מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק ג

 מאמר זה הוא המשך של שני המאמרים הקודמים שהתפרסמו בענין זה.

במאמר "מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק א" התבאר שרב שרירא גאון מרמז באיגרתו שהמובא בסוגיה ביבמות (דף סב, ב) שרבי עקיבא היה רבם של רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אינו כפשוטו ויש להבינו במשמעות סמלית. וכן המובא שם שתלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת באסכרה גם הוא אינו כפשוטו, אלא שהם מתו במלחמות נגד הגויים.

במאמר "מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק ב" הובאה שתי מסורות שגם אותן קשה להבין כפשוטן. המסורת האחת בספר 'ערוגת הבשם' שהתחבר ע"י רבנו אברהם בר' עזריאל, שהיה מרבותיו של האור זרוע. ובה מובא שהסיבה למה שנהגו שלא לעשות מלאכה בין פסח לעצרת, משתשקע החמה עד למחרת שחרית, היא משום "פטירת תלמידי הלל ושמאי דאמרו שמונים אלף תלמידים היו להילל הזקן ושמאי מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו מפסח ועד עצרת על שלא היו נוהגים כבוד זה לזה". קשה להבין מסורת זו כפשוטה, ונראה שהיא מרמזת שיש להבין את פטירת תלמידי רבי עקיבא במשמעות סמלית, ובמשמעות זו היא כבר התרחשה בעבר אצל תלמידי הלל ושמאי, כאשר המספר 'שמונה' ('שמונים אלף') משמש כמפתח להבנת המשמעות הסמלית.

 

מסורת השניה היא מלחמת תלמידי הלל כנגד תלמידי מנחם (ושמאי), המשולבת בדימויים מנבואות זכריה על המלחמה בירושלים, וכפי שהיא מתוארת בסיום מדרש שיר השירים זוטא:

"דבר אחר: בְּרַח דּוֹדִי. ברח כבוד מישראל. אימתי. יום שכריתי ברית עם ארחומו והעלו שני טלאים. אחד לצפון המזבח לשם ארחומו ואחד לדרום המזבח לשם ירושלים... דבר אחר: בְּרַח דּוֹדִי. אימתי. בימי מנחם והלל שנפלה מחלוקת ביניהם ויצא מנחם הוא ושמונה מאות תלמידים מלובשים סריקונין של זהב. ובא חנן בן מטרון (ובעינן) [ובעט¹] (בן יהודה) [בו ביהודה²] אחיו של מנחם והרגו. ועלה אלעזר והתלמידים עמו וחתכו מנויות מנויות [מנות מנות³]. באותה שעה שלחו אנשי אורחמו והושיבו קסטרא על ירושלים והיו מטמאים כל הנשים שהיו בתוכה. ועלה אלעזר והתלמידים עמו והכו כל אנשי קסטרא. באותה שעה נפלה מחלוקת בירושלים. על אותה שעה אמרו בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים".

גם מדרש זה מדגיש את המספר 'שמונה' (שמונה מאות תלמידים), וגם אותו קשה להבין כפשוטו. והתבאר במאמר הקודם, שהקב"ה חילק את הצדיקים לשתי קבוצות מרכזיות, ויש בינן מאבק מי יותר צדיק, ובמילים אחרות מיהו הצדיק האמיתי, ומי הוא זה שנמצא בירושלים של מעלה⁴.

מנחם ותלמידיו שעזבו את בית המדרש ויצאו ל'חוץ' לצורך עבודת המלך - שורשי נשמותיהם הם מיוסף הצדיק. הם יצאו לבושי 'בגדי זהב' והמספר שמייצג אותם הוא 'שמונה' ('שמונה מאות', או 'שמונים' תלמידים), משום שמספר זה מסמל את שמונת בגדי הזהב של הכהן הגדול, שהם אמנם בגדי קודש, אך הוא משמש בהם בחוץ ואינו רשאי להיכנס עימם אל הקודש פנימה. כמו כן, יציאה לחוץ בבגדים מפוארים מסמלת נציגים של משיח בן יוסף, וכפי שמצאנו במלכים (א יא, כט): "...וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה...".

