אתונות שאול והצל של יעקב

בספר שמואל מסופר על מסלול שעבר שאול בעת שנמשח למלך. תחילה מסופר על המסלול עד בואו לשמואל הנביא (א ט,ג-יז):

"וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם לֵךְ בַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנֹת: וַיַּעֲבֹר בְּהַר אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ שָׁלִשָׁה וְלֹא מָצָאוּ וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ שַׁעֲלִים וָאַיִן וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ: הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ: וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת... וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַד' עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי:

הכתוב מציין ששאול ונערו לא הצליחו למצוא את האתונות בארץ שלישה ובארץ שעלים ובארץ ימיני, אך אינו מציין זאת ביחס להר אפרים. ונראה שהר אפרים הוא השם של האזור הכללי שבו עברו בחיפוש, והוא מכיל אזורי משנה, והכתוב מציין שבכל אחד מאזורי המשנה שבדקו הם לא הצליחו למצוא את מבוקשם. ארץ צוף גם היא אזור בהר אפרים שבו גר שמואל כמבואר בתחילת ספר שמואל (ובמפרשים שם), ובבואם לשם הם הגיעו לשמואל.

ולכאורה תמוה מדוע חיפשו שאול ונערו בכל הר אפרים והרחיקו מתחילה למקומות הרחוקים שם ומדוע לא חיפשו מתחילה בסביבת ממקום מגורי משפחת שאול, שהרי סיכוי קלוש מאוד שהאתונות שמרדו וברחו מאביו יגיעו הרחק בלא שיהיה מי שישים לב אליהן ויאסוף אותן אליו עד שידע למי להחזירן. ונראה שאפשר לומר על כך את הכתוב: "מֵד' מִצְעֲדֵי גָבֶר וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ" (משלי כ,כד). ד' הכניס בלב שאול את הרצון לחפש את האתונות המורדות במרחבי הר אפרים, משום שבמעשה זה זכה שאול שיצטרפו אליו זכויות של יעקב אבינו שפעל באזור זה להשגת המלכות בעם ישראל. במרכז הר אפרים נמצאת העיר שכם, ובאזור שכם והר אפרים פעלו יעקב ובניו כדי להכניע את חמור אבי שכם שהיה נשיא האזור, ואת מה שה'חמור' מסמל. ובעת ששאול סייר באזור זה במצוות אביו בחיפוש אחר אתונות מורדות ('חמור') נקבצו אליו כוחות רוחניים שהשאירו שם יעקב ובניו במאבקם ב'חמור'. נראה שלהבנה זו מרמז רבי עקיבא במדרש וכפי שיובא ויתבאר לקמן.

 

משמעות צלצח

במסגרת החיפוש הגיע שאול לשמואל הנביא שמשח אותו למלך, ונתן לו אותות שיתרחשו עמו בלכתו מעמו (א י, ב):

"בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי: ..."

ובענין משמעות השם  "צֶלְצַח" מובא בילקוט שמעוני (רמז קט):

"ר' יוסי הגלילי אומר צח צל יום. ר' עקיבא אומר צח צל של זקן 'וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ'"

לדעת ר' יוסי הגלילי הכוונה לשעה ביום שבה יפגוש שאול את האנשים, שאז הצל של אור השמש הוא הקטן ביותר וכביכול הצל נהיה צח, והיא שעת הצהרים. ואילו רבי עקיבא פירש שהכוונה לשעה היסטורית, שבאותה השעה יתבהר ויבהיק הצל של ה'זקן" - יעקב אבינו - שהתברך בברכה: "וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ". ויש לברר מהי משמעות ה'צל' של יעקב אבינו.

 

מדוע התעכב יעקב אבינו בשכם

כדי להעמיק במשמעות הצל של יעקב אבינו, יש להעמיק ולהבין מדוע התעכב יעקב בחזרתו להוריו שבחברון. לכאורה היינו מצפים שבחזרתו לארץ הוא יגיע מוקדם ככל האפשר אל יצחק ורבקה שהיו בחברון והתגעגעו אליו. אלא שבדרכו של יעקב הוא קנה בשכם שבהר אפרים חלקת שדה ובנה שם מזבח, וקניית השדה מראה על תכנית להשתקעות לפרק זמן באותו המקום. מדוע השתהה יעקב?

