בחישת קדרה בידיים

במסכת גיטין (דף מה,א) מובא מעשה בבנות רב נחמן, וז"ל המעשה בתרגום חופשי:

"בנות רב נחמן היו בוחשות את הקדרה בידיהן (ולא היו נכוות מחום הקדרה). והוקשה הדבר לרב עיליש, שהרי כתוב (קהלת ז, כח): "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי", - והרי רואים אנו שבנות רב נחמן יוצאות דופן שלא כדברי קהלת?! גרם להם דבר זה ונפלו בשבי, ונשבה גם רב עיליש איתן. יום אחד ישב לידו אדם אחד שהיה מבין בלשון הצפורים. בא עורב וקרא לעברו של רב עיליש. שאל רב עיליש את אותו אדם: 'מה הוא אומר?', וענה לו שהעורב אומר: 'עיליש ברח, עיליש ברח'. אמר רב עיליש, העורב הוא עוף שקרן ואיני סומך עליו. בינתיים באה יונה והיתה קוראת. שאל רב עיליש את אותו אדם 'מה היא אומרת?' וענה לו שהיונה אומרת: 'עיליש ברח, עיליש ברח'. אמר רב עיליש, כנסת ישראל נמשלה ליונה, ויש להבין מדבריה שיתרחש לי נס אם אברח. אלך ואראה את בנות רב נחמן, ואם הן נשארו בנאמנותן אחזיר אותן יחד איתי. אמר בלבו, נשים מספרות זו לזו את כל דבריהן בבית הכסא אלך ואקשיב לשיחתן שם. שמע שהן אומרות, אלו ששבו אותנו הם הגברים שלנו וגם אנשי נהרדעא הם הגברים שלנו. כדאי שנאמר לשובים שלנו שירחקו אותנו מנהרדעא כדי שלא יבואו אנשינו ויפדו אותנו. הבין רב עיליש שלא נשארו בנאמנותן, וברח בלעדיהן, והצטרף אליו אותו אדם מבין בשפת העופות. לרב עיליש התרחש נס והצליח לעבור את הנהר, אך לאותו אדם לא התרחש נס ומצאו אותו והרגו אותו. כאשר חזרו בנות רב נחמן, אמר רב עיליש שהן היו בוחשות את הקדרה בכשפים."

הספור מעורר כמה קשיים.

מקובלנו שהצדיקים משתדלים לפעול באופן טבעי, והם עושים נסים ומופתים במקום צורך, כאשר אי אפשר לפעול באופן טבעי, או כאשר הנס נצרך כדי לחזק את האמונה בבורא העולם, או כדי לחזק את האמונה בשליחותו של הנביא או הצדיק. אם מצבם הרוחני של אנשי נהרדעא הצריך את חיזוק האמונה על ידי מופתים, כמו בחישת הקדרה בידיים ממש, מדוע זה משנה אם המופתים נעשים על ידי גבר צדיק או אשה צדקת?

דרשת הכתוב שהזכיר רב עיליש אפשר שאינה מוכרחת, ונראה שתלמידי החכמים האחרים שהיו בנהרדעא דרשו כתוב זה בשבח הנשים, שהן לא היו בין אלו שנתנו את תכשיטיהן לעגל (וראו רבינו בחיי שמות לה, כ)¹. נראה, שכך חשבו גם שאר תושבי נהרדעא, ולכן לא תמהו כיצד הצליחו בנות רב נחמן לבחוש את הקדרה בידיהן. אלא שרב עיליש הוא שדרש את הכתוב באופן שלפיו, בחישת הקדרה בידים אי-אפשר שתיעשה באמצעות אשה. ויש לברר מדוע?