תלמידי הלל מסמלים במעשה את אלו שנשארו בבית המדרש ונקטו שאין בעם ישראל צורך ב'תפקיד' של מישהו שעוסק בעיסוקים גשמים כמו אנשי מלחמה וכדומה. הם התייחסו אל תלמידי מנחם שיצאו לחוץ לעבודת המלכות כמו ל'גויים', ולכך מרמז גם צליל השם 'ארחומו'. מצד אחד הוא מרמז ל'ארחמנו' ומזכיר את משיח בן אפרים, אך מצד שני הצליל שלו מרמז לשם של גויים.

 

כל צד מתייחס לצד השני כאילו הוא 'מת בזוי', ודבר זה מרומז בסיפור על 'חנן בן מטרון' ש'בעט בו' ב'יהודה' אחיו של מנחם ו'הרגו'. הצליל של 'חנן בן מטרון' מזכיר את חנוך ואת מטטרון, שהוא מלאך בשמים שמייצג במידה מסוימת את עיסוקיו של משיח בן יוסף⁵. 'הריגה' סמלית זו גוררת תגובה נגדית – "ועלה אלעזר והתלמידים עמו וחתכו מנויות מנויות". אלעזר והתלמידים מייצגים את אלו שנשארו בבית המדרש והם נציגי משיח בן יהודה. והם כביכול 'הורגים' את משיח בן יוסף וחותכים אותו ל'מנות מנות'⁶.

'אלעזר והתלמידים' מוזכרים במדרש כדי לרמז שמחלוקת זו שבין תלמידי מנחם ותלמידי הלל היא מחלוקת קדומה, ושורשה במחלוקת שבין אלעזר בן אהרון ושבט לוי ('התלמידים') לבין שאר שבטי ישראל שהם אנשי המלחמה. העמקה בפרשיה זו תוכל להאיר את המשמעות הסמלית של מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא (או תלמידי הלל ושמאי), ובכך יעסוק מאמר זה.

 

מיתת אהרון ובחירת שבט לוי לעוסקי התורה

בפרשת מסעי מסופר על מות אהרון בשנת הארבעים ליציאת מצרים (במדבר לג, לח):

"וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל־הֹר הָהָר עַל־פִּי ד' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ:"

מות אהרון מוזכר ביתר פרוט לפני כן בפרשת חוקת (במדבר כ, כח-כט):

"וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת־אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן־הָהָר: וַיִּרְאוּ כָּל־הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:"

אך פרשיית מותו מוזכרת באופן לא ברור גם בפרשת עקב (דברים י):

"... וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ד' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד' לַעֲמֹד לִפְנֵי ד' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה... וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים..."

אין זה מובן, מדוע סיפור המסעות וקבורת אהרון משולב בתוכחה על חטא העגל שארע בשנה הראשונה. ודברי המפרש הפשטן רבנו סעדיה גאון מחזקים את הקושי, וז"ל שם:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ. וכאשר נעתר לתפילתי על אהרון, נשאר בחיים עד שנסעו בני ישראל".

דברי רס"ג חיזקו את סתירת הכתובים. ורס"ג רומז לנו בכך שמשה משתמש בתוכחה שלו במילים במשמעות סמלית. משה מוכיח כאן את ישראל, שבמסעות הראשוניים שלהם - אהרון 'מת באופן סמלי' במוֹסֵרָה, והדבר נזקף לחובתם. וכן מרומז בכמה נוסחאות בפירוש ספורנו שם, ובאחת הנוסחאות ספורנו מזכיר גם ספור של חז"ל, וז"ל נוסחה זו (מובאת בפירוש שבהוצאת מוסד הרב קוק ובחומש תורת חיים):

"מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם, אע"פ שידעו שבאותו חלק המדבר מת אהרן בסיבת מרי מועט בסיבתם, ושם נקבר בלתי הכבוד המורגל למתים... עד שבאו ליטבתה שהיתה ארץ נחלי מים ושם חנו על המים ולא יספו להלחם כדי לשוב לאחור כמו שסיפרו רז"ל".

