הקדמת נעשה ונשמע והקרבנות

בסוף פרשת משפטים מובא שמשה רבנו בא לישראל והציע להם לכרות ברית עם ד' על קבלת דברי התורה, וישראל השיבו לו: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד,ז). ואמרו על כך בתלמוד (שבת דף פח, א): "בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע' יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו".

עם ישראל גילה במילים "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" מוכנות לעשיית המצוות הידועות להם וגם מוכנות לשמיעת מצוות נוספות שהם עתידים לשמוע בהמשך ובכלל זה תקנות שחכמים עתידים לחדש, ובזכות כך הם קיבלו את התורה.

 

אמנם מתברר שלא פשוט היה לקבל את הסכמתם של ישראל לומר "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". בפרשת יתרו כאשר משה מציע לעם לכרות ברית עם ד' ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, נאמר "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה':" (שמות יט, ח). וכן בהמשך בפרשת משפטים נאמר "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ד' וְאֵת כָּל  הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר  דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה" (שמות כד, ג). כלומר ישראל השיבו מתחילה פעמיים "נַעֲשֶׂה" בלבד, ורק בפעם השלישית (שמוזכרת בסוף פרשת משפטים) הם השיבו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". מה הביא לשינוי הזה.

 

נגיעה אישית

נראה שמה שהביא לשינוי מסופר בהמשך: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ד' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַד' פָּרִים:" (שמות כד, ד-ה). משה רבנו רצה שבני ישראל ירגישו שיש להם נגיעה אישית ושייכות פרטית אל התורה, שתים עשרה המצבות שהם כנגד שנים עשר השבטים מדגישים את הנקודה של הזהות השבטית המיוחדת שכל אחד מבני השבטים מרגיש קרוב אליה. כמו כן נערי בני ישראל הם הבכורות, כאשר הבכורות של המשפחות עבדו בתור כהנים בהקרבת הקרבנות, כל המשפחות הרגישו קשר אישי אל התורה. והם הסכימו לקבל את התורה בהתלהבות ואמרו "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". ובזכות אמירתם זו קיבלו ישראל את התורה.

 ונראה שנצטרפה לכך סיבה נוספת, וכדלקמן.

 

שיטת הרמב"ם בטעמי הקרבנות

בספרו מורה הנבוכים כתב הרמב"ם שלא היה צורך עצמי בקרבנות, ומצוות הקרבנות ניתנה לעם ישראל משום שבאותה העת היו הגויים עובדים את אלוהיהם באמצעות הקרבת קרבנות של בעלי חיים, ועם ישראל היה מתקשה לקבל תורה שאין בה דרך לעבודת ד' באמצעות הקרבת קרבנות שכאלו. וז"ל הרמב"ם (מורה נבוכים, ח"ג, לב):

"כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן... לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו... לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה."

וכן מוסיף הרמב"ם בהמשך (שם, שם, מו):

"כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם (ויקרא, א, ב), כדי שבמעשׂה שאותו חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו החטאים. כך תֵּרָפֵאנָה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני."

ואמנם הרמב"ן (ויקרא, א', ח) תקף דברים אלו של הרמב"ם במורה הנבוכים, וכתב עליהם שהם "דברי הבאי", ואכן גם הרמב"ם עצמו כתב בספרו היד החזקה שאין טעמם של הקרבנות ידוע לנו (הל' מעילה, ח', ח):

"והחוקים הן המצות שאין טעמם ידוע. אמרו חכמים חקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם... וכל הקרבנות כולן, מכלל החוקים הן, לפיכך אמרו חכמים שאף על עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים, זוכין הישרים לחיי העולם הבא."

וכן פסק הרמב"ם שלעתיד לבוא בימות המשיח יקריבו קרבנות (הל' מלכים, י"א, א):

"המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה"

אמנם מה שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים בטעמם של הקרבנות הם דברים שמקורם בדברי חז"ל במדרש, וכפי שהעיר על כך מהר"ם אלשקר  (שו"ת סי' קי"ז ד"ה 'אמר'):

"...ודעו וראו איך אלו הדברים בעצמם הן הן דברי רבי פנחס בן יאיר בויקרא רבה (אחרי מות פרשה כב,ח) דאמרינן התם על פסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים: 'אמר רבי פנחס בן יאיר משל למלך שהיה לו בן אוכל נבלות וטרפות אמר המלך מה לעשות להפרישו אי אפשר שכבר הורגל בכך אבל יסעוד אצלי ויובדל מעצמו היינו דכתיב לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים וגו' וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם... ע"כ"

 

הסיבה הנוספת שבזכותה הקדימו נעשה לנשמע

ניתן לומר, שטעמו של הרמב"ם בהקרבת הקרבנות, שכאמור הוא גם טעם המובא במדרש, מרומז גם בתהליך קבלת ישראל את התורה. מתחילה אמרו בני ישראל רק את המילה "נַעֲשֶׂה" אך לא אמרו "וְנִשְׁמָע", וזאת משום שעבודת ד' שמשה הציע להם, שנראתה להם כשמירת המצוות שד' יצווה אותם בלא הקרבת קרבנות, נראתה להם מוזרה, שהרי העמים שהיו סביבם עבדו את אלוהיהם באופן של הקרבת קרבנות של בעלי חיים. ולכן הם לא התלהבו לקבל תורה שכזו. אך לאחר שמשה בנה להם מזבח, והם הקריבו בו קרבנות ועבדו את ד' בדרך שהיתה מוכרת להם, הם הסכימו לקבל את התורה בהתלהבות ואמרו "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". ובזכות אמירתם זו קיבלו ישראל את התורה.