 

קושי נוסף שיש במעשה הוא חוסר התייחסות לצד הלכתי חשוב ביותר. ברמב"ם (איסורי ביאה יח,ח) מבואר שלמרות שעדות עד אחד אינה נחשבת לבירור מספיק, בכל זאת אם עד אחד מעיד בפני אדם שאשת אותו אדם נאסרה עליו, והאדם חש שהוא מאמין לעד וסומך על דבריו, אשתו אסורה עליו והוא צריך לגרשה. לכאורה, המעשה היה צריך להתמקד בפרט הלכתי חשוב זה, ולספר שרב עיליש בא והעיד בפני בעליהן של בנות רב נחמן שהן רצו להישאר אצל שוביהן ולא להיפדות, וממילא שהן אסורות לבעליהן, ולהותיר בפני הבעלים את ההחלטה אם להאמין לדבריו אם לאו. על גבי שלב חשוב זה, אפשר להוסיף את ההנחה שהן בחשו את הקדרה בידיהן בכשפים. מדוע חסר שלב חשוב זה מן המעשה?

 

אפשר שחסרון שלב זה מרמז שמדובר ב'מעשה סמלי' שלא התרחש כפשוטו. דבר זה מתבקש מסיבה נוספת. לא מסתבר שבנות רב נחמן לא רצו להיפדות מן השבי. השובים שלהן לא נשאו אותן לנשים ואף לא תכננו לעשות זאת. ואם הן לא היו נפדות מהשבי, מן הסתם היו השובים מוליכין אותן לעיר אחרת ומוכרים אותן לגויים כשפחות, והן היו צפויות לחיי סבל וייסורים. מסתבר מאוד שאין מדובר כאן ב'שבי' פשוטו כמשמעו, ולאור כך יש להבין פרטים נוספים שבמעשה זה.

יתכן שהמעשה מרמז להשלכות של לימוד תורה שלא לשמה, וכדלהלן.

 

לימוד תורה לשמה – ושלא לשמה

בליקוטי מוהר"ן (קמא, קנט²) מבואר שלימוד תורה לשמה עולה למקום גבוה, ומביא רק שפע לעולם. מאידך, ההבל היוצא מלימוד תורה שלא לשמה אינו עולה למקום גבוה והוא נותר במקום נמוך. יש אנשים שהבל נמוך זה מגיע אליהם והם משתמשים בו כדי להתעורר ללימוד תורה ולתפילה וכדומה, אך יש אנשים שהבל זה מגיע אליהם והם משתמשים בו להתעוררות שאינה נצרכת בעמל בל"ט מלאכות. ונמצא שלימוד תורה שלא לשמה עלול להוות מכשול בפני אחרים.

יש צדיקים שמשום כך אינם רוצים להתפרנס מעמל תורתם. הם חוששים שמא יכשלו בלימוד תורה שלא לשמה, ומכיוון שהדבר עלול לגרום לתקלה לאחרים - הם אינם רוצים בכך. ונראה שרב עיליש היה מצדיקים אלו. ואכן במסכת בבא מציעא (דף סח, ב) מסופר שרב עיליש קיבל סחורה בהלוואה כדי לעסוק בה לפרנסתו, ומסתבר עשה כך משום שלא רצה להתפרנס מיגיעתו בתורה. אך על אף שרב עיליש החמיר על עצמו, הוא לימד זכות על תלמידי חכמים אחרים שמתפרנסים מעמל תורתם, ומטעם זה הוא הזכיר את הכתוב בקהלת, וכדלקמן.

 

אחד להוראה

הכתוב שהזכיר רב עיליש נדרש ע"י חז"ל בקהלת רבה (ז, א, ומובא גם ברש"י בקהלת שם):

"בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצאין מהן מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה, וזהו שכתוב - אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי."

המדרש מספר שמתוך כאלף תלמידים שיכנסו ללימוד המקרא, רק כמאה ימשיכו ללימוד המשנה, ומתוכם כעשרה ימשיכו ללימוד התלמוד, ורק אחד מהם ימשיך ויתעלה למדרגת מורה-הוראה ('פוסק הלכה'). וכוונת המדרש היא שמציאות זו אינה נוהגת בנשים, וזו כוונת המשך הכתוב – " וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי". ניתן לומר שהמדרש מתאר מציאות שנכונה מבחינה סטטיסטית. מספר הנשים העוסקות בלימוד המשנה והתלמוד הוא קטן ביותר, ולכן לא מצוי שאחת מהן תתעלה למדרגת 'פוסק הלכה'. אך נראה שרב עיליש פירש שכוונת המדרש היא שאין זה רצוי שאשה תעסוק לפרנסתה במקצוע של 'פוסק הלכה'.

