חנוכת הבית לדויד – והבור של יוסף

לפי כותרתו של מזמור ל בספר תהילים - "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת" - הוא נועד לחנוכת בית המקדש, שכן "הבית" באופן סתמי הוא בית המקדש. אמנם כבר העיר אבן עזרא שלפי תוכן המזמור נראה שהוא מתייחס למי שנושע ונרפא מחולי ולא לחנוכת בית המקדש:

"מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד: אֲרוֹמִמְךָ ד' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי: ד' אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי: ד' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מיורדי מִיָּרְדִי בוֹר:..."

הרד"ק פירש שדויד כתב את המזמור לעת שבנו שלמה יחנוך את בית המקדש, ובכך ידעו הכל שנמחל לדויד חטאו עם בת שבע, שהרי שלמה נולד מבת שבע וד' לא היה מאפשר לשלמה לבנות את המקדש, לולי שהיה מוחל לגמרי לדויד. והרפואה מחולי שנזכרת במזמור היא 'רפואה' מהעוון שנמשל לחולי.

 אמנם אם נעיין במזמור נראה שכבר בתחילתו מוזכר מי שד' העלה אותו מתוך בור. ונראה שיש במזמור דימויים רבים שמזכירים את המאורעות שעברו על יוסף בעת שאחיו השליכו אותו לבור. המילה "דִלִּיתָנִי" משמעותה העלאה מתוך בור, והיא מזכירה את העלאתו של יוסף מתוך הבור: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר...". המילים "וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי", מזכירות את אחי יוסף שהתנהגו אליו כאויבים ואמרו: "לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת". והבור אכן מוזכר במזמור מייד בסמוך "חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר". גם האמור בהמשך המזמור "מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ:" מזכיר את דברי יהודה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ".

נראה, שדויד רואה לנגד עיניו את יוסף מתפלל להצלתו ולהעלאתו מן הבור, ותפילה זו היא בעצם גם תפילה להקמת בית המקדש, ודויד ראה לנכון שתפילה זו תהיה המזמור שישירו אותו בעת חנוכת בית המקדש. אך מה הקשר בין הדברים?

 

הקרבנות הראשונים

בבית המקדש מצוי מזבח להקרבת קרבנות. הקרבנות מוזכרים במפורש לראשונה בפרשת בראשית אצל קין והבל. ומסופר שקין הקריב ראשון וקרבנו היה מפרי האדמה, והבל הקריב אחריו מבכורות צאנו, וד' קיבל ברצון את קרבנו של הבל, ולא קיבל את קרבנו של קין. קין קינא בהבל אך קינאה זו לא הביאה אותו לשיפור מעשיו אלא להריגתו של הבל, וקין נענש על כך. בתלמוד (שבת דף נה,א), מובאת שיטה ולפיה "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון". לפי שיטה זו צריך לברר מה היה חטאו של הבל שמחמתו התגלגלו הדברים לכך שהוא נענש ונרצח בקיצור ימים.

הפרשנים כבר נדרשו לשאלה זו ופירשו בכמה אופנים (ראו ריקאנטי בראשית שם; רבנו בחיי תחילת פרשת קורח, ועוד). ונראה לפרש בכיוון נוסף ולבאר שחטאו של הבל היה בכך שהיה אטום לכאבו של אחיו קין. בתורה מסופר "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו: וַיֹּאמֶר ד' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת...". קין קינא בהבל שקרבנו התקבל, והדבר ניכר על  פני קין שהיה עצוב  ופניו היו נפולות. הבל היה צריך לחוש בכאבו של אחיו, ולמצוא דרך לעודד אותו ולשמח אותו. ואם הבל חשש שאם הוא ידבר באופן ישיר עם אחיו קין, הדבר עלול להכעיס את אחיו עוד יותר, היה ראוי שיתפלל לד' שימצא דרך לשמח את אחיו קין. לא מסופר שהבל עשה כך, ונראה שהבל היה מרוכז בעצמו ובשאיפותיו להצלחה, והיה אטום לכאבו של אחיו. אפשר לומר שהאטימות לכאבו של קין היא החטא שמחמתו הוא נענש לבסוף ונרצח ומת בקיצור ימים.

