו עדים לראיית החודש? ה'שושנים לדוד' כתב שאפשר שלשון "וקבלו הכהנים" היא לאו דווקא, אלא שבדרכם של העדים לבית הדין שבלשכת הגזית אמרו להם הכהנים את דעתם, ולא שקבלו אותם כעדים בבית דין. אולם פשטות לשון "וקבלו הכהנים אותו ואת בנו" שזהה להמשך "וכשבאו לפני בית דין דין קבלו אותו ואת עבדו" – משמעה שהכהנים קבלו את עדות האב ובנו, בגדר קבלת עדות כדי לפעול על פיה. ואף אם נוציא לשון זו מפשטותה, תמוה מדוע בית הדין של הכהנים שממונה על עניינים הקשורים לכהנים, אינו חושש להתערב ולהביע את דעתו בעניינים שבסמכות הסנהדרין?

 

שיטת הרמב"ם בענין כהנים שהוזכרו במשנה ובתלמוד

בהקדמתו לפירוש המשנה מונה הרמב"ם את הַתַּנָּאִים שהוזכרו במשנה, ואחר כך הוא מבאר מי מהם היו כהנים. ומכלל דבריו עולה שכמה מן הַתַּנָּאִים שמשמע מדברי חז"ל שהיו כהנים - לא היו כהנים; והרמב"ם מרמז שכאשר חז"ל מתארים אותם כ'כהנים' כוונתם היא סמלית.

במאמר "הניגון של אברהם אבינו" התבארו יסודות הדברים, והתבאר שהכהן הראשון בעולם היה שֵׁם בן נוח שהיה "כֹּהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן". הוא נקרא "מַלְכִּי־צֶדֶק" - ותפקידו היה לבצע משפט צדק בעולם. אך רוב צאצאיו לא רצו להמשיך בדרכו הרוחנית. הם עסקו בפעולות של יֶפֶת והתפזרו על פני התבל. מי שעשה משפט צדק בעולם היה אברהם, שהיה לו כוח צבאי משלו; ואף כוח כלכלי עצמאי ומטבע משלו. מַלְכִּי־צֶדֶק שמח כאשר אברהם הציל את העשוקים, ומן הסתם הוא התפלל לקב"ה שיסייע לאברהם במלחמתו. אך הוא ראה שלולי יוזמת אברהם - התפקיד שלו היה נותר תפקיד סמלי. מַלְכִּי־צֶדֶק נפל בדעתו ונכשל בדבריו; והקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה; ולכן, הקב"ה הודיע לאברהם שזרעו יחליף את מַלְכִּי־צֶדֶק - ויירש את ארץ ישראל (נדרים דף לב, ב).

 

אברהם שמע זאת, ושאל את הקב"ה - "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". והתבאר שכמה ממדרשי חז"ל מרמזים שאברהם שאל את הקב"ה כיצד אפשר למנוע מזרעו את המצוקות שהיו למַלְכִּי־צֶדֶק; והקב"ה השיב לו וציווה עליו לעשות מעשה שישפיע על העתיד. אברהם הצטווה להקריב בהמות וצפורים. הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; שהרי הן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. מדרשי חז"ל (ורבנו סעדיה גאון= רס"ג¹) מרמזים שהדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" מסוג חדש; שיהיו בה בנים (כהנים) שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי ואף צבאי; ובנים (כהנים) שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים).

 

מלחמת ה'דקירות' הדו-כיוונית

אברהם ביתר את הבהמות אך לא את הַצִּפּוֹרִים; ולאחר מכן נאמר: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". רס"ג מבאר, ש"הָעַיִט" הם הַצִּפּוֹרִים שמוזכרים לפני כן. אברהם נטל את "הַצִּפּוֹר" כמו "עַיִט" (צפור טרף) שיש לו חיות עצמית והוא יורד על הפגרים. המשמעות הסמלית של הפעולה הזו מתבארת בנבואת זכריה (יב, י):

"וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו..."