 

במסכת כתובות (דף קו, א) מובא שתלמידי חכמים שלימדו את הכהנים הלכות שחיטה, וכן תלמידי חכמים שלימדו את הכהנים הלכות קמיצה, היו נוטלים את שכרם מתרומת הלשכה. היה הכרח בתלמידי חכמים שישקיעו את זמנם בלימוד התורה עד שיגיעו למדרגת מורי הוראה באותם תחומים, והיה צורך שזמנם יהיה גם פנוי כדי להורות וללמד את תורתם, ולכן היה מותר להם ליטול שכר על עיסוקם כמורי-הוראה, ואף היה מותר לשלם להם מהכסף הקדוש של תרומת הלשכה.

 

מה שמצאנו במקדש נכון גם מחוץ למקדש. כאשר יש צורך בתלמיד-חכם שזמנו יהיה פנוי והוא יכול להורות הלכה לשואלים אותו, מותר לו להתפרנס מכך. ואמנם יתכן שהוא עלול להיקלע למצב הגובל בלימוד תורה שלא-לשמה. שכן יתכן שבמקום לעמול במלאכות קשות בשדה, או במקום לשוטט במרחקים בעיסוק במסחר, הוא מעדיף מטעמי נוחות לנצל את ידיעותיו ולהתפרנס כפוסק-הלכה. אולם זה מצב שהוא נקלע אליו, וניתן ללמד עליו זכות. מצוות תלמוד תורה מוטלת על הגברים, ואותו תלמיד חכם הידר במצווה זו, והקב"ה סייע בידו וזיכה אותו להיות בין הבודדים שהגיעו למדרגת 'מורה הוראה'. ובזמן שהצבור זקוק שיהיה מי שימלא תפקיד זה, והוא המתאים לכך, הוא צריך ליטול על עצמו תפקיד זה. וגם אם יתכן שבעת מן העתים לימוד התורה שלו יהיה שלא-לשמה, הוא אנוס ונחשב כטועה בדבר מצווה.

אלא שאשה לא הצטוותה ביגיעת התורה עד למדרגת פוסקת-הלכה. ונראה שלכך מרמז המעשה בבחישת הקדרה בידיים, וכדלקמן.

 

חום הגיהנם - והעמל בל"ט המלאכות

בליקוטי מוהר"ן (תניינא, קיט) מובא שבמידה מסוימת הגיהנם נמצא כבר כאן בחיי העולם הזה:

"דיבר עמנו כמה פעמים מענין יסורי עוה"ז, שכל בני העולם כולם מלאים יסורים, אין גם אחד שיהיה לו עוה"ז ואפי' העשירים הגדולים... כי כולם נולדו לעמל ומלאים רוגז ויסורין. ואין שום עצה ותחבולה להנצל מעמל ויגון הזה, כי אם לברוח להש"י ולעסוק בתורה. ...ואמר רבינו ז"ל, הנה הכל אומרים שיש עוה"ז ועוה"ב. והנה עוה"ב אנו מאמינים שיש עוה"ב. אפשר יש גם עוה"ז גם כן באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא הגיהנם כי כולם מלאים יסורים גדולים תמיד. ואמר שאין נמצא שום עוה"ז כלל:"

ר' נחמן מברסלב מגלה שיש ראיה רוחנית גבוהה ולפיה ה'גיהנום' מצוי במידה מסוימת כאן וכעת בעולמנו, ויש לברוח משם לה' יתברך ולעסוק בתורה. כאשר האדם מת ונפרד מגופו ומתאוות האכילה והעושר והכבוד וכדו' הוא מקבל יכולת להכיר ב'אמת' זו, אך בעבודת נפש מאומצת אפשר להגיע להכרה זו כבר כעת בעולמנו. כאשר האדם זוכה להכרה זו, הוא מבין שבזמן שהוא השקיע את כוחו בתורה או בתפילה או בעשיית חסד עם הנזקקים - הוא היה מצוי עם ה' והיה במידה מסוימת ב'גן עדן'. ומאידך הוא מבין, שבזמן שהוא השקיע את כוחו בצבירת עושר מיותר – הוא היה מצוי במידה מסוימת ב'גיהנום', והוא עצמו היה 'מלאך חבלה' שייסר את עצמו בעמל מיותר.