ד' הוא זה שחש בכאבו של קין ופנה אליו והורה לו את שעליו לעשות. אך הבל היה צריך לחוש גם הוא בכאבו של אחיו. היה ראוי שמצבו של קין יכאב להבל, ושהבל יתפלל לד' ויקריב קרבן גם עבור קין, ויבקש מד' שיאיר את פניו גם אל קין וידריך את קין כיצד להשתפר. זהו בעצם הרעיון של בית המקדש. אין מדובר במזבח שבונה אדם פרטי עבור עצמו וכפי שבנה הבל את מזבחו. אלא במבנה שיש בו מזבח שנועד כדי להקריב בו קרבנות גם בעבור האחרים.

 

הדמיון בין יוסף ואחיו לבין קין והבל

המקרה של יוסף ואחיו דומה למקרה של קין והבל. יוסף מוצא חן בעיני אביו יעקב ואביו עושה לו כתונת פסים, והדבר מביא לקנאה ולשנאה ניכרת של האחים "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". הבל היה צריך לחוש בנפילת פניו של אחיו, ולמצוא דרך כיצד לשמח את אחיו, או להתפלל לד' שישמח את אחיו, אך הבל היה אטום לכך. ובדומה יוסף אטום לכאבי אחיו ולכך שהם מקנאים בו ואינם יכולים לדבר עימו לשלום, והוא מוסיף ומספר להם על חלומו ולפיו הוא עתיד למלוך עליהם, והדבר רק מגביר את שנאתם אליו. וגם לאחר הגברת השנאה הזו יוסף אינו משנה את התנהגותו אלא בא ומספר להם על חלום דומה נוסף.

יוסף היה אטום לכאבי אחיו, ונראה שהוא חי בשאננות. הוא ידע שהוא בנה של רחל האישה האהובה ושאביו אוהב אותו יותר משאר אחיו, והוא היה מרוכז בעצמו ובחלומותיו ובשאיפותיו, ולא חש שמצבו שברירי. מצבו של יוסף מזכיר את האמור במזמור שיר חנוכת הבית: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם".

מצבו של יוסף דומה למצבו של הבל, וגורלו עמד להיות דומה משום שאחיו רצו להורגו כפי שעשה קין להבל אחיו. אלא שד' סיבב את הדברים שיסתיימו באופן שונה. וראובן שרצה להציל את יוסף הציע לאחים להימנע מהמתה מיידית אלא להשליך את יוסף לתוך הבור כדי שימות מעצמו. בעת שיוסף היה מושלך בבור ניתנה לו הזדמנות להתבונן במהלך חייו ולחשבון נפש ולתפילה.

 

התפילה של יוסף בבור

בתחילה יוסף התחנן לאחיו שירחמו עליו, כפי שהם מספרים לאחר מכן בעת ששהו במאסר במצרים: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". יוסף שנותר בבור, והבין שתחנוניו לאחיו לא יחלצו אותו משם, פנה בתפילה לד' שיושיע אותו, והיא התפילה שמוזכרת בהמשך המזמור "מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ".

יוסף הבין שאין ייסורין בלא עוון, ואם אחיו מנסים להורגו כפי שהרג קין את הבל, מן הסתם הוא חטא בחטאו של הבל, ואף הוא חטא באטימות לרגשות אחיו. עוון זה הוא סוג של חטא שניתן לראותו כמחלה נפשית שצריך להתפלל לד' להירפא ממנה, ותפילתו של יוסף להירפא מן ה'מחלה' הזו מוזכרת במזמור: "ד' אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי".

 האחים שישבו סביב הבור שמעו את תפילותיו של יוסף לה', אלא שבאותה שעה הם זלזלו בו ובתפילותיו. ואף על פי כן המילים שבתפילת יוסף "מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת..." הדהדו בראשו של יהודה והוא השתמש בהן בקריאתו לאחיו למכור את יוסף: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ..."

 

התפילה של יוסף עבור אחיו

בתחילה התפלל יוסף לד' שירפא אותו מהאטימות שהיתה בו לסבל אחיו. ובכך הוא תיקן צד אחד במה שהבל פגם בו. אמנם יוסף נוכח לראות שגם אחיו אטומים לסבלו והם רוצים להמיתו ואינם מרחמים עליו בהתחננו אליהם, והם דומים לקין. והוא הוסיף להתפלל לד' שירפא את אחיו ממחלתם, שהיא שנאתם אליו, וימצא דרך להחזיר אותם בתשובה. במדרש (בראשית רבה פה, א) מובא שלאחר שהאחים מכרו את יוסף היה יוסף עסוק 'בשקו ותעניתו'. ולפי מה שהתבאר הדברים מובנים יותר, גם כאשר יוסף עלה לגדולה במצרים הוא המשיך להתפלל על אחיו, והוא התענה והתפלל לד' שימצא דרך להחזיר את האחים בתשובה על החטא שחטאו בשנאתם ובמכירתם אותו. ובכך הוא תיקן את חטאו של הבל שלא התפלל לחזרתו בתשובה של אחיו קין.