רס"ג וספורנו מרמזים שהתורה מתייחסת כאן למציאות שלפיה יש בבני ישראל שתי קבוצות מרכזיות, קבוצה שרואה 'חיים' בעיסוק במלאכות גשמיות ובהקמת צבא ומלכות. וקבוצה שרואה 'חיים' בעיסוק בתורה ובתפילה. בשלב הראשוני כל קבוצה מחשיבה רק את דרכה שלה ונלחמת מלחמה רעיונית בחברי הקבוצה השניה, ומתייחסת אליהם בבוז גמור ורואה בהם 'מתים בזויים'. רס"ג מגלה, שמשה התפלל לה' שכל קבוצה תראה 'חיים' גם בתפקיד שממלאים חברי הקבוצה השניה, אך תפילתו הועילה לזמן קצר. ובסמוך לאחר חטא העגל עוד בתחילת המסעות - לפני המסעות החשובים שמוזכרים בפרשת מסעי - בני ישראל חזרו והתייחסו לאהרון כמו ל'מת בחייו'.

בני ישראל נסעו אז והגיעו למקומות 'מים יפים' שמתאימים למרעה הצאן שלהם ושיש בהם גם מאכלים ופירות רגילים, הם שמחו בעיסוק זה ובאורח חיים שכזה והעדיפו אותם על פני העמל בתורה ואורח חיים של פרישות כאכילת המן וכדו'. הם התייחסו אז לאהרון שהיה פרוש ומתמיד בתורה כאלו הוא 'מת בחייו' בתפקיד בזוי שאותו אמור למלא גם אלעזר בנו. התייחסות בזויה דומה היתה גם כלפי שבט לוי 'עוסקי התורה'. באותה עת נבחר 'אלעזר' להיות זה שימלא בעתיד את תפקיד האיש הקדוש ביותר - 'הכהן הגדול'. ובאותה העת נבחר שבט לוי להיות קבוצת 'התלמידים' שתפקידה הוא לימוד התורה והעיסוק בענייני הקודש. ולכך כוונת הכתוב באומרו שם: "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ד' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד' לַעֲמֹד לִפְנֵי ד' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ובאותה העת נבחרו שאר השבטים להיות בתפקיד אנשי הכלכלה והצבא.

ספורנו מזכיר ספור של רז"ל שקשור לכך, וכוונת דבריו היא כדלקמן.

 

מות אהרון – ומלחמת הכנעני

וז"ל הירושלמי (יומא פ"א ה"א):

"א"ר יודן בי ר' שלום למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות, כתיב [דברים י, ו] 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן'. וכי במוסרה מת אהרן והלא בהֹר הָהָר מת?! הדא הוא דכתיב [במדבר לג, לח] 'וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל־הֹר הָהָר עַל־פִּי ד' וַיָּמָת שָׁם'. אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם הדא הוא דכתיב [שם כא, א] 'וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל'. מהו 'דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים'? כי מת התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך, ובאו ונתגרו בהם ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות, אף הם הרגו ממנו ארבע (אף בני ישראל הרגו משבט לוי ארבע משפחות, שכתוב) [דברי הימים א כו, כג] 'לַעַמְרָמִי לַיִּצְהָרִי לַחֶבְרוֹנִי לָעָזִּיאֵלִי', אימתי חזרו בימי דוד (שמשפחות אלו מוזכרות בימי דויד כאשר מינה מבניהם לתפקידים שונים, ומכאן שלפני כן 'נהרגו' וחזרו ו'חיו' בימי דוד). הדא היא דכתיב [תהילים עב ז] 'יִפְרַח־בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד־בְּלִי יָרֵחַ'. אמרו מי גרם לנו לדמים הללו? אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק, וישבו וקשרו הספידו, וגמלו לצדיק חסד, והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד."