במסכת סוכה (דף נב, א) מבואר ש'הנדקר' הוא "משיח בן יוסף שנהרג"! הקבוצה שמשייכת עצמה ל"בית דויד" עוסקת ברוחניות ומשמשת בתפקיד של מַלְכִּי־צֶדֶק. הם בטוחים שרק הם 'כהנים'; ולכן הם מבזים את מי שאינו חושב כמוהם. בֵּית דָּוִיד "הִבִּיטוּ אֵלַי" (אל הקב"ה) ודקרו לשם-שמים את חברי 'קבוצת משיח בן יוסף' כדי שיהיו דומים להם ויעסקו ברוחניות. 'הדקירות' לא הועילו; ולכן הם מגדירים אותם כ"פְּגָרִים" (כמבואר בהערת השולייים²) וכ'הרוגים' - והם מספידים אותם.

 

הנביא זכריה מגלה שמלחמת-ה'דקירות' היא דו-כיוונית. מיד בסמוך (בפרק י"ג) הוא מתאר איש שחש שרוח נבואה מפעמת בו; והוא רוצה לעבור לקבוצה שעוסקת ברוחניות. אולם הוריו משוכנעים, שב'ממלכת הכהנים' של אברהם כל בני האדם יתחברו לגשמיות. לפי הבנתם, רק בקבוצת ה'בהמות' יש 'חיים', ומי שאינו דומה להם נחשב ל'מת'. "וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו בְּהִנָּבְאוֹ". הם 'דוקרים' את בנם כדאי לחנך אותו ולוודא שיהיו לו 'חיים' לפי ההגדרות שלהם; והנער נענה לפניותיהם - "וְאָמַר לֹא נָבִיא אָנֹכִי אִישׁ עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי". ה'דקירות' ההדדיות מגלות שב'ממלכת הכהנים' של אברהם - התפקידים לא מוגדרים לדורי דורות. ואפשרות המעבר גורמת לכך שחברי כל קבוצה בטוחים שרק הם 'כהנים', והם תובעים מחברי הקבוצה האחרת להצטרף אליהם ולנהוג כמוהם.

יסוד זה קיים גם במעשה ב'כהנים' שפסלו את 'העבד המשוחרר', וכפי שיתבאר לקמן.

 

וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה

בהמשך 'ברית בין הבתרים' נאמר לאברהם (בראשית טו, יג-טז): "...גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה...". שני קצים ניתנו לגלות, קץ של "ארבע מאות" וקץ של "דור רביעי". בחז"ל מבואר שבני ישראל ישבו בארץ מצרים רק מאתיים ועשר שנים, ולכן חישוב "אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" הוא מיום לידת יצחק. אולם המשמעות של "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ" לא התבארה במפורש. המלבי"ם (שם) העיר שחצרון בן פרץ היה מן היורדים לגלות מצרים, ויאיר בן שגוב בן חצרון נכנס לארץ והיה דור שלישי לחצרון שהיה יורדים, ומאידך יהושע בן נון היה דור עשירי ליורדים.

המשמעות של 'דור רביעי' נותרה עמומה. מהסברה הפשוטה מתבקש שלאחר מאתיים ועשר שנים במצרים רוב באי הארץ היו דומים ליהושע בן נון והיו בני דורות מאוחרים יותר מאשר 'דור רביעי'. ולכאורה, אם רצתה התורה לומר שמתוך באי הארץ יהיו גם מעטים שיחזרו לאחר מספר מועט של דורות בגלות מדוע היא לא התייחסה ל'דור שלישי', כמו יאיר בן שגוב בן חצרון (לשיטת המלבי"ם)? ומדוע היא לא התייחסה ל'דור שני' כמו כלב בן חצרון (לשיטת רש"י שם)? מדוע הדגישה התורה דווקא את חשיבות 'דור רביעי'?

 

המשנה והתוספתא במסכת עדויות

תשובה לכך רמוזה בדברי ר' עקיבא במשנה בעדויות (ב, ט, בגרסת הרמב"ם ועוד):

"הוא (*ר' עקיבא) היה אומר: האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים. ובמספר הדורות לפניו הוא הקץ שנאמר 'קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ' (ישעיהו מא, ד). אף על פי שנאמר 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה' אמר 'וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה' "

