מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק ד

 מאמר זה הוא המשך של שלושת המאמרים הקודמים שהתפרסמו בענין זה. ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים.

במאמר "מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק א" התבאר שרב שרירא גאון מרמז באיגרתו שהמובא בסוגיה ביבמות (דף סב, ב) שרבי עקיבא היה רבם של רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אינו כפשוטו ויש להבינו במשמעות סמלית. וכן המובא שם שתלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת באסכרה גם הוא אינו כפשוטו, אלא שהם מתו במלחמות נגד הגויים.

במאמר "מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק ב" הובאה שתי מסורות שגם אותן קשה להבין כפשוטן. המסורת האחת בספר 'ערוגת הבשם', שהסיבה למה שנהגו שלא לעשות מלאכה בין פסח לעצרת, משתשקע החמה עד למחרת שחרית, היא משום "פטירת תלמידי הלל ושמאי דאמרו שמונים אלף תלמידים היו להילל הזקן ושמאי מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו מפסח ועד עצרת על שלא היו נוהגים כבוד זה לזה". קשה להבין מסורת זו כפשוטה, ונראה שהיא מרמזת שיש להבין את פטירת תלמידי רבי עקיבא במשמעות סמלית, ובמשמעות זו היא כבר התרחשה בעבר אצל תלמידי הלל ושמאי, כאשר המספר 'שמונה' ('שמונים אלף') משמש כמפתח להבנת המשמעות הסמלית.

 

מסורת השניה היא מלחמת תלמידי הלל כנגד תלמידי מנחם (ושמאי), המשולבת בדימויים מנבואות זכריה על המלחמה בירושלים, וכפי שהיא מתוארת בסיום מדרש שיר השירים זוטא:

"דבר אחר: בְּרַח דּוֹדִי. ברח כבוד מישראל. אימתי... דבר אחר: בְּרַח דּוֹדִי. אימתי. בימי מנחם והלל שנפלה מחלוקת ביניהם ויצא מנחם הוא ושמונה מאות תלמידים מלובשים סריקונין של זהב. ובא חנן בן מטרון (ובעינן) [ובעט¹] (בן יהודה) [בו ביהודה²] אחיו של מנחם והרגו. ועלה אלעזר והתלמידים עמו וחתכו מנויות מנויות [מנות מנות³]. באותה שעה שלחו אנשי אורחמו והושיבו קסטרא על ירושלים והיו מטמאים כל הנשים שהיו בתוכה. ועלה אלעזר והתלמידים עמו והכו כל אנשי קסטרא. באותה שעה נפלה מחלוקת בירושלים. על אותה שעה אמרו בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים".

גם מדרש זה מדגיש את המספר 'שמונה' (שמונה מאות תלמידים), וגם אותו קשה להבין כפשוטו. והתבאר במאמר הקודם, שהקב"ה חילק את הצדיקים לשתי קבוצות מרכזיות, ויש בינן מאבק מי יותר צדיק. מנחם ותלמידיו שעזבו את בית המדרש ויצאו ל'חוץ' לצורך עבודת המלך - שורשי נשמותיהם הם מיוסף הצדיק. הם יצאו לבושי 'בגדי זהב' והמספר שמייצג אותם הוא 'שמונה' ('שמונה מאות', או 'שמונים' תלמידים), משום שמספר זה מסמל את שמונת בגדי הזהב של הכהן הגדול, שהם אמנם בגדי קודש, אך הוא משמש בהם בחוץ ואינו רשאי להיכנס עימם אל הקודש פנימה. כל צד בטוח שהוא ממלא את תפקיד הכהן הגדול, והוא מתייחס לצד השני כאילו הוא 'מת בזוי', ו'אלעזר והתלמידים' מוזכרים במדרש כדי לרמז שזו מחלוקת קדומה, ששורשה במחלוקת שבין אלעזר בן אהרון הכהן הגדול ושבט לוי ('התלמידים') לבין שאר שבטי ישראל שהם אנשי המלחמה.