נראה שיעקב ראה ברוח הקודש ש'צל רוחני' מעיב על אזור שכם, ושצאצאיו עומדים לעבור בשכם תהליך מסובך שחשוב לעתיד האומה. ושדחיית הסרת ה'צל הרוחני' למועד מאוחר יותר עלולה להגדיל אותו באופן שיקשה מאוד להסירו. ולכן העדיף יעקב לשהות שם מתוך תקווה שהפעולות הרוחניות שהוא יעשה שם, כגון תפילות או משא ומתן באמונה וכדו' יועילו להסיר או לכל הפחות להקטין את הצל הרוחני שהוא ראה שם.

שהייה דומה מסופרת גם על אברהם אבינו שבא לארץ ושהה בין בית אל ובין העי (בראשית יב, ח): "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לד' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה':". ומובא על כך בתלמוד (סנהדרין דף מד,ב): "אמר רבי אלעזר: לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאילמלא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט". כלומר, אברהם חש ב'צל' שמעיב על האזור שבין בית אל והעי, והרגיש שבניו עתידים להיות שם בסכנה, ולכן שהה שם והתפלל עליהם. ואכן בספר יהושע מסופר שבכניסת ישראל לארץ הם נכשלו בנסיונם הראשון לכבוש את העי ונפל מהם מספר מועט, עד שניסו בשנית והצליחו. וחז"ל מגלים שאברהם חש בסכנה העתידית ולכן שהה באזור ההוא והתפלל על בניו, ולולי כן היו נופלים מהם עם רב ולא רק מספר מועט של אנשים.

בימי יעקב השתלט חֲמוֹר הַחִוִּי על אזור הר אפרים ובנה במרכזו עיר בשם בנו שכם, ויעקב חש שצל רוחני כבד מעיב על האזור ורצה להסיר את הצל. בלשון ימינו ניתן לומר שיעקב רצה להקים שם 'גרעין תורני' כדי להאיר את האזור באור רוחני. ולכן הוא קנה שם חלקת שדה והתכוון להתעכב ולשהות שם. נראה שהצל שראה יעקב קשור גם לשם "חמור".

 

עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר

כאשר הנביא זכריה מתאר את המלך שישראל מצפים לבואו הוא מנבא: "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת". מהר"ל מפראג מסביר את המושג 'רוכב על חמור', במובן של שליטה על החומריות. העיר שכם וסביבותיה היו נתונים לשליטת משפחה שאביה נקרא 'חמור'. יעקב אבינו חש ברוח קודשו שבאזור זה קיימת רוח של מרדנות שעלולה לפעפע בעתיד בקרב בניו, רוח של משיכה אל החומר והחומרנות. הוא חש שצריך להכניע תחת הקדושה את האזור הזה שבשליטת "חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ", ובכך יסתייע בידו שבעתיד יצא מבניו מלך שימלוך על החומריות.

יעקב רצה לקרב את תושבי אזור שכם לעבודת ד' ולכן הוא קנה חלקת שדה מבני חמור והקים שם מזבח וקרא בשם ה'. אך בסופו של דבר יעקב לא הצליח להסיר את הצל אלא להקטין אותו. ואכן לאחר דורות רבים העיר שכם היתה המקום שבו בני ישראל מרדו במלכות בית דויד ברחבעם בן שלמה. ולפי מה שהתבאר, יעקב חש מעין פיקוח נפש רוחני שמצדיק התעכבות באזור שכם כדי להשתדל ולתקן רוח מרדנות זו, וכדי שיהיה מלך אחד לכלל ישראל, ולכן הוא התעכב בשכם ולא המשיך במסעו אל הוריו שבחברון. ויתכן שפעולותיו בשכם הקטינו את הנזק והועילו לכך שבני ישראל שמרדו בבית דויד לא התפצלו אז למספר גדול של ממלכות כמספר השבטים, והמלכות נחלקה אז רק לשתי ממלכות לממלכת יהודה ולממלכת עשרת השבטים.

 

שכם והמלחמה הראשונה בתולדות בני ישראל

הצל הרוחני המעיק שיעקב ראה בעיר שכם פגע כבר ביעקב עצמו, משום ששכם בן חמור אנס את דינה בת יעקב, ובני יעקב שמעון ולוי יצאו והרגו את חמור ואת אנשי שכם בלא הסכמת אביהם. יעקב נזף בהם שהם סיכנו את כולם משום שמשפחת יעקב הם אנשים מועטים ואם העמים שבארץ יתאספו עליהם למלחמה הם עלולים להשמיד אותם, אך שמעון ולוי לא השתכנעו מדבריו וענו לו "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ".