 

בקהלת (ו, ז) נאמר: "כָּל־עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ...". הצורך של האדם לטרוח ולעמול בעולם הזה נועד במקורו כדי שיהיה לו במה למלא את פיו. מי שטורח ועמל בל"ט המלאכות כדי למלא את פיו, וכן לצרכים הכרחיים נוספים, ממלא את רצון הבורא. ומתבקש שגם כשהוא מוסיף וטורח כדי שיהיה לו במה לסייע לצרכים רוחניים או בכדי לסייע לחלשים ולנזקקים יש לו על כך גם שכר רוחני, וכעין מה שכתב הרמב"ם (הלכות דעות ג, ג): "...ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". 

מאידך, קשה מאוד לדייק ולעמול בל"ט המלאכות רק עבור הצרכים ההכרחיים, וקשה מאוד לזכור ולעשות את כל הנעשה שם רק לשם שמים. מי שעוסק בעמל בל"ט המלאכות נמצא בסיכון, שמא ח"ו בעת מהעתים יעשה את מעשיו שלא לשם שמים, ובאותה העת הוא 'נכווה' כביכול מאש ה'גיהנום' שנמצא כאן בעולם הזה. נראה שהמעשה בהגסת הקדרה באמצעות הידיים מתייחס באופן סמלי לענין זה, וכדלקמן.

 

הגנה מאש הגיהנום שבעולם הזה

ה'קדרה' משמשת כ'סמל' להשגת אוכל באמצעות שימוש בחום ה'אש'. מצד אחד, כדי שהמאכל יהיה ראוי לאכילה צריך להגיס את הקדרה כשהיא על ה'אש', אך מאידך כדי שלא להיכוות מחום האש אי אפשר להגיס את הקדרה באמצעות הידיים ממש. מציאות שבה מגיסים את הקדרה בידיים בלא להיכוות מחום האש היא מציאות פלאית. יתכן שהיא מראה על צדיקותו של העושה כך, ומראה שהקב"ה חפץ בו ובמעשיו, ולכן הוא משנה עבורו את סדרי בראשית ומתרחשים לו ניסים. אך מאידך יתכן שמדובר במעשה כשפים, שנעשה בניגוד לרצון הבורא.

 

מי שמתפרנס מעיסוקו בתורה כפוסק-הלכה, משיג את מאכלו בלא להיכוות מ'אש הגיהנום שבעולם הזה'. שהרי גם אם נכשל בעת מהעתים ועסק בתורה שלא-לשמה, הוא לא עסק אז בעמל מיותר בל"ט המלאכות, עמל שנמשל ל'גיהנום'. ואמנם באותה העת ההבל שעלה מלימוד התורה שלו, לא הגיע למקום העליון, אך כפי שהתבאר בליקוטי מוהר"ן (קמא, קנט) יש שישתמשו בהבל נמוך זה להתחדשות בתורה ובמעשים טובים, ומי שנטל מהבל זה והסתייע בו כדי להתעורר לעמל מיותר בל"ט המלאכות – הוא אדם שאינו כשר והוא זה שפשע בעצמו. ונראה, שלכך היתה כוונת רב עיליש באומרו - שמצוי שאדם אחד מאלף יבחש את הקדרה באמצעות ידיו בלא להיכוות. והיינו שמצוי שאדם אחד מאלף שנכנסים למקרא יתעלה למדרגת הוראה ויהיה 'פוסק הלכה' ואף יתפרנס מכך, וקהלת 'מוצא' לכך הצדקה באומרו: "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי".

אך נשים לא נצטוו בעמל התורה, והן לא נצטוו להגיע למדרגת 'פוסק הלכה'. ואם אשה חרגה ממנהג העולם וטרחה ועמלה בתורה והגיעה למדרגת 'פוסק הוראה' ואף מתפרנסת מכך, קהלת 'לא מוצא' לכך הצדקה, ולכך כוונתו באומרו: "וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי".