 

במאמר הקודם "מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק ג" הובאו דברי הירושלמי במסכת יומא (פ"א ה"א), שדן בסתירה שבתורה בענין הזמן שבו נבחר אלעזר להיכנס לתפקיד הכהן הגדול, שאותו מילא אביו אהרון. בפרשת עקב (דברים י) משמע שאלעזר נכנס לתפקיד זה בעת שאהרון מת ב"מוֹסֵרָה" בתקופה ששבט לוי נבחר לשרת את ד'. ואלו בספר במדבר מבואר שאלעזר נבחר בעת שאהרון מת ב"הֹר הָהָר" לקראת סיום המסעות. והירושלמי מיישב את הסתירה ומסביר שמדובר במאורע אחד ארוך. ולאחר מות אהרון בני ישראל חששו מהכנעני שבא להילחם בהם וברחו מהֹר הָהָר למוֹסֵרָה, ובני לוי רדפו אחריהם והרגו מבני ישראל 'שמונה משפחות', ואילו בני ישראל הרגו מבני לוי 'ארבע משפחות', ולאחר מכן הם התעוררו בתשובה וחדלו מלהילחם זה בזה והחליטו להספיד את אהרון. במהלך האירועים האלו אלעזר נכנס לתפקיד של אהרון, ולכן מות אהרון וכניסתו של אלעזר לתפקיד הכהן הגדול מתוארים כאילו התרחשו בשני מקומות שונים.

גם מסורת זו קשה להבין כפשוטה. אם בני לוי היו מסוגלים להילחם עם בני ישראל מדוע הם לא השתמשו בכוחם כדי להילחם באויב עצמו ולהציל את ישראל?! וכיצד הצליחו בני לוי להרוג באופן מדויק דווקא 'שמונה משפחות'?! גם ההריגה הנגדית של בני ישראל שהרגו במדויק 'ארבע משפחות' מבני לוי אינה מובנת.

והתבאר שנראה שהספור הפלאי רוצה לקשור בין מאורעות שאירעו בשתי תקופות שונות. אהרון מת בהֹר הָהָר בשנת הארבעים, ואלעזר מילא את מקומו של אהרון בתור כהן גדול. אך זכויותיו ותפילותיו של אלעזר לא הועילו להטיל פחד בלב הכנעני ולכן הוא בא להילחם בישראל כמתואר שם בתורה. גם זכויות עמל התורה של שבט לוי לא הועילו כדי ליצור את הפחד הזה, וסיבת הדבר היא משום שבני ישראל לא ראו צורך אמיתי ב'תפקיד' הרוחני הקדוש של אלעזר וגם לא ב'תפקיד' התורני של שבט לוי עוסקי התורה ('התלמידים'). מאידך, גם לבני ישראל היו זכויות משום שהם עסקו באימונים צבאיים⁴, ואפשר היה להחשיב את מאמצים אלו ל'זכויות'. אלא שמצד שני 'אלעזר והתלמידים' לא ראו צורך אמיתי בתפקיד של 'אנשי מלחמה', והקטרוג של 'אלעזר והתלמידים' על ה'זכויות' של בני ישראל הצטרף אז ח"ו להכרעת הדין, ומנע את קבלת הזכויות בשמים, ולכן הקב"ה לא השתמש אז בזכויות אלו כדי להפיל מורא על האויב.

מלחמה סמלית זו קשורה למספרים 'שמונה' ו'ארבע' משום שהכהן הגדול עובד ב'שמונה בגדים' רק בעבודות החיצוניות שאינן נעשות בקודש-הקדשים. אך כאשר הוא נכנס לשם אחת בשנה ביום הכפורים אסור לו ללובשם, והוא צריך ללבוש 'בגדי לבן' המכונים גם 'ארבעה בגדים'. בני שאר השבטים שעסקו באימונים צבאיים חשו שהם עושים את התפקיד הנצרך ביותר והם כביכול 'הכהנים הגדולים', והם התייחסו בבוז לאלעזר והתלמידים משבט לוי שעסקו בתפקיד הפנימי של לימוד התורה, התפקיד שהמספר ארבע מסמל אותו. הם התייחסו אליהם בתור 'אנשים הרוגים', וזו משמעות הספור שהם 'הרגו' משבט לוי 'ארבעה משפחות'. ומצד שני בני לוי התייחסו לבני ישראל שמייצגים את הצד של 'שמונה בגדים' בתור אנשים הרוגים', וזו המשמעות שהם הרגו מהם 'שמונה משפחות'.