ספור זה מעורר תמיהות רבות. אם בני לוי היו מסוגלים להילחם עם בני ישראל מדוע הם לא השתמשו בכוחם כדי להילחם באויב עצמו ולהציל את ישראל?! וכיצד הצליחו בני לוי להרוג באופן מדויק דווקא 'שמונה משפחות'?! גם ההריגה הנגדית של בני ישראל שהרגו במדויק 'ארבע משפחות' מבני לוי אינה מובנת. ואם משפחות אלו 'נהרגו' כיצד הן קמו לתחיה בימי דוד?!

 

הספור הפלאי רוצה לקשור בין מאורעות שארעו בשתי תקופות שונות. בשנת הארבעים, מיד לאחר מות אהרון בהֹר הָהָר, ארע אירוע מלחמתי באזור הֹר הָהָר. הספור מרמז שאירוע מלחמתי דומה ארע כבר בשנה הראשונה בסמוך לחטא העגל.

אהרון אכן מת בהֹר הָהָר בשנת הארבעים, ואלעזר מילא את מקומו של אהרון בתור כהן גדול. אך זכויותיו ותפילותיו של אלעזר לא הועילו להטיל פחד בלב האויב ולכן הוא נמנע מלבוא ולהילחם בישראל. גם זכויות עמל התורה של שבט לוי לא הועילו כדי ליצור את הפחד הזה. – "נסתלקו ענני כבוד וביקשו הכנענים להתגרות בישראל". סיבת הדבר היא משום שבני ישראל לא ראו צורך אמיתי ב'תפקיד' הרוחני הקדוש של אלעזר. והם לא ראו צורך ב'תפקיד' התורני של שבט לוי עוסקי התורה. אין אנו יודעים חשבונות של שמים, אך פעמים שקטרוג קל מצטרף שם להכרעת הדין. ובאותה השעה הקטרוג של בני ישראל על הזכויות של 'אלעזר' ושל 'התלמידים' מנע את קבלת הזכויות בשמים, ולכן הקב"ה לא השתמש אז בזכויות אלו כדי להפיל מורא על האויב.

 

ואמנם בזמן שבני ישראל שהו במדבר הם עסקו באימונים צבאיים, וכן מבואר בתשובת מר צמח גאון (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, אלדד הדני עמוד 21): "וקודם ביאת אבותינו לארץ כנען הם נתעסקו במלחמות ושכחו המשנה שלקחו מפי (יהושע) [משה]". ואפשר היה להחשיב את מאמציהם באימונים הצבאיים ל'זכויות'. אלא שמצד שני 'אלעזר והתלמידים' לא ראו צורך אמיתי בתפקיד של 'אנשי מלחמה', והקטרוג של 'אלעזר והתלמידים' על ה'זכויות' של בני ישראל הצטרף אז ח"ו להכרעת הדין, ומנע את קבלת הזכויות בשמים, ולכן הקב"ה לא השתמש אז בזכויות אלו כדי להפיל מורא על האויב.

הקטרוג ההדדי הוא זה שמנע את הפלת הפחד על האויב, והדבר מרומז בהריגה של 'שמונה' ושל 'ארבע', וכדלקמן.

 

'שמונה' ו'ארבע'

כאמור לעיל, הכהן הגדול לובש בדרך כלל 'שמונה בגדים' המכונים 'בגדי זהב', ואמנם רק ארבעה מהם עשויים מזהב, אך הם מכונים באופן כללי 'בגדי זהב'. הכהן הגדול עובד ב'שמונה בגדים' רק בעבודות החיצוניות שאינן נעשות בקודש-הקדשים. אך כאשר הוא נכנס לשם אחת בשנה ביום הכפורים אסור לו ללובשם, והוא צריך ללבוש 'בגדי לבן' המכונים גם 'ארבעה בגדים'. המספר 'שמונה' מיוחס לעבודות החיצוניות והמספר 'ארבעה' מיוחס לעבודות הפנימיות.