העיסוק של יוסף בתפילתו (ב'שקו ותעניתו') על חזרתם של אחיו בתשובה, מסביר מדוע התעכב יוסף מלגלות לאביו שהוא חי ושהוא מולך על מצרים. אם יוסף היה מתגלה לאביו לפני שאחיו היו חוזרים בתשובה, הוא היה דומה להבל שהיה מוצלח ורצוי לפני ד' ואילו אחיו היו דומים לקין שהיה דחוי. יוסף לא רצה להשאיר את אחיו במעמד של קין. תפילתו של יוסף התקבלה לבסוף והאחים כיפרו על מעשיהם, ויהודה הציע שהוא ישב במצרים כעבד במקום בנימין. ורק אז - לאחר שאחיו התבררו כבעלי תשובה וכצדיקים - יוסף התגלה ורצה לפגוש את אביו.

באותה העת הוריד יוסף מעליו את השק שהיה לובש בסתר מתחת בגדי המלכות, ועל אותה העת נאמר במזמור: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה". ונראה שהכתוב הזה הוא מקור לדברי חז"ל שלאחר המכירה היה יוסף עסוק ב'שקו ותעניתו'.

 

מקדש שיש לו 'מקום'

תפילתו של יוסף להירפא מהאטימות שלו לכאבו של הזולת ('הבל'), והתפילות שהמשיך להתפלל בשהותו במצרים על אחיו שיירפאו משנאתם אליו ומרצונם להרוג אותו ('קין'), הן תיקון לחטאו של הבל. והן התפילות שהביאו לבנין מקדש של קבע שיקרבו בו קרבנות עבור כולם, ושלא יהיה מקדש זה בבחינת מזבח לתועלת עצמית כפי שהיו המזבחות שבנו קין והבל.

במזמור הקודם בתהילים (כט) קרא דויד למתן כבוד לד' ונאמר בו "וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד". והמזמור הבא "מזמור שיר חנוכת הבית" מדבר על "היכל" של "כבוד" שיש לו קיום ואינו מאורע חד פעמי כפי שארע אצל הבל, והוא נבנה בזכות תפילות יוסף. ובכך מסיים גם המזמור: "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ד' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ".

ואכן, תפילתו של יוסף התגשמה, ויהודה דאג לטובת בנימין אחיו יותר מאשר הוא דאג לטובתו העצמית, והציע את עצמו לעבד במקום בנימין. הצעה זו נתנה למקדש 'מקום' בעולם במובן של 'זכות קיום'. הרמב"ם מביא (הלכות בית הבחירה ב, ב):

"ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל,...".

מקום המזבח שעליו הקריבו קין והבל הוא ה'שטח' של המזבח של בית המקדש, אך למזבח של קין והבל לא היה 'מקום' בעולם בבחינת 'זכות קיום' ולכן הוא ננטש. מי שנתן 'מקום' למזבח בבחינת 'זכות קיום' היו תפילות יוסף שהוא ואחיו יירפאו מ'המחלה' שבה כל אח דואג רק לעצמו, וכן יהודה שמימש את התפילה הזו ומסר את עצמו לעבד כדי להציל את אחיו בנימין. ואמנם באותה העת עדין לא ניתנה התורה ועדין לא הגיעה הזמן לבנית המקדש, אך תפילותיו של יוסף על עצמו ועל אחיו שיירפאו מאטימותם לכאבי הזולת הן הביאו לכך שלמזבח תהיה 'זכות קיום', ולכן בחר דויד בתפילותיו של יוסף להיות 'מזמור שיר חנוכת הבית'.