כדי להבריח את האויב, היה צורך שכל קבוצה תראה 'חיים' גם בתפקיד שממלאים חברי הקבוצה השניה. אלא שמהפך מחשבתי זה היה קשה להם, ולכן הם נקטו בפתרון ביניים. הם התייחסו ל'תפקיד' שממלאים חברי הקבוצה השניה בתור תפקיד 'הכרחי', אלא שביחס לתפקיד ה'חי' שלהם הרי שהתפקיד של חברי הקבוצה השניה נחשב ל'מת מכובד'. ובאותה העת, אנשי המלחמה קיבלו על עצמם לראות את אהרון הכהן הגדול כמי שהיה 'קבור בחייו' בתפקיד מכובד, ולהתייחס בהתאם גם ל'אלעזר' בנו שיכנס לתפקיד זה. ואחר שהם 'כיבדו' ו'הספידו' 'תפקיד' זה, הקב"ה קיבל את תפילותיו וזכויותיו של אלעזר.

והירושלמי מרמז שסיפור דומה ומלחמה דיעות דומה שהביאה לכמעט מלחמה מול הכנעני התרחשה כבר בתחילת המסעות עוד בחיי אהרון בזמן ששבט לוי נבחר לשרת את ד', וכבר אז נצרכו בני ישראל לחזור בהם ולהתייחס בכבוד לתפקיד הרוחני שממלא אהרון הכהן הגדול, ולהספיד אותו כמי ש'קבור בחייו' בתפקיד מכובד, ושאלעזר בנו עתיד להיכנס אליו. והירושלמי מרמז לנו שלכך כוונת התורה כשהיא מספרת על 'מות' אהרון וכניסתו של אלעזר לתפקיד כבר בזמן בחירת שבט לוי למשרתי ד'.

מלחמת דיעות דומה התרחשה גם בין תלמידי רבי עקיבא, וכדלקמן.

 

'מות' תלמידי רבי עקיבא - ומשפט רשעים בגיהנום

וז"ל המשנה במסכת עדויות (פ"ב מ"י):

"אף הוא (*רבי עקיבא) היה אומר... משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר 'וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ' (ישעיהו סו, כג). רבי יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת שנאמר 'וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ' (שם)"

קשה להבין את דברי רבי יוחנן בן נורי כפשוטם, שהרי מדוע הרשעים יהיו נידונים דווקא בין פסח לעצרת. מתבקש שהוא לא נחלק עם רבי עקיבא במשפט 'רשעים' במובן המקובל, אלא שלדעת רבי עקיבא מי שמסוגל ללמוד תורה ותחת זאת עוסק בדברים אחרים הדבר נחשב לו ל'מעשה רשע' במשך כל חודש מחודשי השנה. ואילו רבי יוחנן בן נורי סובר שהדבר נחשב לו ל'מעשה רשע' דווקא בתקופה שמן הפסח ועד העצרת. התורה מכנה את השבועות של ימי ספירת העומר בשם 'שבתות' ("שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". ויקרא כג, טו), ולדעתו יש ללמוד מכך שיש להקדיש את הזמן הזה לשביתה תמימה מן העמל ולהקדשת הזמן כולו לעמל התורה, ומי שאינו נוהג כך הוא 'רשע'.