כל אחד מעם ישראל חש שהוא עושה את התפקיד הנצרך ביותר, והוא כביכול עושה את תפקידו של האיש החשוב ביותר (=הכהן הגדול), וכולם צריכים להיות כמוהו. בני לוי שעסקו 'בתפקיד הפנימי' של לימוד התורה, חשבו שרק הם מחוברים לחיים, וכל בני ישראל צריכים להיות כמוהם. הם התייחסו בבוז לשאר השבטים שעסקו בתפקיד החיצוני של אימונים צבאיים, התפקיד שהמספר שמונה מסמל אותו. הם התייחסו אליהם בתור 'אנשים הרוגים', וזו משמעות הספור שהם 'הרגו' מהם 'שמונה משפחות'.

מאידך, בני שאר השבטים שעסקו באימונים צבאיים חשו שהם עושים את התפקיד הנצרך ביותר, והם כביכול עושים את תפקידו של האיש החשוב ביותר (=הכהן הגדול), וכולם צריכים להיות כמוהם. הם התייחסו בבוז לאלעזר והתלמידים משבט לוי שעסקו בתפקיד הפנימי של לימוד התורה, התפקיד שהמספר ארבע מסמל אותו. הם התייחסו אליהם בתור 'אנשים הרוגים', וזו משמעות הספור שהם 'הרגו' משבט לוי 'ארבעה משפחות'. אלא שהקטרוגים ההדדיים הזיקו לכלל ישראל, ומנעו (ח"ו) מהקב"ה להטיל מורא בלב האויב, והאויב רצה לבוא ולהילחם בישראל.

 

כדי להבריח את האויב, היה צורך שכל קבוצה תראה 'חיים' גם בתפקיד שממלאים חברי הקבוצה השניה. אלא שמהפך מחשבתי זה היה קשה להם באותו זמן, ולכן הם נקטו בפתרון ביניים. הם התייחסו ל'תפקיד' שממלאים חברי הקבוצה השניה בתור תפקיד 'הכרחי', אלא שביחס לתפקיד ה'חי' שלהם הרי שהתפקיד של חברי הקבוצה השניה נחשב ל'מת מכובד'. ויש להתייחס אל חברי הקבוצה הנגדית באופן 'מכובד' ולהספיד אותם בתור 'קבורים בחייהם בתפקיד שלהם'.

ובאותה העת, בני ישראל אנשי המלחמה קיבלו על עצמם לראות את אהרון הכהן הגדול כמי שהיה 'קבור בחייו' בתפקיד מכובד, ולהתייחס בהתאם גם ל'אלעזר' בנו שנכנס לתפקיד זה. ואחר שהם 'כיבדו' ו'הספידו' 'תפקיד' זה, הקב"ה קיבל את תפילותיו וזכויותיו של אלעזר. וזו המשמעות הפנימית של המעשה ש"הלכו וקשרו לו הספד וגמלו לצדיק חסד".

 