ר' עקיבא קושר בין שני עניינים. הענין הראשון הוא כוח האב לזכות לבנו בחמשת הדברים (בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים), והענין השני הוא ההתייחסות לשני הקיצים ובו מחדש ר' עקיבא ש'דוֹר רְבִיעִי' הוא הקץ העיקרי. בפירוש המשנה ביאר הרמב"ם ש'דור רביעי' - הם 'בני משה': "לפי שקהת מיורדי מצרים, ומשה מיוצאי מצרים, ובני משה נכנסו לארץ אשר ירד ממנה קהת והם דור רביעי לקהת". למעשה, גם 'בני אהרון' הם דור רביעי לקהת וכפי שכתב אבן עזרא בפרושו לתורה. אולם הרמב"ם התמקד דווקא ב'בני משה' כדי לרמז לקשר שבין שני חלקי המשנה, שכן הוסיף שם הרמב"ם שבתוספתא חולקים חכמים על רבי עקיבא, ולדעתם בזמן שהגיע הבן לעונת חיוב המצוות (=ל'פרק') - אין האב זוכה לו. וז"ל התוספתא (עדויות, צוקרמאנדל, א, יד, בתוספת הערות להדגשה):

" 'חמשה דברים' - היה ר' עקיבא דורשן כמין הגדה. ב'חמשה דברים' (*שהוזכרו במשנה) האב זוכה לבן. וחכמים אומרים עד הפרק זוכה לו מיכן ואילך זוכה לעצמו. אמר להן ר' עקיבא: היכן מצינו שהיו חגרין עד הפרק וכשהגיע הפרק נתפשטו ושהיו חרשין עד הפרק וכשהגיע הפרק נתפקחו ושהיו סומין עד הפרק וכשהגיע הפרק נתפתחו? היאך זוכה לו (*רק) עד אותה שעה?! אמרו לו (*חלק א של תשובתם): לאו כי מצינו שהיו פושטין עד הפרק וכשהגיע הפרק נתפקחו, היאך זוכה לו עד אותה שעה?! אמרו לו (*חלק ב של תשובתם): לא כי מצינו שהיו פושטין עד הפרק וכשהגיע הפרק נתחגרו וכשהיו פיקחין עד הפרק וכשהגיע הפרק נסתמו, הא אין זוכה לו עד אותה שעה בלבד. מספר הדורות לבניו הקץ..."

התוספתא הקדימה שדברי ר' עקיבא בענין 'חמשת הדברים' לא נאמרו רק לענין תכונות וקניינים גשמיים, וכוונתו העיקרית היתה לדורשם כמין 'הגדה' לענין תכונות וקניינים רוחניים; הקדמה זו נועדה לרמז להבנת המחלוקת שבינו לבין חכמים, וכפי שיתבאר לקמן.

 

האב זוכה לבנו

כזכור, כאשר אברהם שאל "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", הוא רצה שגורלו יהיה שונה מגורלו של מַלְכִּי־צֶדֶק, והוא רצה ב'ממלכת כהנים' שיש בה גם בנים ('כהנים') שדומים ל'בהמות' ועוסקים בצבא ובכלכלה. הקב"ה נענה לבקשתו וגזר על בניו עבדות לאומה אחרת – "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". בנוהג שבעולם, אדם ששועבד וניצלו את כוחו שואף לחקות את אדונו ולהשתחרר ולעמול לצורך עצמו. ואכן, ממלכת מצרים העבידה את בני ישראל בפרך וניצלה את כוחם, וכאשר הם השתחררו הם רצו להקים 'ממלכה' דומה למה שהם ראו במצרים, הם רצו ב'ממלכת כהנים' שיש להם צבא וכלכלה משלהם.

מאידך, אברהם רצה שבממלכה שלו יהיו גם בנים ('כהנים') שדומים ל'צפורים' ועוסקים ברוחניות. ואכן, משה ובניו (גרשום ואליעזר בני 'צפורה') היו ה'צפורים'. משה גדל בבית המלכות ולא השתעבד מנעוריו, ולאחר מכן הוא ברח למדין ובהיותו רועה את הצאן במדבר הוא עסק ברוחניות, וגם בניו נולדו כבני חורין וכנכדים לאחד מחשובי ממלכת מדין. כאשר משה שב למצרים כדי לגאול את ישראל, הוא צרף אליו מתחילה את בניו, אך כשהוא הגיע עם למלון הוא התחרט והורה לצפורה לחזור עם 'בניו' למדין כדי שהם לא יפגשו בשעבוד, וכדי שתוכל לחנכם לשאיפות רוחניות.