 

נראה שרבי עקיבא חזר בו במקצת והודה לרבי יוחנן בן נורי, וכפי שמתבקש מהמעשה המובא בבבלי (מנחות סח, ב). ומסופר שם שתלמיד בשם יהודה בן נחמיה הוכיח לרבי טרפון דין הלכתי הבנוי על הנחה שעל התקופה שבין פסח לעצרת נאמר: "הותר מכללו אצל הדיוט", ורבי טרפון לא יכול היה לדחות את דבריו. יהודה בן נחמיה נהנה מכך, ורבי עקיבא אמר לו: "תמהני אם תאריך ימים". ומספר רבי יהודה ברבי אלעאי: "אותו הפרק פסח⁵ היה, כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו". וודאי ש'נפטר' כפשוטו אינו יכול ל'הלך לו' לאחר שמת, אלא שהסוגיה מרמזת שהוא נפטר מחבריו בתקופה שבין פסח לעצרת והלך לו מבית המדרש כדי לעסוק בדברים אחרים.

יהודה בן נחמיה הוכיח לרבי טרפון שבענין התקופה שבין פסח לעצרת נאמר: "הותר מכללו אצל הדיוט", והוא קיים בעצמו את המשמעות הסמלית המתלווה ליסוד זה, והוא 'התיר' לעצמו לעזוב את ה'כלל' שהם אלו שנותרו בבית המדרש ויצא לעמול במלאכות. רבי עקיבא הסכים עם רבי יוחנן בן נורי שמי שעוזב את בית המדרש בתקופה שבין פסח לעצרת הוא הנחשב 'רשע', ולכן הוא אומר ליהודה בן נחמיה "תמהני אם תאריך ימים?!", ולשון זו נועדה להזכיר את האמור בקהלת (ח, יג): "וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע, וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים...".

ורבי יהודה ברבי אלעאי מוסיף שמבחינת תלמידי רבי עקיבא שנותרו בבית המדרש, ה'תלמיד' שפרש מהם שקול כ'מת'. והוא מתאר שהוא שאל תלמידי רבי עקיבא מה ארע לו, והם ענו לו: "נפטר והלך לו". כזכור, וודאי ש'נפטר' כפשוטו אינו יכול ל'הלך לו' לאחר ש'נפטר'. אלא שהתלמידים התייחסו לחברם שפרש מהם בתור 'מת'.

 

התלמיד 'יהודה' בן 'נחמיה'

שם התלמיד 'יהודה בן נחמיה' מורכב מהשמות 'יהודה ו'נחמיה'⁶ שהם שמות סמליים, שמופיעים במשמעות דומה גם במדרש שיר השירים זוטא שהובא לעיל. 'יהודה' מסמל את אלו שעוסקים בעמל התורה, ואילו 'נחמיה' מקביל ל'מנחם' שיצא מבית המדרש לעסוק בעמל הגשמי⁷. שמו של התלמיד 'יהודה בן נחמיה' מסמל במעשה זה את השילוב בין הצדדים השונים. מצד אחד הוא 'יהודה' שמסמל את מי שעוסק בתורה, ומצד שני הוא בנו של 'נחמיה' (=מנחם) שמסמל את מי שעוסק בצד הגשמי. השם הסמלי 'יהודה בן נחמיה' מסמל תלמידים נוספים שמצד אחד הם 'יהודה' והם נמצאים בבית המדרש, אך מצד שני הם מתגלים כ'נחמיה', והם נפרדו מחבריהם בתקופה שבין פסח לעצרת והלכו להם אל המלאכות.

השמות 'יהודה' ו'נחמיה' (=מנחם) מופיעים במשמעות דומה גם במדרש שיר השירים זוטא שמספר על מלחמה כביכול שבין בית הלל לבין בית שמאי, מלחמה שבין 'יהודה' לאחיו 'מנחם'. אמורים להיות ביניהם יחסי משפחה טובים כמו 'אחים', אך פורצת בינם מלחמה כאשר 'מנחם' עזב את בית המדרש ויחד עמו יצאו תלמידים נוספים. כזכור, מדרש שיר השירים זוטא רמז שמלחמת הדעות בין הצדדים השונים שבעם ישראל היא שהביאה ח"ו לחורבן הבית במרד מול הרומאים. יסוד זה חוזר גם ביחס למחלוקת שבין תלמידי רבי עקיבא, וכדלקמן.