 

בנות רב נחמן

רב נחמן נשא לאשה את ילתא בתו של ראש הגולה. ומהמסופר עליה בתלמוד מתברר שהיתה אשה תקיפה ובעלת דעה. ומהמסופר עליה במסכת נדה (דף כ, ב) מתברר שהיתה לילתא הבנה מסוימת בדין 'מראות' אך לא היתה לה הבנה מספקת כדי להכריע בעניינים אלו, ולכן נאלצה ללכת לשני אמוראים עד שאחד מהם פסק לה את מה שהיה נראה לה לנכון. ובתוספות שם נאמר שילתא לא פנתה בשאלה זו לרב נחמן בעלה, משום שיתכן שרב נחמן לא רצה לפסוק בעניינים אלו, או שילתא היתה סבורה שבעלה רב נחמן מחמיר מדי בעניינים אלו. בכל אופן, מציאות כזו שמסיבה כל שהיא אשה אינה יכולה לברר את דין ה'מראות' אצל בעלה, או לשלוח אותו לברר שאלה זו אצל פוסקי הלכה, גורמת לאשה למבוכה לא מועטת.

 

אפשר שהמעשה בבנות רב נחמן מרמז שילתא רצתה לפתור בעיה זו, ולכן שלחה את בנותיה ללמוד היטב את דיני המראות, עד שהן היו בקיאות מאוד בדינים אלו והיו ראויות לפסוק הלכה בתחום זה. ומכיוון שילתא היתה בעלת מעמד ותקיפה היא אף הצליחה לסדר להן את מעמד רשמי, ואף סידרה להן פרנסה קבועה מאת אנשי נהרדעא בתור 'פוסקות' בתחום זה. ונראה שרב נחמן אביהן לא התנגד לכך. אולם רב עיליש תמה על כך, שכן קהלת רמז שאפשר למצוא צידוק לכך שאדם אחד מאלף יקבל את פרנסתו בתור פוסק-הלכה, אך אי אפשר למצוא צידוק לכך שאשה תתפרנס בתור פוסקת-הלכה. והנה בנות רב נחמן פורכות את דברי קהלת. בנות רב נחמן 'בוחשות את הקדרה' בלא להיכוות מ'אש הגיהנום שבעולם הזה'.

 

השבי של רב עיליש ובנות רב נחמן

מסתבר שלאחר זמן ארע ח"ו משבר כלכלי. ולתושבי נהרדעא היו קשיים כלכליים והם התקשו לפרנס את בנות רב נחמן בתפקידן כ'פוסקות'. והן נאלצו לחפש פרנסה בתפקיד אחר. ומסתבר שגם רב עיליש התקשה לקבל סחורה בעיסקה ולהיות עצמאי בפרנסתו. ומכיוון שבנות רב נחמן התפרסמו כבנות משכילות הן מצאו את פרנסתן כשכירות בתפקיד חשוב בעסק מסויים. ואף רב עיליש שהיה אמורא התפרסם מן הסתם כאדם חכם משכיל ואף הוא מצא שם את פרנסתו כשכיר בתפקיד חשוב. אולם רב עיליש הרגיש שהוא נמצא שם בשביה.

יש עסקים שניתן לומר עליהם שבעליהם הקימו אותם כדי להתפרנס בכבוד, ומי שעובד אצלם מוצא את פרנסתו בכבוד, ואינו משנה את סדרי העדיפויות שלו. אולם יש עסקים שבעליהם הקימו אותם כדי להתעשר, והלך רוח זה ניכר גם אצל רוב המועסקים אצלם. ועובד חדש שנקלט שם בעבודה מושפע אט-אט מדיבוריהם ומאורחות חייהם של שאר העובדים שם, וגם הוא משנה אט-אט את סדרי העדיפויות שלו, ומעמיד בראש סולם העדיפויות שלו את הרצון להעשיר, ודוחק לתחתית הסולם את השאיפות הרוחניות שלו ושל בני משפחתו. פעמים ואין ברירה, ואדם נאלץ לעבוד שם כדי להתפרנס. אך למרות שהוא מרוויח שם משכורת גבוהה ביותר, הוא חש שהוא נמצא שם ב'שביה' ומחפש דרך להימלט משם, ולמצוא מקום עבודה אחר שמנשבת בו רוח חיים אחרת, נכונה ורגועה יותר.