הסיפור האישי של יהודה - שבתחילה דאג לרווח האישי ('בצע') והציע למכור את אחיו יוסף אך בסופו של דבר נרפא ממחלה נפשית זו והציע למסור את עצמו תמורת בנימין – הוא גם סיפור אישי של דויד שקשור לבחירת מקום המזבח. דויד פוקד על יואב למנות את ישראל, ויואב מזהיר את דויד ומרמז לו שייתכנו לכך השלכות חמורות, דויד מתעלם מכך ופוקד עליו לספור את העם. אך לאחר מכן כשהחלה מגפה בעם, דויד פונה לד' ומבקש למסור עצמו עבור העם (דברי הימים א כא יז – כב א):

"וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם וַאֲנִי הוּא אֲשֶׁר חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ ד' אֱלֹהַי תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה: ס וּמַלְאַךְ ד' אָמַר אֶל גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַד' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי: ... וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַד' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל ד' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה: ס וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ד' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל:"

מעשה מסירות הנפש של דויד עבור העם חוזר על מעשה מסירות הנפש של יהודה עבור בנימין, ובסמוך מסופר שנבחר 'מקום' למזבח וששם יבנה בית המקדש. על מסירות נפש שכזו התפלל יוסף בעת שהיה מושלך בבור וכן כשהיה במצרים, ולכן בחר דויד בתפילותיו של יוסף כמזמור שיר חנוכת הבית.

 

מקום המקדש

הבנה זו שמזמור שיר חנוכת הבית לדויד, הוא תפילותיו של יוסף בבור להירפא ממחלת האנוכיות ושכל אחד ירגיש ויכאב את כאבו של אחיו ובכך יבנה מקדש שיש לו 'זכות קיום' בעולם, היא גם בסיס לסיפור הידוע שמקומו של המקדש נמצא ב'גורן' שבו כל אחד דאג לאחיו יותר מאשר לעצמו.

כידוע, אגדה עממית מספרת  ששני אחים היו שותפים בשדה, האח הגדול היה חשוך בנים ואילו אחיו הצעיר עבד בזיעת אפיו לכלכל את משפחתו הענפה. כשהגיעה העת וחילקו ב'גורן' את התבואה המשותפת הכניס כל אחד את תבואת השדה לביתו. ואז החליט האח הגדול  שאין זה צודק שהוא ייטול חלק הזהה לחלק שנטל האח הצעיר שיש לו משפחה גדולה, והוא קם ממיטתו ונטל כמות גדולה מתבואתו והעבירה לחלקו של הצעיר. מאידך, גם הצעיר חשב על אחיו הגדול שלא זכה להקים משפחה ועוד מעט יגיעו ימי זקנה ולא יוכל להתפרנס, לכן קם גם הוא ממיטתו ונטל כמות גדולה מתבואתו והעבירה לאחיו הגדול בכדי שיוכל לחסוך לימי זקנתו. בבוקר יצאו שניהם אל ה'גורן' והשתוממו לראות שלשניהם יש אותה כמות שהיתה להם אתמול. בלילה השני שוב החליט כל אחד להעביר מתבואתו לחלק אחיו אך הפעם נפגשו שניהם בעת פעולתם ונפלו אחד על צוארי אחיו ובכו מתוך שמחה באהבה גדולה. האהבה העצומה הזו עוררה רעש גדול בשמים ואז הוחלט בשמים שבמקום זה יבנה בית המקדש.

 יש שטענו שמקורה של האגדה הוא במקורות ערביים1, אמנם כפי שהתבאר הרעיון שבאגדה זו - שהמזבח יוקם ב'גורן' שבו אח דואג לאחיו יותר מאשר הוא דואג לעצמו - הוא רעיון של דויד המלך במזמור שיר חנוכת הבית לדויד, והוא התקיים גם בסיפור חייו של דויד המלך כשמסר עצמו עבור העם בעת המגפה. ובעת שבה דויד המלך מסר עצמו עבור העם, באותה העת הוכרע שהמזבח שב'גורן' ארונה הוא מקום בית המקדש. במקום זה כבר הקריבו קין והבל את קרבנותיהם, אך למזבח שלהם לא היה 'מקום' בעולם בבחינת 'זכות קיום'. ומזמור שיר חנוכת הבית לדויד מספר על מזבח שיש לו 'מקום' בבחינת זכות קיום. מזבח שיש לו 'מקום' בזכות תפילות יוסף שהושלך לבור.

_______________________________ 

¹  אמנם לפי המובא באנציקלופדיה של הסיפור היהודי (כרך ד עמוד 60) הראשון שידוע שסיפר אגדה זאת הוא ר' יהודה החסיד רב העיר נורדשטטן שבגרמניה, והוא קדם למקורות הערביים.