 

אגרת רב שרירא בענין תלמידי רבי עקיבא

כפי שהתבאר במאמר "מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק א" במסכת יבמות (דף סב, ב) מסופר על תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה שבין פסח לעצרת, וענין זה מתואר באגרת רב שרירא גאון באופן הבא:

"והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא, והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא, דאמור רבנן שנים עשר אלף [זוגות] תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותינו שבדרום וּשְׁנָאָהּ להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות".

בסוגיה נאמר שהם מתו באסכרה, אך רב שרירא גאון מציין שהם מתו בשמד, ובלשון זו הוא משתמש באגרתו לציון מלחמות וגזרות של הגויים כנגד ישראל. כמו כן, בסוגיה משמע שרבי עקיבא עצמו לימד את ה'תלמידים שניים' שהם התנאים המוזכרים שם, אך מדברי רב שרירא גאון משמע שתנא שמכונה 'רבותינו שבדרום' שנה להם את התורה השניה של רבי עקיבא.

 

מטרת האגדה במסכת יבמות היא לחלוק על המסר הרעיוני המובע בספור על יהודה בן נחמיה תלמיד רבי עקיבא שמת בין פסח לעצרת. המספר "שנים עשר אלף זוגות תלמידים" - שכולם "מתו" מרמז ל'שנים עשר' 'זוגות' תלמידים שכל אחד מתייחס לחברו שבצד השני כאילו הוא 'מת'. סמל זה לקוח מהתנ"ך שם הוא מופיע בהריגה הדדית של צדדים שונים בעם ישראל, שמי שיכול להרוויח ממנה הם אויבי ישראל (וראו בהערת השולים⁸).

והאגדה מרמזת שהמסר המובע במעשה על תלמיד רבי עקיבא ש'נפטר' בין פסח לעצרת, אינו התורה האחרונה של רבי עקיבא. זו תורה ראשונית, שגרמה למחלוקת בין התלמידים, שבה כל צד קטרג על חבירו. התלמידים שנשארו בבית המדרש קטרגו על חבריהם שיצאו משם והתייחסו אליהם כמו ל'מתים', ומאידך התלמידים שיצאו מבית המדרש התייחסו לחבריהם שנשארו לעמול בתורה בתור 'מתים'. והקטרוג ההדדי הביא לכך שמרד בר כוכבא נכשל, והגויים ערכו שמד בעם ישראל, וכפי שמתאר זאת רב שרירא גאון.

 

הצורך בשילוב שבין חיי תורה לבין חיבור לארציות ידוע כשיטת התנא רבי ישמעאל, וכן מצאנו (ברכות דף לה, ב): "לפי שנאמר: 'לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ', יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל". ונמצא, שכאשר רב שרירא גאון רמז שתנא בשם 'רבותינו שבדרום' הוא זה ששנה ל'תלמידים שניים' של רבי עקיבא את התורה האחרונה של רבי עקיבא. הוא רמז שרבי ישמעאל שגר בדרום, היה תלמידו של רבי עקיבא, והוא השכיל לרדת לעומק דברי רבי עקיבא רבו, וידע שרבו הסכים עמו למעשה. וה'תלמידים שניים' של רבי עקיבא היו שונים מהתלמידים הראשונים. והם כיבדו את 'תפקיד' החבר השונה מהם.

 

לשיטת רב שרירא גאון המסר המובע בסיום האגדה במסכת יבמות הוא הצורך לתקן את הקטרוג ההדדי שבין הצדדים השונים שבעם ישראל. מסר זה מובע גם בתקנות שתוקנו בעקבות 'מות' תלמידי רבי עקיבא, וכדלקמן.