המעשה שבירושלמי מספר על בריחה מהֹר הָהָר למוֹסֵרָה כדי לקשור בין שני הספורים השונים שבתורה על מות אהרון, וכדי לרמז שמה שארע בשנת הארבעים לאחר שאהרון מת ממש, ארע כבר בשנה הראשונה סמוך לאחר חטא העגל. בני ישראל נסעו אז בסמוך למקומות של 'מים יפים', והם החליטו אז שחיים מחוברים לארציות הם ה'תפקיד' שיש בו 'חיים', והם התייחסו בבוז ל'תפקיד' של אהרון שכרוך בפרישות, ולמי שממלא אותו בתור 'הרוג'. ובאופן דומה הם התייחסו לתפקיד של 'התלמידים' (שבט לוי). כאמור אין אנו יודעים חשבונות שמים, אלא שגם אז השפיע הקטרוג וגרם לכך שהקב"ה לא קיבל את תפילותיו וזכויותיו של אהרון וכן זכויות 'התלמידים' שהם שבט לוי, ולכן כבר אז בסמוך לחטא העגל האויב רצה לבוא ולהילחם. וכבר אז בני ישראל תיקנו את דרכם, והחליטו להתייחס ל'תפקיד' של אהרון בתור תפקיד של 'מת מכובד'. ושיש לכבד אותו על כך שהוא מוכן להיות 'קבור בחייו' בתפקיד זה, וכן לכבד את 'אלעזר' בנו שעתיד בבוא העת להיות 'קבור חיים' בתפקיד זה. וכבר אז החליטו שכדאי לכבד גם את 'התלמידים' (שבט לוי). ולפירוש זה מרמזים גם רס"ג וספורנו שם.

המעשה משתמש ברמזים ומקצר ומספר רק על המספד שערכו ל'תפקיד של אהרון', אך מסתבר שהיה גם הספד נגדי, וכדלקמן.

 

המספד על משיח בן יוסף

בזכריה מתוארת מלחמה של כל הגויים על ירושלים, וכיצד ירושלים תיוושע (זכריה יב, ט-יא):

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל־יְרוּשָׁלִָם: וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר: בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ־רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן..."

בפשטות, המספד המוזכר שם הוא זה שיביא את התשועה, והוא יבריח את הגויים הנלחמים בירושלים, וצריך לברר את טעם הדבר. במסכת סוכה (דף נב, א) מובאת מסורת שהספד זה הוא על משיח בן יוסף שנהרג. ולפי מה שהתבאר על המלחמה הפנימית בעם ישראל הדבר מבואר, וכדלקמן.

'יושב ירושלים' ו'בית דויד' מסמלים בנבואה זו את אלו שעוסקים בעבודה הפנימית של עמל התורה והתפילה, והם נציגיו של משיח בן יהודה. חבריהם שנמצאים בחוץ עוסקים במלחמות בגויים ומגינים עליהם, והם נציגיו של משיח בן יוסף. אך נציגיו של משיח בן יהודה התייחסו בבוז לחבריהם שעסקו במלחמות, והם דקרו אותם בהבל פיהם והתייחסו אליהם כ'הרוגים בזויים'. התייחסות שכזו מקטרגת על הזכויות של 'אנשי המלחמה', ולכן הם לא מצליחים לנצח את האויב לגמרי ('לְהַשְׁמִיד'). וכדי לשנות את המצב ולהצליח, אנשי 'משיח בן יהודה' מקבלים על עצמם להתייחס לתפקיד של 'משיח בן יוסף' באופן שונה. הם מתקשים בשלב זה לעשות מהפך מחשבתי מלא ולהתייחס לתפקיד זה כ'תפקיד חי'. והם נוקטים מהלך ביניים ומתייחסים לתפקיד זה כמו ל'מת מכובד' - שיש להספידו. 'הספד' זה שמהווה הכרה ומתן כבוד לתפקיד של אחיהם, מאפשר להכיר במעשי אחיהם כ'זכויות', והקב"ה מקבל את זכויותיהם ומבריח את האויב.

המעשה שמספר הירושלמי על 'ההספד' על 'אהרון', שהוא למעשה ההספד על התפקיד של 'אלעזר והתלמידים', משלים את נבואת זכריה על 'ההספד' על 'משיח בן יוסף'. ומנבואת זכריה יש להסיק ש'הספד' על ה'תפקיד' של משיח בן יוסף נערך כבר במדבר סיני. ובני ישראל הצליחו אז להבריח את האויב, הן משום שאנשי המלחמה 'הספידו' ו'כיבדו' את התפקיד של 'אלעזר והתלמידים', והן משום ש'אלעזר והתלמידים' 'הספידו' ו'כיבדו' את תפקיד 'אנשי המלחמה' - התפקיד של 'משיח בן יוסף'.