משה היה אבא גשמי ורוחני של גרשום ואליעזר בניו, אך הוא היה גם אב רוחני של כל ישראל. כאשר ישראל יצאו ממצרים, השאיפות שלהם היו שאיפות של 'עבדים משוחררים', והם רצו להקים ממלכה שיש לה צבא וכלכלה משלה. אך בעיני משה, אנשים שעיקר עיסוקם בגשמיות נחשבים ל'בעלי מומים'. משה פעל כדי 'לרפא' אותם, ולפני מתן תורה הם 'התרפאו' כולם, והסכימו כולם להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' – פשוטו כמשמעו, והיינו שכולם יעסקו בתורה ובתפילה.

לשיטת ר' עקיבא, בני ישראל לא היו מסוגלים להגיע להסכמה זו מצד עצמם! ומשה 'זכה' בעבורם את 'הסכמתם'; ולשיטתו אין זה מסתבר שמשה הצליח 'לרפא' אותם ו'לזכות' בעבורם רק עד הפרק של קבלת המצוות לפני מעמד הר סיני, והוא לא יכול היה לחזור על כך גם לאחר 'חטא העגל'.

 

חטא ה'עגל'

במאמר "ההיתר של עגל הזהב" התבאר שכמה ממדרשי חז"ל מרמזים שחטא העגל לא היה עבודה זרה ממש, וה'עגל' היה 'אנדרטה' שסימלה את הדגשת הפן הלאומי הגשמי של עם ישראל, הפן שמזוהה עם משיח בן יוסף, הפן של ה'שור'. בני ישראל לא הצליחו להפנים בקרבם רצון עז לחיות בדרך חיים של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" – פשוטו כמשמעו! וכשמשה בושש לחזור ולרדת מההר הם התחרטו ורצו להדמות במקצת לאומות העולם. הם רצו להתפרנס מיגיע כפיהם ולהעמיד בראשם מלך שיש תחתיו צבא קבוע ומאורגן, ורצו להקים מקדש ולהקריב בו קרבנות רגילים; והם היו מוכנים לתמוך בקבוצה קטנה שתעסוק בתורה ובתפילה ובעבודת המקדש. הקו ה'עגול' מסמל את עולם הטבע הגשמי שאומות העולם קשורים אליו; ואילו הקו ה'ישר' מסמל את העיסוק בתורה ובתפילה שהם מיוחדים לעם ישראל (כמבואר בהערת השוליים³). בני ישראל התחרטו וחפצו לעבוד את ד' בעיקר באופן של הקו ה'עגול' (='עגל') בדומה לגויים. אהרון ניסה לעכב אותם משינוי החלטתם, אך הוא סבר שבדיעבד מדובר בקיום החזון של אברהם אבינו על ממלכת כהנים שיהיו בה בנים שמחוברים מאוד לגשמיות ובנים שמחוברים מאוד לרוחניות, וה' מסכים ושמח גם בממלכה שכזו. אך מכיוון שמדרגה זו נחותה לעומת המדרגה הקודמת שהסכימו עליה הוא דחה את קיום השמחה והכריז: "חַג לַה' מָחָר".

 

חז"ל (תנחומא ורשא, כי תשא, כב) מרמזים שמשה היה במדרגה רוחנית גבוהה מאוד שלפיה רצונם של ישראל לעבוד את ד' באופן של 'הקו העגול' נחשב כמו 'עבודה זרה'; והקב"ה ביקש ממנו לרדת ממדרגתו הגבוהה שמקטרגת עליהם ולבקש עליהם רחמים. משה התפלל לקב"ה שיסלח להם וה' סלח להם ונתן למשה את הלוחות כדי למוסרם לישראל! אך כשמשה קרב למחנה וראה את שמחתם ב'עגל', הוא שבר את הלוחות. במדרש (תנחומא עקב, יא) מובא שהקב"ה רצה למנוע ממשה את שבירתם אלא שידו של משה גברה והוא שברם (והיינו שבסופו של דבר ד' אישר את החלטתו). לאחר מכן משה שרף את העגל וטחנו ופיזר את אפרו במים והשקה ממנו את בני ישראל. רס"ג מפרש את מה שארע באופן מפליא (שמות לב, כ): "והשקה אותו לבני ישראל והתירו". רס"ג מצטרף למדרשי חז"ל ומרמז שמשה נהג כמו 'רופא' שמשתדל לרפא את מי שנחשבים בעיניו ל'חולים'.