 

מנהג איסור מלאכה בלילות שבין פסח לעצרת

כזכור, בתורה מרומז שהתיקון למחלוקת שבין הצדדים היתה כאשר החלו להתייחס ל'תפקיד' של אהרון הכהן, התפקיד של 'אלעזר', ביתר כבוד. וכמו למי ש'קבור חיים' בתפקיד נצרך. תיקון זה הונהג גם ביחס לתלמידי רבי עקיבא ש'מתו' או לתלמידי הלל ושמאי ש'מתו' בתקופה זו שבין פסח לעצרת. תיקון זה הוא מנהג עתיק, שכבר אינו נוהג היום, והוא המנהג שלא לעשות מלאכה בין פסח לעצרת מהשקיעה עד הבוקר. מנהג זה מוזכר ברבנו ירוחם (תא"ו ה, ד) בשם רב האי גאון בקשר לקבורת תלמידי רבי עקיבא. אך כזכור הוא מובא בדברי ערוגת הבשם בקשר לקבורת תלמידי שמאי והלל. מנהג זה מנומק בשתי סיבות, וז"ל המשך דברי ערוגת הבשם (עמ' 75):

"...והיו מתים סמוך לשקיעת החמה, וקוברים אותם משתשקע החמה. והיו העם בטילים ממלאכה. על כן גזרו שלא לעשות שמחה מפסח ועד עצרת, ושלא לחנך חדשה עד עצרת. ונהגו גם הנשים מלעשות [מלאכה] משתשקע החמה. ועוד עניין אחר, משום שאנו סופרין אותה עומר עד לאחר שקיעת החמה אנו בטלים ממלאכה, הואיל כתיב שבע שבתות בלשון 'שבות' ובלשון 'שמיטה' שנאמר 'וספרת לך שבע שבתות שנים וכתוב 'שבעה שבועות תספור לך' מיכן שהספירה תלויה [בשביתה] מה שנה שמיטה אסורה במלאכה אף זמן ספירת העומר אנו בטלים ממלאכה ונקרא 'שבתות' על שם 'שבות' 'שמיטה'."

הימים שבין פסח לעצרת הם ימי קציר השעורים, ולפי פשטות התורה תקופה זו מותרת בעבודה ונקראת "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" (דברים טז, ט). מי שחפץ להתפרנס יוכל למצוא מלאכה בקלות בתקופת הקציר, וכן מצאנו (ברכות דף לה, ב) שרבא הדריך את תלמידיו שלא יבואו אליו בעונת החריש ובעונת הקציר, משום שאז יוכלו להשיג את פרנסתם בקלות ולא יהיו טרודים כל השנה ברדיפה אחר פרנסות דחוקות. אך הדרשה משווה בין מצוות העומר למצוות השמיטה, ולפיה הקב"ה רוצה שהתקופה שבין פסח לעצרת תהיה דומה לשמיטה והאנשים ישתדלו להימנע ממלאכה, וינצלו את הזמן הפנוי לעמל התורה.

מסתבר שמי ששורש נשמתו הוא ממשיח בן יהודה היה נענה לדרשה שיש לייחד תקופה זו לעמל התורה, והיה נשאר בבית המדרש. ומאידך מי ששורש נשמתו הוא ממשיח בן יוסף היה נענה להזדמנות להשיג פרנסה בקלות והיה יוצא אל הקוצרים למלאכות. ומסתבר שאף כאן פעמים רבות שכל צד היה בטוח שרק בדרכו שלו יש 'חיים', והיה מתייחס אל השני בבוז וכאלו הוא 'הרוג'.

קטרוגים כאלו יש בהם מן הסכנה, ויש למצוא דרך לבטלם. תקון למלחמת דעות זו הוא במתן יחס של כבוד, ובהתייחסות לשני לכל הפחות כאלו הוא 'הרוג מכובד' - שראוי ל'קבורה'⁹. שלב הקבורה מלווה ב'ביטול מלאכה' - כמבואר במועד קטן (דף כז, ב) "מת בעיר, כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה". ולכן תוקן המנהג שבתקופת ספירת העומר אין עושים מלאכה מהשקיעה עד הבוקר.

 

מנהג איסור הנישואים

מנהג נוסף מוזכר בתשובות הגאונים (שערי תשובה, רעח), וז"ל:

"וששאלתם למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת אם מחמת איסור או לאו. הוו יודעים שלא משום איסור הוא אלא משום מנהג אבלות שכך אמרו חכמים שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכלם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו [כבוד] זה בזה ותני עלה וכלם מתו מיתה משונה באסכרה ומאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן."