 ד' ציווה אז על יעקב לעלות לבית אל והוא ומשפחתו עשו כך. ובמדרש (בראשית רבה פא,ד) מסופר שחששו של יעקב התקיים והגויים התכנסו למלחמה על יעקב ובניו. דבר זה מרומז בדברי יעקב ליוסף: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". בתלמוד (בבא בתרא דף קכג,א) מובא "חַרְבִּי - זו תפלה, קַשְׁתִּי - זו בקשה". כלומר תפילותיו ובקשותיו של יעקב להינצל מהגויים שקמו להילחם בהם הן אלו שהועילו, וד' הפיל פחד על הגויים והם לא רדפו אחרי יעקב ובניו. ואמנם אין מקרא יוצא מידי פשוטו וגם במדרש (בראשית רבה פ,י) מסופר שיעקב אבינו חגר אז את חרבו וקשתו ממש, אך אפשר לשלב בין הדברים ולבאר שיעקב חגר אז את חרבו וקשתו ממש, אלא שבסופו של דבר התברר שהשימוש שנעשה בם לא היה בהריגת האויבים בחרב ממש אלא בתור כלים המסייעים לתפילה (וכפי שעשה אלישע עם מלך ישראל1). וד' נענה לתפילות יעקב והפיל פחד על הערים שסביבם: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב".

 ונמצא שעצם ההליכה של שאול באזור הר אפרים מתוך מטרה להשתלט על החמורים (האתונות) שמרדו וברחו. יש בה מעין חזרה על מעשי יעקב ובניו שכבשו את האזור הזה מאת "חמור" נשיא הארץ ולאחר מכן המשיכו במסע מלחמה מטיל אימה על האיזור עד שהגיעו לבית אל. והכוחות הרוחניים ("הזכויות") שהותירו שם יעקב ובניו מתלכדים סביב שאול ויסייעו בידו למלוך על ישראל ולהילחם באויבי ישראל.

ואמנם לא מדובר בהליכה של שאול מרצונו העצמי בלבד, אלא שהוא הולך למשימה זו בשליחות אביו, וגם בכך יש חזרה על פעולות של יעקב אבינו ששלח לאזור הזה את בניו, וכפי שיתבאר לקמן.

 

יוסף ואחיו והחמורים

בהמשך ספר בראשית מסופר שיעקב אבינו יושב בחברון אך הוא שלח את בניו לרעות את צאנו באזור שכם המרוחקת מרחק רב מחברון. יתכן שיעקב שלח אותם לשכם רק כדי להפגין בעלות על האזור שכבשו מאת חמור אבי שכם. אמנם ניתן לומר שיעקב שלח אותם לשם למען אותה מטרה שהוא התעכב מתחילה בשכם בבואו לארץ, משום שהוא ראה שעדין יש צל רוחני שמעיב על המקום, ורצה שבניו יקיימו מצוות כיבוד אב וירעו את צאנו לפי בקשתו דווקא בשכם, והעבודה הרוחנית שבניו יפעלו שם תועיל להסיר את הצל. לאחר מכן שלח יעקב גם את יוסף לשכם לראות את שלום אחיו. וגם בשליחות זו יעקב הניח שהפעולה הרוחנית שיוסף יעשה באזור ההוא בעת שיקיים מצוות כיבוד אב ויחפש אחר אחיו תועיל למעט את ה'צל המעיק' שיעקב ראה שנותר באזור שהיה שייך ל"חמור".

אך כשיוסף הגיע לאזור, האחים ששנאו אותו מכרו אותו להיות עבד במצריים. באותה שעה האחים נכשלו בפעולה הרוחנית שלמענה נשלחו לשכם ובמקום להכניע את החומריות המרדנית שפעפעה בהם הם מרדו באביהם ומכרו את יוסף תמורת "בצע" חומרי.

לאחר מכן היה רעב בארץ ויעקב שלח את בניו להביא אוכל ממצריים. דבר מעורר פליאה הוא שהחמורים מוזכרים מספר רב של פעמים ובאופן בולט במעשי האחים במצריים, ואפילו באופן תמוה כמו בכתוב "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ". לעומת הצרה הגדולה שהם חוששים ממנה שיקחו אותם לעבדים, מה מקום יש להתייחס בכלל ולהזכיר את לקיחת החמורים. ותמיהה דומה יש גם בכתוב "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם".