 

העורב והיונה

העורב והיונה מוזכרים בתורה ביציאה מתיבת נוח (בראשית ח ז-יב). נוח שלח אותם מן התיבה כדי לבדוק אם המים יבשו ואפשר לצאת מן התיבה. ומסופר שהעורב לא התאמץ בשליחותו והיה חוזר לתיבה מיד לאחר שנשלח. ומאידך היונה התאמצה בשליחותה ואף חזרה באחת מהשליחויות כאשר עלה זית בפיה, וחז"ל מבארים שהיה בכך רמז שהיא אינה חפצה לחזור לתיבה ולהתפרנס מתחת ידו של נוח (עירובין דף יח, ב): "אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם".

בית המדרש הוא מעין 'תיבת נוח' שמסמלת מקום מוגן מן הפגעים שמצויים בחוץ, ודמויות סמליות של 'עורב' ושל 'יונה' קיימים גם בבית המדרש. פעמים שאחר כמה שנים הלומד בבית המדרש הגיע לרוויה, והוא אינו מסוגל עוד לשבת בבית המדרש וללמוד תמידים-כסדרם. גם רבותיו חשים בכך, והם מרמזים לו שימצא לו מקום אחר ויפנה את מקומו לתלמידים החדשים. אך מאידך, כל עוד הוא נחשב לתלמיד בבית המדרש, יש לו מקום ללון וארוחות מסודרות, ויתכן שהוא כבר אברך מן המנין המקבל מילגה. והדבר מפתה אותו להישאר ולקבל מתנת חינם, ולא ליטול על עצמו סיכון בהגעה למקום עבודה שאינו בדיוק לפי שאיפותיו. מי שבאופיו הוא 'עורב', יערוך נסיונות שווא כאלו הוא בודק מעבר למקומות אחרים, מקומות עבודה או מקומות לימודים וכדו', ויעדיף להישאר ב'תיבת נוח' ('בית המדרש') עד שיכלו כל הקיצים ולא תהיה לו ברירה. אך מי שבאופיו הוא 'יונה' יעדיף להגיע למקומות מרירים כמו זית, ולהתפרנס מיגיע כפיו, ובלבד שלא לקבל מתנת חינם.

 

נראה שה'עורב' וה'יונה' משמשים בספור כ'סמלים' להצעות עבודה חילופיות שהוצעו לרב עיליש. הצעת עבודה אחת הגיע מאדם שבאופיו היה 'עורב'. הוא פגש ברב עיליש ושאל אותו למעשיו, והחל לחקור ולשאול אותו שאלות רבות. רב עיליש לא הבין כל כך את מטרת האיש, והוא שאל את חברו שהיה מבין ב'שפת העופות'. והלה הסביר לו שאותו איש מרמז לו שיש לו אפשרות לעבוד בעסק שלו, אלא שה'עורב' מעונין שרב עיליש הוא זה שיפנה אליו באופן רשמי ויבקש לעבוד אצלו.

רב עיליש זכר שכאשר אותו אדם מיצה את תקופת לימודיו בבית המדרש, הוא עוד הוסיף לשהות שם ולקבל 'מתנת חינם' עד שכלו כל הקיצים. הוא הניח שאדם זה מחפש את תענוגות החיים, ומן הסתם זה הלך הרוח שמנשב גם בעסק שלו ולכן העדיף רב עיליש להישאר בעסק שהוא היה 'שבוי' בו כעת, ולא לברוח אל העסק של אותו 'עורב'. אולם לאחר מכן הוא פגש ב'יונה', שגם הוא רמז לרב עיליש שיש אפשרות שרב עיליש יעבוד בעסק שלו. רב עיליש זכר שכאשר אותו 'יונה' מיצה את תקופת לימודיו בבית המדרש, הוא לא רצה להוסיף לשהות שם ולקבל 'מתנת חינם', ובחר ללכת למקום עבודה שבו התמורה הכלכלית היתה מרירה כזית. הוא הניח שאדם זה הוא ישר ואינו מחפש את תענוגות החיים, ומן הסתם זה הלך הרוח שמנשב גם בעסק שלו, וכדאי 'לברוח' אליו.