בני ישראל אנשי הצבא הפסיקו להתייחס ל'לומדי התורה' שקשורים למספר 'ארבע' (ארבע משפחות מבני לוי) בתור 'הרוגים' בזויים, ו'לומדי התורה' הפסיקו להתייחס ל'אנשי הצבא' שקשורים למספר 'שמונה' (שמונה משפחות מישראל) בתור 'הרוגים' בזויים.

 

הסיבות לחורבן הבית

מדרש שיר השירים זוטא מתאר את מה שארע במחלוקת שבין הלל ומנחם בתיאורים הלקוחים מנבואת זכריה, וכן מרמזים שרמוזים בתורה בענין התפקיד של אלעזר בן אהרון. הוא מתאר את יציאת מנחם לעבודת המלכות והצבא במספר הקשור ל'שמונה' ("ויצא מנחם הוא ושמונה מאות תלמידים מלובשים סריקונין של זהב"). וכאשר הוא מספר ש'אלעזר והתלמידים' חתכו את 'חנן בן מטרון' ל'מנות מנות', הוא משתמש בתיאור מנבואת זכריה, והוא מתאר את 'דקירת' משיח בן יוסף בידי נציגי משיח בן יהודה, שמשמעותה היא התייחסות לשני בתור 'הרוג בזוי'. והוא מרמז לנו שמלחמה רעיונית זו התרחשה כבר בעת נדודי ישראל במדבר, בין אלעזר הכהן ושבט לוי (אלעזר והתלמידים) לבין בני ישראל. המדרש ממשיך ומתאר את המחלוקת שבין תלמידי הלל ותלמידי מנחם בתיאורים הלקוחים מנבואת זכריה, והוא מסיים: "באותה שעה נפלה מחלוקת בירושלים. על אותה שעה אמרו בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים".

 

לחורבן בית שני שהיה סמוך לאחר תקופת הלל ומנחם ושמאי היו סיבות טבעיות  גלויות, אך שיר השירים זוטא מרמז לנו שבחשבונות של מעלה, הסיבה שגרמה לחורבן היא המלחמה הפנימית שהיתה ב'ירושלים של מעלה'. חוסר היכולת של נציגי משיח בן יהודה (תלמידי הלל) ושל נציגי משיח בן יוסף (תלמידי מנחם ושמאי) לראות במעשי הצד השני מעשים חשובים שיש להגדירם כ'זכויות', מנעה אז (ח"ו) כביכול מהקב"ה לראותם כ'זכויות', ולכן בסופו של דבר חרבה ירושלים.

 

שיר השירים זוטא מרמז ליסוד נוסף הידוע בחסידות, ומובא בספר היכל הברכה (קאמארנא, שלח דף קג, א) "על פי הידוע ממרן האר"י בעל שם טוב, כשהצדיק עושה חטא קל - גורם לאיש פשוט חטא חמור". ואף כאן השמות 'מנחם', 'חנן בן מטרון' ו'אלעזר' הם שמות סמליים עמלי תורה, שחלקם נשארו בבית המדרש, וחלקם יצאו לעבודת המלכות ולהיות אנשי מלחמה. אך החטא הקל שלהם שהתייחסו בבוז לנציגי צד האחר ('בעט בו' ו'הרגו'), הביא לכך שלאחר כמה עשרות שנים אנשים פשוטים בעלי שמות דומים שהיו מראשי הקבוצות בזמן המרד בירושלים - חטאו חטא חמור. וחברי הקבוצות הללו הרגו ממש זה את זה, והדבר הביא בסופו של דבר לחורבן הבית על ידי הרומאים.

 

הסיבות לכשלון מרד בר כוכבא

גם לכשלון מרד בר כוכבא היו סבות טבעיות, אך הסיבה האמיתית היא העוונות, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים יא, ג): "...שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת".