לשיטת ר' עקיבא, בעיני משה ממלכת-כהנים מהסוג שאברהם רצה בה תיתכן רק 'בדיעבד' ורק באופן זמני, ואין לשמוח ב'עגל' הזה. משה השתדל 'לרפא' את ישראל בשנית, ולהחזיר אותם למעמד קבלת המצוות הקודם שבו הסכימו להיות 'ממלכת כהנים' – פשוטו כמשמעו. והוא הסביר להם יש להתייחס לעיסוק ב'עגל' כפי שמתייחסים לתרופה מסוכנת, ש'שורפים' אותה ו'טוחנים' אותה ומדללים אותה במים, ורק אז היא מותרת! בעיני משה, גם לאחר החלטתם הזמנית במקום הראשון במעלה צריכים להיות הבנים ('הכהנים') שעוסקים ברוחניות, ורק מי שאינו מסוגל להיות כמוהם, מותר לו 'להתרפא' באופן זמני בעיסוק המסוכן בגשמיות (='עגל').

 

לשיטת ר' עקיבא, ה'קץ' שבזכותו נכנסו ישראל לארץ היה 'דור רביעי'⁴, שהם 'בני משה' (גרשום ואליעזר) שהמשיכו את החינוך של משה אביהם ושאפו לעסוק ברוחניות. ובני ישראל שבחטא ה'עגל' בחרו בתכנית של 'עבדים משוחררים' ("וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה") נכנסו לארץ רק כ'טפלים' אליהם. ובינתיים, עד שה'תרופה' שמשה השקה את בני ישראל תראה את תוצאותיה והם יתרפאו נתן להם הקב"ה נחלת שדה וכרם כדי שיעסקו בהם עד שימאסו בעיסוק הגשמי. אולם זו מציאות זמנית והמטרה היא ששאר ישראל יצטרפו בגלוי ל'בני משה'.

ואכן כבר ברדת משה מההר הוא הצליח לשכנע את 'בני לוי' לחבור אל 'בני משה' לקבוצת עוסקי התורה. בשמות רבה (ה, טז) אמר ר' יהושע בן לוי "שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך", וניתן ללמוד מדבריו ששבט לוי היו משועבדים גם הם במצרים, אך לא שעבוד קשה של עבודת פרך. השעבוד שהם השתעבדו במצרים גרם להם מתחילה שלא למחות ב'עובדי העגל', והיינו להסכים לתכנית של 'עבדים משוחררים'. אך מאחר שהם לא השתעבדו בפרך, ה'תרופה' שמשה השקה אותם נתנה בהם מייד את אותותיה, והם הצטרפו אל 'בני משה', וחברו אליהם לקבוצת עוסקי התורה, והם התייחסו לחברי הקבוצה האחרת כמו ל'הרוגים'⁵.

לשיטת ר' עקיבא, במשך הזמן יתגלו השפעות ה'רפואה' שהשקה משה את כל ישראל, וכל בני ישראל יהיו כמו 'בני משה'; אלא שחכמים נחלקו עליו.

 

שיטת חכמים שבתוספתא

בתוספתא מבואר שחכמים חולקים על ר' עקיבא בשני מישורים. בתחילה הם עונים לו, שאין זה נכון להתייחס אל מי שעוסק בגשמיות כ'בעלי מום' וכ'חגרים' ויש להתייחס אליהם כאל אנשים 'ישרים' (='פושטין'). ואמנם מי שהחליט לבחור בעמל התורה הוא נעלה יותר ממי שבחר בעמל הגשמי, ויש להתייחס אליו כאל אדם 'פושט' (=ישר) ש'נפקחו עיניו'. אלא שגם את המעמד שלפני עשרת הדברות, שבו 'נפקחו עיניהם' והסכימו כולם להיות 'ממלכת כהנים' פשוטו כמשמעו - לא משה הוא ש'זכה' להם זאת! בני ישראל היו אנשים בוגרים ובעלי בחירה חופשית והם שזכו זאת 'לעצמם'. וחכמים תמהים על ר' עקיבא שתלה זאת בזכיה של משה עבורם. וזו משמעות החלק הראשון של תשובתם: "לאו כי מצינו שהיו פושטין עד הפרק וכשהגיע הפרק נתפקחו, היאך זוכה לו עד אותה שעה?!"