 

רב עיליש רצה להמליץ בפני ה'יונה' שכדאי לו להעסיק בעסק שלו גם את בנות רב נחמן, אך לפני כן הוא רצה לבדוק אם גם הן חשות כמוהו, כמי שנמצאות ב'שביה' בעסק שבו הן מועסקות. כאשר רב עיליש האזין לשיחתן, הוא שמע שהן כלל לא חשות ב'שביה', הן מאושרות מהמשכורת הגבוהה שהן מקבלות. ואדרבא, הן חוששת שאנשי נהרדעא יבקשו מהן לחזור ולהיות מועסקות כ'פוסקות הלכה' במשכורת מזערית. וכאשר עיליש שמע זאת, הוא הבין שאין טעם לספר להן על מקום העבודה החילופי שהוא רוצה 'לברוח' אליו.

 

הסיכון שב'בריחה'

ומסופר, שכאשר רב עיליש ברח הצטרף אליו אותו אדם שהבין בשפת העופות, אלא שרב עיליש הצליח לברוח, ואלו אותו אדם נתפס ו'נהרג'. נראה שהספור מרמז שהמעבר ממקום עבודה אחד למקום עבודה אחר הוא תהליך מסוכן. רב עיליש קיבל רמז להצעת עבודה אישית שהתאימה לכישורים שלו, הצעה זו התאימה גם לכישורים של בנות רב נחמן, ולכן רב עיליש רצה שגם הן תעבורנה עמו. אך הצעה זו לא התאימה לכישורים של אותו 'מבין', שהרי ה'מבין' עצמו שמע שההצעה הופנתה באופן אישי לרב עיליש – "עיליש ברח". אלא שאותו 'מבין' סבל כמו רב עיליש מאורחות החיים שנהגו בעסק שבו הם היו מועסקים, וגם הוא חש ב'שביה'. כאשר הוא ראה שרב עיליש 'בורח' לעסק של ה'יונה', הוא נטל סיכון ופנה גם הוא לעסק של ה'יונה' וברר שם אם יש אפשרות עבודה שמתאימה לכישורים שלו.

מכיוון שלא היה מחסור בעובדים מהסוג שלו, החלו לברר שם אם יש סיבות מיוחדות שבגללן שווה להעסיק אותו. הם פנו לברר זאת בעסק שבו עבד, וכאשר נודע לבעלי העסק שאינו מרוצה ממקום עבודתו ומחפש מקומות אחרים, הם פיטרו אותו, ומצבו הכלכלי הידרדר עד שהפך ל'עני'. ה'עני' שקול כ'מת' (נדרים סד,ב). ולכך מרמז המעשה שמספר ש'תפשו' את אותו 'מבין' ו'הרגו' אותו. נראה שהמעשה מרמז, שלמרות הסבל הכרוך בעבודה במקום שהלך הרוח המנשב הוא המרדף אחר העושר ותענוגות החיים, עדיף להישאר שם ולהתפרנס בכבוד – מאשר לקחת סיכון שאינו מחושב ולהיות מפוטר.