ניתן לומר גם על כך את הכתוב במשלי (כ,כד) "מֵד' מִצְעֲדֵי גָבֶר וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ". ד' גילגל את צעדי אחי יוסף במצרים כך שיתקנו את אשר חטאו לאביהם יעקב במכירת יוסף. יעקב שלח את האחים לשכם לרעות את צאנו כדי לקיים שם מצוות כיבוד אב ואם ובכך להכניע את ה'צל' של החמור המרדני תחת הקדושה. אלא שהאחים שבו ומרדו שם באביהם ומכרו את יוסף. כעת כשהם יורדים במצוות אביהם למצרים עם חמורים שעליהם הם אמורים לשים אוכל לאביהם, הם מתקנים את אשר פגמו לפני כן. וכיוון שהעיסוק בחמורים האלו מתקן את שפגמו בעת שנשלחו להר אפרים התורה מאריכה ומזכירה את החמורים האלו מספר רב של פעמים.

גם יוסף נשלח על ידי אביו לשכם כדי לקיים מצוות כיבוד אב ולהכניע בכך את הצל של החמור המרדני שיעקב ראה שנותר שם. יוסף לא הצליח לסיים אז את משימתו (שלא מרצונו), אך כשהוא מצליח לגרום לאחיו לחזור בתשובה ואז מגיעה העת לגלות לאביו שהוא חי ומולך במצריים מסופר: "וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ". לכאורה לא מובן מדוע חשוב להזכיר את החמורים והאתונות ששלח לאביו, אמנם לפי מה שהתבאר יש לומר ש'עשר' הוא מספר המסמל את הקדושה, ויוסף מרמז לאביו שהוא והאחים משלימים כעת את הענין הרוחני הנסתר שמחמתו שלחם אביהם לשכם שבהר אפרים, וכעת יוסף רותם את ה'חמור' תחת הקדושה בכפליים (הן את החמור והן את האתון) והוא מעלה על גבי עשרה חמורים ועשר אתונות דברים שונים לאביו.

 ואף שאול שיוצא לחפש אחר האתונות בהר אפרים בשליחות אביו, חוזר בכך על מעשי בני יעקב שנשלחו במצוות אביהם לשכם שבהר אפרים כדי להכניע שם את הצל המעיק שהותיר שם 'חמור' נשיא הארץ החיוי. וזהו תפקידו של המלך בישראל לרתום את החומריות/ חמוריות תחת הקדושה. וקצת מן היסודות האלו מצויים בדברי רבי יהונתן אייבשיץ בספרו אהבת יונתן (בהפטרת בלק):

"והנה לעתיד כשיבא משיח האמיתי יכרית בתחלה קליפת החמור ויכניעו כל עיקר וזהו (זכריה ט,ט) 'עני ורוכב על החמור'. וגם יעקב ירא מזה לכנוס למצרים עד ששמע מיוסף בנו שהשפיל קליפת החמור ורמז בזה ששלח לאביו 'עשרה חמורים'... וכן נמי מלך ראשון שהוא שאול הצדיק הכניע גם כן בתחילה קליפת החמור וזו היא ענין אבידת האתונות"

ומה שהתווסף במאמר זה הוא שאת המאבק בחמור/ חמוריות התחילו יעקב ובניו באזור שכם שבהר אפרים, ולכן ד' גלגל מתחילה שגם שאול המלך יחפש את האתונות באותו אזור. וזאת כדי שהתפילות שהתפלל יעקב אבינו באותו אזור. וכן זכויות המלחמות שעשו יעקב ובניו באותו אזור, וכן זכויות התשובה שעשו האחים על מעשיהם באזור הר אפרים, כל אלו יצטרפו לכוח רוחני שיחזק את שאול בעלותו למלוכה, ויסיר את ה"צל" שראה שם יעקב.

ושאול שיוצא לחפש את האתונות במצוות אביו ומגיע להר אפרים חוזר על מעשי יוסף שנשלח במצוות אביו לאזור הר אפרים. וכשם שדאגת יעקב לבנו יוסף שלא חזר משליחותו נמצאת ברקע העלילה כך גם כאן נמצאת דאגת אביו של שאול לבנו שאינו חוזר מהשליחות.

 מסע המלחמה של יעקב משכם שבהר אפרים ועד בית אל היה רק חלק ממסעו של יעקב אבינו בחזרתו להוריו שבחברון. בהמשך דרכו מתה עליו רחל וגם מאורע זה מוזכר בתהליך המלכתו של שאול, ובכך נרחיב בעז"ה במאמר הבא. 

_____________________________ 

¹ מלכים ב יג,טו-יח.