מנהג זה יש בו סממן של צער והוא מקביל ל'הספד'. ולפי מה שהתבאר עד כאן, מנהג האבלות שבין פסח לעצרת על מות תלמידי רבי עקיבא, הוא מעין 'הספד סמלי' על תפקידו של 'האחר'. והמנהג שלא לעשות מלאכה בלילות אלו הוא מעין 'קבורה סמלית' ל'תפקיד' של האחר. שורש מנהגים אלו הוא בירושלמי המרמז ל'הספד וקבורה סמליים' ל'תפקיד' של אהרון ככהן גדול, וכן בנבואת זכריה המרמזת ל'הספד סמלי' ל'משיח בן יוסף'. ומטרת מנהגים אלו היא לבטל את הקטרוגים ההדדיים של הקבוצות השונות בישראל זו על זו¹⁰.

 

_______________________________________________

 

1    על פי גרסת ליברמן מובאת גם בקובץ ירושלים עיר הקודש והמקדש במאמרו של קרויס עמוד 79

2    גרסת אגדת שיר השירים, שכטר.

3    גרסת ליברמן.

4    וכן מבואר בתשובת מר צמח גאון (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, אלדד הדני עמוד 21): "וקודם ביאת אבותינו לארץ כנען הם נתעסקו במלחמות ושכחו המשנה שלקחו מפי (יהושע) [משה]".

5    "פסח היה" כך הוא הנוסח בגרסאות כת"י בדקדוקי סופרים, וכן הוא הנוסח גם בספרי (במדבר פינחס קמח).

6    אצל כמה מהראשונים הגרסה היא 'יהודה בן נחמן' וכן הגרסה גם בספרי (במדבר פינחס קמח). וראו עוד בהערה הבאה.

7    שמות דומים חוזרים ומופיעים במשמעות דומה גם באגדה הידועה שבירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) וז"ל בתרגום חופשי: "מעשה ביהודי אחד שהיה חורש, געתו פרתו לפניו, עבר ערבי אחד ושמע את קולה. אמר לו הערבי, יהודי יהודי, שחרר את פרתך מיתד המחרשה, כי חרב בית מקדש.  געתה הפרה בשנית, אמר לו הערבי, יהודי יהודי, קשור פרתך ליתד המחרשה, כי משיח שלכם נולד! שאלו היהודי, מה שם המשיח? והערבי ענה לו מְנַחֵם. שאלו היהודי מה שם אביו? והערבי ענה לו חִזְקִיָה". מעשה זה מרמז שהחזרה לעמל החרישה והזריעה, שמסמלים את פעולותיו של 'משיח בן יוסף' היא שתביא את הגאולה, והיא קשורה לשם 'מנחם'. אולם אביו של המשיח נקרא 'חזקיה' שידוע שהוא החדיר את עמל התורה בקרב כל ישראל (כמבואר בסנהדרין צד, ב). והירושלמי מרמז שם שהגאולה תגיע כאשר ישררו יחסי קרבה בין הצדדים השונים שבישראל והם יתייחסו זה לזה כמו אב ובן.

8    וז"ל הכתוב (שמואל ב ב, טו-כו): "וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן  שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד: וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן:... וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל יוֹאָב וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?!...".

9    וראו עוד במשמעות הסמלית הזו במאמר "שמחה ועצב בקרב בגיא מלח".

10 בסיכום המאמר יש להעיר, שהמאירי מביא שיטה חולקת בענין האבלות על תלמידי רבי עקיבא. המאירי אינו מזכיר כלל את מנהג איסור המלאכה, והוא מזכיר בשם הגאונים את מנהג איסור הנישואין עד ל"ג בעומר, ואת היות ל"ג בעומר יום שמחה משום שתלמידי רבי עקיבא חדלו מלמות בו. נראה שמדובר במחלוקת מנהגים שקשורה בדרך לתיקון העוון שהביא למות תלמידי רבי עקיבא. ובעזהשי"ת נאריך בכך במאמר אחר.