 

חזרתן של בנות רב נחמן

גלגל חוזר הוא בעולם. ועסקים עולים ויורדים, וחוזר חלילה. במשך הזמן העסק העשיר והמצליח, שבו המשיכו בנות רב נחמן לעבוד, קרס; והן חזרו לנהרדעא וחזרו לעיסוקן הקודם כ'פוסקות הלכה'. רב עיליש הניח, שדברי בנות רב נחמן שהן היו מעוניינות להמשיך לעבוד באותו עסק עשיר, מגלים שכבר מלכתחילה עבודתן כ'פוסקות הלכה' לא נעשתה לשם-שמים אלא מטעמי נוחות, וכך הוא גם עתה. והעובדה שהקב"ה מצליח את מעשיהן, וב'אופן סמלי' הן חזרו 'לבחוש את הקדרה בידיהן' בלא להיכוות מ'אש הגיהנום שבעולם הזה', אינו מראה שהקב"ה מסכים לכך. שהרי מצויים 'מעשי כשפים' בעולם, וברור שהם נעשים בניגוד לרצון הקב"ה, ובכל זאת הקב"ה הוא זה שמאפשר ל'מעשי כשפים' להצליח.

ואף כאן, דברי קהלת שאמר: "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי", הדברים שמהם הסיק רב נחמן שאין זה ראוי שאשה תעסוק לפרנסתה כ'פוסקת הלכה', היו נכונים כבר מתחילה. כבר מתחילה, עוד לפני שרב עיליש שמע את שיחתן, הן עסקו בעיסוק זה לשם הפרנסה והכבוד, ולא לשם שמים. והצלחתן היתה 'מעשה כשפים', וצדק קהלת בדבריו.

הסבר סמלי זה של המעשה, מסביר מדוע רב עיליש לא פנה ל'בעליהן' של בנות רב נחמן, כדי לומר להם שהן 'אסורות' עליהם. משום שלא מדובר ב'בעלים' ממש וב'איסור' ממש. מדובר בהתייחסות מותרת או אסורה ללימוד תורה. ולא הכל נמצאים במדרגת רב עיליש.

 

_____________________________________________________

 

1   ואכן בדקדוקי סופרים השלם מובא בשם רבנו תם, שמתחלה היו בנות רב נחמן בוחשות את הקדרה בידיהן בזכות צדקותן, ולאחר שהתקלקלו בשבי ולא עמדו בצדקותן, הן רצו להמשיך ולבחוש את הקדרה בידיהן אלא שלא יכלו, ומחמת הבושה למדו כשפים ובחשו בכשפים.

2   וז"ל ליקוטי מוהר"ן תורה קנט: "... אך לא כל אדם זוכה לזה שיהיה לימודו עולה להשכינה, כי לזה צריך שיהיה אדם יקר ושיהיה לימודו רק להשכינה, היינו לאוקמא שכינתא מעפרא, ולא כל אדם זוכה ללימוד זה, ואף אם לומד ביראת שמים, וגם אם אומר שלימודו לאוקמא שכינתא מעפרא, עם-כל-זה מי יודע אם ראוי לכך שיהיה לימודו להשכינה, וכשאין לימודו עולה להשכינה, אזי כשהתורה יוצאת, ואי-אפשר לה לעלות אל מקום מכונה... ומתפזרת למטה לכל העולם, וכל בני עולם שואבים מהאויר, וכולם שואבים מזאת התורה שנתפזרה למטה באויר, בהקיץ או בשינה, ולפי מהות האדם שמגיע לו מהתורה הזאת כן נעשה ממנה, כי אדם כשר וירא שמים אפי' מקטני הערך, או אדם גדול וצדיק, כשמקבלין מהתורות אלו שנתפזרו, אזי נעשה אצלו מזה ט"ל תורה (הקדמת התיקונים ובתיקונים מז"ח ובילקוט ישעיה כו) ומגיע להם מזה התעוררות חדש וחשק להתורה, והכל לפי מדריגת המקבל, לקצת נעשים מאלו התורות חידושין דאורייתא כי כשמקבל מכמה תורות של כמה בני אדם, נעשה אצלו צירופין חדשים, ויוכל להשיג השגות מזה וחידושין דאורייתא, ולקטנים שאינם יכולים להשיג ולחדש, מגיע להם מזה התעוררות חדש וחשק נמרץ להתורה, שהוא גם-כן בחי' חידושין, שנתחדש החשק וההתעוררות אצלו וזה כשמגיע לבני אדם כשרים והגונים. אך כשמגיע לבני אדם שאינם כשרים, אזי נעשה היפך מזה, שנעשה אצלו מאלו התורות