הרמב"ם לא כותב שבר כוכבא נהרג "בעוונו" והיינו בגלל עוון שלו, אלא "בעוונות" והיינו שבר כוכבא נהרג ב'עוונות הדור'. נראה שלענין זה מרמזת גם המסורת שבספר ערוגת הבשם - שתלמידי רבי עקיבא שמתו היו בעצם תלמידי הלל ושמאי. ולפי מסורת זו, בחשבונות שמים העוונות שהביאו לחורבן בית שני היו גם העוונות שהביאו לכשלון מרד בר כוכבא שארע בזמן רבי עקיבא. ובשני המקרים מדובר במלחמת הדעות שבין נציגי משיח בן יהודה לבין נציגי משיח בן יוסף.

 

גם בזמן רבי עקיבא היו תלמידים שיצאו מבית המדרש לעבודת המלכות ולהיות אנשי מלחמה בצבא בר כוכבא, וחבריהם שנשארו בבית המדרש ראו בהם אנשים 'הרוגים', ומאידך, התלמידים שהפכו לאנשי מלחמה ראו בחבריהם שנשארו בבית המדרש אנשים 'הרוגים'. וקטרוגים אלו הביאו לכשלון המרד ולשמד הגדול שהתלווה אליו⁷.

נראה שגם רב שרירא גאון מרמז לכך באיגרתו. בסוגיה במסכת יבמות (דף סב, ב) נאמר שתלמידי רבי עקיבא מתו במיתה רעה שהיא מחלת אסכרה. אולם כאשר רב שרירא גאון מזכיר סוגיה זו הוא מציין שהם מתו בשמד, ובלשון זו הוא משתמש באגרת לציון מלחמות וגזרות של הגויים כנגד ישראל. רב שרירא מרמז לנו שהסוגיה הזכירה את ה'אסכרה' בתור הסיבה שהביאה לשמד בידי הגויים. וכעין דברי הפרי חדש (או"ח סימן תצג): "ואפשר שמה שלא היו נוהגים כבוד זה לזה היה מחמת איזה לשון הרע שהיה ביניהם, וכדאמרינן בפרק במה מדליקין [שבת לג, א], סימן ללשון הרע אסכרה". פי התלמידים 'קטרג' על חבריהם, ולכן הצליחו אז ח"ו הגויים במלחמתם בישראל.

 

בחלק הבא נבאר בעז"ה כיצד מנהגי האבלות שבין פסח לעצרת  נועדו לתיקון העוון של הקטרוג ההדדי.

 

__________________________________________________________

 

¹      על פי גרסת ליברמן מובאת גם בקובץ ירושלים עיר הקודש והמקדש במאמרו של קרויס עמוד 79

²      גרסת אגדת שיר השירים, שכטר.

³      גרסת ליברמן.

⁴    וכפי שהתבאר במאמר "מי התרשל בגרוש היבוסי" ובמאמר "דויד וגרוש היבוסי".

⁵    וז"ל השל"ה (פרשות וישב-מקץ-ויגש תורה אור): "כתב הפרדס (שער ל' פ"ח) ...צורת יעקב חקוקה בכסא שהוא למטה מהאצילות, ויוסף תחת אביו במטטרון שהוא למטה מהכסא".

⁶      גרסת ליברמן

⁷    דברי הרמב"ם שבר כוכבא נהרג בעוונות הדור, אינם סותרים בהכרח את הספור שהיו מהחכמים שבדקו את בר כוכבא וראו שאין לו רוח הקודש ו'הרגוהו', או את הספור שבר כוכבא 'בעט' ו'הרג' את רבי אלעזר המודעי שהיה מתפלל לנצחונו, ולכן נצחו הגויים. לדעת הרמב"ם מדובר בספורים סמליים שמרמזים, שבכל צד היו אנשים שלא העריכו את ה'תפקיד' של אנשי הקבוצה השניה, והתייחסו ל'תפקיד' של השני כאל 'הרוג' שאין צורך לכבדו. ואולי 'קטרוגים' אלו הם ה'עוונות' שהביאו ח"ו לחורבן.