ובהמשך הם עונים לו, שגם אם הם היו מודים לו שמי שבחר לעסוק בגשמיות נחשב ל'בעל מום', וגם אם היו היו מודים לו שמשה הוא ש'זכה' עבורם את המעמד שקודם עשרת הדברות; בכל אופן בני ישראל היו אנשים בוגרים ובעלי בחירה חופשית, והם חזרו בהם מהחלטתם הקודמת, ואע"פ שהם 'בניו הרוחניים' של משה, הם חזרו והחליטו בפני אהרון שהם רוצים ב'ממלכת כהנים' מהסוג שרצה אברהם אבינו; וזו החלטה שהם רצו בה גם לאחר שמשה 'דילל' עבורם את ה'עגל' וניסה לרפא אותם. בני ישראל עמדו בהחלטתם שהם רוצים להיות 'בעלי מום', וממילא התבטלה ה'זכיה' שזכה עבורם משה, וזו משמעות החלק השני של תשובתם: "אמרו לו: לא כי מצינו שהיו פושטין עד הפרק וכשהגיע הפרק נתחגרו וכשהיו פיקחין עד הפרק וכשהגיע הפרק נסתמו, הא אין זוכה לו עד אותה שעה בלבד".

 

לשיטת חכמים, למרות ההשתדלות של משה 'לרפא' את ישראל, בסופו של דבר הסכים הקב"ה עם החלטת ישראל, וה'קץ' הוא 'קץ משולב' משני הקצים שנאמרו לאברהם. ועם ישראל נכנס לארצו כשהם 'ממלכת כהנים' שיש בה 'כהנים' משני סוגים; 'כהנים' שנראים כ'עבדים משוחררים' ("וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה") והם להוטים ושיהיה להם צבא וכלכלה משלהם, וגם 'כהנים' שנראים כ'בני משה' ("וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה") שהם להוטים לעסוק ברוחניות.

 

טוביה הרופא - הוא ובנו ועבדו משוחרר

מלכות ישראל נמשלה ל'לבנה' וכן מצאנו בשמות רבה (וילנא, בא טו): "כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה שנאמר (דברי הימים א כט כג) – 'וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל־כִּסֵּא ד' לְמֶלֶךְ' ". ר' עקיבא וחכמים שנחלקו במסכת עדויות בשאלת ה'קץ', נחלקו בשאלה כיצד צריכה מלכות ישראל (=ה'לבנה'=ה'חודש') להיראות.

ואכן, במסכת ראש השנה דנה המשנה במחלוקת שבין ר' שמעון לבין ר' יוסי לענין קבלת עדים לראיית הלבנה שבשמים, אך קיימת בינם מחלוקת גם בענין האופן שבו מלכות ישראל (='לבנה') צריכה להיראות. ר' שמעון ממשיך שם את שיטת ר' עקיבא, שכל בני ישראל צריכים להיראות כ'בני משה'; ואילו ר' יוסי ממשיך שם את שיטת חכמים שמלכות ישראל צריכה להיראות משולבת מאנשים שנראים כ'עבדים משוחררים' ומאנשים שנראים כ'משה רבנו' או כ'בניו' שלהוטים אחר הרוחניות. המשנה שילבה בין שתי המחלוקות, ורמזה לקשר זה כבר בתחילתה כשהיא הזכירה דווקא "אב ובנו שראו את החדש" ולא נקטה בסתם "קרובים"; ומטעם זה האריך גם ר' שמעון בלשונו ואמר "אב ובנו וכל הקרובין - כשרין לעדות החדש".

המשנה מרמזת לכך גם בהמשך במעשה ב'טוביה' ה'רופא' ו'בנו' ו'עבדו המשוחרר' שראו את ה'חודש' ב'ירושלים' ובהתערבות התמוהה של ה'כהנים' בענין שלכאורה אינו שייך להם. ההתערבות התמוהה מרמזת שלא מדובר בבית דין רגיל שבירושלים הרגילה, אלא ב'ירושלים של מעלה', שהיא בית המדרש שבשמים, שגם שם נחלקים החכמים.

במסכת סוטה (דף יב, א) ובויקרא רבה (ויקרא, א) מובא שאחד משמותיו של משה היה 'טוֹבִיָּה'. לפי ראייתו הרוחנית של משה ('טוביה הרופא') ה'לבנה' שהיא מלכות ישראל צריכה להיות 'ממלכת כהנים' שכל חבריה דומים לו ולבנו, שהם דמויות רוחניות שעוסקות בתורה. ואכן, ה'כהנים' שבבית המדרש שבשמים - שהם אלו שסבורים שכל ישראל צריכים להיות 'כהנים' כמו שֵׁם בן נוח שהיה "כֹּהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן" ועסק בתורה וברוחניות – סבורים כמשה רבנו, ולכן הן מקבלים "אותו ואת בנו" כדמויות רצויות לחיקוי, ופוסלים את 'עבדו המשוחרר'. ובא ר' יוסי ומגלה שה'כהנים' אינם לבדם בבית המדרש שבשמים, ומצוי שם גם 'בית דין'; ו'בית הדין' קיבל כדמויות ראויות לחיקוי - דווקא את השילוב שבין 'הדמות הרוחנית' לבין 'הדמות הגשמית'; - "וכשבאו לפני בית דין - קבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו".

 

המעיין היטב בסוגיית התלמוד על משנה זו, יראה שהסוגיה מרמזת שבמשנה יש שתי מחלוקות. מחלוקת אחת בדין קבלת קרובים לעדות ראיית הלבנה הרגילה, שבה מקובלנו שהלכה כרבי יוסי, ולכן קרובים פסולים לעדות החודש. ומחלוקת נוספת בענין האופן שבו צריכה להיראות כנסת ישראל – שנמשלה ל'לבנה', ובמחלוקת זו נוטים האמוראים לפסוק כר' שמעון וכר' עקיבא.

 

במשניות ובסוגיות שבמסכת ראש השנה מובאים 'מעשים סמליים' נוספים שקשורים למחלוקת שבין ר' עקיבא וחכמים, ובעזהשי"ת נאריך בכך במאמרים הבאים.

 

_______________________________________________________

 

1   בפרושו לתורה, ובתשובותיו על שאלות חיוי הבלכי (כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה). וכפי שהתבאר במאמר הקודם "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים" שהובאו בו מדרשים נוספים שמסייעים לפירוש זה.

2   בספר 'מדרש אגדה' (מארם צובה; עמוד 33) מובא: " 'וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים' - זה דויד בן ישי שנקרא 'עַיִט' שנאמר (ירמיהו יב, ט) 'הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי'. 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - הפריחן אברהם כדי שלא יהיה להם חלק לעולם הבא". המדרש מרמז שאם ה'צפורים' מכריזים שאין ל'בהמות' חלק לעולם הבא - לא יהיה חלק לעולם הבא גם ל'צפורים'. רק כאשר כל קבוצה תכבד את חבירתה - תזכינה שתיהן ל'חיים'.

3   כמבואר בספר מבוא לחכמת הקבלה מאת הרה"ג המקובל שמואל טולידנו (חלק א, שער ג, פרק ד): "...ובליקוטיו שבסוף ספד"צ, ל"ח ב', ביאר הגר"א ז"ל שההבדל בין שתי בחינות אלו הוא כי ספירות דעיגולים רומזות אל הנהגתו ית' הכללית וספירות דיושר אל הנהגתו הפרטית: הראשונה הנהגה הכללית, היא הנהגת הטבע, ובה אין הפרש בין עבודה לעבודה, והשפע נשפע לכולם בשוה לקיום הנבראים... הוא ית"ש נותן חיים לכולם בשוה לקיימם כפי ערכם ומהותם, לא לפי עבודתם... ובחינת היושר היא הבחינה התכליתית בשביל הבחירה והעבודה... אשר מטעם זה העיגולים נמשכים אחר היושר, כי גם הטבע תלוי ועומד על פי הנהגת היושר... כי לאומות העולם אשר לא ניתן להם תורה ומצוות, קיומם בסוד העיגולים, בחינת הטבע... והיא בחינה מאד חיצונית".

4   המספר 'ארבע' מסמל את 'עמל התורה' וכפי שהתבאר באריכות במאמר "יהושע והכבוש הרב פעמי של דביר" ובמאמר "הלוי שאהב לאכול".

5   ובמאמר "רש"י - והפסוק שלא קיים" התבאר שההריגה שהרגו 'בני לוי' את החוטאים ב'עגל' היתה 'הריגה סמלית'.